המסע המוזר של חיי 2

הרגע לו כולם ציפו, ההמשך ל''להיט'' הסוער המסע המוזר של חיי
למי שלא קרא את הסיפור הראשון-
[URL="http://www.myforum.co.il/showthread.php?t=45805"]לחצו עליי![/URL]


[IMG][URL=http://www.siz.co.il/][IMG]http://up353.siz.co.il/up2/naf2m2owknit.gif[/IMG][/URL][/IMG]

קרדיט לDR SPIN

ועכשיו הרגע לו כולם ציפו (תופים), הסיפור יהיה מנקודת מבטה של נלה כמובן כי מםרק הניסיון בסיפור הראשון שעשיתי מנק' מבטו של ריי לא עלה יפה.. חח

[B]הקדמה-
[/B]

''שלום, אני נלה, אתם בטח זוכרים אותי עוד מהזמנים שהייתי תינוקת, אבל מאז עברו כבר תשע שנים ושלוש-מאות שישים וארבע ימים.''

כל חיי, מגיל אפס עד גילי כיום,לא משנה בת כמה אני ויונתן היינו או כמה קטן היה המקרה, הוריי פחדו על כל נפילה שלי, על כל איש זר שנדמה היה שעוקב אחרינו ועל כל מקרה משונה.

אני ואחי התאום יונתן, חיינו בפחד, מאז שנולדנו הזהירו אותנו הורינו, סבא וסבתא שלנו משני הצדדים והאפרוטופוסים שלנו ג'וני ושרה, ''אתם נבחרים, העולם מסוכן אל תשכחו!'', ''לא לדבר עם זרים, תברחו מכל רעש חשוד'', אני חושבת שהם גידלו אותנו להתנהג כמו חיות ניצודות, כמו איילות מסכנות אשר אריה אימתני רודף אחריהן.

היחיד שהבין לליבי היה יונתן, אחרי הכל, כאחי התאום הוא סבל בדיוק כמוני.
ברגעים שבהם היינו כועסים על התנהגותם של אמא ואבא, הוא היה מבצע את אותם החיקויים בהם הוא היה טוב כל כך, הוא חיקה את הורינו בצורה מושלמת כל כך עד שלמרות כל כעסי צחקתי בצחוק גדול בכל פעם שראיתי את פניו מרצינות כמו אבא, או את פרצופו מאדים כמו אמא או שעיוות את פרצופו במבט שתמיד עשה מאחוריי גבם של הורינו, מבט של אני-לא-תינוק-די-להציק-!.

אבל את האמת, סך הכל היו לנו חיים טובים, מלבד כמובן העובדה שהזכרתי למעלה, חיינו בבית גדול צבוע בלבן ובעל מדשאה ענקית עליה אני ויונתן שיחקנו בלי סוף.

לא היה חסר לנו כלום, טוב, לא, חוץ מדבר אחד, חברים.
אמא ואבא לא הרשו לנו להתקרב לשום ילד שהם לא בדקו קודם לכן, וזה הרחיק מאתנו את כולם, היה לנו רק חבר אחד בעצם, החבר הכי טוב של שנינו, קראו לו, או ליתר דיוק לה, מאיה.

מאיה הייתה ילדה בהירת עור, היה לה שיער ארוך עד המותן בצבע דבש, השיער שלה היה ישר לחלוטין, ללא פגם, ללא שוב קצה מפוצל.
מאיה בדרך כלל לבשה חולצת טריקו לבנה עם ציור טורצ'יק עם מבט מתוק על פניו, ג'ינס כחול-כהה גבוהה, היא הלכה כך שחולצתה תחובה בתוך מכנסיה, ולסיום תמיד אבל תמיד לא הייתם תופסים אותה בלי איפור, לסיכום היא הייתה יפייפיה, וחשוב מכל נחמדה, חמודה ובעלת מזג אוויר טוב.
הסיבה היחידה שהורינו הרשו לנו להתקרב את מאיה, הייתה העובדה שהם מכירים את הוריה שנים רבות, אני לא יוגעת מאיפה, לא ראיתי מעולם את הוריה אך הם אמרו שהיא בתם של איזה מישהי ושמה אביגיל מנהיגת צוות טבע או משהו כזה.

