Glaria Soa

[IMG]http://www.fastup.co.il/images/75717709.png[/IMG]


רשימת פרקים:

פרק א': "הכירו, מאלבורק!"
פרק ב': "אלו הן פני הדברים."
פרק ג': "תשובות."
פרק ד': "אלף לוחם."
פרק ה': "הרכישה הראשונה."
פרק ו': "אלף ומכשפה."
פרק ז': "הקייס של דיוויס, הסיפור המלא!"
פרק ח': "יציאה מסוכנת בחצות הלילה."
פרק ט': "זהירות מהקול של ג'ימבו!"
פרק י': "החטא ועונשו!"
פרק י"א: "קייטנה רגילה ומשעממת, האומנם?"
פרק י"ב: "כח הרצון."
פרק י"ג: "רגשות אשם."
פרק י"ד: "יש מבחן כניסה בגלאריה סקול!"
פרק ט"ו: "לא לכל אחד יש טבעת..."
פרק ט"ז: "נקודת קרב ראשונה!"
פרק י"ז: "רגשות."
פרק י"ח: "חברות מסוכנת!"
פרק י"ט: "קסם."
פרק כ': "מלך העקרבים!"
פרק כ"א: "חברות נוספת עומדת במבחן, קרב בין חברים!"
פרק כ"ב: "משפחה. זה הכל."
פרק כ"ג: "שיתוף פעולה, הטיפ של רוג'ר!"
פרק כ"ד: "משחקי רגשות!"
פרק כ"ה: "קרב נטול שנאה."
פרק כ"ו: "יריב ראוי!"

[COLOR="Red"][SIZE="7"]פרק א': [B]"הכירו, מאלבורק!"[/B][/SIZE][/COLOR]



יולי. החודש החם בשנה. השרב השכיח באיזור מאלבורק, גרם לתושביו באופן כפייתי להישאר במגוריהם. אנשים לא הרבו לטייל ברחובות, ומדשאות ריקות נראו ברחבי העיר הקטנה. תושבי העיר, בחרו לבנות בניינים מקורים כמו קניונים ומקומות בילוי נוספים, אשר מגינים עליהם מהשמש היוקדת ומהנוף המדברי, שהיה ללא ספק, הנוף המשעמם ביותר שקיים. אומנם המבנים החדשניים בעיר המתקדמת הזאת וכלי הרכב הנוחים השוו לעיר מראה של מדע בידיוני, כאילו מאוכלסת היא ברובוטים. גם בעלי החיים פיתחו לעצמם מינהג לטייל ברחובות המקורים מאשר לטייל בשדות הפתוחים, מה שגרם לשכיחותם של הקופים והיענים ועוד חיות נוספות באיזור המגורים. היה ניתן לראות בחוש כי העיר מנותקת כמעט מכל העיירות הסמוכות, ולכן זכתה העיר להיקרא בפיהם של תושבי העיירות הסמוכות 'טירת מאלבורק', ולא הרבו לבקר בעיר במיוחד. אך מי שגר בעיר הזו זכה לחיות חיי יוקרה ועושר כיון שהטכנולוגיה והלוגיקה בעיר מתהלכת לפני שמה, דבר המרשים מאוד על הסביבה וביחד יוצרת תמונה כמעט על טבעית.

אומנם, מתחת לרקמות ההוד וההדר, שיכון פאלצוויט, הניצב לא רחוק ממרכז העיר, היה ללא ספק שונה מכלל העיר. ההזנחה היתה מעבר לכל ביקורת ובני עניים מטיילים ברחובות השיכון יחפים. היה ברור כי אין העיר מעוניינת להכיר בתושביה אלו, פחותי העם, נטולי עבודה מכובדת וגרים בבתים מצומצמים וכהים. השיכון נראה ככתם המלכלך שמלת מלמלה מהודרת במיוחד. אך מבין ההערות הבררניות הללו ורשימת המגרעות על תושבי השיכון, ניתן היה להבחין ללא ספק בשמחת החיים ובעליזות ששררה באורח קבע ברחובות השיכון, משהו סימפטי שלא היה ניתן להשיג ברחבי טירת מאלבורק. האנשים יצאו מחוייכים מהבתים, שנשותיהם מלווים אותם עד פתח ביתם ונושקים להם בחיבה, הילדים רצים בחדווה לבית הספר מיד לאחר מכן, ובכלל, התמונה הכללית בשיכון פאלצוויט היתה, כי כולם משפחה גדולה ומאוחדת.

משפחת ברייקסטון היתה אחת מהמשפחות המוכרות ביותר בשיכון, אודות לבנם טומי, ילד תוסס בשנות העשרה לחייו. לא היה אדם בשיכון הקטן שלא הכיר את טומי ברייקסטון החביב והמנומס. הוא היה גבוהה ורזה, שיער זהוב גלש עד לכתפיו ועיניו הכחולות בהקו באור קסום, היו לו גומות עמוקות, דבר שהוסיף לחן שלו כאילו פניו נחרטו על ידי מיטב האומנים. טומי היה נוהג בדרכו לבית הספר הנמצא בשיכון קצגבורג הסמוך, לעבור בשוק של השיכון ולאחל בוקר טוב לעובדים בשוק, ולקנות לעצמו איזה חטיף טוב. כמנהגו עבר בסמטת גרוויל הצרה, רכוב ב'רולרס' שלו וחצה הוא במיומנות את המדרגות המובילות לבית ספרו. כעבור כמה דקות כבר נכנס למתחם הבניין, מאחל בוקר טוב לחביריו וידידיו. הוא נכנס לכיתתו לאחר שהניח את ה'רולרס' ליד מתקן המטריות, והתיישב במקומו כשהכתה עוד ריקה למחצה.
הצילצול נשמע, והתלמידים תפסו את מקומותיהם והכינו את הספרים לקראת השיעור הראשון, אלגברה. יום שיגרתי.
לאחר מספר דקות נכנס, להפתעת התלמידים, מנהל בית ספרם, ג'יימס סקוטהיינג' בפנים חתומות. נושא בידיו ערימת דפים ואת תיק העור השחור שלו, והתיישב במקום המלמד, בראש הכיתה.

"היום פרופסור קירווי לא יוכל להגיע, ביקש להודיע כי הוא חולה ושיש לבדוק את שיעורי הבית שלכם ואת העבודות שהייתם צריכים להגיש במשך השבוע."
דממה. היה זה כבר היום השלישי השבוע שפרוספור קירווי לא נמצא, ושהמנהל נאלץ להחליפו לא עודד את התלמידים. לאחר מספר דקות כבר היה עסוק פרופסור סקוטהיינג' בהרצאה קולחת על השפעת המתמטיקה על משרד הרווחה ועל פוליטיקה, לפתע, הועבר לשולחנו של טומי פתק מאחד מהתלמידים שיושבים סמוך לו, טומי נטל את הפתק ופתח אותו בשיעמום.
"היום לאחר הלימודים מתכננים לשוט באגם פריווט כמה חבר'ה, בא לך להשתתף? זה עולה 20 פאני. נא לרשום שם ולהעביר הלאה" ליבו של טומי נחמץ באכזבה, אין לו את הסכום הזה, על כן העביר את הפתק לשולחן הבא, מביט בהשתדלות מאומצת במנהל המשעמם כשסומק עז פושט לאיטו בפניו.
לאחר השיעור של המנהל, טומי יצא להפסקה, מתרחק מהמבטים כביכול שמופנים אליו. הוא ירד במדרגות הבניין לכיוון החצר, משתוקק לקצת אויר צח ומרענן, לשקט.

"טומי!" נשמע קולו של דיוויס, חברו הטוב ביותר, הגר במרכז העיר מאלבורק "למה אתה לא מעוניין לבוא היום אחר הלימודים?"
"דיוויס," הביט טומי בחיוך בעיניו הירוקות של דיוויס "במורד השביל ממרכז העיר ישנו שיכון קטן שנקרא ווילהמנט, אחד מהשיכונים היפים ביותר באיזור..."
"מה אתה מנסה להגיד בזה?" חייך דיוויס למשמע התשובה "אתה אפילו לא גר שם, אתה גר ב..."
"זהו, שאני פשוט לא גר שם." קטע אותו טומי "אני פשוט לא יודע איך לארגן סכום כזה בשביל לשוט באיזו סירה טיפשית, אני לא יכול להכביד על הורי"
דיוויס שתק. הוא ידע עד כמה רגיש ועירני טומי לעובדה כי הוריו עניים הם, ולכן אין הוא דורש מהם כמעט דבר. זה מסכם בכך שלפעמים הוא מוותר גם על חופשות מאורגנות של בית הספר, ובביקורים באתרים הכוללים גם עבודות בית. טומי פשוט ויתר על כל זה, ודיוויס העריך אותו מאוד על כך, הוא היה מוכן לעשות הכל כדי לעזור לטומי. טומי הביט סביב, הוא הבחין בג'סיקה דיישיץ' מביטה בו במבט מוזר, כשהבחינה כי השיב לה מבט, הפנתה את ראשה מיד. טומי לא ייחס לזה חשיבות.
"היי רגע אחד, אני מעוניין לשלם עליך את הסכום הזה!" חייך דיוויס ושלף את ארנקו מכיסו, הוא הוציא שטר של 20 פאני והושיט את ידו לכיוון טומי, בציפיה שיקח את הכסף. אומנם טומי הביט בו במבט מבוייש, וידו התעכבה בכיס חולצתו.
"אני חושב שלא, דיוויס" סירב טומי, מביט בעיניו המופתעות של דיוויס "אני לא רוצה להכביד עליך את העוני שלי"
"אבל אתה תכביד עלי יותר אם לא תבוא היום!" נדרך דיוויס "נו, בבקשה, אני ממש רוצה שתבוא!"
טומי הביט בשטר הכסף שהוגש אליו בשנית. הוא לא מעוניין להכביד על דיוויס, אומנם דיוויס באמת היה חבר טוב שלו, ולמעשה ירווח לדיוויס אם הוא יבוא, לשם שינוי, לשוט איתם אחר הצהריים.
"אני מוכן, אומנם בתנאי אחד." חייך טומי, היה נשמע לו מוזר שאדם מציב תנאים לאדם המעוניין להביא לו כסף "אני חייב לך טובה."
"גדול!" חייך דיוויס באושר "אני בטוח שלא תתחרט על זה!"
דיוויס החל לנמק לטומי את תוכניות אחר הצהריים בהרחבה, שלאחר מספר דקות נשמע צילצול הפעמון, המורה לחזור לכיתות.

הם נכנסו לכתה הרועשת, קבוצות ילדים מפטפטים בשמחה, מתכננים ככל הנראה לגבי אחר הצהריים. דיוויס נפרד מטומי, היושב בקדמת הכתה, ופנה לשבת במקומו מאחורי הכתה. טומי ניגש למקומו שהבחין שוב בג'סיקה מביטה בו. הוא היה בטוח בכך.
הפרופסור להיסטוריה, פרופסור הלגה לסטוויק, היתה אשה שמנה וטובת לב, בדיוק נכנסה לכתה, וביטלה ברגע את מחשבותיו של טומי, והחלה ללמד.

במשך היום נבחן טומי בשיעור להנדסה, וערך תחרות ריצה עם חבריו לכתה, במסגרת שיעור ספורט. הצילצול האחרון נשמע וטומי מיהר להביא את ה'רולרס' שלו מלמעלה, כשירד פגש בהלנה לורנס, שהושיטה את ידה בחיוך.
"שמעתי שהפעם אתה בא!" אמרה נרגשת "אני ממש שמחה, אתה יודע, אני פשוט לא זוכרת את הפעם האחרונה שהצטרפת"
"אני באמת לא תיכננתי להגיע גם היום, אך חבר הזמין אותי" אמר טומי בבישנות "הוא פשוט משלם עלי."
"יש לך את הכסף?" שאלה "אני הגזברית." טומי הגיש לך את השטר ונפרד ממנה. הוא קיבל פרטים ועדכונים לגבי המפגש, הם היו אמורים להיות בשעה חמש אחר הצהריים בפארק פריווט. טומי הציץ בשעונו, השעה היתה שלוש וחצי. הוא הניח שיוכל לקפוץ לביתו כדי להגיד שלום להוריו ואחיו.

לאחר דקות אחדות כבר היה ברכו לבית, בעוד הוא עובר בסמטת גרוויל, חשב הוא על המפגש. זאת הפעם הראשונה שהוא שט באגם, לא נראה לו שהוא היה בכלל בפארק פריווט שבמרכז העיר, אך הוא ידע כיצד להגיע לשם. הוא עבד דרך השוק כהרגלו, מאחל צהריים טובים והמשך עבודה נעימה לאנשים העובדים, דוד וולהוט זרק לו תפוח מדוכן הפירות שלו, וטומי זרק לו מטבע זעום בחיוך, בעוד הדוד המורגל להתנהגות זאת מחייך בייאוש, אי אפשר לנדב לילד הזה אפילו תפוח.
הוא נכנס לחצר ביתו, עשן שחור נראה מחלון המטבח. הוא חצה את השביל ופתח את הדלת, איך שפתח נמלטו מהבית טוד וסדריק התאומים ואחריהם שאר בני משפחתו.
אימו, שכעת פניה היו מפוייחים, חלוק הבית שלה קיבל גוון כהה ומחשיד ושערותיה מבולגנות. אחיו הגדול ממנו בחמש שנים, רוג'ר, יצא החוצה עם העגלה שבה ישב אביו של טומי, אביו אילם וגם חירש, אינו מסוגל לעמוד על רגליו. לאחר מכן יצאו באלגנטיות ספארק החתול בלאק הכלב וגלום הנימיה של אחיו.
"מה קרה?" שאל טומי בחיוך. הוא היה רגיל לכישורי המטבח של אימו "אל תגידי לי ששוב אפית עוגה ושכחת מזה..."
כל המשפחה צחקה, אפילו אביו חירחר צחוק -משהו.
"טומי איך היה בבית הספר?" שאלה אימו "שמעתי שפרופסור קירווי חולה מאוד, הוא נעדר מהעבודה ימים מספר!"
"נכון אמא," נשק לאימו "אמא נחשי מה? אני הולך היום לפארק פריווט עם כל הכתה!"
"נחמד!" חייכה אימו "אתם הולכים לשחק שם בכדור?" התעניינה.
"לא, שייט." ענה טומי ונכנס לבית להכין את התיק, הוא ארז מעט דברים קטניפ וזרק אותו על כתפו. "טוב אמא אני זז"
"אבל טומי," אימו ליוותה אותו לפתח הבית "מהיכן הכסף?"
"חבר הביא לי כסף, אל דאגה, אני אחזיר לו על זה" חייך טומי "להתראות אמא!"

