רק למעלה-סיפור קצר

[b]אחרי הרבה זמן שלא כתבתי, אני חוזר לכתוב. ונראה לי שהשתניתי-אני מאמין שלטובה.[/b]

אני זוכר את הפעם הראשונה שהשתמשתי בכנפיים. זה היה באמצע כיתה ה' בשיעור חשבון. המורה הסברה על לוח הכפל ואני פשוט בהיתי החוצה, לא מרוכז בעליל. פתאום היא נזכרה שאני קיים. "דניאל,קום וצא מהכיתה!" היא רתחה. אף אחד לא אוהב שלא מתייחסים אליו,אז פשוט קמתי ממקומי ועליתי על אדן החלון. הבטתי למטה. פתאום נזכרתי שהכיתה בקומה השלישית. זה גרם לי להתחרט קצת. כל הילדים בהו בי בסקרנות ולשם שינוי הייתי מרכז הכיתה. קפצתי מהחלון ורגע לפני שנחתתי על הקרקע הכנפיים שלי נפרשו כל הילדים שרקו בהתפעלות. רק בשביל להשוויץ, עשיתי עוד היפוך באוויר והתחלתי לעוף אל עבר מרכז העיר. הקרינו את הסרט החדש של טרזן.

למחרת הסיפור היה בכל החדשות. כולם דיברו על הילד שקפץ מהחלון והצמיח כנפיים. כל מיני עיתונאים חיכו כל היום בכניסה לבניין רק כדי לראות אותי ולראיין אותי. אבא היה,כמובן, מאוד גאה. הוא טפח לי על השכם ואמר לי שהוא ידע תמיד שייצא ממני משהו. הטפיחות על השכם הכאיבו לי בכנף אבל לא אמרתי כלום. אמא שתקה וחזרה להכין ארוחת צהריים.
ניסו לראיין אותי לחדשות, אבל אבא לא הסכים. הוא אמר שאני צעיר מדי. זה היה דווקא חבל, כי למנחה של התכנית היה זקן. תמיד רציתי לגדל זקן. זאת הייתה האכזבה הראשונה שלי בתור ילד.

אחרי בערך חודש ההזמנות לטלוויזיה כבר לא הגיעו. כל בוקר היו פחות ופחות עיתונאים בכניסה לבניין, עד שיום אחד כבר לא היה שם אף אחד. כבר התחילו להתרגל לרעיון של ילד עם כנפיים. ובכלל, בארצות הברית היו חבורה של אנשים עם כוחות על במסיכות שנלחמו אחד בשני. אף אחד לא התעניין יותר בילד עם כנפיים. ואחר כך נער עם כנפיים. נער יחסית נורמלי שהולך למסיבות, יש לו חברים, מנגן בגיטרה, וחוץ מהעובדה הקטנה שהיו לי כנפיים זהובות ענקיות על הגב, הייתי רגיל.

אני זוכר איך בגיל 14 אני ועוד כמה החלטנו לצאת לטיול באחד מהנחלים באזור. יאיר אמר שהוא היה שם לפני כמה ימים ויש שם בריכת מים ענקית ממש, בערך שלוש מטר עומק. אז ביום שבת לקחתי כסף מהבית ונפגשתי עם כולם בתחנה המרכזית. עלינו על האוטובוס והתחלנו בנסיעה.
הדרך לא הייתה ארוכה-בערך רבע שעה של נסיעה. כל הנוסעים נראו חצי ישנים. רק אני וחברים שלי היינו מלאי אנרגיות ועשינו צחוקים בספסל האחורי. הנהג הסתובב אלינו ואמר לנו לשתוק. תוך כדי הוא עזב את ההגה, שהסתובב חזק ימינה והאוטובוס התהפך. איבדתי הכרה לחצי דקה ואז התעוררתי. הייתי בסדר,לא פצוע קשה. אז יצאתי מהאוטובוס. ראיתי שהתחילה שריפה במאחורה של האוטובוס. לקחתי אבן וניפצתי את החלון. שלפתי את כל החברים שלי אחד-אחד החוצה. חלק מהנוסעים האחרים התעוררו גם וברחו בבהלה מהאוטובוס הבוער. לי לא נשאר מה לעשות אלא להסתכל על האוטובוס עולה בלהבות. שוב הגיעו צוותי חדשות ורצו לראיין אותי. שוב חזרתי להיות מעניין. כולם קראו לי גיבור, ומושיע, וזה די מצא חן בעיניי. אפילו תכננתי תלבושת ושם-"ווינגמן".

למרות הסיפור עם האוטובוס, ולמרות שכשקראו לי באתי בכל הרבאק והייתי מוכן לכל הגיבושים,בצו ראשון קיבלתי פרופיל נמוך. הכול באשמת הכנפיים. היה לי מאוד חבל-רציתי להיות בחיל הים. או בגולני. בסוף גמרתי בבסיס אפסנאות. היה קשה להתקבל שם. בהתחלה הרביצו לי כל הזמן. גם המפקד. אני זוכר יום אחד ששלחו אותי ועוד כמה טירונים לקחת משהו מאחד המחסנים. הלכנו ברוגע, ואז ראינו אותם. ליד המחסן חיכו לנו כמה חברה עם שקי קמח גדולים וביצים. הם התחילו לזרוק ולשפוך עלינו וכשכל הקמח והביצים נגמרו הם עברו למכות."ברוכים הבאים לצה"ל, יא בני זונות!" הם צרחו בהנאה ובעטו לנו בביצים. התקלנו כולנו על הרצפה וחיכינו שזה יעבור. רק ישבנו שם טהתפללנו שייגמר החרא הזה.
עם הזמן הם קיבלו אותי. ואת כולם. הם אפילו נתנו לי כינוי-'כנפי'. הפכתי לסמל של היחידה, אבל לא עשיתי שום דבר משמעותי. רק ישבתי במחסן כל היום, ולא עשיתי כלום. 'המחסן של כנפי', ככה כולם קראו למחסן. הייתי יושב שם כל היום ומשחק דמקה עם האפסנאים האחרים, שותה איתם בירה וצוחק איתם. כמו כולם הייתי משפיל את הטירונים החדשים וצוחק מהשטויות שלהם. ככה ביזבזתי שנה מהחיים שלי.
יום אחד החלטנו אני ועוד כמה חברה לקחת את אחד מהג'יפים של הבסיס לסיבוב. אני ישבתי מאחורה והשנים האחרים ישבו מקדימה. נסענו בדרכי העפר של המדבר. אני פתחתי את החלונות והרגשתי את הרוח. זאת הייתה תחושה טובה. לפתע הרגשתי טלטלה והג'יפ התהפך. אחרי כמה דקות התעוררתי,והג'יפ היה על הגב. איכשהו עפתי דרך הג'יפ ויצאתי ממנו. המשכתי לעוף למעלה. נתתי לכנפיים שלי להיות עצמאיות. והן משכו אותי למעלה. רק למעלה.