אבל ברצינות, למי אכפת, החיים של הורינו הם החיים שלהם, לפעמים הם אומרים לנו דברים כאילו היינו קיימים אז ואנחנו יודעים על מה מדובר.

הבטתי בעינים החומות והגדולות של יונתן, זיק שובבות כמו תמיד הבליח בהם ובשערו השחור הקוצני אשר היה מסודר ולא זע ברוח עברו רטטי התרגשות.
יונתן אמר שהסתכל בי, עיני האיזמרגד שלי נצצו ושערי הבלונדיני הארוך התבדר מאחורי ברוח, ''מוכן?'' שאלתי, ''מוכן'' הוא ענה.

מחר, אני ויונתן סוף סוף נזכה בחירותינו, היום שלאחר יום הולדתינו העשירי, היום בוא המסע שלנו, המסע שלנו יתחיל!

אני, יונתן ומאיה החלטנו לצאת למסע יחדיו, מאיה, שהייתה קטנה מאיתנו בחדשיים הייתה אמורה להצטרף אלינו ישר בתחילת מסעה.

הבעיה היחידה הייתה ההתחלתיים, היו כל כך הרבה מהם במחוז שלנו, מחוז טמפרס, היה את פיג'י ורטטה, סידוט ולוטאד, שינקס ופיצ'ו ועוד המון, יונתן אמר שהוא מעדיף לקחת את פי'צ'ו, ואני כמובן, בדיוק ההפך ממנו העדפתי לקחת את פיבס, הוא אולי אינו יעיל כל כך בצורתו כרגע, אך כאשר יתפתח הוא יהפך למיילוטיק מדהים וחזק.

''לא אמרתי לך ללכת לישון לפני עשר דקות?!, למיטה נלה!'', אוי לא זאת אמא שלי, נגה, לילה טוב נתראה בפרק הבא!

פרק יפה, מפוסק היטב, מחולק לפסקאות ומתואר טוב.

ד"א המשפט האחרון משקף את מה שיקרה לי בעוד 5 דקות אם אני לא אלך לישון עכשיו Xd

חחח.. תודה רבה :) עןד?

סיפור יפה

פרק הבא, ההקדמה מסקרנת

הייתה הקדמה נהדרת מקווה שגם הפרק

תודה רבה!!! עוד שתי תגובות פרק :) (ועם אפשר וראיתם בעיה כלשהיא בהקדמה פיסוק, כתיב, לשון אשמח עם תכתבו פה שאדע ואשפר''

מדההיים

יצא דאבל

הפרק הבא כבר מחר ושימו לב קרדיא ענקי לדק' ספין על שהכין את הלוגו שלמעלה

יפה מאוד. חבל שלקחה פיבאס... אני שונא אותו. עדיף שינקס חח

פרק טוב.
תיהיה לך קצת בעיה לפתח את הסיפור עם פיבס אך זאת החלטה שלך.

וואו יפה מאוד! מאוד עניינה אותי ההקדמה!
ביקשת תיקונים, אז בבקשה:

ללא שוב קצה מפוצל
אני משער שזה "שום", לא?

ג'ינס כחול-כהה גבוהה
ג'ינס זה זכר, ולכן רק 'גבוה'.

אני לא יוגעת מאיפה
*יודעת.


בהצלחה עם הסיפור!!

שלום שלום! סורי שלא היה פרק כל כך הרבה שזמן אבל עם המחלה והתופעת לוואי של חיסון (שעדיין לא עברה :( ) לא היה לי הרבה זמן אז הנה קבלו אותו-

[b]פרק 1!
[/b]


''אתה בא יונתן?'' צעקתי מקצה הגבעה תוך כדי ריצה אל כיוון מעבדתו של פרופסור ג'והן, יונתן השתרך מאחוריי, מותש ועייף מהריצה, ''כן...אני...בא'' הוא הגיב לשאלתי עם קטיעות לנשימה בין מילותיו, עברנו את הגבעה שמלפני מעבדת הפרופסור, ואז ראינו אותה, המעבדה.

