ארמון הפחדים

שלום.
אני יודעת שבטח קראתם פעם ספרי מחת שילדים כתבו, ואת כתבתי לפני כמה שנים, אז אני מקווה שתאהבו. כל שבוע אני אפרסם חלק אחד. הינה החלק הראשון :

אנה היתה ילדה ענייה מאוד וחייה לבדה.
היא חייה לבדה משום שהוריה הלכו יום אחד לקבץ נדבות ולא חזרו.
אנה גרה בצריף מתקלף וכל חייה היו נתונים לקריאה.
את הספרים שלה היתה משיגה מערמת זבל קרובה לביתה בה עוברי אורח תמימים היו זורקים את ספריהם.
לפי דעתה היא חייה בסדר אבל אנשים שעברו שם טענו שאלו חיים נוראים !
אך אנה סרבה לעזוב את המקום וטענה שבצריף זה כל חייה.
אנה לא ידעה שחייה ישתנו ברגע
כאשר יגיע אותו בן אדם מכושף שיקח אותה למקום רחוק ולא ידוע בשם ...
ארמון הפחדים !
ואכן יום זה הגיע.
"על יד ערמת הזבל נראה צריף עלוב ובו ילדה קטנה !"
אמר פטר לרב סמל המשטרה (שכן היה הבוס של פטר).
"הילדה ישבה על החול וקראה ספר . אקח אותך לשם אם תרצה".
"אני אגיע".
וכך במועד שנקבע הלכו פטר ורב סמל המשטרה לגבעת הזבל לעזור לאנה הקטנה.
אנה לא הסכימה לעזוב את המקום.
"את חייבת , זה רק לטובתך."
גרר אותה פטר : "נמצא לך בית נפלא !"
הם אומנם מצאו בית (או במקרא זה טירה) אך נפלא הוא לא היה:
העשב היה אפור ולא מכוסך , מי האגם היו אכורים וצבעם היה אפור מתכתי , החלונות השבורים והסמרטוטים האפורים ששימשו וילונות , היער הגדול בו גרות חיות טרף והטירה המתקלפת.
כמובן שפעם הכל היה טוב ויפה בטירה המלכותית שהיום נקראה: "ארמון הפחדים"

מאודדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדד