-
שם בשרשור: דרו קינכוב
שם משתמש: Dr. pizza
שם בדוי: THOR
גיל: 15
תאור/תמונה: גבוה עם שיער ארוך ופרוע בצבע בלונדיני, נוהג להתלבש בבגדים שחורים וארוכים, ומבט כועס וקודר נסוך על פניו באופן קבוע.
רקע: דרו נולד ברוסיה בעיירה דרינקאן בתור ילד יחיד בגילו. עקבות כך היה צריך ללמוד בבית הספר עם הילדים שקטנים ממנו בכמה שנים ולכן הוא התבודד ממחסור בבני גילו. דרו קיבל ציונים מצוינים בביה"ס ומוחו החריף לא הפסיק לשקוד על דברים שמעבר לעולמו. בחלומותיו היה חולם על אימו שנרצחה בעינויים קשים על ידי המאפיה הרוסית. דרו נשבע שינקום בהם וחיפש דרכים להרוג אותם. לאחר כמה שנים כשהגיע לגיל 14, נמצא אביו של דרו מוטל במיטתו עם 5 סכינים נעוצים בבטנו המשוסעת. דרו נדהם מהמראה אך השתדל בכל כוחו לשמור על קור רוח לאחר המקרה. מאז הוא מנסה למצוא דרכים להשמיד את אנשי המאפיה הרוסית.
שיניגאמי: השינגיאמי שלו שייכת המחברת של דרו הוא שיניגאמי מתבודד שנוהג לכנות את עצמו בשם "COOL" וכמו ששמו אומר, הוא נוהג לצפות מהצד בקרירות רוח.
שיניגאמי (תיאור מראה): גבוה ושדוף עצמות, בעל צלעות בולטות מבטנו ובגדים קצרים וקרועים. רוב אוזנו מעוטרת בעגילים, וידיו מכוסות בצמידים וטבעות. פניו של קול אדומות (כשאר גופו) ועיניו פוזלות לשני כיוונים שונים, נוצצות כיהלומים.
טופס ריק:
-------------------------
שם בשרשור:
שם משתמש:
גיל: 15
תאור/תמונה:
רקע:
שיניגאמי (התנהגות):
שיניגאמי (תיאור מראה):
-
שם בשרשור:אדוארד (אד)לייט
שם בדוי:בריאן מונסו
שם משתמש:L.lawliet
גיל: 15
תאור/תמונה:שיער שחור עד לאוזניים,עיניים ירוקות מבריקות,נוהג ללבוש ג'ינס משופשף וחולצה שחורה ארוכה,מבטו ריקני ומשועמם.
רקע:אד גדל ב"בית של וואמי" ומאחר שיורש ל-L כבר נמצא חזר הבית למטרתו המקורית-לפתח ילדים יתומים בעל כישורים "יוצאי דפון",כבר מהרגע שנכנס לבית אובחן אד כבעל פוטנציאל גדול יותר משאר הילדים,יש אפילו שהעזו לומר שחוכמתו עוברת את זאת של L. אבל לאד לא היה אכפת...זאת הייתה הבעיה בעצם, עקב חוכמתו הרבה הוא נטה לשעמום שגרר אחריו אדישות, וחוסר עניין לכל הסובב אותו.
הוא החל להתבודד בחיפוש אחר הדבר היחיד שבאמת יאתגר אותו אך שלא מצא זאת חזר לשעמום הרגיל וקיווה שיום אחד יקרה אותו דבר שיאפשר לו "להעביר את השעמום".
שיניגאמי (התנהגות):השיניגאמי של אד חולק דבר משותף איתו-שיעמום.
שמו ג'נוד וכפי שהוא מסביר לאד-הסיבה היחידה שהוא השליך את המחברת לעולם בני האדם היא כי כל דבר יותר מעניין מהשעמום והטמטום של אחיו השיניגאמים.
שיניגאמי (תיאור מראה):פניו אפורות, במקום פה יש לו קו ארוך עם תפרים ,עיניו שחורות ועישוניו אדומים,גופו מכוסה שריון שנראה כשריון אביר מימי הביניים רק פתוח באמצע הבטן וקוצים יוצאים מתוכו.ידיו כידי אדם ורגליו עם מגפיים שחורים.
