נבואה של שמיים וערפל

היי^_^
לא כתבתי הרבה זמן אז אני קצת חלודה-אשמח לביקורות בונות!

[SIZE=3]הקדמה
[/SIZE][SPOILER]
'חשוך פה....רגע...אני חושב שאני רואה אור-מה זה? אני אנסה להגיע אליו...' אלו היו המחשבות המעורפלות של הפוקימון הקטן בתוך הביצה הכחולה. הוא הושיט את רגליו הקטנות וניסה להגיע את מקור האור-מי שהביט במחזה מבחוץ יכל לראות שברים נוצרים במעטה הביצה.
ראש קטן הצליח לפרוץ את גבולות המעטפת שכלאה אותו והציץ בסקרנות סביבו-הוא הגיע לעולם. הוא שבר את שאר הביצה ויצא מתוכה לחלוטין-הוא ניסה לעמוד אך נפל מיד. 'איך אני משתמש בדבר הזה?' הוא חשב לעצמו מעט בתסכול. הוא הצליח לקום ועשה כמה צעדים קדימה אך נפל שנתקע בחפץ. הוא הביט קדימה ודרך מבט מעורפל ראה מעטפת ורודה-זהה למעטפת הכחולה שבה הוא היה תקוע. 'אולי גם בתוכה יש אני קטן שלא מצליח לצאת!' הפוקימון הקטן חשב והחל לבעוט ברגליו הקטנות בביצה, נופל אחרי כל בעיטה. לבסוף החלו להיווצר סדקים במעטפת, ורעשי בעיטות קטנטנים נשמעו מצידה הפנימי של הביצה.
תחילה, רגל קטנה ורודה הציצה מהמעטפת-לאחר מכן יצאו בו זמנית עוד שלוש רגליים. הביצה החלה להלך ממקום למקום, חסרת שיווי משקל לחלוטין. הפוקימון הקטן, שרק זה עתה בקע הביט בסקרנות במחזה. לפתע הביצה המהלכת נפלה, ונשברה לחלוטין-הפוקימון ניסה ללכת במהירות לעברה, בפחד לשלומה של הביצה המהלכת-הרי היא רק בקעה, בדיוק כמוהו.
בתחושת גאווה על שלא נפל הפוקימון רכן מעל שברי הביצה ומצא את ארבעת הרגליים הורודות-רק שעתה, במקום ביצה הרגליים היו מחוברות ליצור קטן ורוד כולו עם מעט כתמים אדמדמים. מסביב לצווארו היה מן עשן סגלגל מוזר-הפוקימון הקטן הושיט את כף רגלו ונגע בחומר המוזר. הוא החל לצחקק לנוכח ההרגשה הנעימה המעקצצת שעטפה את רגלו-לפתע, ההרגשה הפכה למשהו אחר, לכאב שגרם לרגלו של הפוקימון לשרוף. הוא במהירות החזיר את רגלו למקום, עם דמעות בעיניים. הוא הביט בכעס על היצור הורוד ששכב לפניו וקלט שעיניו פקוחות-עיניים אדומות שהביטו בו בסקרנות.

"מי אתה?" שאל קול נשי. "אני פוקימון. ומי את?" שאל הפוקימון חזרה. "גם אני פוקימון. אנחנו נתבלבל בשמות שלנו! מה דעתך שמעכשיו תהיה סקיי(=שמים)?" היא שאלה בקול תמוהה. "למה סקיי?" הפוקימון הקטן שאל בחזרה במבט מופתע "כי זוג הכנפיים שעל גבך נראות כאילו יוכלו לקחת אותך לשמים!" ענתה היצורה הקטנה, שעונה לשם פוקימון. הפוקימון נראה מופתע 'כנפיים? יש לי כנפיים?' הוא ניסה לסובב את ראשו-ולהביט על גבו. הוא כמעט קפץ שגילה שהיצורה צדקה-יש לו זוג כנפיים כהות על הגב!-הוא לא יכול לתת לה לנצח אותו במשחק הזה. "אז אולי לך נקרא מיסט? כי הדבר הזה מסביב לצוואר שלך נראה ממש כמו ערפל!" קרא הפוקימון, שעכשיו עונה לשים סקיי.

