The Legend Of Jake Archer

[b]פרולוג:[/b]

"אני בטוח בכך. הגיע זמנו של ג'ייק. הגיע זמנו של ג'ייק להציל את העולם מהמלכות הנוראה הזו", אמר אביו של ג'ייק ארצ'ר, וויליאם ארצ'ר אל כל סובבי השולחן הארוך והגדול בביטחון מופרז אשר הרתיע אחדים מהיושבים.
"אני מתנגד לכך בכל תוקף!", הכריז אחד מראשי המסדר "נשר התקווה" במפתיע בעודו ליטף את זקנו האדמוני. "אמנם אימנו את בנך כבר שני עשורים, אך חוששני שג'ייק עדיין לא בשל למשימה כזאת כבדת משקל".
כל יושבי השולחן התלחשו ביניהם. חשבו שיש אמת בדברי הלוחם בעל הזקן האדמוני, חשבו שהלוחם בעל הזקן האדמוני אולי באמת צודק. אך לפתע, לוחם מבוגר אחר, אשר לא היה חלק בהתלחשויות הללו, הרים את קולו העבה ופצח בדבריו אשר הדהדו בכל רחבי החדר.
"זה מספיק!", הצהיר הלוחם המבוגר בקולו העבה. "איך הנכם מעזים להמרות את פיו של מנהיג המסדר? טיפת בושה בכם אפילו אין? כמאמנו הראשי של ג'ייק ארצ'ר, כמנהיג הראשי השני במסדר, כ-רונלד מקליין, אני מכריז בביטחון רב... ג'ייק ארצ'ר הולך להציל את העולם מהמלכות הזוועתית והנוראה הזו. אין לי בכך ספק. אתם מוזמנים לפקפק בכך. חלק גדול מאופיו של לוחם זה חשדנותו, אוכל להבין זאת... אך הפעם תצטרכו להעלים את החשדנות מלבכם ולבטוח בדבריי ובדברי וויליאם. הפעם הנכם חייבים".
שאר יושבי השולחן התלחשו ביניהם שוב. חששות עלו בלבם של וויליאם ורונלד. לאחר כמה רגעים שנראו כמו נצח, נראה ששאר יושבי השולחן הסכימו על החלטתם בנושא. כולם הסתכלו לעבר הלוחם בעל הזקן האדמוני כדי שיגיד את החלטתם. הלוחם בעל הזקן האדמוני כחכך בגרונו והצהיר.
"אם כך, כשאר חברי מסדר "נשר התקווה" החלטנו להסכים להצעתו של מנהיג המסדר וויליאם ארצ'ר ולשלוח את ג'ייק ארצ'ר למסעו ברחבי העולם בתקווה שיצליח לשים סוף לממלכה המזוויעה הזו".
וויליאם חייך חיוך קטן. דבר שלא התרחש כבר הרבה מאוד זמן.
"הביאו את בני", דרש אביו של ג'ייק ממשרתיו בעוד משרתיו יצאו מדלת המסדר בכדי לקרוא לג'ייק. לאחר כמה רגעים קצרים, בדלת העצומה של המסדר נכנס ג'ייק בעודו מסוקרן לגבי החלטת המסדר. ג'ייק פסע אל עבר השולחן והתיישב על הכיסא שממול אביו, כלומר, בסופו של השולחן.
"מה החלטתכם, רבותיי?", שאל ג'ייק בסקרנות רבה. ג'ייק לא יכל לדעת מה תשובתם על פי הבעת פניהם של חברי המסדר, כי היו קרי רוח כמו תמיד.
"התשובה חיובית, בני. הגיע זמנך לצאת למסע לו חיכית כה הרבה זמן", אמר וויליאם לבנו. לפתע, לג'ייק עלה חיוך קטן וממזרי. חיוך המאפיין את אופיו לחלוטין. הוא המשיך לחייך ואמר.
"בדיוק כמו שחשבתי".