זה היה מבנה בצורת משולש, הוא היה נראה כמו פירמידה אלמלא היה שקוף והתנשא לגובה שמונה מטר, התקרבנו לאט תוך כדי החזרת קצב נשימתנו לנורמלי ודפקנו על דלת הזכוכית השקופה, כמובן, וחיכינו.
הדלת נפתחה ומולנו עמד איש צעיר וגבוהה בעל שיער שחור מזדקר לשמים ועיניים מימיות עמוקות, הוא לבש חולצת טריקו ירוקה ומעט קרוע, בנוסף הוא לבש מכנסי ג'ינס אפנתיים, ומעליהם הוא לבש חלוק מעבדה, ''אנחנו מחפשים את הפרופסור'' אמר יונתן לפני שהספקתי להגיב, חיוך עלה על שפתיי האיש ''אז מצאתם אותו, אני פרופסור ג'והן'', לא הבנתי איך מישהו.. יפה כל כך ו.. לא זקן יכול להיות פרופסור.

פרופסור ג'והן ראה את המבט שעל פניי ואמר ''נכון, אני לא זקן ואני מעדיף את זה כך ואת?'', מלמלתי בתשובה מילות הסכמה שונות ונכנסנו, מבפנים המעבדה הייתה מרהיבה אף יותר, לא הייתה רצפה אלה דשא ומסביב התרוצצו המון פוקימונים עד שלא יכולתי למנות, ומלא עוזרי מעבדה בחלוקים לבנים רצו אחרי הפוקימונים אשר ברחו מהם.

''טוב, אז לעניינינו'' אמר הפרופסור, הוא הוביל אותנו דרך עוד כמה שטחי דשא ויערות מדומים (אני חושבת שדרכתי על שאקל או שניים אבל לא נורא).
לבסוף הגענו אל קרחת יער קטנה (ומדומה) ושם הם היו, כל הפוקימונים המתחילים של המחוז, פיג'י ורטטה ישבו יחדיו על גזע כרות, סידוט ולוטאד שיחקו יחד בדשא , שינקס ופיצ'ו שיחקו ורצו בין רגלינו, פיבאס ופינון שחו זה לצד זה באקווריום ואיווי קטנטן שיחק עם כדור צמר קטן.

אני לא יודעת למה, אני פשוט לא יודעת למה אמרתי את המילים הללו, אחרי שחשבתי כל כך הרבה ימים על מה יקרה שאומר לפרופסור ''אני אקח את פיבאס!'' בקול בטוח, אבל המילים הללו לא יצאו, מילים אחרות יצאו, אומנם באותו קול אשר דמיינתי לעצמי, אך לא אותם מילים, ''אני אקח את איווי'' שמעתי את עצמי אומרת, יונתן הביט בי מופתע, כל כך הרבה פעמים חפרתי לו על פיבס, ופתאום לקחתי איווי, למשמע שמו הרים איווי את ראשו מן כדור הצמר, אוזנו הסתבכה בכדור וכל אוזנו הייתה עטופה צמר, ''אני אקח את פיצ'ו'' שמעתי את יונתן אומר לצידי.
פרופסור ג'והן (שמעכשיו פשוט אקרא לו חתיך) לקח שני פוקדורים, אחד חום ואחד צהוב, הוא הכניס את איווי לחום ואת פיצ'ו לצהוב והגיש לנו את שני הפוקדורים, ''תודה רבה'' אמרנו יחדיו, חתיך הגיש לנו שני מכשירים שחורים ומוזרים, ''אני יודעת מה זה! אבא סיפר לי על זה, זה פוקדע!'' אמרתי בשמחה, ''נכון מאוד'' השיב לי חתיך, הוא הגיש לנו תיקים מיוחדים למסע המכילים חמישה פוקדורים ומזון פוקימונים ואנשים, אלה היו תיקים כחולים עם ציורי פוקדורים עליהם, נפרדנו מחתיך וכך יצאנו למסע.

''למה לא לקחת פיבאס?'' שאל אותי יונתן כאשר התרחקנו מעט מן המעבדה, ''אני לא יודעת, האיווי פשוט.. משך אותי'' השבתי כאשר הפוקדור החום בתוך ידי, ''הנה דרך אחת!'' אמרתי כאשר ראיתי מרחוק שלט עץ עתיק עם הכיתוב ''דרך 1'' עליו, ''נכון!'' השיב יונתן בשמחה והתקדמנו אל הכיוון אליו הצביע השלט.