-
אחלה רקע עידי (:
----------------
השעמום שרר בחדר שלי. הסתובבתי בחדר, מחפש כל דבר שיכול לעניין אותי. הרמתי סיכה מהשידה שמול המחשב והחלטתי לעצמי [i]זה מעניין אותי![/i] אך מהר מאוד צחקתי על עצמי והחזרתי את הסיכה למקום. נכנסתי ליוטיוב וחיפשתי גרסאות חדשניות ופארודיות של כל מיני שירים. חלקם הצחיקו אותי, חלקם לא אך הצלחתי להעביר חצי שעה שהייתה עלולה להיות חצי שעה משעממת ביותר. מה גם, שבימים נורמליים אחרים הייתי פשוט יוצא החוצה,שוכב על הדשא או משהו כזה, אך במזג האוויר הסוער של אותו יום, לא היה סיכוי שהייתי מוציא את כף רגלי מן מפתן הבית. הייתי צמא. גרוני היבש זעק לתשומת לבי. הוא רצה קפה. קפה היה אחד מהמשקאות האהובים עליי. הלכתי אל המטבח והרתחתי מים בקומקום החשמלי, ממתין. כעבור כמה דקות הורתחו המים ומזגתי אותם לתוך כוס שהכילה אבקת קפה. הוספתי חלב וערבבתי. לאחר כמה ערבובים שתיתי את הקפה בעינוג, מתענג על הכוחות החדשים שלי. כל מחשבותיי התמקדו למחשבה אחת ברורה. כאב הראש שהחל לעלות בראשי נעלם, יחד עם העייפות. חזרתי אל המחשב, והתחלתי לעשות את הדבר האהוב עליי. ללמוד. [i]ידע הוא כוח[/i] שיננתי לעצמי. התחלתי לעשות תרילים במתמטיקה שפורסמו באינטרנט מבגרויות קודמות ועשיתי זאת בקלות, על אף גילי הצעיר.
רעש של חבטה נשמע לפתע בחצר האחורית, והקפיץ אותי. המחשבות החלו להציף את ראשי, ניסיתי לחשוב מה יכול ליפול אצלי בגינה. בניגוד לאנשים אחרים, שהיו חותרים לכיוון של פלישת חייזרים, או מטאור שנפל מהשמים, אני ניסיתי לחשוב בהיגיון. [i]אחרי הכל, החצר האחורית פונה אל הכביש[/i] חשבתי לעצמי, [i]כך שיכול להיות שעברה כעת מכונית ונפלה חבילה מתא המטען שלה אל החצר[/i]. המחשבה הייתה הגיונית ולכן נרגעתי. אך הסקרנות בערה בי. רציתי לראות מה נפל אל החצר שלי. יצאתי החוצה, חבוש במעיל גשם צהוב. תרתי במבטי אחר איזשהו חפץ שונה מהחפצים הרגילים. לאחר דקה של חיפושים לכד חפץ חום כלשהו את עיני. הלכתי, מתרגש, לעבר החפץ, בכדי לראות מה זה. החפץ הזה היה לא יותר ממחברת פשוטה. לקחו לי כמה שניות לתרגם את הכתתוב על הכריכה אך בגשם השוטף היה די קשה להתרכז. נכנסתי הביתה ולתדהמתי, גיליתי שהמחברת נותרה יבשה. דפדפתי בדפים שלה, שכולם היו ריקים מתוכן עד שהגעתי לכריכה. על הכריכה היה כתוב בגדול [b]מחברת המוות[/b] גיחכתי למשמע השם הגרוע, ומיד הבנתי שנפלתי לאיזו שטות של ילד משועמם כמוני.התחלתי לקרוא את ההוראות, ממלמל לאוזניי בשקט. "הוראות שימוש" קקראתי בקול. "בכדי להרוג בן אדם במחברת המוות עליך לכתוב את שמו במחברת. אם לא תכתוב תיאור למוות יהרג האדם מהתקף לב לאחר ארבעים שניות. אם תכתוב תיאור ייהרג האדם תוך שש דקות." התלבטי אם להאמין לכתוב, או לפקפק בו כהרגלי. אך משהו במחברת היה שונה משאר המתיחות שניסו למתוח אותי בעבר. החלטתי לנסות את המחברת. [i]מה יש לי להפסיד?[/i] שאלתי את עצמי. פתחתי את המחברת בעמוד הראשון ורשמתי את שמו של מנהל בית הספר. חיכיתי ארבעים שניות וציפיתי למשהו שיקרה. ליבי פעם בחוזקה. חיכיתי. בינתיים דפדפתי במחברת מחפש אחר דברים אחרים שניתן לעשות בה. הגעתי לדף שהכותרת שלו הייתה "דף התכתבויות" לא היו הנחיות למה לעשות בדף ולכן ניסיתי. רשמתי בשגרתיות привет שזה אומר ברוסית "שלום" וחיכיתי. לאחר כמה שניות חזרה התשובה "וברכה"
-
תודה גם שלך אחלה
-----------------
היה זה עוד יום קודר בשמי ווינצ'סטר שבאנגליה,שגרה כפי שאני קורא לזה...
שלושה צלצולי פעמון נשמעו 'הגיע הזמן ללמוד' מלמלתי בליבי 'כאילו שאכפת בכלל החומר קל מדי',
'אני צמא' חשבתי מתוך שעמום וירדתי במדרגות הבית הגדול לעבר המטבח שם מזגתי לעצמי כוס קרה של קולה.
