סיפור - פרולוג

כל היום פוקימון פיקמון.
תנו משהו מקורי :/

[b]עריכה:
זה נכתב לפני כמה זמן, אז המשפט האחרון- זה לא הכוונה לאתמול XD זה כוונה ליום שישי אחר
[/b]


"לא." הוא לחש. "אל..."
"כל כוחו נגזל ממנו." אמר גבר בעל חליפה שחורה ומגבעת אשר הטלה צל על פניו, בעודו מסתכל על הגופה המוטלת על בטנה.
הוא גיחך והצביע על הגופה בלגלוג. "תסתכל, יורד לו דם מהעין הקטנה שלו."
זה היה בסמטה צדדית, רחבה יחסית - אם אפשר להגדיר סמטה כרחבה, קירות הבניינים המפוררים והפתח הצר גרמו לאבק להצטבר וליצור שכבה קשה ואחידה על הרצפה - שדמתה לטיח. המראה היה מעיק, והאור היחיד והעמום שבקע מן המנורה שבקצה הסמטה בתוך הלילה השחור לא הטיב לאווירה.
"כן." אמר קול רציני וקר מן הצללים, לא היה ניתן לראות מאיפה בדיוק נשמע הקול. "הוא זז."
הגבר בעל המגבעת הניע את ראשו בתנועה חדה לעבר הגופה ובעט בה, הגופה התהפכה על גבה. זה היה איש נאה למראה, בשנות השלושים לחיו, בעל שיער חום מכוסה בבוץ ובעפר המנצנץ לאור העמום. הוא היה לבוש בחליפת ערב קלאסית, אך היה ניתן לראות מתחת לחולצה הלבנה אפוד מגן קרוע - ניתן היה להסיק שהאיש חשוב.
"אני מחכה." אמר הקול הקר. הגבר בעל המגבעת כרע לעבר הגופה וחיטט בכיסי החליפה, הוא הוציא משם שני פתקים רבועים, לא גדולים יותר מגודל כף ידו. "מצוין." אמל הקול הקר בנימה של סיפוק, או השתאות, אי אפשר היה לדעת באמת.
הגבר בעל המגבעת הניח את הפתקים על הרצפה, והסתלק מזירת הפשע במהירות. "טעיתי," המשיך הקול "לא היה זה יום שישי השלוש-עשרה שהיה היום הטוב ביותר בחיי, אלא יום זה."

עלילה מצמררת><"
מגבעת הטילה*
הפריע לי הפסיקים פה :
"הגבר בעל המגבעת כרע לעבר הגופה וחיטט בכיסי החליפה, הוא הוציא משם שני פתקים רבועים"
יכולת לעשות:
"הגבר בעל המגבעת כרע לעבר הגופה וחיטט בכיסי החליפה והוציא משם שני פתקים רבועים"
או:
"הגבר בעל המגבעת כרע לעבר הגופה וחיטט בכיסי החליפה. הוא הוציא משם שני פתקים רבועים."

חוצמזה הניסוח מושלם><"

נמ, הפסיק בכוונה.
למקרה שלא שמת לב-
באפשרות הראשונה שלך עשיתי שני ו&#39;אים.
זה לא טוב.
באופציה השניה הנקודה לא במקום, נקודה זו הפסקה ארוכה מידי- סוף משפט.
מבין?

בגלל זה הכי מתאים פסיק.
זה בו ברגע.
הוא חיטט ובשליפה הוציא ..

^^
תודה ^^

אבל נקודה לפעמים כן מתאים באמצע משפט, אפילו בספרים. תחשבי על זהO:

מדהים, כתיבה מושלמת, מעניינת, מושכת, מותחת ומקורית =]
הגיע הזמן לאיכות, מקווה שתאירי את פורום זה, כי את מסוגלת =]

תודה D:

למרות שאתם אולי לא עליתם על זה,
אבל יש הרבה טעויות..

אה סליחה, אין :)
זה הגרסא אחרי שהעירו לי XD

בכל מקרה,
עדיין אפחד לא אמר "אני מחכה לפרק הבא"

:(


רציתי שגם כאן יהפכו את זה לסיפור :&#39;(

אני רציתי להגיד.
הרבה השקעה&#33; כל הכבוד&#33;
וכמו שביקשת, מצפה לפרק הבא :)

ולמה שנגיד, הילה צ&#39;אן?
הרי זה פשוט כל כך בסרור מאליו&#33;XD

נמ..

בגלל שעדיין אפחד לא מספיק חכם בשביל להגיב XDDD

הנה פרק 1...



