-
כתבתי את הסיפור הנ"ל בשביל הסיבוב השני של תחרות הקטעים, ואפילו שהיא נסגרה רציתי שתקראו אותו, מצפה לתגובותיכם.
למי שלא זוכר או לא יודע, התמונה בשביל הסיבוב השני היא התמונה הזאת:
[img]http://blog.tapuz.co.il/cityatsea/images/1877310_138.jpg[/img]
הסיפור:
שלום, נעים מאוד, שמי הוא לי יאנג, מה נשמע?
אתם בטח תוהים בקשר לתמונה ההיא... טוב, אז כדאי שאני אתחיל מההתחלה-
קודם כל- אני לא באמת אינדיאני, אם הייתם מרוכזים כשסיפרתי איך קוראים לי אז בטח הבנתם, אני סיני.
טוב, לא בדיוק, בעצם אני אמריקאי, המשפחה שלי ברחה מסין והיגרה לפלורידה כשהייתי בן שנתיים, אז חוץ מה-DNA והשם שלי אני לא פחות אמריקאי מריצ'רד ניקסון בכבודו ובעצמו.
התמונה? סבלנות, אני מגיע לזה.
אני אמשיך- ההורים שלי תמיד היו שמרניים מאוד, הם תמיד ניסו לכבול אותי למסורות העתיקות שלהם ולערכים המיושנים שלהם, ולהתבגר בשנות ה-60 וה-70 כשמצד אחד המשפחה מגבילה אותי לרקע שאני לא מתחבר אליו ומצד שני הנערים בעיר שלי לא מתחברים אליי כי אני אסיאתי- זה מאוד לא קל. אוף! למה ההורים שלי היו חייבים ליפול דווקא על חור מלא מניאקים שמרניים כמו פלורידה?! אם היו עוברים לניו-יורק או לוס-אנג'לס או ויסקונסין אז הייתי מצליח למצוא חברים! (וגם אם לא אז לפחות הייתי יכול בקלות למצוא חשיש ולהשכיח את הצרות שלי)...
בכל מקרה, כשהייתי בן 21 נמאס לי סופית מהחיים העלובים שלי, אז, התאבדתי.
סתאאם! נראה לכם?! לא מה פתאום, עשיתי משהו עוד יותר מפחיד- עברתי לגור בניו-יורק. כשירדתי מהאוטובוס וכף רגלי דרכה לראשונה על אדמת התפוח הגדול (כך מכנים את ינו-יורק, אם לא ידעתם) נדרתי לעצמי נדר- תמיד לשמור על ראש פתוח ולעולם לא להיות מקובע ושמרני כמו ההורים שלי.
והנה אני, יותר מ-30 שנה אחרי, נשוי למקסיקנית ואב לתאומים בני 17 וילדה בת 14, וכמו שהבטחתי לעצמי- מקפיד לשמור על ראש פתוח.
תרגיעו, אני כבר מגיע לתמונה, סבלנות.
אז, לפני חצי שנה בערך, הבנים שלי הכירו לי את הדבר הגדול הבא- ה"פייסבוק", וכמו תמיד- כשהילדים שלי מתחילים להתעניין באיזה טכנולוגיה חדשה, אני משתף פעולה (ואם הייתם רואים כמה קונסולות משחקי וידאו יש לנו בבית הייתם מבינים את זה).
סבלנות! הסיפור כמעט נגמר, שבו בשקט!
אז הנה זה מגיע- לפני חודשיים, הבנים שלי סיפרו לי על טרנד שנקרא "התערבויות פייסבוק", והאמת שבהתחלה לא התלהבתי, אבל ברגע שאלברטו אמר לי "בבקשה אבא, תשמור על ראש פתוח"... טוב, ניחשתם, לא יכולתי לסרב.
חוקי ההתערבות היו כאלה: הבנים פותחים קבוצה בפייסבוק, ואם תוך חודש מצטרפים 1000 אנשים, אני חייב להצטלם ליד הנהר שמאחורי הבית של ההורים שלי בפלורידה כשאני לובש תלבושת אינדיאנית מסורתית.
תוך שבוע כל ביה"ס שלהם הצטרף לקבוצה. ומה לעשות, כשלי יאנג מבטיח- לי יאנג מקיים.
עמדתי בתנאי ההתחייבות ועשיתי מה שנדרש ממני, ולמען האמת, אני גאה בעצמי של שעמדתי במשימה, ובעיקר על שעמדתי בנדר שלי (ההורים שלי פחות גאים בכל הסיפור הזה, אבל ניחא).
~הסוף~
-
הקטע די משעמם,והכתיבה לא משהו,אין שפה גבוהה בכלל,אפילו לא קצת
מצטער שאני אומר את זה ככה,אבל אם אתה רוצה לנצח בתחרות קטעים תצטרך להשתפר המון ס.ס"
-
[quote][i]Originally posted by ABD[/i]@Mar 18 2009, 10:30 PM
[b]הקטע די משעמם,והכתיבה לא משהו,אין שפה גבוהה בכלל,אפילו לא קצת
מצטער שאני אומר את זה ככה,אבל אם אתה רוצה לנצח בתחרות קטעים תצטרך להשתפר המון ס.ס"[/b][/quote]
חח התחרות כבר נגמרה :P
ובקשר לשפה גבוהה- לא הייתה דרישה כזאת בתחרות, מי אמר שחייבים שפה גבוהה?
אבל זה שסגנון הכתיבה לא משהו לדעתך זו ביקורת לגיטימית ואני מקבל אותה :)
-
אם הייתי אומר בתחרות [b]ה[/b]קטעים זה היה לגבי התחרות שנגמרה,אבל אמרתי תחרות קטעים בכללי P: כי כבר ציינת שהיא נגמרה ><"
-
הקטע כתוב מעולה לדעתי, אבל הוא פשוט..משעמם למדי>-<"
אמיתי מידי.
אין אקשן.
חסר עלילה.
אין עלילה בחיים כמו שלנוS:
-
[quote][i]Originally posted by Agumon[/i]@Mar 19 2009, 07:00 AM
[b] הקטע כתוב מעולה לדעתי, אבל הוא פשוט..משעמם למדי>-<"
אמיתי מידי.
אין אקשן.
חסר עלילה.
אין עלילה בחיים כמו שלנוS: [/b][/quote]
באמת אין אקשן, הלכתי יותר על מוטיב פסיכולוגי קומי :P
אבל "אין עלילה"? מז'תומרת?
