שרשור לי ולאופק-פרסי ג'קסון

שם:טל
מראה:שיער חום גולש עד הכתפיים ועייני ענבר
גיל:13
רקע:י''ב
בת של:דמטר

טופס הרשמה-
שם:
מראה:
גיל:
רקע:
בן של:

אופק תירשם

שם:אופק
מראה:שיער חום חלק עד הצוואר ועיניים אפורות
גיל:12
רקע:י"ב
בן של:אתנה
את תתחילי

''אופק תיזהר!'' אצעק בבהלה כאשר אבחין בכלב השאול המזנק מאחוריו, ארגיש את הדם זולג על זרעי המשוסעת מנשיכת כלב השאול שהרגע הרגתי, אתקדם במהירות אל אופק ואתקע את חרב הארד השמימי שלי בגרון הכלב, אסקור בכלליות את מצבינו, הזרוע שלי מסושעת לחלוטין ויש סיכוי שלא אוכל להשתמש בא שוב ועל הרגל שלי יש נשיכה, אופק יחסית בריא אך יש לו שריטה מכוערת ועמוקה מעל עין ימין, אני אראה כלב שאול שלישי מתרומם לעבירנו ואומר ''אופק! עכשיו חייבים להגיע לעץ האורן! הגבול קדימה!''

"טל, בואי" אמרתי בזמן שרצתי המעלה הגבעה לכיוון עץ האורן טל הגיחה מאחוריי היינו קרובים מאד לעץ האורן אך כלב השאול היה מהיר מאיתנו הוא תפס אותי ברגל צעקתי מכאב ושיספתי את כלב השאול עם הפיגיון שלי והכלב התפורר לאבק צלעתי לכיוון עץ האורן טל כבר הייתה באחריי עץ האורן ואמרה "אופק, מהר עוד אחד מאחורייך" הלכתי הכי מהר שיכולתי ועברתי את עץ האורן לפני שהכלב שאול פגע בי "סוף-סוף הגענו "אמרתי לטל

''קדימה! חייבים ללכת רק עוד קצת!'' אומר לאופק בעידוד, וכך צלענו יחד אל בית החווה שבתחתית הגבעה, לאחר מאמצים רבים וכחצי שעה הליכה סוף סוף, אנחנו נעמדים על המרפסת וקוראים יחד בקול ''כירון, כירון הגענו!'', מולינו מגיח כירון קנטאור לבן, הוא מחייך אלינו אך חיוכו נמוג למראה פציעותינו, הוא מכניס אותנו פנימה ומשכיב אותנו על מיטות כחולות מדהימות ונותן לנו לשתות מעט נקטר ולאכול מעט אמברוסיה, אנחנו מיד מרגישים יותר טוב, לאט לאט הרגל שלי מחלימה ונשארת במקום רק צלקת קטנטנה וכך גם לאופק. כירון שואל אותנו מה קרה , עניתי מיד ''המשימה השתבשה, לקחנו את הכדור אבל ארבעה כלבי דאול עלו על הריח שלנו ורדפו אחרינו אבל הנה הוא'' אומר בקול ואביא לכירון את כדור המתכת הקטן שבידי, לפתע נפרצת הדלת וסאיטר מיוזע עומד שם ללא מילים

״קרה משהו?״ שאל כירון את הסאטיר ״כן, כלב שאול בתוך המחנה אנחנו מעכבים אותו אבל הוא גובר עלינו״ השיב הסאטיר לכירון ״אני בא מיד״ אמר כירון ויצא אם הסאטיר ״את חושבת שזה הכלב שאול שרדף אחרינו?״ שאלתי את טל ״נקווה שלא, הכלבים האלה היו חזקים באופן מפתיע״ השיבה טל ״כן, נקווה שלא״ אמרתי ואז שמעתי בחוץ שאגה כנראה של הכלב שאול ״אני יוצא לעזור״ אמרתי לטל ויצאתי שראיתי את הכלב שאול הבנתי למה היה קשה לעצור אותו הוא היה ענקי התקדמתי ואז טל הגיעה ״אתה לא עושה את זה לבד אנחנו נעשה את זה ביחד״ אמרה והתקדמנו לעבר כלב השאול*

