תחת לחץ

קצרצר, כי נחתה עלי המוזה

"שימות, ימח שמו" אומרת הבחורה שמשמאלי. "שימות" חוזרת. "כן הכלב הזה, צריך למות, מה הוא חושב מה, להתחיל איתי ואז... כן אחותי, ימח שמו, יאו". עצבנית משהו. אני מאזין באוזן מלאה, בעוד שידי משרבטות על הנייר. אני לא יודע לצייר, אבל אחרי הדיבור עם הפסיכולוגית, היא אמרה שאני אוכל להתגבר על הטראומה בעזרת ציור. אמנם אני משקיע, ומחזיק את העיפרון כמו מזלג, ומזיז את העפרון בצורה שגורמת לו למרוח מכל הגובה שלו. אבל התוצאה לא טובה.
למעשה, אני מנסה לשרבט את המכנסיים שלי. הם חדשים, שלשום קניתי. קצת לוחצים, אבל הם יפים, בצבע האהוב עלי, כחול. העפרון משרטט על הדף הצהוב, אבל מה שנראה נראה יותר כמו ספר פתוח, מאשר הצורה של המכנסיים שלי כשאני יושב.
הנוף שועט בחלון, נוף ירוק ומרגיע, של עצים, וחקלאות. כמה חסרי דאגות החקלאים האלה, מעבירים הילוכים בטרקטורים, בתוך שדות ירוקים ירוקים, בלי פסיכולוגים ומכנסיים לוחצים אבל כחולים. אני מנסה להתמקד בכביש, לספור את הקווים הלבנים המקווקווים, אבל הנהג נוסע במהירות של שמונים או אולי מאה קמ"ש. אז אני מתבלבל בספירה וחוטף כאב ראש.
הכרטיסן עובר בין הספסלים. הוא לא דורש מאנשים את הכרטיסים, ואולי הוא בכלל בן אדם רגיל, שסתם לבוש כמו כרטיסן. וגם בכלל אין כמעט אף פעם כרטיסנים בנסיעות. בכל זאת, היד שלי מתהדקת סביב הכרטיס ומקמטת אותו קצת. היד השניה מוחה את הזיעה מהמצח, ובלי שהעיפרון ייפול. אני מנגב את הזיעה על המכנסיים ורואים את הכתם.
"מה הוא אמר לך? יאהה, אמרתי לך לא להתעסק עם הילד הזה. הוא מחליף חברות כמו גרביים, ימח שמו" היא אומרת. אני פוזל לעברה בסתר. בלי לסובב את הראש בבוטות, רק את העיניים. היא קטנה, שזופה, עם שיער שעבר צביעה, קיצור והחלקה, ועוד כמה דברים של בנות. היא לובשת חולצה ורודה שכנראה קצת קטנה עליה, ורואים לה את הפופיק מציץ. היד שלה קמורה כאילו מעקמים אותה, והאצבעות זקורות, והיא מנופפת בה תוך כדי דיבור. אני מזיע יותר, מחזיר את העיניים לדף. עכשיו כבר אין צורה של מכנסיים, וגם לא של ספר. סתם קשקוש שחור.
אני לחוץ, וכבר יש לי פיפי. על השלט כתוב: "ירושלים" אבל אני יודע שהוא לא אמיתי, כי ירושלים הרבה יותר רחוקה מבית שאן. השלפוחית נלחצת מתחת להדיקות של המכנסיים. אגל זיעה חמוץ גולש לי לפה, ואני יורק אותו מיד, עם הלשון בחוץ. זה עושה רעש, ומתיז גם על הבחורה מימיני.
"ימח שמך" היא אומרת, ומסבירה בקולניות לחברה שלה מה קרה. אני נלחץ, והלחץ על השלפוחית מתחיל להיות תקיף, עד כדי מהלך של קרב בשלפוחית. חשבתי על מה שאח שלי הגדול סיפר לי, שהוא פעם אחת נסע באוטובוס, והיה לו פיפי, והוא שלף בקבוק והשתין לבתוכו. הסברתי לו, שאומרים לתוכו, ולא לבתוכו, אבל אח שלי זה אח שלי, והוא גם יותר גדול וגם כבר סיים יב. יש לי בקבוב ריק בתיק, של פיוז טי, ואולי אני אשתמש בו. אני מציץ החוצה, תוך שאני מניח את היד על השלפוחית. השלטים עדיין מורים לשום מקום, שלט אחד מצביע לתל אביב, ואחד לעפולה, וכל אחד יודע שיש מרחק של איזה שעתיים נסיעה בין עפולה לתל אביב.
הבחורה מקשיבה עכשיו ביתר קשב, לחברה שלה, והרגל שלה שקרובה אלי מתחילה לרטוט מכעס. "ימח שמו אני שונאת אותו!" היא צורחת ורוקעת עם הרגל שלה על הרצפה קצת ועל הרגל שלי הרבה. אני צורח, ממש חזק, והכרטיסן, שמסתבר שישב מאחורינו קם בחוסר סבלנות, ומתקרב לעברינו. הבחורה לא שמה לב, וממשיכה לקלל, ורק אני מפסיק לצעוק, ותופס בשלפוחית בכוח, מרוב לחץ. הוא מתקרב ומבקש כרטיסים. הבחורה נרגעת ברגע, ושולפת מהארנק את הכרטיס, ומושיטה לעברו. הוא מעיין בחפיף, ושם בפאוץ'. הוא מבקש את שלי. אני מגיש לו את היד, ואפשר לראות בין השערות שעל היד טיפות של זיעה. אני מגיש לו את היד ופותח לאט ומושיט לו את הכרטיס הלח והמקומט. הוא פותח אותו, מעיין קצת, ושם בפאוץ'. אני מיד נרגע, והקור שאחז בי נעלם. חום נעים עוטף אותי, ואני מרגיש כאילו היה לי מחנה על הלב, והכריזו על נסיגה. התחושת חמימות לא עוברת, ואני מעיף מבט לעבר המכנסיים הכחולים שלי שגם קצת הדוקים, שבאיזור של הריץ' רץ' טיפה יותר כחולות.
אם אמא שלי הייתה שומעת מה קרה לי, היא הייתה נוחרת בצחוק הרגיל שלה, ומספרת סיפורים שלי שהיא איימה עלי שאם אני אמשיך להרטיב במכנסיים היא לא תעלה אותי לכיתה א'.
האוטובוס עצר, וכולם ירדו וגם אני, ואני יותר מיהרתי מהם.
רצתי לחנות רנואר הקרובה, ויצאתי משם עם מכנסיים ירוקים, שהפעם גם היו במידה שלי בדיוק, וגם היו בצבע אחיד בכל הבד.
אבל כאב לי על החור בכיס, והחור בלב.