לאחר שנפרד מבני משפחתו, פנה טום ולכיוון היציאה מהשיכון, כשפניו פונות לכיוון שיכון פריווט, שם שכנו עשירי מאלבורק, והפארק שם היה המרכזי בעיר.
לאחר שחצה את הכביש המפריד בין שתי שימטאות חשוכות, היה משוכנע כי ראה ילדה רכובה על קורקינט במהירות לא רגילה, במשיכת כתפיים המשיך טומי לרכב על ה'רולרס' שלו במהירות לכיוון הפארק.לאחר דקות ספורות הגיע לגבעת הפארק למקום בו נאמר לו לחכות, היתה שם הלנה לורנס, ממתינה לו בחיוך, לבדה.
"שלום, טומי!" חייכה לעברו "בוא!" קראה לו לכיוון האגמים, הוא רץ לעברה בחיוך.
לפתע קרה משהו מוזר, גל גדול של ציפורים בצורה ברורה ולא טיבעית חגה מעל ראשו של טומי, כמות גדולה זו של עופות, שכלל לא מצוייות באיזור זה של העיר, אם בכלל.
"אתה בא?" שאלה הלנה בחיוך.
"איפה כולם?" שאל את הלנה, מתנשף. "כבר כולם הגיעו?"
"כן," אמרה הלנה ברצינות "כולם ממתינים רק לנו."
מוזר מאוד. מדוע כולם ממתינים רק להם, הרי נאמר מפורש להגיע רק בשעה חמש והוא אפילו הקדים במספר דקות, הוא ניסה לחשוב לגורם הדברים ולפני שהכין עצמו לקראת מחשבה מרתקת הבזיקה בו הידיעה לראש, ולפני שהספיק להגות את זה בפיו נשמע קולם של חברי כיתתו בקול
"מזל טוב!" כל חברי הכתה נכחו. וכולם נראו מאושרים מאוד, היה זה יום הולדתו של טומי. איך יכל הוא לשכוח, זאת הסיבה שאימו הכינה עוגה היום.
"בשעה חמש זה רישמי!" קרא קולו של דיוויס "אתה בן שלוש עשרה!"

טומי הציץ בשעונו, השעה היתה חמש ושלוש שניות.
לפתע, והוא הרגיש מוזר, כאילו חזק יותר. משהו מאמת מוזר קרה.
אז הוא הרגיש ממוקד יותר, כאילו שהוא באמת מתרכז בכל כוחו בכל דבר הנקלט סביבו, מקולם הצוהל של חברי כיתתו עד לסנאי הקטן שעבר כעת בין רגליו אוחז אגוז ונמלט בפחד מקהל היצורים-המוזרים-הרוצים-לקחת-את-האגוז.
הוא כבש את ידיו בראשו, היתה זאת הרגשה מוזרה, הוא באמת מרגיש את פעימות ליבו את תנודות שריריו וריפרוף ריסי עיניו. אבל אז...
"עצרו הכל, משהו מוזר קורה לי..." פלט טומי לפתע ונפל על הרצפה, זה לפחות מה שהוא זוכר.



[COLOR="Silver"][SIZE="6"][B]המשך יבוא...[/B][/SIZE][/COLOR]

אחת לשבוע... תלוי במצב התגובות.

סיפור מעולה,ממש אהבתי.כדאי שתעבור על כל פרק לפני שאתה מפרסם,כי יש מעט שגיאות מקלדת.אבל הסיפור מעולה,מחכה לפרק הבא :)

סיפור מעולה וכנ"ל עם מה שסיר דספאייר אמר

תודה, זה סיפור ממש ישן... אני אעבור. יש צדק בדבריכם.

עלילה מעניינת וגם אני מצאתי כמה שגיאות
סיפור טוב אני אעקוב

סיפור מצוין אדם, מקווה שלא תנטוש את פרסום הפרקים ותשאיר אותנו במתח :)

אני שלכל חח האמת שאני עתיד לפרסם פרק נוסף היום. כמו שאתם מכירים אותי, הסיפור מתפתח למקומות מטורפים!

[COLOR="Red"][SIZE="6"][B]פרק ב': "אלו הן פני הדברים"
[/B][/SIZE][/COLOR]


הדבר הראשון שטומי הרגיש היה כאב ראש חד, כאילו כובע הצמר שלראשו היה קטן עליו כמה מידות. הוא הרגיש מוזר, לא אופייני לו להתעלף כך, לעיני כולם וזה ללא ספק הביך אותו.
הוא היה חלש מכדי ליידע את הסובבים אותו שהוא התעורר. הם היו עסוקים בלהיתווכח, ככל הנראה היו מתוסכלים מכך שחתן יום ההולדת התעלף. אחד מהילדים הבחין בו ועורר את תשומת ליבם של כל השאר, שחדלו להיתווכח מיד ושעטו לעברו. לא נראה כי היה אכפת לאף אחד מהם לשמוע את דעתו, כולם היו נראים נחושים להעמיד אותו על רגליו ולהמשיך את המסיבה.
"היום יום הולדת..." נשמע כבר השיר ברקע והילדים החלו להוביל את טומי לעבר סירה, שהיתה שם בקרבת מקום בשפת האגם. טומי הבחין כי קשה עליו מאוד ההליכה, כאילו אין לו שיווי משקל ואינו מסוגל ללכת לבדו. דיוויס נראה מתקרב לעברו, בעיניים דואגות, אך חייך בחיוך מאולץ.
"אתה מרגיש טוב טומי?" שאל דיוויס בקול משועשע, מנסה להתלוצץ "או שתרצה שנקרא לאמבולנס?"
"לא, לא" גיחך טומי "אני לא חושב שיש להורים שלי כסף לשלם לאמבולנס" היה גיחוך כללי של הסכמה
הם הגיעו לסירה ו"העמיסו" את טומי עליה, בעוד ג'ים וול שילם לבעל הסירה, שעמד ליד והביט בטומי במבט מופתע, כאילו אינו מבין כיצד טומי מסתובב בחברתם.
היתה זאת סירה די גדולה, היה לה מקום להכיל כחמישה עשר אנשים, הם הצטופפו מעט לתת לעוד שלושה ילדים מקום והחלו לשוט, שרים שירי יום הולדת ומוחאים לטומי כפיים. סטיב חשף את מה שיש לו בשק, ממתקים ושתיה לרוב, ולאחר מכן הוציא את המתנות. כך העבירו את הזמן בנעימים, טומי פתח את כל מתנותיו, אומנם את מתנתו של דיוויס סירב לפתוח ליד כולם. לפתע ג'סיקה דיישיץ' הושיטה לטומי חבילה מקושטת ויפה.
כולם מחאו כפיים והשמיעו קולות מגוחכים, ג'סיקה הסמיקה קלות וטומי לא ידע איך להגיב. ג'סיקה היתה ללא ספק אחת הילדות היפות בכתה, אומנם כולם ידעו עד כמה מוזרה ושקטה היא, לעולם לא השתתפה באירגונים כיתתיים ולעולם לא היו לה חברים.
"אל תפתח את המתנה עכשיו, טומי!" לחשה ג'סיקה בדרמתיות "חכה עד שתהיה באמת בן שלוש עשרה ולכשתהיה לבד.
"אוו!" קראה הלנה ברשעות "מה הכנסת בפנים שוקלד לבבות ומכתב אהבה?"
כולם צחקו, ג'סיקה הביטה בהלנה בכעס רב. טומי הביט בהלנה ובג'סיקה. הוא היה יכול להשבע שראה את היריבות ביניהן, ואת הקרב משתקף מעיניה של ג'סיקה. לפתע ללא אזהרה קפצה ג'סיקה על הלנה ומשכה בשערותיה, הסירה היתלתלה בפרעות בעוד צווחות הילדות המתקוטטות בולעות את שאגות הצחוק של הקהל המשועשע, לפתע ג'סיקה הושלכה לעבר טומי והמתנה שהביאה לו נפלה מידיו, אל תוך המים.
"לא!" שאגה ג'סיקה באימה.
"אל תדאגי לגבי המכתב אהבה, ג'סיקה" קראה הלנה הסמוקה מסדרת את שיערותיה הפרועות ומוחה את הדם מהשריטה שקיבלה במצחה מג'סיקה "הוא בכל מקרה לא אוהב אותך! התשובה צריכה להיות שה.." נקטע רצף דבריה באחת
המאורעות הבאים התרחשו מהר מאוד ולטומי היה קשה לעקוב, לפתע אירע פיצוץ והלנה הועפה מן הסירה הישר אל המים, כבובת סמרטוטים חסרת הכרה. טומי הזדקף וקפץ אל המים מיד, כה הופתע לגלות כי המים זורמים לבקשתו וכי כמעט שולט מהם, הוא שחה במהירות לא רגילה לעבר הלנה, שהיתה מעולפת ולפתע הבחין בעוד גופות נופלות למים. הוא לא היסס, כאילו ידע מראש מה הוא עושה ושלח את הלנה אל הסירה בעזרת המחשבה, נלקחה הלנה מאליה והתעופפה לסירה. טומי שחה כשהבחין בדיוויס ובג'ים הוא ריכז את מחשבתו ושניהם התרוממו בעקבות הלנה. הוא סרק את המים והבחין במתנתה של ג'סיקה, נשימתו החלה להיגמר אומנם החליט הוא לצלול לתחתית האגם, ואסף את המתנה יחד איתו. נשימתו החלה להיגמר, הוא שחה בכל כוחותיו, שרירי ידיו ורגליו כבר צורחים ברוב כאב וראותיו מתמלאות מים, הוא כבר הגיע לפני המים ושאף אוויר בשאיפות גדולות, כאילו לא נשם מאודו. הוא הבחין בקטטה שהיתה על הסירה, לפתע התרומם בעצמו אל פני המים, לא מבין איך עשה זאת ונעמד על רגליו, ששוב כשלו, חסר שיווי משקל וכאבי גב וישבנו כואבים, כאילו ישב ישיבה מזרחית כבר יומיים.
"הפסיקי ג'סיקה!" צעק טומי "המתנה שהבאת לי אצלי ביד!"
היתה דממה, ג'סיקה נרגעה. שאר ילדי הכתה העדיפו כבר לחזור לשפת האגם, השעה כבר היתה מאוחרת, תירוץ מושלם להתחמק מג'סיקה.
טומי עדיין לא יכל לעמוד על רגליו, אינו מבין מה קרה לו. כשהגיעו לדשא נפרדו מטומי, שהוא תירץ כי הוא רוצה להישאר מעט על הדשא. דיוויס ליווה את הלנה ההמומה לביתה וג'סיקה עוד נראתה בקרבת מקום.
"את מבינה בכלל מה עשית?" שאל טומי בכעס את ג'סיקה שהביטה בו במבט חולמני "למה נראה לך שארצה לקבל ממך מתנה לאחר שהתנהגת בצורה כזאת?"
"אני..." גימגמה ג'סיקה "קודם תפתח את המתנה ותבין למה נלחצתי."
טומי הביט בה, ילדה יפה ששערה השחור סתר לחלוטין את עורה הבהיר מדי, והשווה לה מראה של מכשפה במסיבת ליל כל הקדושים. היה בה משהו מפחיד, לילדה הזאת. אולי זה משום שעיניה היו בהירות וחיוורות, או אולי משום ששפתיה היו כהות וסגולות, כאילו קיבלה מכת קרח. הוא ידע כי הלנה היא זאת שפגעה בה ראשונה, וההתפרצות הזאת מהצטברות רבה של תיסכולים, ילדה בודדה חסרת חברים וידידים, אפילו הוא עצמו מעולם לא ייחס לה חשיבות משהו...
"אני אפתח את המתנה," החל טומי בקול שקול, נע מעט מחמת חוסר נוחות, הגב שלו כאב מאוד.
"טוב מאוד" חייכה ג'סיקה, חיוך שגרם לה להיראות אנושית יותר. "זה דווקא מושלם, כי אנחנו לבד לגמרי."
"אה... אוקיי" אמר טומי בחשש לא מבוטל, סומק עולה ללחייו.
הוא קרע את עטיפת הקופסא, שלהפתעתו היתה חמימה מעט, והסיר את המכסה.
לפתע אור כסוף פרץ מן הקופסא, ודמות מזערית קדה לו קידה קטנה, מרחפת באויר. היתה זו ג'סיקה, או אולי עותק שלה.
"שלום טומי, עכשיו שאתה בן שלוש עשרה, לא מסוכן לחשוף אותך לכוחות הקסם שלי, אני ציפיתי לזה כבר המון זמן."
טומי הביט בג'סיקה האמיתית לידו, שנראת נרגשת כאילו צופה בזה פעם ראשונה, משפשפת ידיה בהנאה.
"אתה אולי לא יודע עדיין שאתה אלפא, שוכן אנרגיה. אבל זאת הסיבה בעצם שאני עוקבת אחריך זה זמן רב, ומצפה ליום הולדתך, ליום שבו האלפים מבשרים לילדם את המציאות הקסומה, שהם אינם בני אנוש רגילים..." היא הביטה בחלל האויר בחיוך, לקחה שאיפה עדינה והמשיכה ברצף דיבורה
"אני אומנם לא אלפא, אך גם אני שייכת לעולם הקסום, אתה מבין?" ציחקקה קלות "אני מכשפה."
"את מה?" לחש טומי "אני מה??"
"אתה ודאי מופתע למה שאני מספרת, אבל זוהי האמת, וכשתגיע הביתה תראה כי גם הוריך מודעים למצב שאתה כל כך מופתע אליו"
"האאא!" טומי צחק צחוק עצבני, איכשהו זה נראה לו מעט מדומיין שהוריו ה''אלפים'' הם עניים מרודים...
"אתה לא מאמין לי?" לחשה הדמות "אם כן, מה אלו האוזניים האלה שיש לך, מוזרות לא? והזנב השעיר השעיר הזה?"
טומי הסיר את כובע הצמר לראשו שבאמת קצת היה לחוץ לראשו מאז שהתעלף, אוזניו היו מעט מאורכות וחדות, יתירה מזאת הבחין הוא בצלילים חדים יותר, והיה עירני לרוחות הקלילות שהרוח נשבה, עד כי יכל להבחין במזג האויר, והסיבה כי לא יכל לעמוד בטח משום שזנבו אחראי כעת לשיווי משקלו.
"המתנה שהבאתי לך זה בעצם שיקוי שאמא שלי רקחה בשבילך, מובן שהאלפים לא רוקחים שיקויים כי אם המכשפות והקוסמים בלבד, אבל אתם מסוגלים לדברים נפלאים, זה שיקוי שיגרום לך לרחף ולעוף באויר לכמה דקות, לפי החוזק זה רבע שעה בערך..."
טומי הבחין בשיקוי, היה זה בקבוק ורוד זוהר, והוא היה חתום בשוהם. הדמות נעלמה לאט לאט ובסוף האור הכסוף נכבה.
"אני אלפא? את מכשפה?" שאל טומי את ג'סיקה האמיתית "תגידי? אני השתגעתי?"
"לא, בוא ניקח אותך הביתה" צחקה ג'סיקה, ולפתע נעלמה מעיניו. הוא סרק את האיזור, מקלל את עצמו על כך שלא יכל להזדקף ולעמוד על רגליו.
"אל תדאג לא נעלמתי או משהו, אני לא בדיוק יודעת לעשות עדיין קסמים..." קראה ג'סיקה מבין העצים אוחזת בידה מטאטא גדול, היא השכיבה אותו באוויר, וברטט קל המטאטא נשאר באוויר.
"עכשיו, עלה על המטאטא!" ציוותה ג'סיקה "אני אקח אותך הביתה..."
"רגע, זאת את היית הילדה שעקבה אחרי בדרכי לפארק?" שאל טומי, לא בהכרח מצפה לתגובה
"עלה על המטאטא..." אמרה בקוצר רוח
"בסדר!" נילחץ טומי "אני בא!"
טומי הזדקף בשארית כוחותיו וטיפס על המטאטא, הוא נשען על המטאטא הרוטט קלות. טומי ציפה שיקרוס תחת משקלו, אומנם המטאטא נשאר שוכב באוויר.
ג'סיקה קפצה למטאטא ולחשמה מספר מילים, לפתע הם המריאו באוויר, והקור הלילי היכה על פניהם, כשנוף העיר נפרס תחתיהם
"תגידי, ממתי את יודעת שאת מכשפה?" שאל טומי, אוחז בגבה בכל כוחו. "ז'תומרת, אני רואה שאת יודעת לשלוט במטאטאים מעופפים, ולפוצץ אנשים."
"תמיד ידעתי שאני מכשפה, אומנם אני לא יכולה להשתמש בכשפים עד שלא יהיה לי שרביט אמיתי וכדור בדולח" ענתה ג'סיקה "אבל, להעיף מטאטא לא קשור, כי זה ציוד מכושף לבית מכשפות ומי שיודע לרכב עליו מורשה לעשות זאת... אה... והסיפור עם הלנה, זה משום שהיא גרמה לי לכעוס, כבר לא שלטתי בזה."
"ומה אלפים יודעים לעשות?" שאל טומי בסקרנות, כל זה יותר מדי מזכיר לו את הארי פוטר.
"אני רק יודעת שאלפים יודעים לשלוט באנרגיות, לייצר אנרגיות ולזמן דברים, ולכן קוראים לכם שוכני אנרגיה"
"אוקיי, באגם היום ממש צללתי ושחיתי מצויין, ואני בכלל לא שלטתי על זה." נזכר טומי "גרמתי להלנה ולדיוויס לרחף באוויר ועפתי בעצמי לסירה, אבל לא נשמתי מתחת למים."
"נראה לי שעל היום הראשון שלכם אתם מזדהים עם כל כוחותיכם ודי שולטים בהם" אמרה ג'סיקה והחלה לנחות, שיכון פאלצוויט.
הם ירדו ליד הבית של טומי, וג'סיקה ליוותה אותו לפתח הבית ששם אימו חיכתה לו בפנים שמחות.
ג'סיקה החליפה כמה מילים עם אימו של טומי, ריחפה מעט למעלה וטסה במהירות לכיוון המזרח...
"אז זהו?" קראה בשמחה "אתה יודע הכל???"
"יותר נכון לא מבין כלום!" רטן טומי "למה אף פעם לא סיפרת לי שאנחנו ''אלפים'' ולא בני אנוש?"
"הקהילה של האלפים עשתה כל מה שביכולתה שילדיהם יחשבו שהם בני אנוש עד לגיל שלוש עשרה, וזה משום שלפני כן הם עלולים למות מהמודעות לכוחותיהם!"
הסבירה אימו, היא ניגשה אליו וחיבקה אותו, לפתע טומי חש בקרע במכנסיו, זנבו יצא החוצה, טומי הרגיש הרבה יותר יציב, למעשה הוא הרגיש יציב יותר מאי פעם, ועירני לסביבה שלו, מה מרחק כל חפץ ממנו, הזנב בהחלט גרם לו הרגשה טובה.
"אמא," חשב טומי "טוד וסדריק, הם עוד בני עשר, אסור שידעו נכון?"
"אסור, ללא ספק." חייכה האמא והניחה ברכות את ידיה על כתפי בנה, עיניה נוצצות. לפתע היא נראתה לטומי הרבה יותר אנושית, חכמה, ואמהית מאי פעם.
אחרי הכל, היה זה לילה לא רע בכלל, טומי עלה למיטתו, ונרדם מאוד מהר, עייף ממאורעות אתמול, מצפה בקוצר רוח למחר...