"אוקיי. אז אנחנו מיסט וסקיי!. אבל.. מי אנחנו בעצם?" שאלה מיסט ובפעם הראשונה בחייה-קמה. בניגוד לסקיי, היא הצליחה לעמוד בלי בעיות. סקיי אמר לעצמו בראשו שזה בטח בגלל שהיא חיכתה יותר זמן ממנו לפני שניסתה לעמוד-לא בגלל שהיא טובה יותר. "אני לא יודע. אבל אני בטוח שנגלה!. העולם כזה גדול!" אמר סקיי והחל לרוץ בהתלהבות עד לקצה קרחת היער. "תראי! הגעתי לקצה העולם" הוא אמר, מתנשף לגמרי. מיסט רצה אליו בחינניות. "וואוו!" היא אמרה בהתלהבות, מביטה על המרחק הגדול שהם עברו שלפתע היא מעדה לאחור אל תוך שיח. "סקיי תראה!" היא קראה. סקיי נכנס בסקרנות אל תוך השיח ויצא מעברו השני-עולם שלם נפרש לפניהם, מלא עצים מוזרים ושיחים-נראה שהעולם גדול יותר משהם חשבו. "אז מה אתה אומר?. אם אנחנו רוצים לדעת מי אנחנו כדאי שנחקור לא?" אמרה מיסט בחיוך, עיניה עדיין מנסות להסתגל לאור שמחוץ לביצה. "אני מוכן" ענה סקיי בהתלהבות.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~;

"פרופסור! בוא מהר!" צעקה ליה מעמדת המחשבים. הפרופסור, לבוש בחלוק הלבן שלו כששערו החום מוזנח על פניו ועיניו הכחולות נראות חסרות חיים לחלוטין ניגש באיטיות לעמדה. "מה קרה הפעם ליה?" הוא שאל בקול חסר תקווה. "מצאתי אותם!" אמרה ליה בהתרגשות, שיערה הזהוב נח על כתפיה ועיניה האפורות מביטות על הפרופסור בהתרגשות והלם. "ליה, אם זו עוד פעם אזעקת שווא..." החל לומר הפרופסור שלפתע ראה את המספרים והאותיות המרצדים על המסך. הפרופסור נפל מההלם, שני מדענים נוספים ניגשו אליו בזריזות ועזרו לו לקום. "אולי... עוד יש סיכוי לעולם שלנו להינצל... הם היחידים שיכולים להביס אותו" מלמל הפרופסור, כמה דמעות בודדות עומדות בתוך עיניו, מסרבות ליפול.
"ליה-מעכשיו, התפקיד להביא אותם לפה מוטל עלייך. קחי את אמבריאון אתך" הוא אמר, נאבק להישאר עומד על רגליו. "כן, אדוני!" צעקה מיד ליה ונעמדה כאות כבוד. ידה הימנית מונחת על פוקדור בחגורה שלה. [/SPOILER]

[SIZE=3]~פרק 1: המסע מתחיל~[/SIZE]
[SPOILER]"יש לי הרגשה מוזרה בבטן..." מלמל סקיי בעצבנות-לא רק שהבטן שלו הרגישה מצחיק היא גם עשתה רעשים מוזרים-ממש כמו קרקור. "גם לי" השיבה מיסט. "אני בטוחה שאם נתעלם מזה, זה יפסיק!" היא הוסיפה בעידוד והמשיכה ללכת.
כעבור זמן הליכה נוסף, מיסט התמוטטה ארצה-סקיי לא הבין מה קרה לה שלפתע הוא הרגיש שהוא לא מצליח לעמוד יותר והוא נפל גם הוא. הם שכבו שם כמה דקות בודדות, שנדמו להם כנצח-הם לא הצליחו אפילו לדבר אחד עם השני.