הסתערתי יחד עם אופק בחרבות שלופות על כלב השאול הענקי, לפתע הכלב שומע אותנו ומסתובב לעברינו, אני שמה לב שחסרה לו עין אחת ועל פרוותו השחורה החלקה ישנו חתך עמוק בבטן שכנראה כירון שעמד לידו ונופף בחרבו עשה.
כלב השאול דהר לעברינו, אופק הספיק להתחמק אבל אני לא, כלב השאול תפס אותי בפיו והרים אוי, הרגשתי את עורי נקרא ואת ראותיי משוספות, ניבי כלב השאול הצליחו לחדור בקלות את שיריון המתכת שלבשתי בלי בעיה בכלל.
'זהו זה, זה הסוף' חשבתי לעצמי, ואז ראיתי את אופק מתנפל על כלב השאול, החרב שלו פגעה בבטן הכלב אך הוא לא התמוסס לאבק כצפוי אלה רק שאג בזעם, בשארית כוחותיי הרמתי את חרבי וחשבתי 'לפחותה המעשה האחרון שאני יעשה יהיה מעשה טוב', וכך צנחתי בנפילה אל גרון כלב השאול, הגעתי לקיבה, כמה נוראה הייתה הצחנה, הורידים ומיצי העיכול שעיכלו את רגליי, הרמתי את חרבי ותקעתי אותה, הכלב התמוסס מסביבי ואני צנחתי גוססת על הארץ מגובה של יותא מארבע מטרים, כירון בא מעליי ואמר ''אוי ואבוי'' הפעם הבאה שהתעוררתי, הייתי מופתעת בכלל שהתעוררתי ראיתי אופק לידי ושאלתי ''מה לעזעזל קרה שם?!w''

"לא ממש ראיתי מה קרה אבל הרגת את כלב השאול ואת חיה זה מה שחשוב לא כך?" שאלתי את טל "כן באמת יותר חשוב שאני חיה" טל אמרה לי "טוב אני בביתן עם תחפשי אותי אמרתי וצעדתי לעבר ביתן אתנה שנכנסתי כבר שאלו אותי שאלות "איך שרדת?" "ניצחת כלבי שאול?" ואחרות פשוט רציתי לנוח הלכתי לעבר המיטה שלי ושכבתי חשבתי על מה שאני וטל עברנו במשימה הזאת להילחם בהמון כלבי שאול במינוטאור ובכימרה וכל זה בשביל כדור מתכת קטן שאין לי מושג מה הוא עושה נאנחתי ואז כירון נכנס בפתח "אופק, בוא אנחנו צריכים לדבר" אמר לי הלכתי אחריו ושהגענו לביניין המרכזי הוא שאל אותי "נגד איזה מפלצות נלחמתם חוץ מכלבי השאול?" "מינוטאור וכימרה" השבתי לכירון "בתור בן אתנה ובת דמטר לא הייתם אמורים למשוך מפלצות חזקות כאלה" אמר כירון ואז טל נכנסה ושנינו שאלנו באותו זמן "המ הכדור מתכת הזה עושה בכלל?"

כירון הסתכל עלינו ולרגע נראה כי עיניו מוחשכות, ואז הניצוץ חזר אליהן והוא אמר בשקט ''הכדור מתכת הזה כפי שאתם קוראים לו הוא הסוד להשמדת העולם כמו שאנחנו מכירים, בלחית כפתור העולם יחזור לכאוס, לתוהו ובוהו''.
עמדתי שם המומה והבטתי באופק ולפתע הרגשתי צריבהה בבטני ושאלתי ''למה התכוונתה שאנחנו אמורים למשוך פחות מפלצות'' אופק שואל ''לא היית פה איך ידעת?w', אני מסמיקה ומודה שצוטטתי

