שרשור לי ולאופק-פרסי ג'קסון

'אופק הגעת חפש אותי ותמצא' אמר הקול התמקדתי בצדפה שהייתה מתחתתי שחיתי למטה במהירות ופתחתי את הצדפה אור לבן בוהק השתחרר פסים ורודים התחילו להשטלט על האור הלבן עד שהוא נעלם מולי הייתה בת ים אימצתי את מוחי כדח להיזכר בה אבל אימצתי אותה יותר מידי נפלתי אל ידיה והתעלפתי

עפתי מעל לאוקיינוס השקט, הייתי מוטשת טסטי יומיים רצופים ללא מים ואוכל וללא שום נחיתות אבל המשכתי לעוף היו לפניי עוד חמישה ימי תעופה עד למחנה.
התקרבתי מעט למים, עפתי על הצד כאשר אחת מידי בתוך המים מפזרת ניצוצות, כך זה היה פיות נרקיסים מקושרות גם עם המים, נכון הכח הזה אצלי היה חלש יחסית ולא הצלחתי לעשות יותר מידי דברים, אבל חיות הים אהבו אותי דולפינים קיפצו משני צידי, ''אחחחח!'' צרחתי לפתע כאשר הרגשה קרה, כאילו נגעתי בקרח יבש התפשטה בגופי, התחלתי להחוויר לא הבנתי מה קורה לי, לפתע הסתובבתי, 'אוי לא...' היה כל מה שהצלחתי לומר.
מאחוריי עפו בציפור ממתכת הקרויה 'מסוק'', שלושה אנשים, הם ירו בי משהו, אבל לא ידעתי מה זה מיד מיהרתי, עליתי גבוהה יותר מכפי שהמסוק יכול לעוף כאשר ההרגשה עדיין בגופי, הקפאתי במהירות פיסת עננן, נחתתי עליה ודממתי, שעות עברו, עד שהרגשה חזרה אליי, קמתי לאט ובעדינות המסוק נעלם, וחזרתי לדרכי

התעוררתי למשמע קולי 'הכל חלום הכל היה חלום' חשבתי פקחתי את עייני בת הים עדיין הייתה שם "אופק!" אמרה וחיבקה אותי חיבוקה היה מוכר היא הייתה מוכרת "מי את?" שאלתי אותה "איפה אנחנו?" שאלתי עצמתי את עייני טל הייתה מעלינו שיגרתי אותה למטה אלינו והגנתי אלייה המקום שההיתי בו היה מפואר ניחשתי שזה ארמון והכתר שהיה על בת הים הזכיר לי אותה עוד יותר "גבירתי" שעמתי קול קרוב והתעלפתי על בת הים שוב...

רגע אחד עפתי, ולרגע השני הייתי משוגרת למקום תת ימי כלשהו, בנות ים היו בכל מקום, ''נא צ'אן!'' (אחות גדולה ביפנית) נשמע לפתע קול מוכר, הסתובבתי וראיתי את אחותי(ראה תמונה מגניבה מספר 1 [url]http://t2.gstatic.com/images?q=tbn:ANd9GcRF2iy4hRRPEzW_TNMat0JUveDadxBiNLjSnWN-C3xMHMBNq-wn[/url])
''סיירה?! שנים שלא ראיתי אותך איך גדלת!'' אמרתי בשמחה למראה אחותי הקטנה.
''איפה לוצ'יה, האנון רינה?'' שאלתי, ''הן לא כאן הן חזרו לארמונות שלהן'' ענתה סיירה בצער.
''את יודעת איך הגעתי לכאן?'' שאלתי, ''לא, אבל טוב...את יודעת שצריכים אותך בארמון'' היא השיבה ''אני לא סיימתי את המסע שלי'' סיננתי ''טל...את נסיכת הפיות ומלכת אוקיינוס הקרח הצפוני'' היא השיבה ברוך ''סיירה...אני חצוייה, פיה ובת יפ! זה..קשה'' השבתי, ושיניתי צורתי לבת ים(ראה תמונה מגניבה מספר 2http://t3.gstatic.com/images?q=tbn:ANd9GcSS6LZz92Khs-y_VsQZ14rZR--u4xiWfW0W764GrpylrgWhhnqj) ''בואי'' אמרה סיירה

[url]http://t1.gstatic.com/images?q=tbn:ANd9GcTGnOoxPZIDySfr_kqwv4CYB1tFwsuR9GVwIKSjlDtbeAFM09YTwA[/url]