"גורים מסכנים, מה קרה? אתם רעבים?" נשמע קול וסקיי ומיסט הביטו למעלה, מטושטשים. דמות עמדה מעליהם-פוקימון בצבע סגול-שמנת עם שני זנבות שהקצה שלהם נראה כמו זוג כפות ידיים. "אנחנו מרגישים מוזר.." ענתה מיסט בקול חלוש. הפוקימון נעלם. כעבור כמה דקות הוא חזר, או ליתר דיוק-היא חזרה עם שני עיגולים כחולים מוזרים בידיים ועוד חצי עיגול כזה בפה שלה-רק שהוא היה חלול ובתוכו היה נוזל שקוף מוזר.
"אכלו ושתו" אמרה הפוקימונית. היא אפילו לא הייתה צריכה להסביר-אינסטינקטים השתלטו על השניים והם בלעו ברעב את הכדורים, שהתגלו מאוחר יותר כגרגירי יער. "אני אביפום. יש לכם עוד הרבה ללמוד אני רואה" היא אמרה בקול חמים וצחקקה. הגורים הביטו אחד על השני בביישנות. "זה בסדר! אני אלמד אתכם" מלמלה אביפום בחמימות וקרבה את הגורים אליה בעזרת הזנב שלה.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~שנה לאחר מכן~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
"אני לא מאמינה! סקיי אנחנו סוף סוף יוצאים לחקור את העולם!" אמרה מיסט בהתלהבות. "היינו יכולים לצאת קודם עם איבי הייתה מרשה לנו" השיב סקיי וגלגל עיניים. "היי! אל תזלזל באיבי, היא הייתה כמו אמא בשבילנו!" השיבה מיסט והצליפה קלות בגבו של סקיי עם הזנב שלה. "איפה היית עכשיו אם היא לא הייתה מבקשת מהסטארלי ההוא ללמד אותך איך לעוף?. היית נופל אל מותך מהעץ ההוא!" היא הוסיפה בעוקצנות. "אוקיי, אוקיי. את צודקת" מלמל סקיי חזרה. 'לא שיש מצב שבו את טועה..' הוא חשב לעצמו בייאוש.

סקיי הרים את מבטו והסתכל קדימה, כל הייאוש עזב אותו מיד. "מיסט, תראי!", מיסט הביטה קדימה ומיד נדלק ניצוץ התלהבות בעיניה האדומות. לפניהם, נגלה סוף היער-הם סוף סוף הולכים לצאת מהיער ולהתחיל לחקור!. השניים נעמדו על קו העצים האחרון. "בשלוש?" שאל סקיי, "בשלוש" מיסט הסכימה. "אחת, שתיים, שלוש!" צעקו שניהם יחד וכשהגיעו למספר שלוש קפצו אל מעבר לקו העצים וצחקקו למגע האדמה הרכה, השונה מההאדמה המלאה בדשא של היער. "אני אתגעגע לאיבי..." אמרה מיסט והביטה לאחור בעצב. "אל תדאגי, אנחנו נבקר. זה לא שלא נראה אותה יותר" השיב סקיי בעידוד.
מיסט הנהנה וזוג הפוקימונים החל את המסע שלו.
[B][CENTER] ***
[/CENTER][/B]"וואוו! כל כך הרבה פוקימונים" הביטה מיסט בתדהמה על השטח הסובב אותה. הבטתי סביב והבנתי על מה היא מדברת-הצלחתי לאתר תוך כמה מבטים מועטים לפחות עשרה פוקימונים שמעולם לא ראיתי-העולם שבחוץ ממש מגניב. עברו כמה שעות מאז שעברנו את היער-לא ראינו עצים כבר כמה קילומטרים טובים, רק שיחים ושדות של פרחים. מיסט די שנאה את השדות האלה-היא רצתה לשחק בהם אבל היא כל הזמן נגעה בפרחים בטעות עם העשן שעל הצוואר שלה וזה הרג את הפרחים. ידעתי שבתור הבוגר האחראי אני צריך לשמור שהיא תהיה שמחה אז ניסיתי להסיח את דעתה בדיבורים על הפוקימונים המוזרים בסביבה. אני פשוט לא מבין איך היא לא צחקה מהפוקימון המוזר הכחול הזה עם הפסים הלבנים על הראש-שפשוט כל הזמן נעמד על אבן, נופף בידיים שלו וניסה לקפוץ מהאבן בתקווה שיעוף. כמובן שהוא אף פעם לא הצליח. הוא נפל, קם וניסה שוב. מיסט טענה שאסור לצחוק על אחרים, ושהוא ממש מסכן. היא דומה יותר מידי לאיבי....