"למה הקשבת בכלל?" אני שואל את טל "אני לא יכולה לשכב בלי לעשות כלום" היא זעפה בי "עצרו רגע, רציתם לדעת למה אתם מושכים יותר מפלצות לא כך?" שאל כירון "כן רצינו" השבנו ביחד "אוקיי, אני משער שאתם חזקים יותר מאחד הילדים של שלושת הגדולים" אמר כירון "שלושת הגדולים?" שאלתי מופתע "איך יכול להיות שכל אחד מאיתנו חזק יותר מבן של שלושת הגדולים?" שאלה טל "לא כל אחד לבד שתיכם ביחד" כירון השיב "שנינו ביחד? מה זאת אומרת?" שאלתי את כירון "אני יסביר מחר לכו לישון" אמר כירון

אני אלך בעצבנות לביתן דמטר ואפגוש את אחיי ואחיותיי, בלי לומר מילה אפול על מיטתי כאשר דמעות בעייני ואחשוב ''לה כירון מסתיר ממני דברים? למה?!'' המחשבות בראשי מתחילות להתערפל ואני נרדמת, אני קמה לבוקר גשום, נראה כי השמיים או כלומר זאוס זועף פחות או יותר כמוני, אני יצא את הבית המרכזי ואפגוש את אופק, ''איך ישנת?w' הוא שואל אותי, ''נורא.. ואהתה?'' אשיב בקול קודר ''כנ''ל אני רק רוצה לדעת את הסיבה'', אנחנו נכנסים לבית המרכזי וכירון עומד ובלי מילה מתחיל לדבר ''אנחנו חושדים שיכול להיות שאחד מכם או שניכם בן לשני אלים לא רק אחד''

"איזה אלים?" אשאל את כירון בפליאה "מאיפה לי לדעת זה רק חשד" אמר לי כירון "טוב בשביל זה הוצאתם אותנו מהביתן!" זעפתי בכירון "תירגע, יש לי עוד משהו לומר לך" אמר לי כירון "והוא?" שאלתי "אתם צריכים ללכת לאולימפוס לדבר אם... טוב הבנתם" אמר כירון "כן הבנו ,טוב אני הולך מה איתך טל?" שאלתי "לא יודעת אולי... טוב כן אני ילך" השיבה לי למחרת בבוקר שנינו היינו כבר מוכנים לצאת לאולימפוס "טוב ביי" אמר לנו כירון לפני שיצאנו "ביי" אמרנו פה אחד ויצאנו

הלכנו יחד לשדה התעופה, לזלינו הרב לא נתקלנו בשום מפלצת, עלינו על טיסה לניו יורק ונכנסו אל האמפר סטייטס, ניגשנו לדלפק ולחשנו ''לאולימפוס בבקשה'', פקיד הקבלה הרים גבה והגניב נו כרטיס ואמר ''תהיו במעלית לבד'', הינהנו ונכנסו למעלית, העברתי את הכרטיס בחריך מיועד לכפתור ועליו רשום המס' ''600'' נגלה לעיניינו, לחצתי על הכפתור לועלינו, שהמעלית נפתחה כמעט התעלפתי מולינו עמד גשר זהב דקיק ומעברו השני עמד לו הר האולימפוס, ''שננלך.?w' אלתי את אופק בחשש

"ברור,מה יכול להשתבש?" שאלתי את טל בזמן שטיפסנו על הגשר "אצל האלים הרבה דברים יכולים להשתבש" צחקנו ושהגענו לאולימפוס להפתעתי הרבה אמא שלי עמדה מולי "אמא!" אמרתי וחיבקתי אותה "אופק, יש בעיות בואו אחריי" אמרה לי ולטל הלכנו אחרייה ואז הבנתי מה הבעיות האולימפוס נראה כאילו קורונוס תקף שוב רק שכל האולימפוס מחובר ומולי זאוס עמד והפייסטוס ודמטר גם עמדו שם "עשינו משהו?" שאלתי "לא, לאעשיתם כלום יש לנו הודעה" אמר זאוס "אופק ,אני אבא שלך" הוא אמר "לא יכול להיות מה אני אל?" שאלתי אבל הם התעלמו ממני "טל אני אבא שלך" אמר הפייסטוס "אז אנחנו אלים?" שאלנו פה אחד

