עלילותיו המופלאות של פיית' גריפין
[u][b][i]דבר הכותב[/i][/b][/u]
שלום לכולם. חלקכם מכירים אותי,וחלקכם (חדשים בפורום\ותיקים שחזרו לפורום לא מזמן) אינם מכירים אותי. אז לטובת מי שלא מכיר אותי,אני יואב, ולכתוב זה דבר שאני מאוד נהנה לעשות. עבר די הרבה זמן מאז שפרסמתי סיפור חדש-ניסיתי להמשיך סיפורים ישנים,אבל באיזשהו שלב נתקעתי איתם ונטשתי אותם.אז עכשיו,סיפרו שאני מקווה להמשיך אותו-העלילות של פיית' גריפין.תהנו.
[b]הקדמה-פרולוג[/b]
הקצין הראשי של משמר המלך, דרוקפור מונטראז', נכנס לחדר הכס בהליכה מלאת חשיבות. אותות הכבוד התנוססו על גלימתו,מנצנצים באורה של שמש אחר הצהריים שחדרה דרך החלונות הענקיים שהיו קבועים בקיר המערבי. זקנו היה מסופר בתספורת אופנתית, ומגפיו היו מצוחצחים. על פניו הייתה הבעה מגוחכת למדי של אדם המעריך את עצמו יתר על המידה, וחושב שהוא בתפקיד הכי חשוב בעולם. "קראת לי, אדוני?" הוא אמר במבטא מוזר שאפיין את אנשי של דארקול, העיר הצפונית ביותר בכל הארץ. דרוקפור עבר לפרינקיפאיוס, עיר הבירה, שם קיווה להצליח בעסקיו ולקנות לו בית יפה ברובע הצפוני של העיר. בהתחלה,כעבודה זמנית,הוא הצטרף למשמר המלך. עקב הכריזמה שלו הוא קודם במהירות והפך לראש המשמר. באשר לבית ברובע הצפוני- הוא כבר לא היה צריך אחד כזה בתור אחד שגר בארמון. כבר כמה שנים שחשב על לפרוש ולחזור על הרי הצפון המושלגים,ולהקים לו חווה קטנה שם יוכל לגדל כבשים ופרות. אבל,בינתיים,הוא עבד אצל המלך. וכרגע,נראה שהמלך היה מוטרד מאוד. הוא כלל לא שם לב אל הקצין מונטראז' שצעד אל תוך חדר הכס. הוא עמד מול החלונות הגבוהים, שהשקיפו על כל העיר, שבאור אחר הצהריים גגות העיר נצצו, כאילו היו עשויים זהב טהור. "אני מודאג,מונטראז'." אמר המלך. הוא הסתובב אל הקצין, שכעת התרומם וקרב אל המלך. המלך היה יפה תואר- הוא היה גבר בשנות הארבעים, גבוה וחסון, עם עיניים כחולות כמו אגם פארוק ושיער זהוב שנצנץ באור השמש. הוא לא היה לבוש כל כך בהידור- הוא ענד כתר זהב פשוט על ראשו, והיה לבוש חולצה אדומה,מכנסי בד,ומגפי עור. זאת כמובן, מלבד הגלימה המלכותית האדומה כהה, וחרב הפרשים הסמלית. חרב זו הייתה עשויה כולה מזהב והייתה משובצת אבנים יקרות זעירות. החרב הזאת הייתה שווה הררים של מטבעות,והייתה אוצר מלכותי שעבר ממלך ליורשו כבר מאות בשנים. המלך שלף את החרב והביט בה על פניו. הוא מישש את זקנו,ומבט מוטרד בעיניו."לפני כמה ימים, נעלמה פלוגת חיילים קרוב לגבול הצפוני. יכול להיות שזה כלום,אבל אני עדיין חושד. מה אתה חושב?" שאל המלך בחשדנות." זה כנראה כלום מלכי." אמר הקצין מונטראז'."אם יורשה לי להגיד,אתה דואג לחינם. בטח הם סתם איבדו את דרכם." אמר הקצין. המלך נאנח."אתה צודק מונטראז'. אתה משוחרר." הוא אמר,ובעיניו עלה ניצוץ של שמחה.הקצין קד קידה אחרונה ויצא מן החדר.לפתע,עלתה מחשבה אחרת במוחו של המלך."מונטראז',לך קרא לדורמלור." הוא אמר לפתע בקול החלטי.מונטראז', שכבר כמעט יצא מן החדר,הסתובב בהפתעה."אם יורשה לי לשאול, מה אתה רוצה מהמכשף המלכותי? הרי כבר אמרתי לך שהתקרית בגבול הצפוני היא שום דבר." אמר הקצין בהפתעה." אני יודע." השיב לו המלך."זה עניין אחר." עכשיו לך בבקשה וקרא לו." פקד עליו בהחלטיות. הקצין השתחווה קידה אחרונה בהחלט ויצא מן החדר,אותו הכבוד עדיין מתנוססים על חזו.
