התסריט - סיפור מתח ראשון שלי
[CENTER][SIZE=7][B][U]התסריט
[/U][/B][/SIZE][/CENTER]
[SIZE=4][B][U]פרק 1 [/U][/B][/SIZE]
הסיפור הזה יהיה סיפור שישנה את חייך. אולי אמרו לך את זה על הרבה סיפורים, אבל הפעם יש בסיפור הזה משהו שונה, השאלה היא אם תהיה לך הזכות לסיים לקרוא אותו, אז מבלי לבזבז זמן, כי אני בטוח שאין לך יותר מדי זמן פנוי, נתחיל, אני רוצה לספר לך סיפור על תסריטאי.
--
הטקס בעיצומו ועד שיעלה מגיש הפרס להכריז על הזוכה המאושר הבא היושבים בכיסאות העגולים ממול עסוקים בענייניהם, בין אם מדובר בליצור הזדמנויות עסקיות ובין אם מדובר ברכילויות שאין בהן ערך. בין כל ההמולה יושב לו התסריטאי הצנוע, רוברט, אדם בשנות ה-50 לחייו, שיערו מאפיר ופניו קמוטים, עושה רושם שמדובר באדם פשוט שהעביר את חייו בעבודה מאחורי הקלעים, אך כל האנשים שניגשים ללחוץ לו את היד מעידים על אדם בעל השפעה רבה בתעשייה. אחד אחד ניגשים אליו כאילו היה מרכז הערב, "כל הכבוד לך רוברט!" אומר אדם אחד, "ידעתי שתזכה" הוא מוסיף ועוזב. מיד אחריו ניגשת שחקנית צעירה ובטון מתחנף מוסיפה שלל מחמאות משל עצמה בתקווה שהנ"ל יחשוב עליה בפעם הבאה שיזדמן לו לכתוב. סרטו האחרון שכתב רוברט זכה בפרס היוקרתי על התסריט הטוב ביותר וזו לא הפעם הראשונה שהוא זוכה בפרס נחשק שכזה, אך הפעם הסיפוק היה גדול יותר כי רק לפני כמה רגעים, בנאום הניצחון שלו, הודיע רוברט שהוא לוקח הפסקה מהעבודה בתעשייה.
לא מעט מחשבות מתרוצצות במוחו של רוברט – "מה אעשה עכשיו?" תוהה רוברט, "האם אקדיש יותר זמן לאשתי?" חושב לעצמו בעודו מסתכל על אשתו, שגם היא עסוקה בהרהורים משל עצמה. זו התחלה חדשה עבור רוברט, מאז שהוא זוכר את עצמו הוא רק כותב תסריטים והקריירה שלו הייתה מרכז חייו. בעודו בוהה בכוס השמפניה שבידו, קוטעת את מחשבתו מרי, גם היא תסריטאית מוכרת, אם כי צעירה ממנו בהרבה שנים. השמועות מספרות עליה שהיא קצת 'משוגעת', התסריטים שלה מאוד מבולבלים אך היא מצליחה ליצור מכל השיגעונות האלו יצירות שהיא קוראת להן "אומנות" ובתעשייה עושים מזה כסף, אז למי באמת אכפת.
"רוברט, רוברט, רוברט" אומרת מרי בקול איטי ומתיש. רוברט מחייך חיוך רחב אל מרי, הוא דווקא מעריך את ההשקעה שלה בעבודה ומבחינתו היא מזכירה לו אותו כשהיה צעיר יותר. "רציתי להגיד לך שהסרט שלך פשוט מעולה, אני לא יודעת מה אעשה בלי לראות יצירה חדשה שלך בשנה הבאה" היא מתכופפת טיפה לרוברט היושב ופניה קורנות הערצה. "תודה רבה לך מרי" הוא עונה בחיוך. "אני יודעת שהחלטת שאתה לוקח זמן להפסקה, אבל אני חייבת לתת לך את מספר הטלפון שלי ואולי אם יתחשק לך ויהיה לך זמן פנוי תתקשר אלי ונדבר על שיתוף פעולה" היא אומרת ומחפשת בארנקה עט וכשזה אינו נמצא היא מסתכלת על רוברט. "אל תצפי ממני לעט, כל מה שאני כותב אני כותב במחשב, אני כבר בקושי זוכר איך נראה כתב היד שלי" הוא מתבדח. מרי לא מבזבזת זמן יקר ומשיגה בזריזות עט, כותבת את מספר הטלפון שלה ומגישה אותו על מפית לרוברט. רוברט מכניס את הניר לכיס בעוד מרי נפרדת ממנו ומוסיפה בנימוס "להתראות פטרישה!" לעבר אשתו של רוברט ועוזבת את השולחן לטובת השולחן הבא.