כל הנוחכים זעו באי נוחות ומילמלו ''כן,,,די,,,,'' הפותענו, הרגשתי זעם גוער בתוכי ''אז אתם אומרים שאבא שליאימץ אותי'', ''כן'' נשמע קולו של הפייטוס, כעסתי אבל לא הגבתי, בוא אופק אמרתי וחזרנו למחנה ''נו?'' שאל כירון

"נו, תגיד לאדון זאוס" זעפתי בו :אל תדבר אליי ככה" אמר לי כירון "הוא ידבר אלייך איך שבא לו" התערבה טל "אני הולך לביתן של אבא שלי את באה טל?" שאלתי "כן אני באה קדימה" אמרה הלכנו לביתן של זאוס ואז אמרתי "אני לא מאמין, הם חיכו עד עכשיו בשביל להגיד לנו" אמרתי לטל "כן אבל תחשוב על זה אתה ראש בית של שתי ביתנים וגם אני ואנחנו אלים" אמרה טל "טוב יש לזה יתרונות, אבל זה מעצבן שהם חיכו עד עכשיוהלכנו לישון למחרת בבקר בא אלינו סאטיר "לביניין המרכזי מהר" הוא אמר

נבהלתי, פגשתי את אופק ורצתי אליו במהרה, הגענו לבניין המרכזי תוך דקות ספורות, כירון חיכה לנו שם ואמר ''אנחנו שולחים אותכם למסע חיפושים'', 'וואוו.. איזו קבלת פנים יפה' חשבתי לעצמי וזעפתי פנים, אופק הבין מה אני עומדת לומר אך קטע אותי ואמר ''לאן כירון? מתי ואיפה?'', כירון התיישב מולינו ואמר ''בניו יורק, יש שלושה כלבי שאול מתרוצצים, אבל אלה לא סתם כלבי שאול כל אחד מהם עונד טבעת קטנטנה על אחת מרגליו, טבעות אלו הם המפתח למציאת מחנה החצויים הרומי'', 'הרומי?' למה הכוונה חשבתי

"נו באמת, עוד משע חיפושים" אמרתי 'המחנה הרומי מעניין' חשבתי "טוב את באה טל?" שאלתי היא הנהנה בהסכמהיצאנו החוצה והגענו לסנטרל פארק שם חיכה לנו הכלב הראשון לקחתי את הפיגיון והסתערתי לעבר הכלב התקרבתי לרגל שלו ואז הוא שם לב אליי הוא העיף אותי בעזאת הרגל שלו ואז עליתי עליו והסחתי את דעתו בזמן שטל לקחה את החרב שלה ושרטה את הרגל שלו תקעתי לו את הפיגיון באמצע הראש והוא התפוגג לאבק נפלתי על הרצפה ואמרתי "אחד הלך שתיים נשארו" והמשכנו ללכת

קודם כל זה מסע חיפשוים לא משע חיפושים
_______________________________________
הלכנו אל רחוב אחד ושמו ''שנסון'', ראינו כלב שאול גדול אפילו מהקודם, התקרבתי אליו בחרב מורמת, אבל כלב השאול ראה אותי (מעכשיו במקום כלב שאול אני אכתוב כ''ש), הוא זינק לעברי בציפורניים שלופות, רק במזל התחמקתי אבל אופק נפגע, כעסתי על כ''ש ורצתי אליו, תקעתי את חרבי בגרונו והוא התפורר כלא היה

לפני שהלכנו לקחתי את הטבעת שהיה על הרגל של הכ"ש בלי שטל תראה ושמתי בכיס "עוד אחד וסיימנו" אמרתי לטל "קרה משהו?" היא שאלה התעלמתי ממנה והמשכנו לשדרה החמישית ושם חיכה לנו כלב שאול בגובה של שתי בתני זאוס במחנה "הוא גדול מעוד" אמרתי ושלפתי את הפיגיון התקדמתי צעד קדימה ואמרתי "היי, גוש בשר בוא תאכל אותי אתה נראה רעב" הוא נהם אני לא יודע למה אבל כנראה הוא חשב שטל יותר טעימה ורץ לעברה זרקתי עליו את הפיגיון והכ"ש צעק "טל זאת ההזדמנות תנצחי אותו!" צעקתי לה היא הרימה את החרב ושיספה את הכלב רצתי ולקחתי את הפיגיון תעקתי אותו בראשו והוא התפוגג יזרנו למחנה ושהגענו כירון שאל "נו, מה היה?"