נכנסנו אל דרך אחת, ומיד הבנו שהדרך עוברת דרך יער עבות, ''אני מפחדת'' מלמלתי חרש, ''אל תדאגי'' השיב לי יונתן בקול לא כל כל בטוח, צעדנו יחדיו אל תוך היער, ראינו להקת פיג'ים עפה בשמים, שמענו יללות שאני לא רוצה לדעת מאיפה הגיעו, ואז שמענו אותו, רחש מוזר בשיחים ופוקימון קטנטן בעל פרווה חוצה וצהובה, זנב צמרי קטן ואוזניים ארוכות פרץ מבין השיחים ''באנירי, פוקימון הארנב באנירי חיים בדרך כלל ביער, הם יכולים לקפוץ גבוהה מאוד ולעיתים מפחדים מבני אדם'' זמזם הפוקדע של יונתן, ''שלי!'' אמרתי ''שלי!'' אמר יונתן אחריי מעט באיחור, ''אמרתי ראשונה'' צעקתי באושר, ''איווי צא'' אמרתי תוך כדי זריקת הפוקדור החום, ואיווי יצא החוצה, סרקתי את איווי בערת הפוקדע שלי שזמזם ''איווי יודע דחיפה, שריטה'', 'רק זה..' חשבתי לעצמי בעצב, ''איווי שריטה על הבאנירי הזאת!'' איווי שלף את ציפורניו אשר החלו לזהור באור קלוש באנירי צפתה את המתקפה וקפצה גבוהה לאוויר הרבה מעליי ומעל יונתן, כאשר נחתה באנירי שוב על האדמה זהרו אוזניה כמו ציפורניו של איווי והיא החלה לחבוט באיווי בעזרת אוזניה כאגרופים, אוזן שמאל ואז ימין ואז שוב שמאל וכך הלאה והלאה, איווי נפל מעולף על הקרקע ובאנירי נעלמה בין השיחים.

''הפסדת!'' אמר יונתן בזלזול וחוסר התחשבות בזמן שהחזרתי בעצב את איווי לפוקדור, אוקי אני מודה לא הייתי צריכה להתעצבן, אך התעצבנתי, הפסד ראשון שלי ואחי לא תומך בי אלה מזלזל בי, ''זה לא הוגן שלך קראו על שם בן אדם שהקריב את עצמו בשביל אבא, ולי קראו בשם של חרב שאמא כמעט הרגה איתה את אבא!'' אמרתי בכדי להעביר נושא ובכדי לקבל סיבה לכעוס על יונתן, ''הנה היא שוב מתחילה...'' מלמל יונתן לעצמו והשיב '' אני לא מבין מזה משנה, בכל מקרה השמות של שנינו קשורים לאמא ואבא'', '' הייתי מעדיפה להיקרא על שם בן אדם ולא על שם סתם סכין גדולה'' השבתי בכל הזעם אשר הצטבר בי על איך שזלזל בי יונתן, ''אני לא יודע מה איתך אבל אני חושב של"סכין הגדולה" הזאת היה שם די יפה'' הוא השיב בקול רך בכדי להרגיע את רוחי, ''אוף! אתה יכול להיות כזה... לא יודעת לפעמים!'' אמרתי בזעם, ''טוב אני משער שלא יודעת זה דבר רע?'' הוא אמר בצחוק, ''אוף!'' אמרתי ואז המשכנו בדרכינו בשתיקה.

''נלה!'' צרח יונתן בזמן שהאדמה הקשה נפערה תחת רגליי, הרגשתי צמרמורת בגבי בזמן שנפלתי, הנפילה נדמתה כנצח, עד שנחתתי על משהו רך, רך ונושם....

מדהים

קצת ארוך מדי, אני אנוכי קראתי את הפרק בהפסקות.
חוץ מזה הכול סבבה

פרק מעולה וכמו כן ההקדמה:big_wink:
הופתעתי קצת מזה שנגה וריי נהיו ממש פרנואידים בקשר לילדים ובודדו אותם מהחברה אבל כנראה שהם באמת עברו טראומה.
ממש ריגש אותי שהשתמשת במה שנתתי לך וזה פשוט התאים:)
תהי נחמדה ותגיבי בסיפור שלי, מאז פרק 8 אף אחד לא הגיב שם:( ויש לי עוד פרקים לפרסם.

תודה רבה פרק הבא בקרוב!