[COLOR="Gray"][B][SIZE="7"]המשך יבוא...[/SIZE][/B][/COLOR]

אדמיקו! פרק מ-ו-ש-ל-ם!

בדיוק מה שמגל אמר, רק תוכל לפרסם פרק לעתים יותר קרובות?

[SIZE="6"][COLOR="Red"][B]פרק ג': תשובות.
[/B][/COLOR][/SIZE]

השמש זרחה בשמי מאלבורק בעדינות, כאילו מנסה שלא להעיר את תושבי העיר. לילה סוער עבר על העיר. מזג האוויר החם התמוגג. מאלבורק אינה רגילה לימי הקור, היה זה לילה נדיר, אחד מיני עשרות בשנה. עם זאת, השמש המיומנת שלחה קרניה ויבש כמעט הכל, כשבשעה די מוקדמת בבוקר נותרו רק טיפות נוצצות כבדולח על העלים הרעננים בגנים. נראה כי העיר כלל לא זוכרת את מה שאירע אמש.
טומי, שהתעורר לאחר שקרן שמש בודדה אחת השתלחה לעיניו כמעט בטעות, שהרי התמוגגה מיד לאחר מכן, השמיע פיהוק קולני. הוא התיישב על מיטתו והביט סביבו. חדר קטן מרוהט במינימום, שטיח מרופט וישן בצבע אפור ורהיטי עץ דובדבן הישנים, הקנו לחדר מן מראה עצוב שכזה. אף הפוסטרים של להקת הרוק "כוח המוח" האהובה עליו ושל קבוצת הכדורגל "בית"ר מאלבורק" המייצגת את העיר, לא יכלו להקנות לחדר העלוב מראה צעיר יותר.
טומי הביט בראי, שהיה הרהיט המועדף עליו מכל רהיטי חדרו. מראה העלם הצעיר עם השיער הבלונדיני הארוך עד לכתפיו, עיניו תכולות וגומותיו עמוקות-עמוקות, היה מעט שונה הבוקר, כשאוזניים מאורכות משכו את תשומת ליבו של טומי. לכמה שניות עוד יכל לשכנע את עצמו כי כל מה שעליו לעשות זה פשוט להוריד את אוזני הפלסטיק המוזרות הללו עד שההכרה הכתה בו שאין כל קשר בין אוזניו לתחפושת. מאורעות אתמול עלו אל תודעתו במהירות והוא זינק מהמיטה במהירות, בודק ם עדיין יש לו זנב מוארך בצבע כסוף מאחורי גבו. לכשגילה כי הזנב עדיין קיים הוא יצא מהחדר לכיוון חדר האמבטיה, שם ראה את רוג'ר מביט בו בכעס.
"מה אתה חושב שאתה עושה?!" צעק רוג'ר "תכניס את זה!"
"להכניס את מה?" שאל טומי בבהלה, רוג'ר נראה כעוס מאוד ולטומי לא היה מושג מה הוא עשה.
"טומי, טוד וסדריק עלולים לראות אותך, הכנס את הזנב והאוזניים שלך!" הסביר רוג'ר "אמא לא הסבירה לך כיצד לעשות זאת?"
"לא!" אמר טומי בכנות "מה, גם לך יש זנב?"
"כן." אמר רוג'ר בקול מעודן יותר, לכשהבין כי טומי לא עשה זאת הכוונה. "הבט בראי שבחדר שלך והתרכז באוזניים ובזנב, נסה בעזרת מחשבתך לגרום להם לחזור למצב הרגיל."
"אוקיי." אמר טומי וחזר לחדרו כשהוא בודק שדלת חדרם של טוד וסדריק סגורה. הוא הביט בראי והתרכז באוזניו תחילה, מנסה בעזרת מחשבתו לכנס אותן חזרה לגודלן הרגיל. זה לא לקח יותר מדי זמן, כשאוזניו הצטמקו במהירות. אותו דבר עם זנבו. הוא התלבש וירד במדרגות לכיוון הסלון, כשהבחין באמו מכינה ארוחת בוקר.
"בוקר טוב!" הכריז בקול כהרגלו, הוא ניסה לשדר נורמליות עד כמה שיכל. הוא התיישב על הספה בסלון והדליק את הרדיו, מבקש לדעת מה מזג האוויר כדי לדעת עם הוא יכול לקחת את הרולר'ס איתו. אימו נכנסה אל הסלון בחיוך והתיישבה על ידו.
"בוקר אור חמודי." אמרה בעדינות ולטפה את פניו כהרגלה. השיחה הזאת נראתה כמעט רגילה לחלוטין, למעט תוכנה ההזוי. "טוד וסדריק עוד ישנים, כך שיש לי כמה דקות להסביר לך כמה פרטים חשובים."
"אמא, אין לי מושג מה קורה פה, מה אנחנו עושים. מה זה אלפים?" שאל טומי במהירות, הוא רצה לדלות מידע ככל שיכל. "מה יקרה לי עכשיו? אמשיך ללמוד כרגיל?"
"הירגע מתוק שלי." אמרה אמו ברוגע "אתה אומנם לא רגיל אבל אתה תתרגל במהרה, עולם הקסם הוא מדהים ביופיו, הוא גם מאוד יעיל ואתה תהנה בו מאוד. עליך להבין מתוק שלי, בית הספר שהלכת אליו עד עכשיו הינו כיסוי. אתה בכלל לא מתאים ללימודים שם, כי כשתגדל, יהיו שלל מקצועות מדהימות שיתאימו לך יותר אודות לכישוריך כאלפא."
"איזה מן כישורים יש לי?" שאל טומי בבלבול "מה אנחנו עושים שהוא שונה?"
"יש המון דברים שאתה עוד תלמד, אבל בקצרה אוכל רק לומר שאנחנו שולטים בכל דבר שקשור לאנרגיה, שזה כמעט הכל בעצם. מובן שלא פשוט לשלוט בחומרים מסויימים ויש המוכשרים יותר. אנו לא מסוגלים ליצור דברים בכוחות עצמינו ללא התערבות של קסם, שאותו כמובן המכשפות והקוסמים עושים."
"אז איך אני אלמד את כל הדברים הללו?" שאל טומי "אני לא יודע לעשות כלום!"
"אתה תלמד חמוד," ענתה אימו וקמה ממקומה להגיש את ארוחת הבוקר, כשרוג'ר נהם בכעס שהוא רעב "זה רק עניין של זמן. אנחנו הולכים היום לגלריה סאה, מיד לאחר ארוחת הבוקר, כשטוד וסדריק ילכו לבית הספר."
"הא?" שאל טומי בהפתעה "גלאריה סאה?"
"אמא, תני לי להסביר לו." אמר רוג'ר, בזמן שהתיישב סביב השולחן ואכל חביתה ונקניקיות בייקון "גלריה סאה הינו שם של מקום שבו כל שוכני האנרגיה נמצאים שם, זוהי יבשת שלמה שאינה נראית לבני האדם. כל הקוסמים באים לשם בצורה די קבועה."
"איך מגיעים לשם?" שאל טומי, הוא היה מרותק. גלאריה סאה נשמעה מקום מרהיב, יבשת המכילה קסם. "יש מטוס?"
"ממש לא." צחק רוג'ר ונגס בלחם, מברבר בפה מלא "אנחנו נשתגר לשם ישירות מפה, באמצעות עליית הגג."
"איך נעשה את זה?" שאל טומי "כל מה שיש שם זה חלון שבור..."
"זה מה שאתה הורגלת לחשוב." צחק רוג'ר, גומע בצמא את מיץ התפוזים ונוגס שוב בלחם. "עליית הגג מכושפת, כך שנשתגר לשם מיד."
~הפסיקו מיד לדבר על זה, טוד וסדריק יורדים למטה! ~ נשמע קולה של אמא בתוך הראש של טומי, שהשתתק מיד. רוג'ר החל לפטפט במיומנות על תרגילי הקרקס החדשים שלמד, כמו שתמיד נהג לדבר על זה."
"בוקר!" צרחו טוד וסדריק כהרגלם, מקפצים במהירות במדרגות והתיישבו לאכול, מקשקשים על בית הספר בחדווה בעוד אימם טיגנה עוד כמה נקניקיות. לאחר שרוג'ר בדק להם את המערכת ועבר על שיעורי הבית שלהם, הם יצאו יחד לעבר בית הספר היסודי.
"הולכים?" שאל טומי, כשאוזני אימו ורוג'ר התארכו וזנבות ארוכים צמחו מאחורי גבם, זנב שחור לאימו וזנב חום לרוג'ר. "אני אנסה גם." הוסיף, והתאמץ להוציא את זנבו, כשזה קרה די בקלות, טומי חש חזק ויציב, הוא ידע מה הוא מזג האוויר וגם יכל לחשב את מהירות התזוזה של כל אחד סביבו. השמיעה שלו התחדדה מאוד וגם התחושה שלו.
"בוא אחרינו." אמרה אימו, עולה בקלילות במדרגות ונכנסת לעליית הגג, רוג'ר אחריה וטומי טיפס בבלבול ונכנס לעליית הגג. כשדלת עליית הגג נסגרה היה חושך מוחלט בחדר. רוג'ר מלמל משהו וכשהדלת נפתחה שוב, הם כבר היו במקום אחר לגמרי. לאחר שעיניו של טומי התרגלו לשמש הוא עמד מול נוף מדהים.
"ברוך הבא לגלאריה סאה." אמר רוג'ר בדרמתיות.