''ניצחנו'' אמרתי בהתנשמות, זרועי הייתה משוסעת ורגלו של אופק גם, כירון נתן לנו מעט נקטר ואמברוסיה אבל משום מה זה לא עזר..!, כירון קימט את מצחו ואמר ''איך זה ייתכן? אלה היו כ''ש ולא ..'''ואז הוא עצר את עצמו פוער עיינים גדולות ושאל ''כ''ש האלו היו גדוליפ מהממוצע?'', ''כה'' אמרתי ללא היסוס, כירון אמר ''אז אלה לא כלבי שאול רגילים אלה...''

״אלה מוטציות״ אמר כירון ״איך זה יכול להיות אבל בכל זאת ניצחנו לא?״ שאלתי את כירון ״בזה נדון אחר כך עכשיו אופק תוציא את זה״ הוא אמר ״להוציא את מה?״ שאלתי אותו ״את הטבעת אופק הטבעת״ הוא ענה 'איך הוא ידע שלקחתי' חשבתי הטבעת הייתה ביד שלי בתוך הכיס קמתי מהשולחן והלכתי ״לאן אתה חושב שאתה הולך?״ שאל כירון ״לביתן שלי ,לביתן זאוס״ אמרתי כירון היה מופתע כל מה שהיה אחריי זה לא ראיתי כבר הלכתי 'לפחות אני לבד בביתן שלי, ביתן זאוס'

''סיפור ארוך..'' מלמלתי והלכתי אל הביתן של אמא שלי, ונרדמי חלמתי חלום מוזר, חלמתי שאני עומדת אל מחוץ לגוף של ומטיילת במחנה, פתאום פגשתי את אופק מבולבל כמותי, הוא שאל ''זה אמיתי?'', ''אני לא יודעת'' עניתי בפחד ותסכול, לפתע מולינו נעמד אריה ענק שאמר ''בואו אחריי'', לא ידעתי מה לעשות, 'לבטוח באריה ענק....ץ' משהו בראשי אמר לי שלא אבל אחר כן, הבטתי באופק במבט שואל

הנהנתי בהסכמה עקבנו אחריי האריה והגענו למקום מוזר "אני חושב שזאת רומא" אמרתי לטל "אולי, אני חושבת שזאת מצריים" אמרה 'אוי, כמה זמן לא הייתי פה' אמר קול בראשי אני לא יודע מה טל שמעה אבל היא הסתכלה עליי במבט מוזר 'לא הייתי כאן אף פעם' אמרתי לקול 'אתה לא ,אני כן' הוא השיב המשכתי לעקוב אחריי האריה "איפה אנחנו?" שאלתי אותו "אנחנו במחנה הרומי" אמר האריה "אתם תצטרכו לשתף פעולה" הוא הוסיף "לשתף פעולה איתם" אמרתי והצבעתי על ילד קטן שנראה כמו פח זבל "כן איתם" אמר האריה חזרתי למיטה אחריי המשפט הזה התעוררתי והלכתי לחפש את טל ראיתי אותה עומדת מול ביתן אתנה הלכתי אלייה ושאלתי "את באה לביתן המרכזי?" היא הנהנה שהגענו כירון חיכה לנו שם "נו תסבירו על החלום" אמר

''איך ידעתה?'' שאלתי את כירון בחשש והוא ענה ''טוב..אני מודה אני אוהב להיכנס לחלומות של אחרים, יש לי יכולת כזאת אבל איבדתי אתכם קת אחרי שפגשתם את האריה מנמאה'', ''מה?!'' שאלנו אני ואופק פה אחד, בין עם תדהמה מכך שעקב אחריני בין עם לא הנו מה זה האריה מנמאה, כירון הסמיק ואמר ''לא חשוב..'', ואז אמר ''נו מה קרה אחר כך??'' סיפרנו לכירון כל מה שקרה, הוא הסתובב אל אופק אשר עמד לידי ושאל ''אופק, איך נראה הילד שראיתם?''