מיסט נעצרה. כל שיערות גופה סומרות ופיה נשוך אחורה בנהמה. "מה קרה?" שאלתי בדאגה. "אתה לא מרגיש את זה?" היא השיבה תוך כדי נהמה, ברגע שהיא אמרה לי התחלתי גם להרגיש את זה-הרגשה כואבת בלב, שמשהו רע עומד לקרות כל רגע. הרגשתי את כנפיי נמתחות בחוזקה, ואת כל שיערות גופי סומרות ומצמררות את גופי. התחלתי לנהום, אף פעם לא הצלחתי לשלוט בזה-נהמות תמיד היו איסטינקט טבוע אצלי ואצל מיסט. איבי תמיד אמרה שזה פשוט לא מנומס. ההרגשה לא נגמרה, לא משנה כמה ניסתי להתנער ממנה.
רחש מוזר נשמע מאחוריי-שפה שמעולם לא שמעתי. הסתובבתי מיד, ומזווית עיניי ראיתי שמיסט עשתה את אותו הדבר. שני פוקימונים דו-רגליים מוזרים עמדו מולינו. אחד מהם, ככל הנראה הדומיננטי מהשניים היה גבוהה ובעל עור בהיר. רוב הגוף שלו היה חסר פרווה חוץ מפרווה שחורה וחלקה באופן דוחה על הרגלים ועל פלג גופו העליון.

על הראש שלו הייתה עוד פיסת פרווה חומה, יותר נורמאלית מהפרווה האחרת שלו.
היו לו עיניים כחולות ומרושעות. לשני הייתה פרווה זהה חוץ משהפרווה על ראשו הייתה זהובה והעיניים שלו היו ירוקות. הם דיברו בשפה לא מוכרת, הם נשמעו כאילו הם יורקים את המילים. אומנם לא הבנתי מה הם אומרים-אבל לא היה קשה לאתר את הרוע בטון הדיבור שלהם. "מיסט, מה אלה?" שאלתי בלחץ, מוכן לברוח בכל רגע. "אני לא יודעת! בחיים לא ראתי פוקימונים שמדברים בשפה שונה" ענתה מיסט. יכולתי לחוש את הלחץ בקולה. הפוקימון הגדול מבין השניים הוציא כדור שחור מוזר וקטן מתוך הפרווה שלו-הוא מעך אותו בידיו ולפתע מכשיר מוזר הופיע ביד שלו, עם קנה שכוון לעברינו. 'איזה מן התקפה זו?' חשבתי בפחד. הפוקימון לחץ על משהו במכשיר וחץ קטן מוזר נורה לעברינו ופגע במיסט-לפני שעוד הספקתי לשאול אם היא בסדר, היא נפלה מיד על הקרקע. שיערה עדיין סומר ועיניה עדיין פקוחות לרווחה, אך יכולתי לחוש שההכרה שלה לא נמצאת. הסתובבתי חזרה אל הפוקימון-המכשיר המוזר עדיין היה בידו. והפעם מכוון אליי..
[IMG]http://srv1.jpg.co.il/1/55fdb91e75342.png[/IMG] [IMG]http://srv2.jpg.co.il/10/55fdb93cf225f.png[/IMG] [IMG]http://pldh.net/media/pokemon/gen6/xy-animated/424.gif[/IMG]
[/SPOILER]

עוד לא קראתי, אבל בקשה קטנה לי אלייך.
תעשי יותר רווחים, יותר פסקאות.
הכל נראה דחוס וגדול וארוך, ובוא נגיד שזה לא 'מזמין אותי לקרוא'.

בכל אופן אני מתכוון לקרוא, אבל זו סתם הערה

סיימתי לקרוא עכשיו, נשמע מעניין נורא! רק שלא יבוא לך על חשבון השקעה במ"ת שלך :wink:

צבעים, מודגש, לפחות רווח של שורה בין פסקאות.

[QUOTE=The Charetard;1484121]צבעים, מודגש, לפחות רווח של שורה בין פסקאות.[/QUOTE]
רווח-צ'ק

[QUOTE=TheHeliolisk;1484118]סיימתי לקרוא עכשיו, נשמע מעניין נורא! רק שלא יבוא לך על חשבון השקעה במ"ת שלך :wink:[/QUOTE]
חחח מ"ת זה חיים אז אל תדאג

[QUOTE=The Charizard;1484117]עוד לא קראתי, אבל בקשה קטנה לי אלייך.
תעשי יותר רווחים, יותר פסקאות.
הכל נראה דחוס וגדול וארוך, ובוא נגיד שזה לא 'מזמין אותי לקרוא'.