[B][SIZE="7"][COLOR="Silver"]המשך יבוא...[/COLOR][/SIZE][/B]

סיפור יפה מאוד, מצית את הדמיון

פה ושמה יש שגיאות כתיב...אחלה פרק...מעניין מה יקרה עכשיו? =0
חחח ג'סיקה מצחיקה חח

היה שווה לבזבז חצי שעת שינה,לריב עם אמא ולשבור את הראש במה רשום במסך 12" הפיצי הזה באמצע הלילה-בשביל לקרא.
נראה מצויין,מחכה לפרק הבא!

[COLOR="Red"][SIZE="6"][B]פרק ד': אלף לוחם [/B]
[/SIZE][/COLOR]

טומי הביט סביבו, דלת עליית הגג נעלמה כלא הייתה כשהם נותרו על צוק מדברי כשמתחתיו יש תהום עמוק.
"יש לך אומץ?" שאל רוג'ר בחיוך "תתכונן לאקסטרים."
"בטח שיש לי אומץ." אמר טומי, מחכה בציפייה שמשהו מדהים יקרה "אני מוכן לעוף באוויר!"
"לעוף בכוחות עצמך זה משהו שתצטרך ללמוד, אבל כרגע אני יכולה לעזור לך." אמרה גב' ברייקסטון "פרוס את זרועות ידיך לצדדים."
"ככה?" שאל טומי ופרס ידיו, לפתע הוא הרגיש איך רוח חזקה נושאת אותו גבוה לשמיים "וואו!"
"קדימה, לעיר הראשית!" קרא רוג'ר, מרחף בקלילות לצד טומי הנרגש. גב' ברייקסטון הקפידה לעוף צמוד לטומי. הנוף שנגלה מעבר להר המדברי היה מדהים, בניינים גבוהים ומודרניים טיפסו גבוה מאוד ואלפים עפו סביב, כל אחד ממהר למקומו. כל מיני בעלי חיים מוזרים שטומי מעולם לא ראה עפו לצד אלפים. אלפים צעירים נראו נלחמים אחד בשני, בעודם משגרים כוחות אנרגיה מעניינים בשלל צבעים אחד בשני, מנסים לפגוע.
"אמא, מה הם עושים?" שאל טומי מצביע לעבר שני אלפים בני גילו שנלחמו אחד בשני. "למה הם רבים?"
"הם מתאמנים לקראת הטורניר הגדול, או שהם מנסים להשיג תגי מכון כדי להגיע לליגה. אלפים נוהגים להילחם אחד בשני ובמקרים נדירים הם גם נלחמים נגד קוסמים. טומי תראה!" קראה גב' ברייקסטון והצביעה לעבר ציפור ענקית בצבע לבן נוצץ שחלפה במהירות מעליהם.
"וואו!" קרא טומי "מה זה?!" הציפור המריאה גבוה מאוד וצווחה בקול חד, היא נראתה די נמהרת.
"זהו פניקס צחור." ענה רוג'ר "בר מזל מי שרכש אותו."
"רכש?" שאל טומי "מה הכוונה?"
"חכה ותראה." ענו גב' ברייקסטון ורוג'ר ביחד. הם נחתו ליד בניין גבוה ועגול, מזכיר בצורה מצחיקה מעט את מגדל פיזה שברומא. גב' ברייקסטון צעדה במהירות לעבר דלתות זכוכית שנפתחו לקראתה. רוג'ר וטומי צעדו בשקט אחריה. טומי הקפיד לחכות כל צעד שרוג'ר עשה.
הבניין הגדול והממוזג היה מרוצף שיש וקריר מאוד, חנויות רבות נראו סביב והכל די הזכיר לטומי קניון גדול במיוחד. טומי הבחין בכל בעלי החיים שטיילו סביב ונזכר שבקניון הקניות הגדול שבאיזור מגוריו אסור להכניס בעלי חיים. גב' ברייקסטון נעמדה בתוך מעגל ירוק בוהק בפינה הסמוכה אליהם, מושיטה ידיים קדימה ולפתע שטרות מוזרות של כסף נגלו בידיה.
"כספומט." אמר רוג'ר בקצרה "אמא משכה כסף מהכספת שלנו, על ידי שהעבירה את המולקולות של הכסף."
"מאיפה יש לאמא כסף?" שאל טומי "זכור לי שפירור לא היה לנו בבית."
"אמרתי לך, בעולם בני האדם הכל רק סיפור כיסוי. למעשה, אנו מבוססים היטב, הודות למשכורת של רוג'ר." אמרה גב' ברייקסטון בקול נעים "רוג'ר הינו אלף לוחם והוא זכה בתעודות רבות ובפרסים שווי ערך."
"מה זה אלף לוחם רוג'ר?" שאל טומי "גם אני יכול להיות אלף לוחם?"
"כל אחד יכול להיות אלף לוחם, אתה פשוט תלמד הכל בגלאריה סקול." ענה רוג'ר "זה תחום מעניין מאוד."
"ומה התחום שלך אמא?" שאל טומי "גם את עושה משהו מגניב כזה?"
"אני השקעתי את חיי בגידול ילדים. אך לפני כן נהגתי לגשר בין קוסמים ואלפים." ענתה גב' ברייקסטון.
טומי הביט סביבו, החנויות היו מרשימות במיוחד, הכל היה כה מסודר ונקי, עד כי שהיה חשק ללקק את הרצפה. הם החלו בקניות, ראשית הם רכשו את בגדי בית הספר המסורתיים, חולצה כחולה מכופתרת עם האות "ג" רקומה בצבע זהב, ומכנס אלגנט שחור. בחרנו גם תיק רגיל יחסית רק שגודלו שנראה לעין היה קטן בהרבה ממה שיכולת לדחוף בפנים, רוג'ר אף התלוצץ והתחבא בפנים. גם משקלו של התיק היה קל לעומת משקלו המלא של רוג'ר.
קנינו ספרי לימוד שהתאימו לשנת הלימודים הראשונה. שמות הספרים היו מעניינים במיוחד כגון "הרחפה בסיסית" או "חישוב משקל למתחילים" אך הספר שהכי משך את תשומת ליבו של טומי היה "הכנה לקראת קרבות אלפים".
הקניות החלו להיות מוזרות במיוחד, הם נכנסו לחנות מסוימת ורכשו קרשים בהירים וכלוב, בחנות אחרת הם רכשו חבל וקולר שבהקו בצבע סגול בוהק. רוג'ר נכנס לעוד מספר חנויות ושב ולא היה מוכן לספר לאן הוא הלך ומה רכש. אימו של טומי נכנסה לרגע לחנות נשים וקנתה לעצמה איפור ועוד תכשירים מוזרים. אחר כך הם גם קנו דברי מאכל פשוטים ורגילים למשך השבוע ורוג'ר קנה לטומי "חטיף נטיף" חטיף בוטנים שנראה תמים למדי. כשטומי הכניס לפיו בוטן הבוטן נדבק בלשונו והיה קשיח מדי לשיניו, לאחר שצרח על רוג'ר הוא שיחרר אותו מהבוטן הטורדני.
לבסוף הם ירדו לתחתית הקניון ונכנסו דרך שערי מתכת חלודים. האיזור היה חשוך יותר משאר הקניון ולא נראו שם אנשים אחרים.
"טומי, המקום הזה זה המקום הכי מגניב שיש בבניין הזה, אני מקווה שאתה מוכן לקראתו." אמר רוג'ר בקול מסתורי "כל לוחם מתחיל רוכש את הרכישה הראשונה שלו פה."
"אבל מה זה רכישה?" שאל טומי בכעס "אתם כל הזמן מדברים על המושג הזה אבל אתם לא מסבירים לי מה הכוונה! תפסיק לנצל את התמימות שלי!"
"וואו אח קטן, מה הכעס?" שאל רוג'ר בקול מפייס "רק צחקתי איתך, אני מעוניין לקנות לך את הרכישה הראשונה שלך כי אמרת שאתה רוצה להיות לוחם!"
"שלום לכם." אלף שמן נעמד מולם בשילוב ידיים, היו לו אוזניים שמנמנות מאורכות וזנב אדום, תואם לשערו הג'ינג'י. "באתם לרכוש רכישה ראשונית?"
"בשביל טומי כאן." אמר רוג'ר "אני אשלם לך מיד לאחר ביצוע הרכישה."
"רוג'ר ברייקסטון, הא?" שאל הרוכל השמן "אז אחיך באמת כסוף זנב, מה?"
"תשתוק." אמר רוג'ר וסומק עלה על לחייו "קדימה, תתחיל לעבוד."
רוג'ר הפך קצר רוח, משהו ממש הרגיז אותו בכך שהרוכל ציין כי טומי הינו כסוף זנב. הרוכל ביקש מטומי לעקוב אחריו והם נכנסו פנימה, עמוק אל תוך החנות ונעמדו מול דלת מתכת עבה.
"אתה נכנס לשם לבד ומבצע את הרכישה שלך, כשתסיים לרכוש תדפוק על הדלת שלוש פעמים, היא תיפתח." אמר הרוכל. "אתה יכול לרכוש כל חיה שתרצה."
"אני נכנס איתו." אמר רוג'ר "הוא לא יודע מה זה רכישה."
"בסדר." אמר הרוכל בכעס "אתה יודע שהתקנון הוא שונה, אבל בסדר."
"אני יודע, אבל אחי הוא אחי ואני לא אקנא." אמר רוג'ר "למעשה, אני אדגים לו איך לרכוש."

[COLOR="Silver"][B][SIZE="7"]המשך יבוא...
[/SIZE][/B][/COLOR]

פרק מצוין! אתה אף פעם לא מאכזב! נורא מעניין!

בא לי כבר לדעת איך רוכשים...