"כמו זבל, ביי" אמרתי והלכתי לביתן של אמא חשבתי על הקול שהיה בראש שלי 'מעניין מי זה היה' חשבתי 'בקרוב תדע' אמר שוב הקול בראשי 'תגלה את עצמך' אמרתי החדר זהר באור זהוב אוליי זאת רק המיטה שלי שנאור נחלש ראיתי את זאוס "אבא מה אתה עושה כאן?" שאלתי "אתה אל תחשוב לבד" אמר 'איך זה יתכן' חשבתי "אלים זה אלים ויש רק דרך אחת לבדוק" אמר לי "מה הדרך?" שאלתיאותו "תביא את הפיגיון שלך" הוא אמר זרקתי לו את הפיגיון והוא תקע אותו בליבי שהוא הוציא את הפיגיון ירד לי דם דם זהוב "אתה אל" אמר תוך דקה כבר לא ירד דם והפצע נעלם כלא היה "איך זה ייתכן?" שאלתי "אל אופק אתה אל"

פגשתי את אופק שסיפר לי על הפגישה שלו עעם אביו וסיפרתי לו שכך קרה לי עם אמי, יצאנו אל עבר שיעור חץ וקשת שהעבירה קנטאורית שחורה אופק פגע בכל המטרות וכך גם אני, ניגשה אלינו קבוצת ילדים בסוף השיעור שאמרה ''אנחנו גרועים בזה העם תלמדו אותנו?'' הסתכלתי על אופק במבט שואל וחיכיתי לתשובתו

"שהיה" אמרתי ואז מולי ראיתי מישהו מיוחד קדימה ילדים לכו מהר" אמרתי "טל תסתכלי" אמרתי ראיתי את אתנה "אמא" אמרתי יש לי משהו להראות לך" אמרתי "והוא?" שאלה אותי הפכתי לצורה של אל ואמרתי "התאמנתי על זה היום בבוקר" חייכתי "אופק זה... זה... מדהים!" אמרה טל "נכון, זה מדהים" בוא רגע אופק" היא אמרה לי הלכתי אחריי אתנה וראיתי משהו שאף פעם לא חלמתי שאראה אותו "אני לא נוגע בזה" אמרתי "נו מה הבעיה זה רק הראש של מדוזה הוא יעזור לך בקרב" אמרה "טוב" נאנחתי לקחתי את הראש של מדוזה ושמתי בתיק שחזרתי לטל היא שאלה "נו מה היה?" "הראש של מדוזה" אמרתי

''איזה משפטים מטופשים אתה ממציא!'' נזפתי באופק, הראש של מדוזה אומר שקרה משהו רע?'' דבראופק! צעקתי עליו בחוזקה ואז כירון הופיע ואמר ''בואי אחרי'' בקול מלא עצב, הלכתי אחרי כירון ופתאום הקיו אותי כשמונה חצויים עוטי שיריון וחרבוצ בידיהם וכירון אמר ''את נידונה למוות בשל היותן אלה לא יציבה'', ואז הוא זז וראיתי את הגיליוטינה ''אופק!'' צעקקתי לעזרה

שמעתי את הצעקה של טל רצרצתי לעבר הביניין המרכזי ושנכנסתי ראיתי "אין לך טעם לנסות להרוג אותה כירון, היא אלה בת על-מוות" אמרתי לו והוצאתי את הפיגיון "ואם תצליח תצטרך לעבור אותי קודם" אמרתי "איך שאתה רוצה" אמר כירון והשמונה חצויים הקיפו אותי אחד הצליף בי עם החרב אבל עצרתי אותה בפיגיון והעפתי לו את החרב מהיד דחפתי אותו בעוצמה כזאת שהוא יצא מהביניין 'אם אני יתגלה בצורה האמיתית שלי הם ילכו' חשבתי לעצמי והתחלתי לזהור שמעתי את כירון אומר "תצאו מהר הוא הופך לאל!" אני לא זוכר מה קרה אחריי זה אבל נראה לי שהתעלפתי שהתעוררתי שכבתי במרפאה וטל הייתה מעליי "מה קרה?" שאלתי אותה