[b]פרק 2-לנלה יש מאהב-חלק א[/b]


''מה קורה פה?!'' צעקתי ומיהרתי לקום, עמדתי על משהו רך, רך ונושם, ''רק לא הוא...'' מלמלתי בבעתה, זיהיתי את הפרצוף שלו, אותו פרצוף בצבעי שמנת וכחול, אותו פרצוף בעל שתי אוזניים קטנות וחדות, אותה בטן גדולה, שמנה ורכה הגורמת לי לסלידה כו רבה, כן, עמדתי על בטן של סנורלאקס.

''נלה?!'' שמעתי את יונתן מלמעלה, ''יש פה סנורלאס!'' צרחתי לו בבעתה, ''אולי תתגברי כבר על הפחד הילדותי הזה?! הקירות די מחוספסים את יכולה לטפס קדימה!'' נשמעה תשובתו של יונתן מלמעלה, ''אוקיי'' אמרתי לעצמי ונשמתי נשימה עמוקה, שמתי את יד שמאל על בליטה מקיר, אך זאת הייתה הטעות הכי גדולה שלי מפני שהבליטה (או האבן עם נדייק) השתחרר ונפלה על סנורלאקס, סנורלאקס פקח עין, לשנייה, אך לשנייה אחת יותר מידי, סנורלאקס ראה אותי וקם, הוא הסתכל עליי במבט בוחן ואז עשה את הדבר הכי גרוע שיכול לקרות, המעשה אשר מופיע בחלומותיי, הוא חיבק אותי ושיטח אותי בטעות תוך כדי החיבוק על בטנו השמנמנה, ''יונתן!'' צרחתי לעזרה.

עמדתי מעל הפתח באדמה וחיכיתי שנלה כבר תטפס, ''יונתן!'' שמעתי לפתע את זעקתה של נלה קוראת בשמי, זו לא הייתה זעקה מיואשת מאי הצלחה בטיפוס, זו הייתה צעקת הצילו, ''אני בא נלה!'' צרחתי אליה והחלקתי במורד הכניסה למחילה אשר נפערה כאשר נלה נפלה, המשכתי ליפול וליפול וליפול עד שלבסוף נחתתי על האדמה הקשה של קרקעית המחילה, את המראה שמולי נלה אולי הייתה מתארת כמזוויע, מזעזע ונורא להחריד, אך אני יכולתי לתאר אותו רק כמשעשע, המראה המצחיק היותר שראיתי, מולי ישב סנורלאקס, הפחד הגדול ביותר של נלה, מי יודע למה אבל תמיד הייתה לה סלידה מסנורלאקסים, נלה ישבה שם, או ליתר דיוק נמחצה שם בחיבוק ''אורסארינג'' של סנורלאקס, אוקיי אני מודה שזה אולי לא היה המעשה החכם ביותר אבל צחקתי, גם אתם הייתם צוחקים לא הצלחתי לשלוט בזה.

חיכיתי בתוך החיבוק הנורא והגועלי של סנורלאקס ליונתן שיבוא, לא עבר הרבה זמן והוא נחת מולי, הדבר הראשון שראיתי בפניו כאשר הוא ראה אותי היה מן הלם, הוא לא הבין מה קורה, אבל אט אט התחילה להופיע על פניו הבעת שעשוע מן המראה וחיוך גדול נמתח על פניו, הוא צחק, הוא פשוט צחק על מצבי המזוויע, המזעזע והנורא להחריד, ''פשוט שחרר אותי כבר!'' צעקתי כאשר פניי מעלות סומק הן מכעס והן מבושה, ''פיצ'ו צא!'' אמר יונתן תוך כדי זריקת הפוקדור של פיצ'ו באוויר, פיצ'ו הסתכל מספר שניות עליי ועל מצבע העגום, וכמו שאומרים ''אל תסתכל על אישיות הפוקימון אלה על אישיות המאמן מפני שלא תראה הבדל'', פיצ'ו פשוט החל לחייך ולצחקק, ממש מולי ''הבננה לא נופלת רחוק מהטרופיוס...'' מלמלתי.