[COLOR="Red"][SIZE="6"][B]פרק ה': הרכישה הראשונה.
[/B][/SIZE][/COLOR]

דלת המתכת העבה החלה להיפתח בקול חורק ורוג'ר וטומי נכנסו אל תוך הזירה כשהדלת נסגרה מאחוריהם במהירות.
"גלום, נמייה חסרת פחדים אשר תמיד נמצא איתי, בוא ותעזור לי לבצע רכישה!" צרח רוג'ר לפתע פסק רגליו והרים יד אחת מעלה. "השתגר!"
אור כחול התרסק ברצפה בכוח כשגלום הנמייה קפץ קדימה.
"כוחות האנרגיה אשר ברשותי, בואו הישר אל כף ידי!" קרא רוג'ר בשנית, מושיט את ידו הימנית קדימה כף ידו גרבה כפפה שחורה מעור ולפתע חמישה כדורי אנרגיה נוצצים בצבעים שונים נחו על קצות אצבעותיו של רוג'ר. "כדור אנרגית האש אשר נרכש על ידי, אני בוחר בך!" כדור אנרגיה אדום בוהק שהסתובב במהירות מעל אגודלו של רוג'ר טפח לגודל כף ידו, כששאר הכדורים נעלמו במהירות. רוג'ר שלח את כדור האנרגיה הישר לעבר גלום, אשר בהק באור אדום כמה דקות ולפתע מגבו פרצה להבת אש חזקה.
"טומי הקשב, גלום החמוד שלנו הינו המפלצת הראשונה שרכשתי והוא יעזור לי לרכוש אנרגיה מול העיניים שלך, רק כדי להדגיש ולהסביר לך כיצד לבצע רכישה. כעת בוא אחרינו, נחפש לך דוגמא.
הם טיילו באזור וחיפשו מפלצות מעניינות, היום שם שלל מפלצות שטיילו להנאתם. בסופו של דבר הם נעצרו ליד חזיר בר חום שעשה חורים באדמה הרכה, החזיר היה בעל עיניים ירוקות וצורתו הייתה עגלגלה.
"מצוין!" קרא רוג'ר "נברן כפייתי, דוגמא מצוינת." הנברן הכפייתי הביט בו בכעס, הוא החל לרוץ לעברו כשניבים מעוקלים בוהקים צצו לפתע מבין שפתיו. גלום שעט לעברו וירה לעברו להביור חם. הנברן החל לחפור בור ונעלם אל תוך המחילה שהוא יצר. גלום ירה להביור אל תוך המחילה והנברן עף למעלה, יוצא מפתח חדר שנוצר מעוצמת ההדף של הלהביור.
"כח האנרגיה הטמון בנברן כפייתי שהובס על ידי, אני מצווה עליך בזכות שליטתי!" קרא רוג'ר והושיט את שתי זרועותיו לפנים, מעצב את אצבעותיו לכדי צורת כדור "השתחרר!"
הנברן המעולף הפך בין רגע לאנרגיה מרחפת בצבע חום כהה, מתגלגלת לכדי כדור אנרגיה טרי שהוכן כרגע על ידי רוג'ר. הכדור עף לעבר אצבעותיו של רוג'ר שהביע שביעות רצון. "עכשיו שים לב, אני לא מעוניין בנברן הכפייתי, אז אני פשוט אשתמש באנרגיה, אך אתה כשתרכוש את האנרגיה של המפלצת שתרצה, צווה עליה לחזור לצורה המקורית שלה, תחת פקודה שהיא שייכת לך."
"זה מדהים!" צרח טומי בהתרגשות "אני כבר מת לרכוש את המפלצת הראשונה שלי!"
"כדור אנרגית הנבירה אשר נרכש על ידי, אני בוחר בך!" קרא רוג'ר, הוא הצמיד את כדור האנרגיה אל חזהו וזה נעלם פנימה. "שים לב לזה טומי!" רוג'ר קפץ אל תוך האדמה וחפר במהירות, כשהילה לבנה נצנצה סביבו. הוא עלה חזרה אחרי כמה מטרים טובים ונעמד על הקרקע, מסלק את ההילה שסביבו.
פרץ האש מגבו של גלום נעלם כלא היה, גלום קפץ וטיפס על כתפו של רוג'ר. טומי ידע שכעת הגיע תורו.
"עכשיו שים לב טומי, תוכל גם ליצור כדורי אנרגיה מחפצים שנמצאים סביבך, זו המומחיות שלנו. כעת, קצת יהיה לך יותר קשה לייצר כדורי אנרגיה אבל ללא ספק תוכל לגייס אנרגיה שתבוא לעזרתך."
לפתע נשמע פיצוץ, דרקון כסוף פיצץ את אחד הסלעים בכעס, הוא היה קטן אומנם ומהיר, אך מעוצמת הפיצוץ ניכר כי הוא גם חזק מאוד. כנראה שמע שמסתובבים פה שוכני אנרגיה. רוג'ר נדרך והושיט יד קדימה.
"רוג'ר," קרא טומי בהתרגשות "אני חושב שאני יודע איזה מפלצת אני מעוניין לרכוש."
"קדימה אח קטן, מדובר בדרקון זעיר כסוף, הם לא קלים לתפיסה כלל, תשתמש בכל פיסת מידע שרכשת מהקרב הקודם." קרא רוג'ר וצעד אחורה, מותיר את טומי לבדו, מנסה לגייס אסטרטגיה.
הדרקון זעיר כסוף טס במהירות לעבר טומי ודחף אותו, מעיף אותו אחורה, מוטח בעוצמה באחד העצים. טומי הביט סביבו וראה זחלים קטנים בצבע סגול מעוכים בצל, טומי גיבש רעיון.
"כח האנרגיה הטמון בזחלים הסגולים שהובסו על ידי, אני מצווה עליך בזכות שליטתי," קרא טומי, מחכה את רוג'ר במדויק. הוא הושיט את ידיו קדימה ועיגל את אצבעותיו לכדי כדור. "השתחרר!"
הזחלים הסגולים הפכו לאנרגיה סגולה נוצצת שלא התגבשה לכדי כדור, אך עפה היישר לידי כפות ידיו של טומי. הוא ידע שיש בידיו כוח כלשהו, אך לא היה לו מושג מה הוא עושה. הוא שיחרר את האנרגיה ישירות לעבר הדרקון זעיר כסוף בתקווה שהאנרגיה תהיה אפקטיבית. חוטי משי סגולים עפו לעבר הדרקון ועטפו אותו בחנק. טומי שלח לעברו עוד ועוד חוטים סגולים לעברו, מכוון את החוטים לעבר כנפיו.
"רוג'ר, תפסתי אותו, יש לי אותו!" צרח טומי "מה אני עושה עכשיו?!"
"אסור לי לעזור לך, האנרגיה לא תהיה שייכת לך!" קרא רוג'ר לעברו, הוא היה נראה מתוח במיוחד מהקרב הזה. "תחשוב!"
טומי הביט לעבר הדרקון שניסה להשתחרר בפראות, בינתיים האנרגיה הדלה שטומי רכש מהזחלים כבר נעלמה ולא היה לטומי הרבה ברירות. הוא הביט סביב, הוא לא ראה שום אנרגיה סביב שהוא יוכל לגייס לעצמו והוא הבין שהדבר היחיד שהוא יכול לנסות זה לגייס את האנרגיה של הדרקון בעצמו.
"רוג'ר, אני רוכש אותו." קרא טומי והושיט את ידיו קדימה.
"טומי, עוד לא הכנעת אותו!" קרא רוג'ר "זה לא יהיה קל!"
"כח האנרגיה הטמון בדרקון זעיר כסוף שהובס על ידי, אני מצווה עליך בזכות שליטתי, השתחרר!" צרח טומי כשהדרקון נעלם אט אט והפך לאנרגיה כסופה שעפה במהירות לעבר טומי והעיפה אותו באוויר, הוא הושיט את ידיו לפנים וריכז את כל מחשבתו כדי ללכוד את האנרגיה בכף ידו, כשנחת על כפות רגליו והושיט את ידיו קדימה בפעם השנייה האנרגיה השתוללה במהירות אך נלכדה בין אצבעותיו, עד שהפכה כמעט לכדור.

"כדור האנרגיה אשר נרכש על ידי בזכות שליטתי, אני מצווה עליך לחזור לצורה האמיתית שלך!" קרא טומי כשהכדור הכסוף עוד רעד באי נוחות "השתחרר!" כדור האנרגיה הוטח באדמה בעוצמה, סודק אותה מעט, והפך לצורתו המקורית. הדרקון הכסוף רבץ ברוגע והביט בטומי בעיניו גדולות.
'שלום לך.' נשמע קול בראשו של טומי. 'איך קוראים לך אדוני?'
"מעולה!" צרח רוג'ר "רכשת דרקון זעיר כסוף! עכשיו הוא בטח משוחח איתך ואתה בהלם."
"איך אני עונה לו?" ענה טומי ולא ניתק קשר עין עם הדרקון שהמשיך להביט בו במבט נבון.
"פשוט הרהר לעצמך וכוון שזה יגיע גם אליו." חייך רוג'ר, בוחן את הדרקון מקרוב. "וואו, חתיך לאללה."
'אתה שומע אותי?' שאל טומי 'קוראים לי טומי.'
'נעים מאוד טומי,' ענה הדרקון 'ואיך קוראים לי?'
'אני מחליט מה שמך?' צחק טומי 'אני חושב שהכי מתאים לך, כספיון.'
'אני אוהב את השם כספיון.' אמר כספיון 'אני גם אשמח לעמוד לצדך ולשרת אותך נאמנה.'
"רוג'ר הוא ממש חמוד!" קרא טומי "שמעת מה הוא אמר?"
"לא." צחק רוג'ר "רק אתה יכול לשוחח עם הדימון שלך."
"קראתי לו כספיון." אמר טומי "אני מקווה שנשאר תמיד יחד."
"אין שום סיבה שלא. גלום הוא הדימון שלי מאז שגיליתי שאני אלף, ולא נפרדנו." צחק רוג'ר "חוץ מזה שיש לך דימון חזק מאוד."
הם מצאו את דלת היציאה ונקשו בה שלוש פעמים, הדלת נפתחה והרוכל השמן המתין להם. רוג'ר שילם לו בעבור הרכישה והם עלו חזרה אל הקניון ומצאו את אימם משוחחת עם מוכרת אחת בשם גב' סאנסט, מסתבר שביתה מתחילה את שנת הלימודים הבאה ביחד עם טומי בגלאריה סקול. גב' ברייקסטון התלהבה מאוד מכספיון וציינה שיש אומרים שרכישת דרקונים מתבצעת רק על ידי אנשים שנועדו לגדולות. היא גם סיפרה כי ספארק החתול הינו הדימון שלה ובלאק הינו הדימון של אביו של טומי. לאחר שטיילו עוד קצת ברחבי הקניון גב' ברייקסטון החליטה שזה הזמן לחזור הביתה, הם עפו חזרה לעבר אותו צלע הר שממנו נכנסו לגלאריה סאה, ולפני שעברו דרך הדלת אמם ביקשה מטומי להחביא את כספיון, דרקון בבית עלול לעורר תהיות מסוכנות לטוד וסדריק.
"לא תהיה שום בעיה עם זה," אמר רוג'ר כשהבחין במבטו הדואג של טומי והוציא מאחד השקיות את החבל הסגול בוהק שרכשו מוקדם יותר "קנינו את הקולר הקסום הזה, כספיון יהיה בלתי נראה. כמובן שתוכל לשחרר אותו בחדר שלך או בגלאריה כמה שתרצה."
'אל דאגה טומי, אני אהיה בסדר.' נשמע קולו של כספיון 'אני מכיר את החבל הזה וזה לא מפריע לי בכלל.'
טומי כרך סביבו את החבל והוא נעלם לגמרי, אך הוא עדיין יכל להרגיש שהוא נמצא איתו. שלושת הכניסו את זנבותיהם וייצבו את אוזניהם לצורתם הרגילה. הם נכנסו דרך הדלת ומצאו את עצמם שוב בבית, שנראה בעיני טומי, חסר חשיבות ובזבוז זמן, לא היה לו כוח לחכות עד לשנת הלימודים הבאה והוא כבר רצה לחזור לגלאריה סאה.


[COLOR="Silver"][B][SIZE="7"]המשך יבוא...
[/SIZE][/B][/COLOR]

פרק נהדר!!!
אתה פשוט מפתיע אותי כל פעם מחדש
אני כבר מחכה בקוצר רוח לפרק הבא :)

ווואו איזה פרק...
מחכה לפרק הבא =]

קודם כל יש לך שגיאות כתיב פה ושמה:

מחכה=מחקה מהמילה לחקות מישהו...חיקוי...

נמייה נמצאת ולא נמצא...

קראתי הכל אתמול בשעה 2 כשחשתי בשיעמום, פרקים ממש יפים!
אולי אני אעקוב

כל הפרקים שלך מדהימים והרעיון מאוד מקורי, הקטע של הדרקון היה מקורי ומגניב, תיארת אותו בצורת מומנטום מדהימה וקשה למצוא ת"ב למנהל ספרות לשעבר לשעבר. אני אעקוב בטוח

[SIZE="6"][COLOR="Red"][B]פרק ו': אלף ומכשפה.
[/B][/COLOR][/SIZE]