''חשפתה את צורתך האמיתית, כולם כולל כירון שרדו, הם הספיקו לעצום עיינים בזמן, כירון ברח והבאתי אותך לפה, אבל זה עלה לשנינו ביוקר, הוא לא יכול להרוג אותנו אבל, הרמתי את ידי והראתי לו את שרשרת הארד השמייממי הקושרת את ידי, ואמרתי ''היא חושלה על ידי הפייטוס, אין לי דרך לצאת מפה, הם עומדים לשלוח אותי למקום ושמו ''משקע המים'', שם הם יבצעו מן טקס, הם יעשו לי חתך מעל החזה, ברגע שדם האיכור יזרום ממני הם יאספו אותו בכד, ברגע שהכד יתמלא הם יעשו איזשהו קסם שיגרום לי להיות משועבדת אליהם, אתה לעומת זאת בן מלך האלים, הם לא יעזו לעשות זאת לך

"הפייסטוס הוא אבא שלך תנסי לפרוץ את זה" אמרתי לה "אה אני לא חושבת שזה יעזור " אמרה "נו תנסי" אמרתי לה היא הוציאה את החרב שלה וניסתה לחתוך את האזיקים וזה לא עבד "תתפללי לאבא שלך" אמרתי והיא התחילה להתפלל "הפייסטוס בוא רגע אני צריך אותך" לחשתי לעצמי התפללתי שיבוא ומולי ראיתי אותו "פייסטוס הגעת!" אמרתי "כן הגעתי, מה רצית?" הוא שאל העפתי מבט לעבר טל והוא הנהן" אני מבין, שנייה רגע" הוא אמר והחוה בידו האזיקים נעלמו וטל השתחררה "עוד משהו אופק?" שאל אותי "לא זהו" אמרתי והוא נעלם "טל את משוחררת" אמרתי והיא הסתכלה "כן אני משוחררת" אמרה

יצאתי בריצה מן המחנה יחד עםאופק שביינתים התאושש, הגענו לעץ האורן של תאליה, את סיפורו כבר הכרנו בעל פה, לרוע מזלינו קבוצת סיירים ראתה אותנו והתקרבה, הם לא ידעו שאני נדונה ללמאסר ושאלו ''לאן אתם הולכים?'', ''לקטוף תפוזים'' אמר ישר אופק, ''תהנו, ואל תשכחו להיזהר ממפלצות!'', הם אמרו והתרחקו, אך מיד חזרו ובידיהם סלסלות ואמרו ''נעזור לכם'', העפתי מבט באופק שאומר ''מה נעשה?''

"הפיכה לאל כלי מצווין" אמרתי והתחלתי לזהור "קדימה בואי!" צעקתי לטל היא עקבה אחריי והגעתי לבית שלי ליד המחנה "אני לא עולה לשם" אמרתי לטל "אופק חייבים!" היא אמרה "לא עולה" אמרתי נחפש את הציידות קדימה!" אמרתי המשכנו לרוץ והגענו למנהטן אחריי כמה שעות "אופק אין לי כח" טל אמרה "קדימה צריך להמשיך" אמרתי מרחוק ראיתי מישהו מישהי ליתר דיוק היא זהרה באור כסוף "היי טל, זאת לא תאליה?" שאלת "נראה לי שכן" היא השיבה "היי תאליה!" צעקתי והיא התחילה לחפש מאיפה הגיעה הקול "בואי נלך אליה" אמרתי לטל והלכנו לעברה "היי תאליה" אמרתי לה "מי אתם?" היא שאלה

התנשמתי בחוזקה וכך גם אופק, עניתי במילים קטועות ''אני טל וזה אופק, אנחנו חצויים'' תקעתי מבט באופק של ''לא לספר לה שאנחנו אלים'', הוא הבין את הרמז ואמר ''אני בן זאוס וטל פה היא בת הפייטוס'', תאליה חייכה ואמרה ''אז אנחנו אחים, נעים מאוד אני אחותך תאליה אבל מה אתם עושים פה?''