''פיצ'ו ניצוץ'' שמעתי את יונתן אומר בין נשימות צחוק, פיצ'ו השתמש בניצוץ חלוש על רגלו של סנורלאקס שמיד ילל בכאב ושיחרר אותי מחיבוקו, ירדתי ממנו במהירות, יונתן הפסיק לצחוק ופניו הרצינו, ''אני הולך..'' 'אל תגיד את זה, אל תגיד את זה' חשבתי לעצמי, ''לתפוס אותו!'' סיים יונתן את משפטו, 'רק לא זה!' חשבתי במעמקי ראשי.

''פיצ'ו שריטה על סנורלאקס!'' פיצ'ו הוציא ציפורניים מאצבעותיו ורץ בזינוק אל עבר סנורלאקס, לפני שסנורלאקס הצליח בכלל להגיב פניו נשרטו פעמיים בחוזקה בצורת איקס, ''כל הכבוד פיצ'ו!'' צעק יונתן באושר, ''עכשיו ניצוץ בכל הכח!'' פיצ'ו השתמש בניצוץ אשר חישמל את סנורלאקס לחלוטין, ''סנור...לאקס.לאקס'' הוא מלמל חרש, ''פוקדור צא!'' אמר יונתן הסתכלתי בריכוז על סנורלאקס במטרה לראות את הפוקדור נזרק עליו, אבל זה לא קראה, הסתובבתי אל עבר יונתן הוא היה בתנוחת זריקה אך הוא נראה מבואס בצורה מפחידה, ''שחכת את התיק למעלה נכון?'' שאלתי, ''אה אה'' הוא ענה תוך כדי הנהון בראשו, נכון אולי זה היה רשע אבל רציתי לנקום בוא ולכן התחלתי לצחוק כמו מטורפת.

רבע שעה אחר כך כבר הגענו למעלה חזרה ויצאנו מן המחילה משאירים את הסנורלאקס ישן למטה, ''לא פייר.'' מלמלתי לעצמי, נלה הביטה בי במבט משועשע ואמרה ''צוחק מי שצוחק אחרון'', ''מי שמדברת.. מחובקת על ידי סנורלאקס..'' עניתי בתגובה, בחילה נראתה על פניה של נלה, השגתי את מבוקשי, ''זה תקו'' היא מלמלה בשקט והמשכנו במסע.

פרק טוב, רק הערה קטנה- כתבת "מחרר אותי כבר" במקום "שחרר אותי כבר".
אהבתי את הביטויים, "חיבוק אורסארינג"="חיבוק דב", "הבננה לא נופלת רחוק מהטרופיוס"="התפוח לא נופל רחוק מהעץ.
עוד משהו קטן: אם את עוברת מיונתן לנלה ומנלה ליונתן אז כדאי לכתוב בקטן "נלה" או "יונתן"

אני כבר יתקן את השגיאות וכתיבת נלה:יונתן: הורסת כל ההקטע זה שהוקרא יבין לבד

2 תגובות פרק!!!

יפה

אהבתי

היי חברה! הפרק הבא יפורסם היום בין 9-10 או מחר בשעות אחר הצהריים!

לא פירסמתי את הפרק כי היה לי רעיון-
חשבו על תכנים לפרק ושלחו לי בה''פ (רק את הרעיון את הפרק עצמו אני אכתוב) אקבל את רעיונתכם עד יום שלישי!

זה על כל פרק?

כרגע זה ניסיון לשנייים-שלושה פרקים אז יאלה לשלוח לי בה''פ

כבר יום שלישי ולא קיבלתי שום רעיון לפרק בה''פ ולכן אני מבינה שאינכם רוציפ להשפיע על עלילת הסיפור, עם למישהו בכל זאת יש רעיון שישלח לי ה''פ אפרסם בקרוב את הפרק הבא

יש לי שאלה,
מה עם גרסת הוורד ב1?

לא פשוט אין רעיון ביינתיים

[b]יער האשליות-חלק א'
[/b]''בוקר טוב!'' נשמע קולו של יונתן, פקחתי את עייני, התיישבתי ופיהקתי, ''למה אתה כל כך עליז?'' שאלתי את יונתן שנראה כאילו עוד דקה חוטף התקף לב מרוב שמחה, ''טוב... חזרתי בלילה למחילה של הסנורלאס ונחשי מה?'', ''מה?'' שאלתי בפחד מפני התשובה, ''לכדתי אותו, לכדתי אותו!'', ''לא!'' נפלט לי המילה מהפה עוד לפניי שהספקתי לעצור את עצמי, ''אל תדאגי'' אמר יונתן.