"אני מצטערת טומי, אני חייבת להתחיל לבשל לקראת ארוחת הערב." אמרה גב' ברייקסטון כשביקש לחזור לגלאריה סאה יחד איתה. "אתה יכול ללכת לבקר את דיוויס אם אתה רוצה, אני בטוחה שתמצא מה לעשות שם. אגב, רוג'ר הלך לסדר כמה דברים בשבילי בבנק מתוקי, כך שהוא גם לא יכול לבוא איתך."
טומי כעס, אימו לא הבינה את התשוקה שלו לטייל יחד איתה בגלאריה סאה. הוא רוצה להכיר עוד דברים ולהתנסות בקרבות, לראות תחרויות ולקנות לעצמו ממתקים מעניינים. הוא הבין שאין כל דרך ללכת לגלאריה דרך הוריו ולפתע הבריק בראשו רעיון, ג'סיקה.
"טוב אמא, אני הולך לדיוויס." שיקר טומי "אני אחזור מאוחר יותר."
"טוב מתוקי, אני שמחה שאתה מבין אותי." אמרה אימו בחיוך "אני פשוט נורא עסוקה, גלאריה עלולה להיות מסוכנת בגלל שאתה עוד לא שולט בכוחותיך."
"זה בסדר, אני אצל דיוויס." ענה טומי בקול חד-גווני ויצא לעבר ביתה של ג'סיקה במהירות, רכוב על הרולר'ס שלו. הוא ידע היטב היכן היא גרה, שיכון רוז לא היה כל כך רחוק משיכון פאלצוויט כלל. הוא מצא את ביתה בקלות, היה זה בית גבוה בנוי לבנים אדומות, חצר ביתם הייתה מלאה נרקיסים וגלדיולות. טומי טיפס במדרגות הכניסה ונקש בדלת, כשאביה של ג'סיקה עמד בפתח הדלת בחיוך.
"שלום לך אדון דיישיץ'." אמר טומי בביישנות "האם ג'סיקה נמצאת?"
"בוודאי, טומי!" אמר אדון דיישיץ' ענה בחיוך "אגב, אתה יכול להרגיש חופשי פה בבית, אצלנו מותר לדבר על גלאריה בחופשיות, איש לא יכול לשמוע."
"תודה אדוני." אמר טומי, כשאוזניו וזנבו מתארכים באיטיות. "אני מניח שאתה כבר יודע הכל לגבי."
"בוודאי," ענה אדון דיישיץ' "אני גם חבר טוב של לורטה, אמא שלך. אני גם חבר בארגון ההסברה בין קוסמים ולאלפים בדיוק כמוה. פה תוכל להרגיש חופשי."
טומי זכר היטב שאימו ציינה שהיא התעסקה המון בגישור בין קוסמים לאלפים, מסתבר ככל הנראה שיש סכסוך כלשהו בין קוסמים לאלפים. עם זאת, מסתבר שיש להם הרבה במשותף.
"שלום לך טומי!" נשמע קולה של ג'סיקה מאחורי גבו של אביה. היא לבשה מעין גלימה שחורה ולרגליה היו מעין נעלי בית עשויים קש צהבהב "אני ממש שמחה שבאת!"
"שלום ג'סיקה." אמר טומי בבושה "באתי להודות לך קודם כל על המתנה הנפלאה שהבאת לי."
"אוי זה שטויות," אמרה ג'סיקה "אמא שלי רוקחת שיקויים להנאתה."
"טוב מתוקים, אני זז לגלאריה." אמר אדון דיישיץ' "שיהיה לכם המשך יום נפלא!"
"גם לך!" ענו שניהם יחדיו והוא פשוט נעלם במקום.
"וואו, ראית איך הוא עשה את זה?" שאל טומי בהתלהבות "הוא פשוט השתגר!"
"כן, זה ממש מגניב." צחקה ג'סיקה "וואו אתה נראה ממש מגניב עם הזנב הזה. ראיתי שלא באת לבית הספר היום."
"אני מתחיל ללמוד בגלאריה סקול ממש בקרוב!" אמר טומי "זה יהיה בגלאריה סאה, כך שאין לי צורך בבית הספר הרגיל יותר."
"גם אני מתחילה ללמוד בגלאריה סקול בקרוב, אנחנו נהיה כנראה באותה כתה."
"זה יהיה מגניב, אגב את רוצה לראות את הרכישה הראשונה שלי?"
"אני לא יודעת למה אתה מתכוון במילה רכישה." ענתה ג'סיקה והתיישבה בספה שסלון "אני רואה שכבר התחלת להבין בעולם האלפים."
טומי עקב אחריה והתיישב אף הוא "רכישה זה בעצם מה שאנחנו עושים, אנחנו רוכשים אנרגיות ומגייסים דמונים שיהיו אתנו כל הזמן, אני כבר רכשתי דימון מגניב ביותר!"
"למה שלא תראה לי אותו?" שאלה ג'סיקה בחיוך, כשטומי מיד זינק להראות לה "אבל קודם המתן רגע."
"אוקיי." אמר טומי בסקרנות.
"לחש נחש וקפצוץ קרפדות, מי ייתן ויהיה פה מים קרים לשתות!" קראה ג'סיקה בקול. לפתע כוסות מים צצו יש מאין והונחו בעדינות על שולחן הסלון.
"יפה מאוד!" קרא טומי בהתלהבות "איך עשית את זה?"
"קסם." חייכה ג'סיקה "אבל המים היו כבר מוכנים במטבח, אני עדיין לא יודעת לייצר דברים."
"זה עדיין מגניב," ענה טומי בכנות "עכשיו תורי!"
"קדימה!" קראה ג'סיקה במחיאות כפיים.
"כספיון, דרקון זעיר כסוף אשר נמצא תמיד ברשותי, בוא ותעזור לי לבצע רכישה," לחש טומי ספק לעצמו ספק לג'סיקה "השתגר!" אור כחול השתגר על הרצפה, כשכספיון נעמד טעון מול ג'סיקה.
'שלום טומי!' נשמע קולו של כספיון בתוך ראשו של טומי. 'איפה הדמון?'
"איזה חמוד!" צרחה ג'סיקה ורצה לעברו של כספיון והחלה ללטף אותו ולחבק אותו.
'רק רציתי שתכיר את ג'סיקה, חברה מאוד טובה שלי.' טומי ענה 'אין פה דימון.'
'אז למה ביקשת שאבצע רכישה?' שאל כספיון בקול משועשע 'יכולת פשוט לבקש ממני לבוא.'
'אויש, לא ידעתי את זה, כך רוג'ר עשה עם גלום ופשוט חיקיתי אותו.' צחק טומי.
"מה?" שאל ג'סיקה בבלבול "מה מצחיק אותך?"
"כספיון פשוט נורא מצחיק." צחק טומי "קראתי לו לבצע רכישה והוא פשוט הגיע כולו מוכן לתקוף, כשבכלל רק רציתי להראות לך אותו והייתי צריך רק לבקש ממני לבוא."
"אז אתה גם יכול לשוחח איתו?" קראה ג'סיקה בהתרגשות "איזה כיף לך!"
"הוא באמת חמוד מאוד." ענה טומי. "תגידי, את רוצה ללכת איתי לגלאריה סאה עכשיו?"
"מה יש לך לעשות שם עכשיו?" קראה ג'סיקה "כבר החשיך!"
"אויש נכון מאוד." ענה טומי באכזבה. "רציתי נורא ללכת."
"אבל כבר היית שם היום!" אמרה ג'סיקה וליטפה את ראשו של כספיון, ששתה מים מהכוס של טומי. "אני מציעה לך להקשיב להוריך ולהמתין קצת. אני מבינה את ההתרגשות, אבל כדאי לך לחכות קצת, סך הכל נותרו רק שבועיים עד תחילת שנת הלימודים הבאה."
"את כנראה צודקת." ענה טומי "אני אזוז הביתה."
"רוצה טרמפ?" שאלה ג'סיקה בחיוך "המטאטא שלי עדיין כאן."
"אני אסע ברולר'ס שלי." ענה טומי והעלים את כספיון "אני רוצה לעבור דרך דיוויס."
"אוקיי בסדר," אמרה ג'סיקה "אתה יודע שיום ההולדת שלו בעוד יומיים."
"נו בטח, איך אפשר לשכוח. אנו שלושה ימים הפרש!" ענה טומי "אני זז!"
"להתראות!" אמרה ג'סיקה וליוותה אותו לפתח הדלת. הוא יצא ורכב במהירות לעבר ביתו, טומי לא רצה לפגוע ברגשותיה של ג'סיקה, אך הוא פחד שטוד או סדריק יראו אותם מרחפים להם על מטאטא. הוא הגיע לשיכון פאלצוויט ועד מהרה היה שוב בביתו. הם סעדו את ארוחת הערב והוא נכנס לישון במהרה, הוא כבר היה מותש מיום ארוך. אף כספיון נכנס לישון מתחת למיטתו של טומי, לאחר שסעד את ליבו בארוחת הערב של בלאק, מזון יבש לכלבים.


[COLOR="Silver"][B][SIZE="7"]המשך יבוא...[/SIZE][/B][/COLOR]

פרק מושלם כהרגלך והכותרת כל כך צפויה בסופו של דבר...

שני הפרקים האחרונים כתוב נהדר.
כיף לקרוא.

[COLOR="Red"][B][SIZE="6"]פרק ז': הקייס של דיוויס, הסיפור המלא!
[/SIZE][/B][/COLOR]

לאחר שהשמש עברה את מסלולה כבר פעמיים בשמיים יום שלישי כבר הפציע. בעיני תושבי העיר היה זה עוד יום משעמם למדי וחסר חשיבות בעליל. טומי זינק ממיטתו בידיעה שזה יום הולדתו של דיוויס, הוא איחל לכספיון בוקר טוב וירד למטה במהירות, משגר "בוקר טוב!" באוויר וישב לאכול את נקניקיות הבייקון שחיכו לו על השולחן, הוא אף שמר נקניקיה לכספיון וגם קערת מים צוננים. מסתבר שכספיון לא דרש יותר מדי טיפול והיה די נוח עם כל דבר שטומי הביא לו לאכול.
טומי יצא במהירות לעבר בית הספר, היה זה יום הלימודים האחרון לפני חופשת הקיץ ועל כן לא היה כל צורך בילקוט. הוא עבר דרך השוק כהרגלו וחייך לכולם בהתרגשות. הוא הגיע אל בית הספר ונכנס לכתה. תלמידים בודדים היו בכתה ופטפטו בשקט, ככל הנראה על מסיבת יום ההולדת שמתוכננת בחצר בית הספר ישר לאחר יום הלימודים. פרופסור קירווי חילק את המבחנים המסכמים ואת התעודות, מסר דברי פרידה, והוציא משחקי קופסא, כדי שתלמידים יתפנו לשחק. הוא גם סיפר שהוא עוזב את בית הספר השנה והוא עובר לגור במדינה רחוקה. טומי ידע שגם הוא עוזב את בית הספר ולא יראה יותר את חבריו לספסל הלימודים.
שנת הלימודים הסתיימה, טומי עזב את כיתת הלימוד ויצא לעבר החצר, שם מסיבת יום ההולדת של דיוויס התחילה. היו שם בלונים ומתנות, חטיפים וקינוחים. הוריו של דיוויס, אדון וגב' שארגל, ניגשו לטומי וביקשו לדבר איתו בפרטיות. טומי נדהם ולא היה לו מושג מה הם רוצים ממנו, הוא פחד שאולי יבקשו ממנו את הכסף שדיוויס הלווה לו.
"טומי הקשב, ג'סיקה דיישיץ' סיפרה לנו שאתה שוכן אנרגיה ואנו רוצים לבקש ממך טובה." אמרה גב' שארגל, טומי פער עיניים בתדהמה, לא היה לו מושג שהוריו של דיוויס ידעו מה זה שוכני אנרגיה. "דיוויס הולך להפוך לאלפא בעוד מספר דקות, ואז האמת תצא לאור."
"מה הכוונה?" שאל טומי "אני לא מבין מה הכוונה האמת תצא לאור?"
"אתה מבין טומי," ענה אדון שארגל "רעייתי ואני לא שוכני אנרגיה כלל וכלל ואילו דיוויס הוא כן. כשדיוויס יבין את זה, הוא ידע שאנו לא הוריו האמיתיים."
"אבל, הוא לא יודע בכלל שאתם לא הוריו?!" נדהם טומי "מי הם הוריו האמיתיים?!"
"הם נפטרו ממזמן, חלו במחלה קשה וביקשו מאיתנו לאמץ את דיוויס. משום שהיה אסור לו לדעת את זהותו האמיתית אנו גם מנענו ממנו לדעת לגבי הוריו האמיתיים." ענתה גב' שארגל "אני מקווה שעשינו את הדבר הנכון. עכשיו, אין לנו הרבה זמן, בעוד עשר דקות בדיוק דיוויס יגיע לגיל המתאים שבו הכוח יתפרץ. אנא קח אותו מכאן והסתלקו! תיקח אותו לבית שלך!"
"בסדר." ענה טומי והבין את המצב הרגיש. הוריו לא רצו שהוא ייחשף לעיני כל אלו שאולי יכולים להיות אלפים, אבל מצד שני לא רצו להיות בזמן ההכרה "אני אסדר את זה."
טומי ניגש לעבר דיוויס ולחש באוזנו לבוא אחריו, הוא הציץ בשעונו, יודע שיש לו רק שמונה דקות. הוא החל לרוץ יחד עם דיוויס לעבר ביתו.
"מה קרה?!" שאל דיוויס "מה יש? למה עזבנו את מסיבת יום ההולדת?"
הם הגיעו לחצר ביתו של טומי ונכנסו אל תוך הבית, מטפסים בריצה במדרגות אל תוך החדר. נותרה דקה אחת בלבד.
"דיוויס, הכל יהיה בסדר, אל תדאג." קרא טומי בקול, כספיון המופתע נבהל והתחבא במהירות מתחת למיטה, כשהבחין שבן אנוש נכנס אל תוך החדר. כצפוי, דיוויס המופתע התעלף, כשאוזניו התארכו באיטיות. טומי ידע שאותו הדבר קרה גם לו לפני שלושה ימים, במסיבת יום ההולדת שלו בפארק המרכזי, לפני השיט.
דיוויס החל להתעורר, הוא לא יכל להזדקף, ככל הנראה משום שזנבו היה חבוי במכנסיו.
"מה קרה לי טומי?" שאל דיוויס, ממשיך בנסיונותיו להזדקף ולעמוד על רגליו, אך ללא הועיל. "למה הגענו אליך הביתה?"
"תקשיב אלי," ענה טומי בעדינות "אתה תהיה מופתע לגלות שאתה לא בן אדם רגיל כי אם אלפא."
"מה?" שאל דיוויס בתדהמה, נראה שהוא פשוט מסרב להאמין. טומי חשב רק על דבר אחד שיכול לעזור לו. הוא שיחרר את אוזניו וזנבו הכסוף ונעמד מול דיוויס שכמעט והתעלף שוב.
טומי הוציא מהמגירה שלו מספריים וגזר לדיוויס את המכנס, משחרר זנב זהוב רפוי למדי.
"מה זה הזנב הזה, טומי?" שאל דיוויס מבולבל, "מה הסיפור?"
טומי הסביר לו הכל, חוזר בפירוט על כל מה שאמו הסבירה לו לפני פחות משבוע. עיניו של דיוויס התרחבו בהפתעה והוא החל לחייך.
"איזה מגניב!" קרא דיוויס "אז אם ככה גם המשפחה שלי כולם אלפים!"
"אז זהו," אמר טומי, מתיישב על מיטתו בכבדות. "אדון וגב' שארגל אינם אלפים כלל."
"טומי מה אתה מנסה להגיד לי?" אמר דיוויס הנבון. הוא התיישב על מיטתו של טומי ועיניו התמלאו דמעות. "אתה מנסה להגיד לי שהם לא הוריי?"
"הם ביקשו ממני לקחת אותך למקום שקט כדי להסביר לך את זה כי אין להם את היכולת לעשות זאת." ענה טומי, הוא שם את ידו על כתפיו של דיוויס ושתק.
"תמיד ידעתי את זה." אמר דיוויס "תמיד הייתה לי הרגשה ברורה מאוד שאילו הם אינם הוריי."
הם חזרו למסיבה בדממה, לאחר שטומי הדריך את דיוויס כיצד להעלים את הזנב ולקצר את אורך האוזניים. אדון וגב' שארגל ניגשו בחשש לעבר דיוויס ודיוויס הביא להם חיבוק. הוא בכה בכי משחרר לכמה דקות, כשאורחי המסיבה מניחים שזה מהתרגשות. הוריו בכו אף הם.
"תמיד תישארו הוריי," לחש להם. טומי יכל לשמוע את זה בבירור אל עף שהיה במרחק חמישה מטרים משם. "אני אוהב אתכם בכל ליבי ותודה שגידלתם אותי. טומי הסביר לי הכל ואני ללא ספק אגרום לכם להיות גאים בי. אני נשאר אתכם ללא כל ספק."
"אתה יודע דיוויס," אמר אדון שארגל "אביך היה נראה בדיוק כמוך, הוא היה שוכן אנרגיה. והוא היה רופא בכיר מאוד שם בגלאריה סאה. הסיבה שנפטרו שניהם משום שהם ניסו לטפל במחלה מסוכנת שבני מנכם יכולים לדבוק בה, אביך נראה בדיוק כמוך."