בכל אופן אני מתכוון לקרוא, אבל זו סתם הערה[/QUOTE]

צודק, לא שמתי לב.
עשיתי רווחים עכשיו.

[QUOTE=Alice;1484131]
צודק, לא שמתי לב.
עשיתי רווחים עכשיו.[/QUOTE]
:wink:



יאללה תעשי פרקים
אני אדפיס ואקרא בכיפור ALL NIGHT

חתיכת כישרון יש לך!
קצת בלבל אותי שבאמצע הפרק זה עבר לנקודת המבט של אחד מהדמויות, אבל תפסתי את העניין אחרי כמה דקות.
מחכה לפרק הבא!

[SIZE=3]פרק 2-חושך[/SIZE]
[SPOILER]'הכל בסדר סקיי' ניסיתי להרגיע את עצמי, ידעתי שבכל רגע הפוקימון הדו-רגלי המוזר יפעיל שוב את המכשיר, ויירה בי גם. פערתי את פי, ריכזתי את כל האנרגיה שרק יכולתי מול הפה שלי והחלתי ליצור במהירות כדור סגלגל-כחלחל טעון אנרגיה, פעימת דרקון. לפני שהפוקימון עוד הספיק להגיב שיגרתי לעברו את הפעימה. שמעתי אותו צווח, ואומר משהו בשפה המוזרה שלו בקול כעוס אבל לא היה אכפת לי.
רצתי את מיסט, העלתי אותה על גבי והתחלתי לרוץ. ידעתי שהם מאחוריי והמשקל הנוסף של מיסט על גבי לא עזר למהירות שלי. לפתע קולות הריצה שלהם נפסקו. "הצלחתי.." נאנחתי בקול אבל נראה שנתתי לעצמי להירגע מוקדם מידי. פוקימון כחול-אדום עף מעלינו במהירות, הוא נחת מולי וחסם את דרכי. "תודה לארכאוס! טיילו!. אתה חייב לעזור לי, פוקימונים מוזרים רודפים אחריי!" צעקתי בהקלה-הטיילו רק הביט בי, רחמים בעיניו. הפוקימון המוזר צעק משהו, נראה שטיילו... הקשיב לו.
טיילו נסק לשמים "מצטער, הוראות המאמן" הוא מלמל ועף לעברי שהמקור שלו זוהר, במתקפה שמיד זיהיתי כניקור. ניסיתי להתחמק אבל מיסט הייתה עליי ולא רציתי להפיל אותה בטעות. טיילו ניקר את ראשי בחוזקה, הרגשתי כאילו הראש שלי עומד להתפוצץ.
'אני רק בן שנה, אני בקושי יכול להילחם!' חשבתי בתסכול-בשוק מהקרב המוזר שנקלעתי לתוכו. נשמתי עמוק והנחתי את מיסט בעדינות על הקרקע כדי שלא תיפגע. מתחתי את הכנפיים שלי, עבר קצת זמן מאז שעפתי לאחרונה. החלתי לנפנף בכנפיים שלי בעדינות ואז חזק יותר ויותר-כעבור כמה שניות מצאתי את עצמי עף באוויר, קצת נמוך יותר מטיילו.
התרכזתי חזק והרגשתי את הכנפיים שלי מתמלאות בפרץ אנרגיה, העפתי מבט אל גבי וראיתי את הכנפיים שלי זוהרות באור לבן-כסוף זוהר, 'אוקיי, אני מצליח להשתלט על ההתקפתה. עוד לא התרסקתי' חשבתי לעצמי, נזכר בפעם האחרונה שניסיתי את ההתקפה הזו והתרסקתי בחוזקה על קרקרעית היער-איבי ישר רצה אליי וטיפלה בי שלא הפסקתי לבכות. אם איבי הייתה פה, היא הייתה יודעת מה לעשות...