--
הטקס נגמר בשעת לילה מאוחרת והקהל הרב יוצא בהמוניו אל מחוץ לאולם הגדול. שם, במדרגות אל המונית המחכה, יורד רוברט מלווה באשתו העייפה כשסטודנט צעיר שחיכה זמן רב במארב מחליט לנצל את ההזדמנות כדי לפנות לרוברט במרץ. "מר לדלום!" קורא הצעיר, "האם אתה יכול לקרוא את התסריט שלי ולתת הערות לגביו?" רוברט מחייך בנימוס ולא עונה בעודו ממשיך לרדת במדרגות. "בבקשה! אני יודע שאתה אדם עסוק! אבל רק תיקח את התסריט!" הוא אומר ומנפנף במחברת ירוקה גדולה. "רק תיקח ותקרא כשיהיה לך זמן!" הוא מוסיף מבלי לאבד תקווה. רוברט עוצר לרגע, פונה לסטודנט הצעיר ומפתיע אותו בשאלה "מה שמך?", הצעיר טיפה מבולבל אך עונה במהירות "ג'ק היגינס, אדוני!". רוברט מסתובב חזרה וממשיך בצעדים איטיים לעבר המונית "האם אתה חושב שזו הדרך להשיג את תשומת ליבי?" רוברט שואל בהתחכמות עם קמצוץ של זילזול והסטודנט הנבוך נעצר במקום כשהוא מביט איך רוברט נכנס לרכב. מבעד לחלון הרכב הכהה לא יכל רוברט לראות את פניו המאוכזבים של הסטודנט, אבל סביר להניח שהוא לא היה הסטודנט הצעיר הראשון שרוברט איכזב, כל תסריטאי מתחיל מסתכל על רוברט ועל יצירותיו כעל מודל לחיקוי וכל אחד רוצה ללמוד ממנו ואפילו מעט ולכן אפשר להבין עד זה מתסכל.
--
השעה היא שעת לילה מאוחרת, רוברט אמנם רגיל לעבוד עד השעות הללו אך אשתו פטרישה מותשת ועייפה, האלכוהול השפיע על שניהם ולאחר שהחליפו בגדים הם נזרקים שניהם על המיטה. מאז הטקס הסתיים לא החליפו השניים מילה ורוברט מחליט לשבור את הקרח – "לילה טוב יקירתי" הוא לוחש תוך כדי התכסות, אך כנראה שהעייפות שפקדה את פטרישה הייתה כבדה למדי והיא נרדמה לפני שהספיקה לענות.
--
השעה כבר 10:17 בבוקר ולמען האמת, רוברט יכול להרשות לעצמו להתעורר מאוחר. היום הוא היום הראשון של רוברט שבו הוא חופשי לעשות כל שירצה, גם אם זה אומר לקום ב-10:17 וזה בהחלט מה שקורה, הוא מתעורר והולך בצעדים של אדם שהרגע התעורר למקלחת. כשהוא לבוש בחלוק רחצה לבן ועליו הכיתוב "שלו" הוא יוצא אל מחוץ לדלת הבית. כבר הרבה זמן שהוא לא חש את ההרגשה המיוחדת הזאת, כל מה שהוא שומע זה ציוצי ציפורים, הרוח הנעימה נושבת על פניו והוא עוצר להתענג על רגע מאושר של חופש מתוק. כשהרגע נגמר, הוא מתכופף לקחת את העיתון שהונח על מפתן דלתו וחוזר פנימה.
"פטרישה!" הוא קורא בנועם לעבר אשתו, שמבלה את מרבית יומה בחדר העבודה שלה. הוא מתקדם לעבר חדר העבודה ושואל "פטרישה, לא הספקתי לדבר איתך על אתמול" הוא פותח את הדלת ונאלם לנוכח המחזה שנגלה אל מול עיניו. במרכז החדר, אשתו האהובה פטרישה תלויה מצווארה על מאוורר התקרה. בפה פעור הוא מתרחק לאחור וידיו הרועדות ממהרות לתפוס את הטלפון הקווי ומפילות אותו בטעות אל הרצפה. הוא מתכופף במהירות להרים אותו ומבחין במעטפה חומה גדולה זרוקה על הרצפה ועליה כתוב "לפני שאתה מתקשר למשטרה, כדאי לך לקרוא את זה!". הוא מחזיק את המעטפה ולאט לאט מתרומם. הלב שלו דופק והוא לא יודע מה לחשוב, הוא שולף מתוך המעטפה החומה מחברת ירוקה גדולה ועליה כתוב "התסריט". הוא פותח אותה בדף הראשון ומתחיל לקרוא.
[I]"הסיפור הזה יהיה סיפור שישנה את חייך. אולי אמרו לך את זה על הרבה סיפורים, אבל הפעם יש בסיפור הזה משהו שונה, השאלה היא אם תהיה לך הזכות לסיים לקרוא אותו, אז מבלי לבזבז זמן, כי אני בטוח שאין לך יותר מדי זמן פנוי, נתחיל, אני רוצה לספר לך סיפור על תסריטאי."[/I]
[COLOR=#0000ff]לסיפור יש 5 פרקים סה"כ.
עד כאן הפרק הראשון, הפרקים הבאים יפורסמו בקרוב.[/COLOR]