הערב ירד וכולם כבר התפזרו לביתם, טומי כבר כמעט התארגן לישון כשלפתע נשמעו דפיקות רמות בדלת ביתו. היה זה דיוויס הוא היה לבוש בג'מפר שחור עם כוכב זהוב במרכזו. הוא נכנס לחדרו של טומי ושינה את צורתו מיד.
"איזו הפתעה מדהימה!" קרא רוג'ר, ששמע שמישהו נכנס לחדרו של טומי, הוא לבש מכנסי פיג'מה בלבד, מגבת הייתה תלויה על כתפו ומברשת שיניים תחובה בפיו. "דיוויס, אתה שוכן אנרגיה?"
"כך גיליתי היום." ענה דיוויס, הוא התיישב לצד כספיון והחל ללטף אותו. רוג'ר הביט בזנבו הזהוב של דיוויס והחמיץ את פניו. "טוב אני עף לישון, יום ארוך היה לי."
"טומי, אני מתחנן אליך!" קרא דיוויס "בוא נלך עכשיו לגלאריה סאה, סיפרת לי שיש לכם דרך להגיע לשם!"
"אבל הסברתי לך, אין לנו איך לעוף לשם. כשמגיעים למדבר ההוא פשוט יש תהום עמוקה וצריך לעוף לעיר!" הסביר טומי "אין מצב שרוג'ר יבוא איתנו כי הוא מעצבן ואמא שלי כבר הלכה לישון."
"אבל אני חייב לבצע רכישה, יש לי כסף והכל ואין לי סבלנות עד מחר!" יילל דיוויס "קדימה חייבים לחשוב על דרך לעוף! אני אפילו הצלחתי לעוף היום!"
"זה כי קל לך לשלוט בכוחות היום, כי זה היום הראשון שזה קרה." ענה טומי בביטול. "ג'סיקה הסבירה לי שזה קורה ביום הראשון, אמרתי לך את זה כבר."
לפתע זה היכה בו, טומי ודיוויס הביטו אחד בשני במהירות ואמרו בקול אחיד "ג'סיקה!"

[COLOR="Silver"][B][SIZE="7"]המשך יבוא...[/SIZE][/B][/COLOR]

פרק נהדר כהרגלך רק כמה הערות:

תנסה להכין לוגו
תעדכן רשימת פרקים ותיתן קישורים בטקסט\בסוגריים לפרק
כדאי להוסיף מדריך דמויות כי כבר שכחתי איך טומי ודיוויס וכל הדמויות נראות נראים, ולאף אחד אין כוח לבדוק בפרקים הקודמים כל הזמן.
מה שיש לי לומר עכשו זה שזה נראה לי לרגע כאילו הוא הפך לסופר סאייה..

פרק מושלם, כהרגלך =]

אני בשעה הזאת קראתי את כל הסיפור.
מדהים! אשמח שתודיע לי בה"פ על כל פרק חדש שיוצא.
לא רק הכתיבה שלך, גם הדמיון הוא זה שמפתיע אותי.
תמשיך כך, אני עוקב.

[B][COLOR="Red"][SIZE="6"]פרק ח': יציאה מסוכנת בחצות הלילה!
[/SIZE][/COLOR][/B]

הם התגנבו החוצה בדממה מכניסים את זנבם במהירות. הם יצאו לרחוב והחלו לרוץ לעבר ביתה של ג'סיקה. טומי ידע שהוא עלול להסתבך בצרות עם אימו עם היא תתפוס אותו הולך לגלאריה בלי רשות. זה מסוכן מדי.
"עלינו להזדרז ולקרוא לה!" קרא דיוויס כשלטומי לפתע עלה רעיון.
"ג'סיקה המכשפה שתמיד נמצאת לצידי ועוזרת לי, אני מצווה עליך בזכות השליטה שלי," קרא טומי באמצע הרחוב, כשזנבו השתחרר במהירות "השתגרי!"
אור כחול בהק לפתע וג'סיקה הופיעה מול עיניהם. כולה מפוייחת ושיערה היה מבולגן לחלוטין. היא הזדקפה וניערה מעליה את האבק. "אוף, סליחה חברים."
"הצלחתי!" קרא טומי בהתרגשות "שיגרתי אותך אלי!!"
"לא טומי אתה לא." ענתה ג'סיקה. "אבא שלי שלח אותי אליכם באמצעות שיגור בני אנוש, זה לא ממש עבד האמת, אולי כי אני לא ממש בת אנוש."
"אה אוקיי." ענה טומי. "אני צריך את עזרתך ג'סיקה."
"אני כבר מתארת לעצמי מה אתה צריך," ענתה ג'סיקה "אתה רוצה שאעזור לכם לעוף לגלאריה סאה."
"בבקשה תעזרי לי ג'סיקה," אמר דיוויס בתחנונים "אני ממש רוצה לבצע את הרכישה שלי."
"העניין שזה סיכון כל העסק הזה." ענתה ג'סיקה באיטיות. "ואני ממש אוהבת סיכונים!"
"מעולה!" קראו שניהם. ג'סיקה הביטה לעבר הבית שלה והושיטה את ידה קדימה. "עכבר מגחגך וסנאי משטה, מי ייתן ויבוא לפני המטאטא!"
וכך קרה. מול ג'סיקה מעין אור מנצנץ קטן בצבץ, כשהוא משנה את צורתו באיטיות למטאטא ארוך שמתאים לשלושה אנשים. הם קפצו על המטאטא לציוויה של ג'סיקה והמריאו אל תוך הלילה. הם עפו גבוה מעל לעננים והחלו לצבור מהירות, כשבסביבתם הם הבחינו בעוד מכשפות רבות שעפו על המטאטא במהירות מיומנת.
לאחר שעת תעופה, בדיוק כשישבנם החל להכאיב להם, הם כבר החלו להתקרב לעבר אותם מגדלים ענקיים שבישרו להם שהם הגיעו למיקום המדוייק של גלאריה סאה.
הם נכנסו אל הקניון במהירות וירדו במדרגות בריצה, כשהשומר השמן עצר בעדם.
"אני מצטער, אבל אני לא מכיר אתכם." אמר בקצרה. "הזדהו."
טומי הבין מה רצה השומר, הוא הוציא את זנבו הכסוף והמוארך ואוזניו התארכו באיטיות. דיוויס הביט בטומי וחיכה אותו, כשזנבו הזהוב הרשים במיוחד את השומר, שטומי הכירו כחובב זנבות.
"מה איתך?" שאל השומר את ג'סיקה. "הזדהי."
"אני מכשפה, זוהי צורתי המקורית." ענתה בכנות ג'סיקה. "אני מקווה שזה בסדר."
"זה לא בסדר, קוסמים ומכשפות לא נכנסים ליער הרכישה, אין לכם מה לחפש פה. מה, את מחפשת לאסוף לך דברי רקיחה לשיקויים שלך?" סנט בה השומר.
"היא חברה שלנו." ענה טומי, הוא השתדל להישמע מנומס ככל שיכל. "יש לנו רכישה לבצע בשביל זהוב הזנב פה, והיא תעזור לנו."
"מבצע הרכישה נכנס בכוחות עצמו." ענה השומר. "איש מעולם לא נכנס יחד מבצע הרכישה."
"רוג'ר נכנס." ענה טומי "רוג'ר ברייקסטון, אחי."
"זה שונה, רוג'ר הוא לוחם מיומן." ענה השומר, אך קולו כבר התרכך כשהבין כי רוג'ר עלול להגיד לו משהו על כך שלא הרשה להם להילחם. "אבל אני מוכן לתת לכם לנסות."
הוא פתח בפניהם את השער והם נכנסו פנימה, מביט בג'סיקה במבט עקום במיוחד. כשהדלת נסגרה אחריהם, טומי הבחין שהם נמצאים במקום אחר לחלוטין מהיכן שהם היו פעם שעברה. הם היו ביער צפוף עצים מואר מאוד, הם עמדו בתוך חול ים.
"אוקיי דיוויס שים לב," אמר טומי בקול בטוח. הוא הרגיש ממש טוב עם עצמו בעודו מסביר לדיוויס עצות רכישה. "אני הולך לזמן אלי את כספיון!"
"לך על זה גיבור!" קרא לעברו דיוויס, גומע בעיניו את כל המראה המרתק הזה. ג'סיקה התיישבה על המטאטא שלה בנוחות.
"כספיון, דרקון זעיר כסוף אשר נמצא תמיד ברשותי, בוא ותעזור לי לבצע רכישה," קרא טומי והניף את ידיו הימנית "השתגר!" אור כחול השתגר על הרצפה, כשכספיון נעמד טעון ונפנף בכנפיו.
'בוא ונראה לרוג'ר שאנחנו מסוגלים לייצר כדור אנרגיה.' אמר טומי לכספיון. 'בוא נחפש דימון.'
הם חיפשו סביב כדי לחשוב בכל תזוזה. טומי היה דרוך והמתין בשקט כשלפתע הוא שמע ציוץ חזק. ציפור כחולה עפה לעבר כספיון והעיפה אותו בעוצמה באמצעות אקדח מים חזק מאוד, טומי חש כאב חד בצלעותיו.
'כספיון, השתמש בזריזות שלך!' אמר טומי, אוחז בצלע הימנית שלו. 'תקוף אותו!'
'טומי, לא מדובר בדימון פשוט בכלל, זהו ציפור אקווה!' קרא כספיון בתוך ראשו של טומי 'עליך לייעץ לי מה לעשות!' הוא טס במהירות מתחת לציפור האקווה וחבט בו, מעיף אותו למעלה.
הציפור אקווה הזה לא היה מבסוט כלל, הוא שיגר אקדח מים מהיר שוב, שטומי ציווה על כספיון לחמוק. כספיון חמק וצלל שוב לחבוט בציפור אקווה. כספיון סובב את כיוונו חזרה לעבר ציפור האקווה וצרח בעוצמה, כשגלים כסופים בקעו מפיו ופגעו בציפור האקווה המעולף והכנוע.
"מעולה!" קרא טומי וכל גופו רעד מהתרגשות. "כח האנרגיה הטמון בציפור אקווה שהובס על ידי, אני מצווה עליך בזכות שליטתי, השתחרר!" צרח טומי, מעגל את אצבעות ידיו. ציפור אקווה נעלם כשאנרגיה כחולה וכסופה הפכה לכדור חלק ועפה במהירות אל תוך כף ידו של טומי הנרגש. הוא סגר את כף ידו והאנרגיה נעלמה, כשהוא פשוט ידע שהאנרגיה הזאת תעמוד לעזרתו מאוחר יותר.
"וכך, עושים את זה." אמר טומי בחיוך. "רכשתי את כדור האנרגיה הראשון שלי. אני מקווה ששמת לב לכל השלבים שעשיתי, דיוויס."


[B][SIZE="7"][COLOR="Silver"]המשך יבוא...
[/COLOR][/SIZE][/B]

פרק מושלם כהרגלך,זה כל מה שיש לי לומר (ושתעשה את מה שהצעתי בתגובה הקודמת שלי)

פרק מ-ה-מ-ם!
ממש אהבתי את הביטחון המופרז של טומי ברכישה שלו, כאילו הוא אלף מיומן Xd
אתה לא מאכזב! יאללה עוד פרק!

כן הא? הוא מנסה לשגר אליו כל מה שזז. בכל אופן טומי מת על מה שהוא עושה והוא עושה זאת טוב. אני מת על הדמות הזאת, טומי מזכיר לי חבר ממש טוב. אני מאוד משתדל לא לדבוק יותר מדי באישיות מוכרת כמו הארי פוטר שהיה חסר ביטחון. כבר ככה השלישייה הזו מזכירה לי את הארי רון והרמיוני יותר מדי. אני יעשה משהו בקשר לזה.