סירקתי את השיער שלי ויצאתי מן האוהל בוא ישנתי.
לפניי, עמד שולחן מאותר קטן עשויי ענפים, מצופה במפה קטנה שמוכרת לי עוד מביתי, על השולחן היו צלחות עמוסות בפירות וכל טוב.
''תמיד היית הבשלן של המשפחה..כמו כל שאר בנות המשפחה'' עקצתי את יונתן, הוא התעלם ממני ואכלנו בשקיקה.

באמצע הארוחה, בדיוק שעמדתי להכניס פרי לפי, נשמעה צווחה וראינו פוקימון מעופף קטן בצבעי כחול-לבן-אדום, ''טיילוף פוקימון הציפור הקטנה טיילו הם לוחמניים מאוד'' נשמע קולו של הפוקדע שלי מכיסי, ''שלי!'' צעק יונתן והחל לרוץ אחרי הטיילו, ''לא נכון, שלי!'' צעקתי והחלתי לרדוף אחרי הטיילו גם.

במבט לאחור, זה לא היה רעיון כל כך טוב לרוץ אחרי טיילו אל תוך היער החשוך, אבל...רציתי אותו, באמת שרציתי.
רצנו אחרי טיילו במהירות ומבלי ששמו לב נכנסנו לתוך יער חשוך למרות שהיה שיא החום והשמש האירה בכל עוצמתה על האזור, ''יונתן עצור!'' אמרתי לו כאשר שמתי לב היכן אנחנו, יונתן נעצר והתחיל לומר משהו אך נעצר כאשר פוקדור כלשהו נפתח בתיקו וממנו יצא..סנורלאקס, ''איכס!'' צקחתי כאשר סנורלאקס חיבק אוותי, הרגשתי את בטנו הגדולה נמעכת עליי והרגשתי כהולכת להקיא, ''עזוב אותי יצור מטונף שכמוך!'' צעקתי, להפתעתי, הוא הרפה, נשמע 'ול יבבה וסנורלאקב ברח למעמקי היער החשוך, ''יופי, העלבת אותו!'' אמר לי יונתן בכעס ורץ בשיא המהירות למעמקי היער בעקבות סנורלאקס.
''אוף!'' אמרתי לעצמי והחלתי לרוץ אחרי יונתן, היער היה חשוך, זאת כבר עובדה, צלליות וקולות מפחידים נשמעו מכל עבר, ''אימל'ה!'' צרחתי למראה אורסארינג זועם אשר ניצב מולי ושאג, היה בוא משהו מוזר, העיינים שלו... נראה כי שררה בהם אפלה, ולפתע הוא התפוגג מול עייני לענני אבק שחורים, המשכתי לקוץ בכל בכח, נתקלתי בעוד כמה פוקימונים כאלו, אך לא עצרתי היער הפחיד אותי וכל מה שרציתי באותה עט, היה לצאת ממנו.
חלפתי על פני עצים ושיחים, שדות והרים כמה שנראה כמו נצח, ולבסוף יצאתי, הגעתי למן אגם, שגם בוא שרר חושך והוא היה מוקף עצים 'אני במכרז היער..' חשבתי לעצמי, לפתע ראיתי צללית שוחה במים, זיהיתי את הפוקימון ''פיבס!'' תעקתי באושר וזרקתי פוקדור אל תוך המים, הפוקדור תפס את הפיבס, או צללית הפיבס עם נדייק 'הוא נתפס ממש בקלות..' חשבתי לעצמי, אבל למי אכפת תמיד רציתי פיבס.

''נלה?'' נשמע קול מוכר מאחוריי, ''יונתן!'' הסתובבתי בהקלה, זה היה יונתן, אך היה בוא משהו מוזר, העיינים שלו היו כשל האורסארינג, שקועות באפלה עמוקה, ''יונתן?'' שאלתי בשקט ובבהלה, והוא התפוגג מול עייני.