"אני., שאלה בת הים והסמיקה "אני אוהבת אותך ואתה אותי" ניסיתי להזכר בה נזכרתי בשם אחד אחד "האנון" אמרתי "קרוב האנון לא כאן עוד שם קפץ בראשי "קוקו? שרה?" שאלתי "לא כמעט תמשיך" אמרה לי "רינה? קארן? נואל?" שאלתי לא אופק מי אני?" שאלה אותי בת הים "לוצ'יה?" שאלתי דמעות ירדו בעייניה "כן אופק זאת אני" אמרה וחיבקה אותי שהיא בוכה "לוצ'יה" אמרתי "נזכרתי בך סוף סוף" והשענתי את ראשי עלייה

''סיירה חכי!'' אמרתי וצחקתי כאשר סיירה גררה אותי לחדרי הישן, הכל היה כמו שזכרתי.
''אומ...סיירה?'' אמרתי כאשר ראשי מורכן סיירה הביה בי ''את עוזבת שוב נכון?'' היא אמרה ''כן אבל לא עכשיו'' השבתי, ''בסדר''' אמרה סיירה בקול מאוכזב.
חיבקתי אותה, סיירה התחילה לבכות.
''הו...כמה נחמד 2 נסיכות בנות ים יחד!'' נשע לפתע קול אפל מאחורינו ''העטלפית'' סיננתי

"לוצ'יה אני רק רוצה לדעת רינה כאן?" שאלתי "לא היא בדרך היפו הלך לומר לה שחזרת" היא אמרה "שרה כאן?" שאלתי לוצ'יה השפילה את ראשה "שרה... שרה לא כאן עכשיו" אמרה "האנון קוקו נואל קארן וסיירה בסדר?" שאלתי "אופק מלא בשאלות כן הם בסדר" היא אמרה "גברת לוצ'יה!" אמר קול מאחורייה "היפו!" קראתי וחייכתי לו "אופק חזרת לממלכת החיים" עיוותי את פניי "רינה איתך?" שאלתי היא בכניסה לארמון היא..." התחיל לומר "היי לוצ'יה!" אמר קול 'רינה סוף סוף' חייכתי "נא צ'אן!" אמרתי "אופק!"
רינה חייכה אליי וחיבקה אותי

''בהחלט'' היא ענתה, ''קול הפנינה ה....'' התחלתי לומר, ''לא לא יפה!'' קטעה אותי העטלפית, ''עכשיו תורי!'' היא אמרה לפתע, בועה אדומה הקיפה אותה והיא התחילה לשיר-

היא הכי יפה. ורד מלבלב
וגם יותר כואבת מקוצים
כל מה שהיד הזאת שלי רוצה
לתת חיים חדשים עכשיו
עוד מעט דלת תיפתח
לתוך עולם עמוק בתוך הים
הגורל קורא לי שוב
מחדש.נותן חיים
הוא מעניק לי כוח
אעצום את עיניי ואנעץ מבטי
המסיבה לילית לאור ירח
אם תרצה
תכנס לתוך האפלה
אז בוא
כי אין לך ממה לפחד פה
ממתים כאן נצח אין סופי אפל
אעצום את עיניי ואנעץ מבטי
אם תרצה תכנס לתוך האפלה
אעצום את עיניי
ואנעץ מבטי

''אח!!!'' צרחתי, הכאב היה בלתי נסבל, העיינים שלי היו סגורות בכח מכאב, הרגשתי מהופנטת.
לפתע שמעתי מנגינה, ''טארו....'' חשבתי בליבי ''האנון תעשי משו..'' מלמלה סיירה מצידי, 'סיירה' חשבתי ברוך, היא קראה לי בשמי האמיתי, השתמשתי הטל רק כשם בדוי,
''קול הפנינה הכחולה!'' צעקתי לפתע מבעד השפעת ההיפנוט, השתנתי במקום הזנב שלי הופיעו רגליים ובגדיי השתנו, התחלתי לשיר

אני יושבת לי כאן ומביטה למרומים
רואה את כל הגוונים משתנים
וחושבת על האהבה
נזכרת בך ובוכה הזיכרון הישן עולה פתאום
בראשי הקשיבו לי הוא נמצא אי שם באופק האים אני שומעת ילד בוכה
בכי מר לבד ולב כבד דרך עזרה אולי זה הגורל
שמדריך אותי רק הכוכבים הקטנים מובילים אותי בבטחה
בתוך הים באופק הכחול נמצא ביתי אותו אוהב מכל
אני אשמור על כוחי אלחם אם העתיד שיבוא שקוע בים כחול ומהפנט
נלחמת ולבי תמיד טהור
אני ישמור על כוחי אתמודד אם העתיד שיבוא (שלך וגם שלי)

