משל עממי מוכר

זה משל עממי מוכר, שהרבה מכם בטח שמעו עליו


הסיפור הוא על ילד קטן בהודו, אשר התקרב לעבר גורו שישב והחזיק משהו בידו.
"מה יש לך ביד?" שאל הילד.
"גולם", ענה הגורו. "בתוך הגולם יש פרפר. בקרוב הגולם יבקע ויצא ממנו הפרפר".
"אתה יכול לתת לי אותו?" שאל הילד.
"כן". אמר הגורו. "אבל תבטיח לי שכשיבקע הגולם, והפרפר ינסה לקפוץ ולהכות עם כנפיו על
דפנות הגולם, אתה לא תעזור לו לצאת. הוא חייב לצאת בכוחות עצמו".
הילד הבטיח ולקח את הגולם הביתה.
בבית ישב הילד והביט על הגולם.


לפתע ראה הילד שהגולם מתחיל לזוז ולהתנועע. לאחר מכן הוא נבקע.
בתוכו היה פרפר לח ויפה, אשר היכה בכל כוחו על דפנות הגולם, בנסותו לצאת ממנו, אך ללא הצלחה.

הילד רצה לעזור לפרפר לצאת, אך זכר את דברי הגורו ונמנע מלעזור לו.

לאחר זמן מה, הילד לא יכל יותר להתאפק. רחמיו גברו על הבטחתו.
הוא פתח את שני חצאי הגולם לרווחה.
הפרפר היכה מעט בכנפיו ועף החוצה.

אך מיד נפל ומת.

הילד הרים את הפרפר המת, ופרץ בבכי.
בעוד הפרפר בידו, הלך הילד אל הגורו, והראה לו אותו.


הגורו הביט בילד ואמר: "נכון שעזרת לו לצאת?"
"נכון", ענה הילד.

"אתה לא מבין", אמר הגורו. "השתוללות הפרפר בתוך הגולם מחזקת את כנפיו. ברגע שהוא מכה
בדפנות הגולם, שרירי כנפיו מתחזקים. בכך שעזרת לו, אתה מנעת ממנו לפתח את שרירי כנפיו,
שאותם הוא צריך על מנת לשרוד".


[b]מה מוסר ההשכל לדעתכם?[/b]

מה שלא הורג אותך מחשל אותך.
גם אם זה נראה הרגע המתאים לעזור זה לא בהכרח הדבר הנכון לעשות.
זה קצת מוזר שלא תמיד צריך לעזור... אבל בחיים צריך להסתדר גם לבד כדי לשרוד

לא לפתוח גלמים ):

סייבר, נקודה טובה!