סיפור|התייבשות

[size="5"]פרק 1- תחילת המרד.
[/size]
גרגירי חול המשיכו לנדוד להם על גבי המסך הצהוב, היבש והחולה שנפרש לאורך טינגרארמס. השמיים הצהובים- אפרפרים המטירו מטר כבד של מים מלאים באדמה על העיר. בקתות עץ רקובות נצבעות בחום למגע הטיפות המלוכלכות. ריח נורא של צחנת מתים עבר בכל העיירה, והפריע לעובדים להתרכז. זבובים גדולים למראה, ואכזריים לא פחות, עופפו מעל האנשים העמלים ומצצו את דמם בעונג.
זבוב גדול אחד עופף בניסיון למצוא איש חלש שניתן יהיה להרוג בקלות. הוא הניח את חדק הטפיל שלו בעל הקצה המשונן כתער על עורפו של הגבר, ונעץ בחוזקה. הגבר השתנק לרגע, ובמכה עצבנית ואפופת זעם, שבר את הזבוב המתכתי לשתיים.
"אתה משוגע, רייס?" שאל אחד הנערים המתבגרים שעבד לידו ועמל קשות בפיצוח האבן הקשה שהכילה בתוכה את החומר הכל כך יקר. " להרוג זבוב מתכת? חבוב, כדאי לך להזיז את השאריות שנותרו על גבך לפני שיבואו השומרים ויראו מה עשית לו.
רייסלוג, שאף על פי שהיה גדול יותר מהמתבגר שלידו, הקשיב לעצתו והעביר את היד על עורפו. אבק נשר משם והמשיך לנדוד יחד עם הרוח האביכה.
"תשמע, קולי," אמר רייס לרגע, מניח את המקוש החלוד שלו לצידו. "נכון שזה כבר מתחיל לחרפן אותך כל העניין הזה?" הוא שאל, ונתן מבט רציני במתבגר הצעיר.
קולי החזיר לו מבט מבולבל. "על מה אתה מדבר?" הוא שאל.
לקח לרייס כמה זמן לפני שענה לו. "אתה יודע, כל המציאות הזאת, כל האי צדק.. איך שאנחנו נלחמים בשביל טיפות מים, רוצחים בשביל פרוסות לחם, לא בוכים אפילו מותם של אהובינו." הוא עצר בדיבורו והפנה מבט לעבר גופה שנשארה מוטלת על האדמה כשעשרות זבובי מתכת מכרסמים אותה במהירות.
"זה לא צודק. אנחנו עושים עבודה נהדרת, מתישים את גופינו בעבודות כה קשות ומרוויחי כה קצת. המצב הזה הוא מצב נוראי." הוא כמעט לחש.
"זה די טיפשי לחשוב על זה אפילו." אמר קולי ללא כל מחשבה. " אלה החיים. יש את הצד של העשירים שעושים מה שבא להם, מגדלים שיער, שותים מים ללא הגבלה. ויש אותנו, עבדים עלובים השווים לקליפת השום. אני לא יודע מה אתה רומז." הוא אמר והעביר יד על ראשו המגולח שאפילו זיפים לא צמחו בו. השיער לא היה שווה את המאמץ. כל העבדים היו מגלחים את שערם. גברים נשים וטף היו מסתובבים קירחים ברחובות. ובעצם, מדוע שייצטרכו שיער? השיער הוא רק לעשירים. אלה היכולים להרשות לעצמם לשים מזגן בבית ולטבול כל יום באמבט מלא מים לוהטים. לעבדים היו מביאים פעם בחודש אמבט מלא במים מזוהמים בו יכלו לרחוץ.
"אני לא יודע מה אני מתכנן לעשות," נשמע קולו של רייס מהדהד לקולות מנוע של רכבית, "אבל זה עומד להיות משהו גדול." הוא אמר, כשחיוך גדול נסוך על פניו. מתוך הרכבית העשוייה מהמתכת הנדירה שהיו הכורים מוציאים מידי יום במכרות- אביגרית - יצא אדם לבוש בבגדים תפורים ומכובדים, הידועים לשמצה כמדיו של שומר. בחגורתו הטלטלו להם סוגים שונים של נשקים, ביניהם סכין חדה ואקדח.
השומר שלף את האקדח, הרים אותו והחל לירות בכמה אנשים. האנשים מתו בו במקום, מפרכסים על רגליהם. האיש חייך מהרושם שהותיר וחזר לרכבית. הרכבית נעלמה מהמכרה בשאגת מנוע עזה. בתוך שניות לא נראו עקבותיה.
רייס חייך לעצמו, כשהוא מסתובב וחוזר לביתו, בכיסו מתנדנד הסכין של השומר.

אהבתם?
מוזמנים להגיב ת"ב.

אהבתי D:
הרעיון מסתורי כזה... הצגת עולם שבו לא הכול וורוד, עולם שבו האנשים קשוחים וחזקים, לא כמו מה שיש בסדרות שאליהן הורגלנו.

תודה רבה (:
עוד מישהו?
פרק שני מחר בערב.