העטלפית היתה מוכת הלם ומיד התפוגגה בים של עטלפים ''נא צ'אן!'' אמרה סירה באושר

עצמתי את עייני "מה לעזעזל..." מלמלתי "רינה לא !" צעקתי והעפתי אותה הצידה פתחתי את עייני הפנינה שלי הופיעה מולי הבטתי ללוצ'יה "אני מצטער לוצ'יה" לקחתי את הפנינה השחורה לא זה לא הגיוני אוזניי כאבו משהו הלם בהם קול שלא שמעתי זה זמן רב
"אני בחיפוש של מקום רחוק נסתר בוא אוכל להיות
תמיד מאושרת והמנגינה ששמעתי בזריחה מעלה זיכרונות
מרגע יפה יותר.
מהשחקים הרחוקים מגיע מנגינה זה זמן בו נוכל מיד לשחרר את כל האור
הזריחה עולה לה אחרי סערה בין היבשות ושבעת הימים
גם אם זמנים חדשים באים הם ישלחו לכולם אהבה
על היבשה ומעבר לים ולשם כולנו בסוף מגיעים
גם אם אולי אעלם מיכאן יש בי תיקווה לא אשכח אותך"
"אני מצטער לוצ'יה" אמרתי והתעלפתי במקום

סיירה, אני לא בטוחה שאני מוכנה לחזור לדרום האוקיינוס האטלנטי'' אמרתי לאחותי, ''נא צ'אן הם זקוקים לך הבנייה של הארמון כמעט הושלמה כעט כאשר לא נשקפת שום סכנה ממיקל הם מרגישים בטוחים אך זקוקים לנסיכה שלהם'' השיבה סיירה, פתחת את תליון הצדף הכחול שלי וגוללתי בידי את הפנינה.
''אני צריכה ללכת לבקר את לוצ'יה יש שם מישהו שאני צריכה לפגוש אחזור בקרוב'' אמרתי לאחותי, יצאתי דרך חלון המים של הארמון ושחיתי לעבר ארמון צפון האוקיינוס השקט

פקחתי את עייני הארמון שקט כאב פשט בגופי "ארגג" מילמלתי "איזה נחמד נסיך בן הים פה" אמר קול מאחוריי "פה כדי למות!" הסתובבתי העטלפית הייתה שם היא פתחה את פיה כדי לומר משהו אך קטעתי אותה "שלא תעזי!" אמרתי "קול הפנינה השחורה!"

"כמו עמוד אחרון של סיפור אגדה שנכתב מחדש ושונה לטרגדיה ואפילו לזה שליבו האמיו בסיפור ועכשיו החלום כבר אבוד לעולם,
אהבה , חלומות, הם רק ארמונות שבנו ילדים על החוף, הם מגיעם וחלפים אפילו, שלא תרצו שהם היו כאלה. ואפילו עכשיו אני לא יכולה
להיפטר מהשיר שאתה לי נתתה , מנגינה מהדהדת בתוכי ואני מרגישה שחזרתי חזרה לאותו היום.

וכל זה היה כמו כלוב שכלא ואני מבטיחה שאני עוד השתחרר מהקוולים שאתה אתפתה וסגרת אותי עמוק ביפנים.

ועכשיו אנחנו ביחד האהבה עוד תעיר את דרכינו, הגורל כבר החליט מה היה עם כולנו, ועם הכוכבים יעלמו זה כי אנשים כולם מפחדים מרגש."
"אהה!!!" צרחה העטלפית והתפוגגה בהמון עטלפים "אל תתעסקי איתי פעם הבאה" אמרתי וחייכתי

שחיתי ושחיתי, הייתי שקועה במחשבות עוד כמה שעות שחיהה ואהיה כבר בארמון של לוצ'יה ידידתי הוותיקה, ''מעניין מה עם טארו....ועם נאגיסא'' חשבתי במוחי, לפתע אור הופיע מולי הייתי בטוחה שאלה מימי ושישי, העטלפית, אורורה או אפילו רן פה, אבל לא הם הופיעו מולי איש עם כנפיים לבנות הופיע מולי ''מיקל!'' סיננתי ''נסיכת בת הים של דרום האוקיינוס האטנלנטי'' אמר מיקל וחייך, ''עכשיו את שלי'' הוא אמר ''קול הפנינה הכחולה!'' אמרתי ומיד הופעתי בבועה לבנה בבגדי השירה שלי, אך מיקל הקדיםאותי והחל לשיר