'אולי אני אישן?... לא זה בזבוז של זמן אם כבר וויתרתי על עוד יום לימודים כדי שאואיל ואעשה משהו חשוב עם זמני המבוזבז',בעודי תוהה מה לעשות ולוגם עוד לגימה מן המשקה החביב עליי הבזק של אור סינוור את עיניי ומיד אחריו פיצוץ שהדהד ברחבי הבית כולו,'וואו הרעם הזה היה חזק מן הרגיל מענין אם קרה משהו נוסף'.
לפחות זה מה שקיוויתי שקרה אך ראשי לא יכל אפילו שלשער את מה שהולך לקרות...
בעודי מעלה השערות למה שיכול היה לקרות פניתי לכיוון חדרי בכדי לסגור את החלון ולמנוע את כניסת הגשם לחדרי,
הצצתי מן החלון לכיוון החצר הקדמית ושם זה היה מונח-מחברת,'זהו? מחברת זה כל הסיפור?! טוב גם ככה אין לי משהו אחר לעשות' אמרתי לעצמי בעודי הולך לכיוון החצר,יצאתי החוצה ובידי מטרייה פתוחה שהגנה עליי מן המבול.
כאשר הגעתי אל המחברת שמתי לב לצורתה המוזרה,הדבר היחיד שהיה רשום על הכריכה היה כיתוב גדול [B][COLOR="Black"][U]מחברת המוות.
[/U][/COLOR][/B] מיהרתי מהר בחזרה אל הבית ושם פתחתי את המחברת,בעמוד הראשון היו רשומים מעין חוקים:
'האדם ששמו יכתב במחברת ימות תוך 40 שניות מכתיבת השם'.
'האדם לא יהרג אלא אם הכותב יודע את שמו ופניו של האדם ששמו נכתב, לכן לא יהיה מצב שבו שני אנשים עם אותו השם ייהרגו'.
'אם סיבת המוות לא תיכתב, האדם ימות מהתקף לב'.
'אם סיבת המוות תיכתב עד 40 שניות לאחר כתיבת השם, ניתן להוסיף פרטים על המוות ב-6 הדקות ו-40 השניות הבאות'.
'אם סיבת מותו של האדם תגרום למותם של אנשים אחרים, האדם ימות אך ורק מהתקף לב'.
אם השם הוכתב במחברת, לא יהיה ניתן לבטל את מותו של האדם שצוין שמו.
'מי שרשם את המחברת הזאת כנראה היה יותר משועמם ממני' אמרתי בעודי מגחך לעצמי.
'אבל רגע! אם זה נכון? אם זה נכון אז אני מחזיק פה את הנשק החזק בהיסטוריה של האנושות כולה' עניתי לעצמי,'אוי נו באמת אני באמת מתייחס ברצינות למתיחה מטומטמת שאחד הילדים פה ביצע?'.
בסופו של דבר החלטתי לנסות את המחברת בטענה ש''מה כבר יקרה''...
אבל לא יכלתי פשוט לרשום סתם שם...זה היה חייב להיות מישהו שראיתי את הפנים שלו,שאני יודע את שמו והכי חשוב מגיע לו למות...
פתחתי את הטלוויזיה ו"זיפזפתי" בין ערוצי החדשות עד שהגעתי לסיקור על פושע שמוצא להורג היום עקב רצח של 30 איש,'לאיש כזה מגיע למות מזל שהוא גם ימות היום.... החלטתי לנסות לרשום את שמו מכיוון שהוא גם ככה ימות היום,לאחר שרשמתי את שמו חיכיתי שיעברו 40 שניות ובינתיים עברתי על דפי המחברת עד שהגעתי לדף שהכותרת שלו הייתה "דף התכתבויות" הדף היה ריק אך פתאום הופיע הכיתוב 'привет' שזיהיתי כ-"שלום" ברוסית הופתעתי מאוד ורשמתי בחזרה 'hello' ולא ידעתי למה לצפות.
-
התגובה שהגיעה מדף ההתכתבויות נעלמה לאחר כמה רגעים. כתבתי באנגלית "מי שם?" וחיכיתי לתשובה. בינתיים הסתובבתי בכיסא המנהלים, משועמם. התחברתי אל הפייסבוק והתחלתי לקרוא סטטוסים. לפתע לכד את עיני סטטוס שפרסם בנו של מנהל בית הספר. התחלתי לקרוא את הסטטוס וחיוך מופתע עלה על פניי. "לכל תלמידי בית הספר היקרים" קראתי. "לפני כמה דקות חטף אבא שלי התקף לב ונפטר בו במקום. עד שהספקנו לקרוא לרופאים הוא כבר היה מוטל על המיטה מת."