הבטתי בטל "אנחנו חייבים לספר לה" אמרתי"לספר לי מה?"היא שאלה "טל תספרי לה" אמרתי"טוב,אנחנו אלים ורודפים אחרינו מהמחנה" היא אמרה "למה רודפים אחריכם?" שאלה תאליה "הם אומרים שטל נידונה למוות בשל היותה אלה לא יציבה" אמרתי לתאליה "הבנתי בואו אחריי" היא אמרה הלכנו אחרייה כמה דקות והגענו לאולימפוס "קדימה תעלו" תאליה אמרה עלינו ונכנסנו לאולימפוס אבא שלי חיכה לי שם "היי אבא" אמרתי "קדימה כולם יש לנו על מה לדבר"

פחדתי שיחזירו אותי למחנה החצויים, אבל אבא של אופק רק התיישב ואמר בקול ''טל, אל תדאגי אני אוודא שלא תיפגעי, אבל אופק יש לי משהו בשבילך'', הוא הוציא משהו זהוב ומנצנץ באור השמש, זאת הייתה סיכת ציפור זהובה בעלת עין ירוקה
אוםק שאל ''מה זה?'', זאוס נאנח והחל לספר...

"זה סיפור ארוך קח" אמר והשיט לי את הסיכה לקחתי אותה מידיו והוא אמר "לכו לדרכם, תאליה תשמרי אליהם" הוא אמר "בסדר" תאליה נאנחה ירדנו במעלית ויצאנו מבניין האימפייר סטייס והלכנו לכיוון ניו-ג'רזי לפני שהגענו נעצרתי במקום הסתובבתי אחורה והלכתי חזרה למחנה "אופק תחזור הנה!" תאליה צעקה "אני לא חוזר לשם!" צעקתי אלייה והמשכתי לרוץ לעבר המחנה הוצאתי את הטבעת שהייתה על המוטציית כלב שאול וזרקתי אותה על הרצפה "מצטער, אני מקווה שתהיה בסדר" אמרתי והמשכתי לרוץ הוצאתי את הסיכה וליטפתי אותה בידי "אני מתגעגע אליך יותר מדי" אמרתי לבסוף עצרתי ליד עץ האורן של תאליה ונכנסתי למחנה

רדפתי אחרי אופק מיד, ללא היסוס ונכנסתי ללשטח המחנה, מיד הקיפו אותי כשלושה חצויים, אבל ברק הבזיח וניטרל את כולם, חייכתי ואמרתי לעצמי ''הוא מקיים הבטחות..'', והתקדמתי אל עומד המחנה, שם ראיתי את אופק, ועל ידו שריטה ארוכה וחץתקוע בזרועו, איכור נטף ממנו, ושם ראיתי את כירון מותח חץ ארד שמיימי המכוון אל ליבו של אופק, ''לא!'', תעקתי, אבל זה היה מאוחר מידי, החץ שוגר, לא היסוס קפצתי מול אופק והרגשתי את החץ חודר באריג הנוקשה של בגדיי ונכנס אל ליבי

השפלתי מבט לעבר טל "אבא הבטחת..."לחשתי "כירון אתה עומד למות!" צעקתי עליו הוצאתי את הפיגיון וחשפתי את צורתי האמיתית אני לא זכרתי כלום מהרגע הזה ועד יום אחר כך שהתעוררתי ראיתי את זאוס עומד מעליי "אבא הבטחת..." לחשתי לו "אני יודע אופק אני יודע לך לישון" הוא אמר "לא אני לא הולך לישון אני הולך להרוג את כירון" אמרתי קמתי על הרגליים וכמעט מיד קרסתי על המיטה ולהפתעתי הרבה ראיתי את טל עומדת מולי "טל את חיה" נאנקתי "כן אני חיה" היא השיבה "מה קרה שם?" שאלתי