מתנדנד כמו גל בים
לא מוצא מנוחה
זכרונות מזמן אחר
עם הרוח עפים
או ששני כנפיי עוטפות אותי
שינה היא משאלתי
אבל זה לא גורלי
אני לא ארדם לעולם
ומהנצח ומדאכת ו..
לא יהיה לו סוף
הוא מנסה לקחת אותי לשם
חלומותיי בסך הכל
הם אשליה
הם פורחים רק במקום אשר נמצא רחוק מליבי

השיר של מיקל היה חזק יותר מכל השירים של המשרתות שלו, הכאב היה בלתי נסבל הרגשתי כאילו אני עומדת להתפוצץ ולא יכולתי לעשות דבר כאשר מיקל עטף אותי בכנפיו והחל לשאוב אותי, לפתע שמעתי קול מוכר, קולו של אופק ''אל תיכנעי'', הרמתי בכאב את המיקרופון לפי והתחלתי לשיר-
[YOUTUBE]http://www.youtube.com/watch?v=D5r2NOfgfNY&feature=relmfu[/YOUTUBE]

מיקל לא הושפע מן השיר, זה היה ברור רק שמונה הפנינים(שמונה כי גם השחורה שלך) יכולות לגרום לוו נזק, אך זה החליש אותו מעט וגרם לו לעזוב אותי ונתן לי הזדמנו לברוח

"לוצ'יה!" צעקתי וחיפשתי אותה "רינה!" צעקתי גם אף אחד לא היה שם "היפו?" שאלתי בקול חלוש "אופק עזור לי!" שמעתי את לוצ'יה צועקת 'החדר הצפוני' חשבתי ורצתי לשם התפרצתי לחדר לוצ'יה לא הייתה שם "כמה קל לעבוד עלייך" אמר קול צונן כענן "מיקל מה אתה רוצה איפה כולם?" שאלתי אותו "מאיפה אני מתעניין בעינייני המשפחה שלך" הוא שאל ראיתי מה הוא מתכנן לעשות "לא" צעקתי "מאוחר מידיי" הוא אמר
מתנדנד כמו גל בים
לא מוצא מנוחה
זכרונות מזמן אחר
עם הרוח עפים
או ששני כנפיי עוטפות אותי
שינה היא משאלתי
אבל זה לא גורלי
אני לא ארדם לעולם
ומהנצח ומדאכת ו..
לא יהיה לו סוף
הוא מנסה לקחת אותי לשם
חלומותיי בסך הכל
הם אשליה
הם פורחים רק במקום אשר נמצא רחוק מליבי
הקול הכאיב באוזניי ניסיתי להתנגד חשבתי על בנות הים על שרה סיירה והאנון קוקו נואל וקארן "לא!" צעקתי התפללתי לעזרה "לוצ'יה רינה עזרו לי" לחשתי

''סוף סוף'' אמרתי, ראיתי את האורות הוורדרדים הבוקעים מן ארמונה של לוצ'יה, לפתע שמעתי קול מתוך הארמון ''....רחוק מליבי'', כאב חד עבר בי כאשר שמעתי את שתי מילים אלו ''מיקל'' סיננתי ושחיתי במהירות לארמון אופק ולוצ'יה וכל שא בנות הים בארמון היו מעולפים, ''מיקל!'' אמרתי, ''נו נו... לא נפגשנו לפני דקה?'' אמר מיקל בחיוך זדוני ''קול הפנינה הכחולה!'' עניתי מיד

[YOUTUBE]http://www.youtube.com/watch?v=D5r2NOfgfNY[/YOUTUBE]

''אח!!'' צעק מיקל ''אתה יודע שאני יכולה אפילו ליותר מזה קודם תפסת אותי ברגע חלש'' אמרתי בכעס למיקל והוא נעלם.
רכנתי מעל אופק הוא פקח עיינים

"האנון" מלמלתי "את יודעת איפה שרה?" שאלתי אותה לא חיכיתי לתשובתה ושחיתי לעבר לוצ'יה "לוצ'יה" צעקתי היא פקחה את עייניה "מיקל!" צעקה "אה זה אתה אופק" היא נרגעה "איפה רינה?" מישהו יצא מאחורי העמוד "רינה" הצלחתי להתחמק"אמרה והתעלפה בידיי השכבתי אותה על הרצפה 'כלכך הרבה זמן לא הייתי הכל השתנה' חשבתי שריקה חלשה נשמעה במרחק "רינה התעוררה "אופק אני חייבת ללכת נתיניי מחכים לי" היא אמרה ושחתה משם "האנון איפה שרה?" שאלתי שוב וחיכיתי לתשובתה