נדהמתי. לכזה דבר לא ציפיתי. הייתי בטוח שזו מתיחה ותו לא אבל עכשיו.. החלטתי שאני צריך עוד קפה, בשביל להירגע. לקחתי מקערת התפוחים המלאה שהייתה על השידה תפוח מבריק אחד. עזבתי את הקערה המלאה והלכתי אל המטבח. הגעתי אל המטבח, והתחלתי להכין לעצמי קפה, כשלפתע נשמע רעש של נפילה מהחדר שלי. רצתי אל החדר וזיהיתי את קערת התפוחים על הרצפה, ריקה מכל תפוח. התחלתי לחפש סביב ונעצרתי למול זוג עיניים פוזלות שהציצו אליי מן האפלה
-
בעודי מחכה ל"מות" הרוצח הופיעה התגובה בדף ההתכתבות "מי שם?",מכיוון שרוב הסיכויים שמי שמדבר איתי גם בעל מחברת ויש גם סיכוי קטן שהמחברת עובדת, חשבתי שכדאי שלא אשתמש בשמי האמיתי ולכן השתמשתי בשם שניתן לי שהגעתי לבית היתומים,רשמתי במחברת "אני בריאן מונסו ואתה?" ,אך פתאום מבזק חדשות משך את תשומת ליבי.
'אנו נדהמים לומר שרוצח ההמונים צ'ארלס גרייבר שהיה נידון היום להוצאה להורג בתלייה נהרג בפתאומיות מהתקף לב".
הייתי בהלם,ילד בן 15 מאנגליה "לקח"את חייו של רוצה ההמונים שהטיל אימה על כולם,אך יותר חשוב מזה החזקתי את הנשק החזק בהיסטוריה של האדם בידי...."זה לא מספיק,אני צריך לחקור את זה אחרי הכל תמיד יכולה להיות האופצייה שמהלחץ של המוות הוא חטף התקף לב.אני חייב לנסות עוד כמה פעמים כדי להכריע,ואם המחברת כן עובדת,
אם היא עובדת אז אני חושב שסוף סוף מצאתי את הדבר שיעביר לי את השעמום",לחשתי לעצמי בזמן שחיוך שטני משתרע על פרצופי.
-
נחרדתי כולי. העיניים מצמצו.
"שלום, דרו" נשמע קול מהמקום בו עמדו העיניים, שנשמע כמו חריקת מתכת. גופי השתתק. דמות החלה לצאת מהאפלה, ואני הרגשתי את לבי פועם בחזי בחזקה. "ש.. של..שלום גם ל.. לך" לחשתי בגמגום משותק. הדמות הביטה בי רגע, תוהה ולאחר מכן הביעה חיוך מחריד על פניה, חושפת שיניים עקומות אך חדות כתער.
"אתה לא רגיל לקבל אורחים... כמוני, כאן, נכון דרו?" שאל היצור. הופתעתי מכך שהוא יודע את שמי, אך ניסיתי לשמור על קור רוח. התחלתי לסקור את מבנה גופו. הוא היה גבוה מאוד, וגבו היה רכון בצורה קצת מעוותת. פניו היו אדומים ולראשו קוצים. מעל אפו השתום הופיעו זוג עיני ענבר, אדומות כשני, הפוזלות לשני כיוונים שונים. בגדיו היו שחורים וקרועים, ובליטות משונות, שחשבתי שהן עצמות בלטו מהם.
ובקיצור, המראה שלו היה מחריד.
"איך אתה יודע את שמי?" שאלתי, צובר בטחון. "הרי זה ברור כשמש" הוא אמר. "אני נמצא בחדר הזה כבר 20 דקות. מובן שיכולתי להציץ מעט במגירות ובמסמכים ישנים שלך."
מיליוני שאלות צצו במוחי. [I]'מי הוא?' 'מה הוא?' הוא חייזר?' ' מה הוא רוצה ממני?' 'האם הוא מעורב במציאה המסתורית של מחברת המוות?'[/I]
"מי... מה אתה?" שאלתי, תוהה.
"אני שיניגאמי." הוא ענה בפשטות. "שיניגאמי שנמאס לו מהשגרה הקודחת של אחיו והלך לכדור הארץ, בשביל לעשות קצת כיף."
[i]שיניגאמי...[/i] שיננתי במוחי.
"ומה שמך?" תבעתי.
"שמי לא חשוב כרגע, הוא ארוך, מסובך ומגנה, כך שאני מעדיף שלא להשתמש בו. אך אתה מוזמן לקרוא לי [b]קול[/b]" הוא אמר.
"האם אתה יודע מה זה?" שאלתי, מרים את מחברת המוות, ספק בתמימות, ספק בזעם ובצמא לתשובות.
השיניגאמי לא ענה. הוא [B]חייך[/B].