סיפור טוב מצפה להמשך

תודה (}:
המשך מחר בצהריים מתיישהו D:

וואו. עאלק משבר כתיבה.... רכשת קורא

סיפור נחמד אני אעקוב D:

[size="5"][b]פרק 2 - חבר צוות חדש?
[/b][/size]
הדמדומים החלו לעלות ברחבי הרקיע הצהוב שמעל העיר סלינסורדס.
העיר סלינסורדס הייתה האדירה שבערי האימפריה. היא הייתה מפוארת יותר מכולם, ורמות הלכלוך בה- היו הנמוכות ביותר משאר הערים. בעיר הזאת חיו עשירים רבים, כיוון שזו הייתה העיר המוגנת ביותר והבטוחה ביותר מבין כל ערי האימפרייה. גגות הרעפים האדומים היו מצוחצחים פעם בחצי שעה על ידי רובוט אוטומטי, שהיה עובר בין הבתים ומנקה אותם בהינף יד. על החומה העשוייה ברזל, התהלכו במצעד שומרים. מטרתם הייתה לוודא שלא יסתובבו אנשים מחוץ לבתיהם, אחרי שעות העוצר. רוב השומרים היו עבדים, שניסו לשפר את חייהם וחיי משפחותיהם העלובים, כשומרים. בעצם היו בוגדים בעמים שלהם. הורגים את אחיהם ללא סיבה, רק כי כך הייתה מצוותם.
שמונה יריות נשמעו באוויר. הן היו כה חלשות בזכות משתיק הקול, אך עדיין נשמעו למרחק. שמונה שומרים נפלו על ברכיהם, מתפתלים מכאבים. לאחר כמה שניות נשמעה האנחה האחרונה ושמונת השומרים נדמו. מעליהם התנשאה דמות. הדמות הייתה רחבת כתפיים, חסונה, וצעירה. מאחורי הדמות הופיעה עוד אחת, ושתיהם השתופפו למרגלות גופות השומרים.
"אני לא מאמין שאני משתף איתך פעולה בבגידה באימפרייה, רון" אמר האיש שעמד מאחוריו. רון הניף מבט לאחור וחייך חיוך רחב, בעל גומות חן קטנות בשני לחייו. "אל תדאג, הנרי. שום דבר לא יקרה לך כל עוד תבטח בי." הוא אמר בחיוכו הקורן, בעודו מחבר חוטי חשמל לרגליהם של כל האנשים.
שני ליפופים על כל רגל, ולעבור לשומר הבא. כעבור כמה דקות היו שמונת השומרים כאסירים, כבולים בחבלי חשמל העומדים לפורר את גופותיהם.
רון חיבר את שתי קצוות החוט למחשב שלו, לחץ על כמה מקשים, ניתק את המחשב הנייד וסגר אותו.
"עכשיו, אני מאמין שאתה מעדיף להחזיק בידי ולהעלם מפה למקום מבטחים." הוא אמר.
הנרי, מבלי לחשוב פעמיים אחז בידו המחוספסת של רון.
רון שלף סיכה מתיקו, ונעץ אותה בחוזקה במרכז כף ידו השמאלית. מעט דם ניקז ממנה. פניו החווירו לרגע ונראה כאילו התמקד בכאב. הוא חייך חיוך קורן ומסנוור להנרי. לרגע קל נראה מאמץ על פניו של רון, אך ברגע הבא הוא נעלם עם חבירו בעננת עשן.

"עוד כמה זמן נחכה כאן לרון? שאל גילאר את שאר חברי הצוות שעמדו מסביבו. בידו היה מוטל מטבע מוזהב שבשבילו, העבדים היו משלמים את חייהם.
"אינני יודע, אך שמעתי שמועות על כך שהוא הלך להשיג כמה חברי צוות חדשים. הוא בוודאי חושב שאנחנו חלודים כבר" אמר הבחור הדק והזעיר שישב ליד גילאר החסון.
גילאר, בחמת זעם, סגר את ידו על המטבע. לאחר רגע פתח את ידו ושם היה המטבע המכופף. ניתן היה לראות את טביעות האצבעות שלו חקוקות על המטבע.
"הדלת נפתחה בחרקה ובמפתנה עמדו רון והנרי. רון עמד בגו זקוף, עם תיק הגב האדמוני שעון על כתפו הימנית.
"רבותיי, אני יודע מה אתם חושבים עליי. שאני רמאי, או שאני חושב שאתם כבר מיושנים ואני צריך למצוא צוות חדש להחליף בו את הצוות החלוד שלי," הוא עצר לרגע, מתמוגג מהנאה למראה מבטיהם התמוהים של גילאר ובן חסותו - שאן. "אך השמועות האלה אינן נכונות, ואתם טועים." הוא אמר, רואה את המבטים המופתעים על פניהם.
"אני צריך כמה שיותר אנשי צוות כדי להפיל את האימפרייה המזדיינת הזו, ואתם תמהים אם אני עומד להחליף אתכם?!" הוא אמר, כשניצוץ של כעס בעיניו.
"ובכן, התשובה היא- לא. אני לא עומד להחליף אתכם. אני מצאתי כמה אנשים שיוכלו לעזור לנו. אך הבעייה היא שאמנם הם בעלי כוחות אדירים, אך הם עבדים תשושים ומסכנים שלא עברו כל אימון."
לחשושים נשמעו בחדר הקטן.
"גילאר, בוא הנה, יש לי משימה בשבילך." אמר רון ויצא מהחדר.