עפתי במהירות אל הטיילו, צובר תאוצה בכל רגע ומרגיש את הכנפיים שלי מתקשות ומתחזקות יותר ויותר-טיילו כנראה ראה שאני מסתבך עם ההתקפה ולכן לא טרח אפילו לזוז מהמקום. התחלתי להרגיש את עצמי צונח 'לא!'. בשארית הכוחות שלי הכרחתי את עצמי לעוף למעלה-גבוהה יותר ויותר. הרגשתי את הכנף שלי פוגעת בטיילו ופוערת חתך בחזה שלו-הצלחתי!. הבטתי מטה, מותש מכמות האנרגיה שבזבזתי והבנתי איזו טעות נוראית עשיתי. בזמן שנלחמתי בטיילו, הפוקימונים הדו רגליים ניגשו את מיסט ושמו איזה שהו קולר מוזר סביב צווארה, והכניסה אותה לכלוב מסורג מוזר.

התחלתי לעוף מטה במהירות, הגעתי לקרקע ורצתי אל עבר הפוקימונים המוזרים, כבר ראיתי את עצמי מגיע למיסט-רק עוד מטר אחד שמשהו הכה אותי מאחור. נפלתי והבטתי למעלה-זה היה טיילו. נראה שהוא לא וויתר, אלא רק קצת התעצבן.
"למה אתה עוזר להם? מי הם בכלל?" צעקתי אליו בתסכול. "אלה לא פוקימונים, גור טיפש. הם בני אדם!. והאיש הזה הוא המאמן שלי-אני חייב לעשות מה שהוא אומר" ענה הטיילו בכעס ברור. לפני שהספקתי לומר עוד משהו הרגשתי משהו חד חודר לגבי-הבטתי מהר לאחור, הפוקימון, לא-הבן אדם שירה במיסט עם המתקפה המוזרה ירה בי כשלא שמתי לב. הרגשתי את הגוף שלי נהיה כבד יותר ויותר, ונפלתי הצידה, לא מסוגל לזוז.

הייתי מודע רק בקושי למה שקורה-ידעתי שמישהו סגר לי את העיניים, וגם הרגשתי שבני האדם שמים את אותו קולר מוזר על הצוואר שלי כמו שהם שמו למיסט. ידעתי גם שהרימו אותי והכניסו אותי לאיזה שהו מקום, לא ידעתי לאן-רק שהרצפה הייתה קפואה וגרמה לי להרגיש צמרמורות בלתי פוסקות בכל גופי.

הייתי במקום, אבל זזנו ללא הפסקה. יכולתי לשמוע את הנשימות האיטיות של מיסט ממקום כלשהו לשמאלי, ויכולתי להריח את הריח שלה-לפחות היא בחיים. בשלב מסויים, איבדתי הכרה לחלוטין-הכל נהיה חשוך.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~;
פקחתי עיניים, מבולבל. ריחות מוזרים שמעולם לא הרחתי לפני הכו אותי בגלים. היה לי קר, לא הבנתי למה. הסתכלתי על הרצפה-זו לא הייתה אדמה. הרצפה הייתה כסופה, מתכתית וגרמה לי לקפוא מקור. ניסיתי לקום אבל לא הצלחתי, משהו חסם אותי-הסתכלתי למעלה וראיתי פסים כסופים מעל לראשי-כך היו גם הקירות. הייתי כלוא בתוך קופסא מוזרה!
פתאום הבנתי שהצד השמאלי של גופי לא נוגע בסורגים הקרים, אלה בפרווה חמימה. "ס..סקיי?" נשמע קול מוכר לידי, נשמתי לרווחה. 'היא בסדר'. הסתכלתי הצידה וראיתי את מיסט, בריאה ושלמה. היינו כלואים יחד באותה קופסאת-כלוב מוזרה.

"את בסדר?" שאלתי, מנסה לשדר רוגע בקול שלי. "כן. אבל מה קורה פה? אנחנו חייבים לברוח!" היא ענתה, מנסה לשמור על קולה רגוע. "אני פשוט אשתמש בפעימת דרקון" השבתי, מבין עד כמה הבריחה שלנו תהיה פשוטה. פערתי את פי והתחלתי לרכז אנרגיה במטרה ליצור את הכדור הסגלגל-כחלחל המוכר, ברגע שהכדור רק החל להיווצר הרגשתי מכת חשמל ענקית עוברת בכל גופי, הריכוז שלי נשבר ולא יכולתי לייצר את ההתקפה. הכאב היה גדול מידי. "סקיי, מה קרה?! אתה בסדר? הקולר שלך התחיל לזהור פתאום!" צעקה מיסט בלחץ. 'הקולר! הוא נועד שלא נוכל לברוח!' הבנתי. לאחר כמה דקות הכאב הפסיק.
הבטתי מחוץ לסורגים-היינו בחדר מוזר עם מסך ענק ועליו כיתובים מוזרים. מידי פעם בני אדם עברו במקום, כולם בעלי אותה פרווה שחורה חלקה מגעילה.