"מעלה ל200 &#33;" צעקה האישה בחלוק הלבן, שפשפה את הפדים החשמליים שבידיה והניחה על הגוף ששכב על המיטה. "לא מגיב, מעלה ל300 &#33;"
" לא מגיב, מעלה ל400 &#33;" היא המשיכה, חוזרת על התהליך מספר פעמים. היה לה כובע לבן סירתי, בעל סמל צלב אדום עליו. היא הייתה אחות בבית חולים. ככל הנראה. "לא מגיב, מעלה ל500&#33;" חוץ מחיכוך הפדים החשמליים לא נשמע ציוץ.
"דוקטור, הוא לא מגיב." היא אמרה בכובד ראש. "בהתחשב בכושר הגופני שלו בהעלאה הבאה הוא-" היא לא סיימה את המשפט.
"תני לו את הנסיוב." אמר גבר לבוש גם הוא בחלוקים לבנים. הוא היה כבן 40, ופניו היו חיוורות. הוא יצא מהחדר חרש.
האחות הלכה לעבר השולחן המתכתי שניצב בפינת החדר. היא לקחה מזרק ממולא בחומר נוזלי ירוק במקצת, הרימה את המזרק לאט, בזהירות רבה וניגשה לעבר הגופה אשר הייתה מוטלת על המיטה בחדר.
האישה כיווצה את שפתיה, מפחדת. מה רץ לה בראש- אנשים לא היו רוצים לדעת, היו אלה מצבי תוצאה מה יקרה לאחר הזריקה. היא תמות? היא תחייה? ומה עם הגופה? הם עוד פעם יקחו אותו? הם עוד פעם יעשו לו את זה? ועוד פעם יקרה אותו תהליך?
מתי זה יגמר, היא תהתה לעצמה, ולרגע עלתה בה מחשבת מרד- אך היא נמוגה באותה מהירות שבה צצה.
היא שלפה את כיסוי המחט, מסתכלת על המחט הארוכה. כמה כואב זה, היא חשבה לעצמה, כל פעם למות ולקום - בלי לדעת אפילו. הם מנצלים אותו, כן, זה מה שזה- הם מנצלים אותו. הם.
בדיוק כמו שניצלו אותה.
האחות לקחה את היד החיוורת, היד שנראתה חלושה וכחושה, אך חזקה היא - בעלת עבר מלא תלאות, ותקעה את המחט בעורק הראשי ביד שמאל.
עברה שניה, ועפעפי העיניים של הגופה נפקחו.
נראה ברק ירוק בעינייה החומות של הגופה, ברק אשר הופיע בסיבוב, כמו רדאר. כמה אכזרי, היא חשבה לעצמה, הרדאר הדמיוני הזה, מה שהוא מסמל במציאות.
עפעפייה של הגופה נפלו באיטיות, סוגרים על העיניים הכואבות, העיניים אשר ראו וזוכרות דברים אשר המוח לא זוכר - או לא רוצה לזכור. האחות יצאה החוצה, להודיע על הצלחת הנסיוב, כרגיל, ועל התוצאות לוואי. הפעם לא הייתה חניקה מסוימת, כמה רווח, לדעת שרק שתיים מן האחיות הקודמות נרצחו, שתיים התעוורו והיא רק יצאה בחרדה מן החדר הלבן.
החדר הלבן, היא חשבה לעצמה, לא חדר ירוק כמו בכל בתי החולים בשביל להרגיע. כאן זה חדר לבן. משונה לבית חולים.
אבל מה היא רוצה, זה לא בית חולים. לפחות לא במאה אחוז.

כבר קראתי אותו, פרק מעולה.

תודה רבה רבה ^^


חברה שלי אמרה שהפחיד אותה התיאור של העורק XDD

הילה-סאן~
מאוד יפה, אהבתי את התיאור של העורק, ואת השפה, ויכולת לתאר עוד קצת את האנשים.
הפרק היה כביכול מאוד קצר, חבל =]
אבל מדהים, תמשיכי לכתוב =]]]]]]]]]

זה לא ממש פרק.
זה בעקרון סיפור קטעים.
זה סיפור עם פרקים לא ארוכים כאלה, כי אני לא אוהבת להכביד
וגם זה יוצר מתח
:)

בכל מקרה,

חברה שלי פחדה מהתיאור של העורק.

האנשים לא חשובים כרגע- אז אין ממש מה לתאר אותם :)

הילה -
ממה שאני מתרשם, עלילה מצויינת&#33;&#33;&#33;
קצת מפריע שזה פרקים קצרים...
ניסוח ב90% מושלם. הייתי משנה כמה מילים ליותר מדוייקות.
פיסוק טוב.

דרך אגב, בקשר לכיסויי המחט, יותר נכון לכתוב הסירה מאשר שלפה. הבנתי למה את מתכוונת אבל ההצעה שלי, לטעמי, טובה יותר.

נמ..
נכון
צודק O:

אממ..
זה פשוט בשליפה כזו XD
שלפה את המחט אם כבר..
צודק :)
תודה ^^
יש כבר פרק אחרי זה,
אבל אני אמתח אתכםן D:
ועוד תגובות..