''נלה?!'' צעקתי, 'שלא צריכים אותה מוצאים אותה, שצריכים אותה לא מוצאים אותה...' חשבתי לעצמי, ''אוף!'' כמעט צעקתי, לפתע ראיתי צללית, גדולה ענקית ועגולה ''סנורלאקס!'' צעקתי בשמחה למראה הסנורלאקס שלי, ''חזור!'' אמרתי והחזרתי אותו לפוקדור, אבל הוא לא נכנס, סנורלאקס הסתובב אליי, היה בוא משהו מוזר, בעיינים שלו שררה אפלה, ולפתע הוא התפוגג מול עייני לענני אבק שחורים, 'אשליה...מה זה היער הזה?!' חשבתי לעצמי בפחד, 'נלה, חייב למצא את נלה' אמרתי לעצמי והתחלתי לרוץ בכל כוחי, פגשתי בעוד פוקימונים כסנורלאקס המזוייף בדרך, הם הפחידו אותי וגרמו לי לעצור ולהיכנס לכמה וכמה התקפי פאניקה, לבסוף יצאתי מן היער, או לפחות אני חושב כך, יצאתי אל אגם קטן, בקצה שלו ראיתי את נלה, עומדת ומדברת איתי, 'רגע...איתי? איך זה ייתכן הרי אני כאן ונלה שם ומי לעזעזל הבחור ההוא?!' חשבתי לעצמי בבהלה, לפתע הבחור שנראה כמוני התפוגג לאבק, ''נלה!'' צעקתי, היא הסתובבה אליי.

''נלה!'' נשמע קולי מאחור, הסתובבתי והוא עמד שם, יונתן האמיתי, ''בואי נלך'' הוא אמר בשמחה, ''וסנורלאקס?'' שאלתי, ''מצאתי אותו בדרך'' הוא ענה, רצנו במהירות לכיוון אחד וללא מעצורים עד שיצאנו מן היער, ''זה יער ממש מוזר'' אמרתי ליונתן בהקלה מן הועבדה יצאנו, ''בזה, את צודקת'' הוא הגיבף '''תפסתי שם פיבאס!'' אמרתי ליונתן בצהלת שמחה, ''תראי!'' אמר יונתן בהתרגשות, ''צא.....פיבאס!'' אמרתי וזרקתי את הפוקדור לאוויר והפוקימון שבתוכו יצא, קפאתי בפרצוף טיפשי-המום ''אמ...נלה?'' נשמע קולו התמוהה של יונתןף ''אה...?'' עניתי כאשר פניי עדיין קפואום באותה הבעה טיפשית, ''את מודעת לעובדה שזה לא פיבאס, נכון?'' הוא שאל והשתדל שלא לצחוק, ''אה, אה'' עניתי, לפניי עמד פוקימון כתום-לבן אשר קפץ במקומו על האדמה הקשה ואמר ''קאקפ, קארפ, קארפ'', 'תפסתי.......................מאג'יקארפ' חשבתי לעצמי בייאוש.

קרדיט ל-
אייל על הרעיון
קרדיט לי על הכתיבהxd
אני עדיין פתוחה להצעות לפרקים...

פרק מצוין! אייל רעיון מצוין!

תודה רבה!
עוד?

תודה חמין זה נאדים ויפה מאוד

אל תיתן לי קרדיט, אל לך :) אני רק עיבדתי והוספתי כמה דברים לרעיון\


מי שקוצה אני עדיין פתוחה להצעוץ

תודה

היי חברה, בזמן האחרון שברתי את הראש שלי על פרק חדש, אבל גיליתי עובדה עצובה, בכל הנוגע לסיפור הזה, יש לי בלוק*, אני ממש מצטערת אבל אני סוגרת את הסיפור לבערך חודש, בתקווה שאני יצא מן הבלוק ואז אמשיך את הסיפור

עמכם הסליחה
טל





*בלוק- מחסום כתיבה

אוי לא אני אתן לך רעיון אם תצטטרכי

לא תודה :) אני צריכה לעשות את זה לבד


[b][u][i]היי חברה, בזמן האחרון שברתי את הראש שלי על פרק חדש, אבל גיליתי עובדה עצובה, בכל הנוגע לסיפור הזה, יש לי בלוק*, אני ממש מצטערת אבל אני סוגרת את הסיפור לבערך חודש, בתקווה שאני יצא מן הבלוק ואז אמשיך את הסיפור

עמכם הסליחה
טל





*בלוק- מחסום כתיבה
__________________
[/i][/u][/b]