אין אופק חדש: ביקורת על האנימה "פוקימון אופקים" / היטמן
[IMG]https://i.imagesup.co/images2/a6d34d7fcae7b932adbcdd62056beb65a1a336da.jpg[/IMG]
פוקימון, המותג הכי מכניס של המאה ה21, זה שהעמיד אימפריה החולשת על סרטים, סדרת אנימה, קלפים, בובות, מנגה, משחקי וידאו, ואוכל, החליט להעמיד את המודל העסקי שלו בסכנה בכך שהוא קיפל את האנימה המוכרת והידועה שלו לאחר 25 שנה ולהציב במקומה אנימה חדשה, עם דמויות חדשות, בשם "פוקימון אופקים". אך לאחר 10 פרקים זה כבר ברור שאין אופק חדש.
כל בר דעת יודע שנוסחה מנצחת לא משנים. כלומר, אם זה מצליח, מכניס כסף ויוצר רייטינג, אין טעם לבצע חילופים. ולכן ההחלטה להוציא לגמלאות את אש קטצ'אם, מאמן הפוקימונים בן ה10 מהעיר פאלט, ואת פיקאצ'ו - הפוקימון ההתחלתי שלו, הייתה תמוהה בעיני מעריצים רבים. במיוחד לאור העובדה שהסאגות האחרונות בסדרה הוסיפו נופך כה שונה לאחר שנים של דשדוש. עונות איקס ו-וואי לדוגמה הוסיפו מגניבות, עונות שמש וירח הוסיפו חדשנות, ועונות מסעות נתנו מעמד אגדי לסטטוס של אש ופיקאצ'ו. אבל המהלך בוצע ואין לבכות על חלב מילטנק שנשפך.
בסדרה החדשה, הדמויות המרכזיות הן ליקו ורוי, מאמנים פוקימונים חדשים ופעורים, כאשר הנקבה מדברת אל עצמה בכל פעם שאינה מרגישה בטוחה בעצמה והזכר רועד בכל פעם שניצב מול סיטואציה מול לא מוכרת. לא בדיוק הגישה הכל יכולה שהתרגלנו אליה בחצי היובל האחרון. אבל גם אם לא חורצים את דינה של הסדרה על פי אופיין של הדמויות המרכזיות, הפער האיכותי, התוכני והעלילתי הוא בלתי ניתן לגישור.
מבחינת הספק, בעשרת הפרקים הראשונים של "אופקים" נחשפנו לשני הדמויות המרכזיות, לפרופסור המחוזי ולצוות שלו, לשלושת הפוקימונים ההתחלתיים, לצוות הרשע, ולקושי המרחבי שמתמרן אותנו הצופים בין ספינת האוויר, סרטוניה המיותרים של דוט ומרחביה הלא קיימים של פלדאה. משמע, הסדרה החדשה מרגישה מוגבלת מאוד.
אם נשווה את זה מול מה שקרה בסדרה המקורית, נגלה שכבר בעשרת הפרקים הראשונים נחשפנו לכל שלושת הדמויות המרכזיות של הסדרה (אש, ברוק ומיסטי), חשיפה של כל שלושת הפוקימונים ההתחלתיים, הופעת היריב בדמות גארי אוק וסבא שלו הפרופסור אוק, הצוות המרושע – צוות רוקט, לכידה של כמה פוקימונים, פיתוח של אחד מהם לצורה הסופית שלו (קטרפי, מטפוד, בטרפרי), מפגש עם פוקימון אגדי – הו-הו, השגת שני תגים ומפגש עם עשרות פוקימונים.
ואולי הפן הכי מורגש זה התנועתיות של העלילה. אצל אש רגע אחד הוא הורס למיסטי את האופניים, ברגע השני היא נדלקת עליו ורוצה להצטרף אליו למסע, ברגע השלישי הם הופכים ליריבים ונאלצים להילחם אחד בשני בקרב מכון, וברגע הרביעי הם יורדים אחד על השני. גם בגזרה של ברוק לא חסר את זה; קודם כל, הוא מוצג כמנהיג מכון מכובד, לאחר מכן הוא אח-הורה לאחים שלו, אז הוא הופך להיות עקרת בית בדרכים שדואגת להאכיל, לטפל ולדאוג שאש לא ימות באמצע הדרך ולבסוף הוא הופך לבדיחה חוזרת בכל פעם שמישהי עם דופק מופיעה על המסך.
אצל חברינו החדשים זה לא כך. הדבר נובע מכך שסצנות האקשן הכי "מטורפות" הן כאשר ליקו מדברת אל הדלת במטרה להגיע אל ליבה של חברתה, שלא רוצה בכלל בחברות איתה, מכתבים שעוברים מתחת לדלת, קינוחים שנאכלים בסתר, הגנה אוטומטית על ידי הקמע שלה מכל דבר שעשוי לפגוע בה, וצוות מרושע שלא איכפת לו אם הוא יורד מהמשימה שעליה הוא שוקד זה זמן מה, למרות שזה מציג אותו כחלש.
ואולי ההחמצה הכי גדולה זה זניחת הקו שמציג את היחסים שבין ליקו לחברתה ללימודים אן. אולי כי זה מזכיר קצת טקסטים אחרים, כמו הארי פוטר בזמן שהותו בהוגוורטס, או ונסדיי כשהיא נאלצת לבלות את זמנה בנוורמור. סוד הקסם הוא כאשר יש התנגשות בין הדמות הראשית, המאופקת והביישנית לבין זו המשנית, המתלהבת והחברותית. אבל במקום זה, שמים לנו הופעה חוזרת ונשנית של מספר מבוגרים, שלא מעוררים שום הזדהות בקרב הצופים הצעירים, אצלם אין שום התנגשות ערכים, הכל בסדר איתם (ותודה ששאלתם), וגם אם ילדים בני 10 רוצים לעזוב את כל מה שהם מורגלים לעשות בחייהם, כמו ספסל הלימודים במקרה של ליקו, או האי שהם חיו בו כל חייהם במקרה של רוי, אז זה בסדר גמור מבחינתם.
לסיכום, הסדרה החדשה של "פוקימון אופקים" נמתחת כמו דיטו, משעממת כמו הדלת שעלתה מתדפקת ליקו, וסתמית כמו הכובע של הקפטן פיקאצ'ו, שמנסה להסתיר את העובדה שהוא כיכב על הטלוויזיה שלנו במשך 25 שנה וכעת חיפשו תירוץ לשים פיקאצ'ו חדש לעשורים הקרובים. מה שאומר שעם כל החסרונות שיש לאש קטצ'אם, ויש הרבה, כמו לדוגמה שהוא משתמש בחסרון סוגי מול יריבים, שם פוקימונים התחלתיים מול מפותחים, מפסיד בלי סוף, מסרב לפתח את הפוקימונים שלו ומסרב להכיר באהבתם של בנות המין שני כלפיו, ועדיין, בשלב הזה, אני מתגעגע אליו.