קראתי עכשיו את ארבעת הפרקים האחרונים, פשוט תענוג,
מחכה לפרקים הבאים ולהפתעות שלך, המשך כך!

ואאה אחלה פרק!!
הקרב הראשון של טומי!!

אמממ מה שצריך לשפר זה לתאר את הקרב יותר את הסביבה את ההשפעות על המתקפות של כל אחד מהם...לתאר את הדימונים...לעשות את זה יותר מותח.זה ישפר לך את הפרקים...לציין איך כל אחד מרגיש לאחר שהוא עושה משהו או אומר משהו...

מה שעשית עד עכשיו זה פשוט הכול פתאומי כזה ישר...זה לא כזה טוב..

[COLOR="Red"][B][SIZE="6"]פרק ט': זהירות מהקול של ג'ימבו!
[/SIZE][/B][/COLOR]

"עבודה מעולה, טומי." ענה דיוויס "אבל איך אני עושה את זה בלי דימון?"
"כל דבר שסביבך יכול להוות אנרגיה, גם אם לא תוכל ליצור כדור אנרגיה בעצמך." ענה טומי ורכן ללטף את ראשו של כספיון "הצורה שרכשתי את כספיון הייתה הזויה ביותר, פשוט התרכזתי למצוא אנרגיות."
"האם אני יכול ליצור אנרגיה מהעצים סביבי?" שאל דיוויס "זה יעזור לי?"
"תנסה." ענה טומי. "לא תפסיד מלנסות."
"טוב," קרא דיוויס והתכונן "רק, מה המילים שוב?"
לאחר שטומי הראה לו איך לעשות זאת ועם איזה מילים להשתמש הוא התכונן ונדרך שוב.
"כח האנרגיה הטמון בשיחים הללו, אני מצווה עליך בזכות שליטתי," קרא דיוויס כשידיו מושטות קדימה ואצבעותיו סגורות כמו כדור. "השתחרר!" אנרגיה ירוקה כמעט שקופה ריחפה מעל העלים, מתגבשת לכדי צורה גבשושית. האנרגיה נשאבה אל תוך אצבעותיו של דיוויס ונהפכה למעין כדור.
"עכשיו בוא נלך ונחפש לך דימון אמיתי." אמרה ג'סיקה, היא המריאה בעזרת המטאטא שלה וסרקה את האזור מזווית אווירית. היא חזרה לאחר כמה דקות מנופפת בידיה "בואו מהר אחרי, מצאתי דימון מגניב!"
'כספיון, לך לשם ודווח לי איזה דימון זה בדיוק!' אמר טומי לכספיון. "ג'סיקה, הראי את הדימון לכספיון!"
כספיון עף במהירות אחרי ג'סיקה, לאחר כמה דקות כשטומי ודיוויס רצו לעבר הזירה טומי שמע את קולו של כספיון. 'טומי, זהו צרחן זהוב!'
'מה זה צרחן זהוב?' שאל טומי, כשהגיע לאזור וראה מעין תוכי בעל נוצות זהב. 'הוא חזק?'
'אני חושב שאני יכול לגבור עליו, אבל אסור לנו לעזור לדיוויס זוכר?' ענה כספיון בצחוק 'בוא נקווה שדיוויס בר מזל כמוך.'
'היי! חוצפן!!!' ענה טומי בכעס 'כיסחתי אותך בצורה הוגנת.'
'אני צוחק.' ענה כספיון 'אתה באמת אלף חזק מאוד.'
"קדימה אני מתחיל!" קרא דיוויס ותפס את האנרגיה הירוקה שהייתה עד כה מעל כף ידו, כשאחזו הוא הפך למעין מקל גדול עשוי מעץ. "בדיוק כמו שרציתי, חה!"
הצרחן הזהוב עף בצורה חזיתית לעבר דיוויס כשדיוויס הטיח בו במהירות את המקל. הצרחן התרסק על הרצפה ומיד נסק שוב, הוא פער את מקורו וצרחה אדירה בקעה מפיו, כולם אטמו מיד את אוזניהם, כשגלי אנרגיה זהובים פגעו במקל ושברו אותו לחצי. הצרחן החל לעוף במהירות לעבר דיוויס, כשבכוונתו להתרסק עליו בכל הכח.
"מה אני עושה עכשיו?!" נבהל דיוויס, הוא תפס את שני חלקי המקל השבורים והדף אותו בעוצמה, הצרחן התעלף על הקרקע מחמת עוצמה התנופה שלקח. "יותר מזל משכל!!" הוא צרח.
"קדימה דיוויס!" קרא טומי "רכוש אותו!"
"כח האנרגיה הטמון בצרחן הזהוב, אני מצווה עליך בזכות שליטתי!" קרא דיוויס, בזמן שהצרחן כבר הפך לאנרגיה זהובה "השתחרר!" כדור האנרגיה הזהוב כבר התכנס אל תוך אצבעותיו של דיוויס כשהוא קרא בשנית. "כדור האנרגיה אשר נרכש עלי ידי, אני מצווה עליך לחזור לצורה האמיתית שלך ולציית לי!, השתחרר!"
כדור האנרגיה הזהוב הוטח באדמה וחזר לצורתו המקורית, הצרחן הזהוב הביט בדיוויס במבט נבון, הוא היה רגוע. "טומי?" צרח דיוויס "הוא מדבר אליי! שמעת את זה?!"
"אני לא יכול לשמוע את הצרחן שלך, אבל אני מניח שאתה כרגע שומע אותו שואל אותך איך קוראים לו." צחק טומי. "זה בסדר, גם כספיון עשה לי את זה. אתה פשוט צריך לחשוב את התשובה ולכוון שהצרחן שלך ישמע את זה."
"החלטתי לקרוא לו ג'ימבו." אמר לבסוף דיוויס, מלטף את ראשו של ג'ימבו.
הם החלו לחזור על עקבותיהם, כבר החל להיות מאוד מאוחר וטומי החל לחשוש שאימו עלולה לדאוג לו. ג'סיקה ריחפה מעל כדי לכוון את דרכם לכיוון הדלת, כספיון וג'ימבו עפו מלפנים כשטומי ודיוויס ווידאו שלא יותקפו מאחור. לפתע, הם שמעו מאחוריהם שאגה ענקית, זה היה נראה כמו נמר לבן אך הוא היה מנוקד בנקודות אדומות.
'טומי זה ניב מנוקד!' קרא כספיון ועף לכיוון טומי 'לא מדובר בדימון נחמד כלל וכלל.'
"דיוויס, תעזור לי!" קרא טומי. כספיון הועף במהירות מחמת עוצמת הדחיפה של הניב מנוקד. 'אתה בסדר כספיון?'
'אני בסדר, אבל הוא ממש חזק!' קרא כספיון 'אני לא בטוח שאני אוכל לגבור עליו בכוחות עצמי!'
ג'ימבו שיגר לעבר הניב מנוקד גלי קול זהובים, אך לא נראה שזה השפיע יותר מדי על הניב מנוקד החזק הזה. הוא כעס, וירה מפיו להביור לבן, פוגע חזיתית בג'ימבו ובכספיון.
"לא ייתכן!" קרא דיוויס. "זה בכלל לא משפיע עליו!"
"גם כספיון מסוגל לצרוח כך, בוא ננסה לעשות זאת ביחד!" קרא טומי, כספיון וג'ימבו החלו לצרוח, נראה שהניב מנוקד החל להינזק מעט אך זה רק עצבן אותו יותר, הוא ירה לעבר ג'ימבו וכספיון את הלהביור הלבן הזה בשנית, כספיון וג'ימבו חטפו נזק רציני וטומי החל לדאוג.
"יש לי רעיון!" קרא טומי והושיט את כף ידו קדימה, בעוד ג'סיקה ניסתה לעכב את הניב המנוקד באמצעות מגן קסום ורדרד, אך ניכר שזה היה דבר זמני בלבד. "כח האנרגיה אשר ברשותי, בא היישר אל כף ידי! כדור אנרגיית ציפור אקווה אשר נרכש על ידי, אני בוחר בך!"
כדור האנרגיה הכחול שטומי רכש קודם הופיע וגדל בתוך כף ידו של טומי, הוא השליך אותו לעבר כספיון מבלי לדעת מה הולך לקרות. הוא זכר שרוג'ר עשה זאת בעבר, לכן חשב שזה יהיה יעיל. כספיון גדל וכנפיו הזעירות הפכו להיות כנפיים שנראו כמו פרץ מים צלולים. צבע עורו של כספיון הפך תכול. הוא פרס את כנפיו וזינק לשמיים.
'מעולה!' קרא כספיון 'הוא שלי!' כספיון צלל לעבר הניב מנוקד ושלח לעברו אקדח מים עוצמתי ביותר, המים הוטחו בעוצמה בניב המנוקד והוא הועף אחורה, כשכספיון לא בזבז זמן והכה בכנפיו הגדולות, מחליש את הניב המנוקד שוב ושוב, לבסוף הוא הוכנע.
"כוח האנרגיה הטמון בניב המנוקד, אני מצווה עליך בזכות השליטה שלי," צרח טומי, מושיט ידיו לפנים. "השתחרר!" פרץ אנרגיה בוהק חסר צבע הפך לכדור כסוף ולבן, הוא נשאב אל תוך ידיו של טומי ונעלם.
כספיון נחת על הקרקע וכנפי המים נשפכו על הרצפה, מותירים את גופו הכסוף בוהק ונוצץ כשכנפיו חזרו לצורתם האמיתית וכך גם גודלו של כספיון. 'זה היה מדהים!' טומי קרא לעברו, כספיון חייך בתמורה.
"עשית את זה, טומי!" קראה ג'סיקה, היא הייתה לחוצה לכל אורך הקרב, כשדיוויס הבחין כי ג'ימבו עדיין היה מעולף על הרצפה.
"אוי ואבוי!" קרא דיוויס בפחד, הוא הרים את ג'ימבו וליטף אותו. "הוא מת!"
'תגיד לו שג'ימבו לא מת, הוא פשוט הוכנע.' אמר כספיון 'זה קורה לכל הדמונים, ייקח לו כמה דקות להתעורר. הוא אוגר אנרגיה מחדש.' טומי העביר לדיוויס את המסר, אך נראה שדיוויס עוד היה לחוץ.
"אני חושב שכדאי שנזדרז הביתה!" אמר דיוויס "ההורים שלי בכלל לא יודעים שעזבתי, אנחנו משוגעים."


"אני שמח שלפחות ביצעת את הרכישה שלך." אמר טומי ונקש על דלת המתכת שלוש פעמים. הדלת נפתחה והם הסתלקו מהמקום, כשיצאו מהבניין הם עלו על המטאטא והזדרזו לעוף לעבר ביתם.
טומי הביט על כספיון שעף לידו וחייך. כל המסע המטורף הזה החל ממש לפני מספר ימים. כל חייו השתנו, הוא הרגיש שהוא נמצא אומנם רק בהתחלה, אך כבר לא נשאר שם דבר מעברו שעניין אותו, אף דיוויס כעת שייך לעתידו. ג'סיקה ניווטה את המטאטא ופניה היו חתומות, היא הייתה מאוד שקטה במהלך הערב ונראה שמשהו הפריע לה. טומי הבחין לפתע שקשה לו לשייך את הג'סיקה הזו, המעופפת על מטאטא הקסמים הזה, לאותה ג'סיקה הביישנית, המנותקת, מהכיתה.
הוא חשב על הוריו, הוא קיווה שאימו לא מחפשת אחריו ודואגת לו. גם משפחתו כלל לא נראית אותו הדבר כמו שהייתה בעיניו לפני כל המהפך הענק שעבר. הוא קיווה שאולי יהיה דרך לרפא את אביו, שאולי יוכל לשוחח איתו אי פעם. פתאום הרגיש שהנושא הזה צף אצלו רבות.
"טומי," קראה אליו ג'סיקה כשהם כבר חגו מעל שמי פאלצוויט. "ההורים שלך ישנים עם אור דלוק בסלון?"
ליבו של טומי פעם בחוזקה, גם חדרו של רוג'ר היה מואר. לטומי לא היה כל ספק. הוריו מודעים לחסרונו.



[COLOR="Silver"][B][SIZE="7"]המשך יבוא...[/SIZE][/B][/COLOR]

פרק יפה מאוד, כדאי באמת להאריך את התיאור של הקרבות,
כל קרב מרגיש קצר.

אני רוצה להסביר למה הקרבות קצרות כרגע.
יש לי המון פרטים על צורת הקרבות ועל איך שהן אמורות להיראות, הבעיה היא שאני מעוניין שטומי ילמד את זה בבית הספר קודם. כפי ששמת לב יש יכולת לשלב בין הדמונים התוקפים לבין הגיבורים עצמם, האנרגיות יכולות להשפיע אף עליהם והם מעורבים ממש בקרב, לכן אני מעוניין לקצר כמה שניתן כרגע, כשהפרטים ייחשפו אני אוכל להרחיב יותר...

בפרקים הבאים תגלו שכדורי האנרגיה מסוגלים להשפיע על המון גורמים אחרים, ועוד המון דברים על הדמונים עכשיו. הבעיה היא שהכל פשוט נמצא בהתחלה וחבל לי להרוס את זה מהר...

עוד פרק נחמד מאוד.. (:
רק לא הבנתי משהו קטן, מה היה המניע של הניב המנוקד לתקוף אותם? זה נראה מוזר כשמדמיינים את זה.