דמות נעמדה מול הכלוב שלנו, זה היה טיילו!. "אל תדאגו. בקרוב מאוד תוכלו להבין מה הם אומרים. המוח שלכם פשוט צריך להתרגל לשפה." הוא מלמל ועף משם לפני שבכלל הספקנו להגיב. במהרה הבנתי שהוא צודק, פה ושם הצלחתי להבין מילים. "הם כנראה בדרך.... להציל.... להתכונן..." הבנתי רק כמה מילים מועטות-אבל נראה היה שהאנשים בכוננות למשהו גדול שעלול לקרות בכל רגע. מיסט נראתה מתוסכלת, היא ניסתה להשתמש בחומצה ולהמיס את הסורגים, מה שזיכה אותה בחוויה חשמלית משלה.
"אל תדאג סקיי. אנחנו נצא מפה" היא אמרה והביטה בי בקול יציב-למרות שידעתי שהיא מפחדת.
לפני שהספקתי להגיב, פיצוץ. קול מחריש אוזניים נשמע-בזמן שהקיר שמולינו פשוט התפוצץ לרסיסים.

[/SPOILER]

קצת באיחור (מה נעשה.. צבא...) אבל אני חייב להגיד לך שלא נחלדת בכלל! כרגיל הכתיבה שלך מסודרת, נוחה ועיניינית.
הסיפור עד עכשיו נראה מאוד מעניין, מחכה בקוצר רוח לראות מה עומד לקראות עם סקיי ומיסט!
מקווה שהפרק הבא יגיע בקרוב

[QUOTE=Pikachu 4 Ever;1485470]קצת באיחור (מה נעשה.. צבא...) אבל אני חייב להגיד לך שלא נחלדת בכלל! כרגיל הכתיבה שלך מסודרת, נוחה ועיניינית.
הסיפור עד עכשיו נראה מאוד מעניין, מחכה בקוצר רוח לראות מה עומד לקראות עם סקיי ומיסט!
מקווה שהפרק הבא יגיע בקרוב[/QUOTE]

תודה רבה
האמת שאני מרגישה שאם פעם נגיד הייתי דרגה 5 עכשיו אני 1-2 בקושי חחח

האמת שקלטתי שאין לי קו עלילה לסיפור הזה (אני תמיד בונה קו עלילתי לפני שאני כותבת משו)
אז יש מצב שאני אחליט לכתוב סיפור חדש עם קו עלילה בנוי במקום זה

[QUOTE=Alice;1485554]תודה רבה
האמת שאני מרגישה שאם פעם נגיד הייתי דרגה 5 עכשיו אני 1-2 בקושי חחח

האמת שקלטתי שאין לי קו עלילה לסיפור הזה (אני תמיד בונה קו עלילתי לפני שאני כותבת משו)
אז יש מצב שאני אחליט לכתוב סיפור חדש עם קו עלילה בנוי במקום זה[/QUOTE]
אין לך מה לחשוב שירדת ברמה, את זה אני יכול להבטיח לך.
בקשר להמשך הסיפור, זה החלטה שרק את יכולה לקבל, רק שתדעי שלא להכל צריך תכנון מוקדם, דברים יפים קורים שפשוט "זורמים", אני ,למשל, מנצל זמן חופשי בצבא לכתיבה של סיפור שמבוסס על אחד מהמ" תים שפתחתי פעם ושיניתי בו את הרקע וטיפה כיוון, הצבא נתן לי דרך חדשה להסתכל על דברים ואני די מרוצה בנתיים מהכיוון שזה הולך.
אז לדעתי, ואני חוזר, לדעתי, תמשיכי עם הסיפור, הכיוון נראה מבטיח, זרמי עם העיניין ותראי אם זה מתפתח למשהו שמוצא חן בעינייך, בסופו של יום את זו שכותבת ורק את יכולה להחליט אם זה מתאים לך או לעבור הלאה