המסע המוזר של חיי

[QUOTE=The Charmander;1266502]קראתי את הפרק האחרון. לא התאפקתי והצצתי גם בפרק שלפניו וללא ספק היה שינוי גדול. השקעת סחטיין...
אבל עדיין יש דבר אחד שעליך לשפר. חסרים לי תיאורים.. תתארי ותרחיבי על כל דבר, זה יגרום לדמיון להבין יותר...[/QUOTE]

+1

לא הערתי על זה קודם כי לי אין ממש זכות... אף פעם לא פתחתי סיפור ואני לא כזה טוב בכתיבה.

אבל באמת, אני אף פעם לא הצלחתי לדמיין את נגה, יונתן, לני, צוות נובחר ואת הסביבה

מדהים את סופרת מקצועית ממש

חח תודה :) עוד?

טל... תגובות אינן אוסף... אנשים מעירים לך או מחמיאים כדי שתסיקי משהו... אין צורך להודות, יש צורך ליישם.

אה.............................................. לא ממש הבנתי את כוונתך

[b]פרק אחרון-סוף המשחק חלק ב' מתוך ג' (2 מתוך 3)
[/b]



''ריי!'', צעקתי תוך כדי שזרמי החשמל עדיין מכים בגופי, אך לא היה לי אכפת.
''הפסיקו!'' צעק לני בקול זועם, כל פוקימוני החשמל הפסיקו לחשמל אותי, הסתכלתי בריי, הוא היה מבולבל ואמר ''אני.. אני... לא מבין'', ''אני יודעת'' אמרתי כאשר דמעות עצב זולגות על עיני, יונתן, הוא, אמר את זה, אמר בלחישה ש.. ש.. הוא מקריב את עצמו למענך'', ''רגע, יונתן מת?!'' אמר ריי כמעט בצעקה, ''כן'' עניתי בלחישה.

''תפסו אותו!'' אמר לני בכעס וחמישה חיילים הקיפו מיד את ריי, ''עזבו אותו!'' צעקתי תוך כדי ניסיון להשתחרר מן החבלים העבים אשר החזיקו את ידי, אך לא היה כל טעם, בכל ניסיון עוד סיבים חדרו לעורי והכאיבו לי.

לפתע, רעש משונה נשמע, רעש מוזר, רעש של אספסוף זועם, הקיר השמאלי אליי התמוטט לחלוטין, ומאחוריו עמדו אלפי אנשים, בוגרים וצעירים, זקנים וקטינים בעלי פוקדורים ביד, ובראשם עמדו שרה וג'וני ''לא יפה לברוח ככה!'' אמרה שרה כאשר ראתה אותי ואת יונתן, מאחוריהם עמדו ההורים שלי וההורים של ריי, לא יכולתי להביט בעיניים שלהם, פשוט לא יכולתי.

אבל לא בי הם הסתכלו, הם הסתכלו על ריי ודמעות אושר ניצתו בענייהם.
לפני שהספקתי להבין מה קורה, כל האנשים מאחוריי שרה וג'וני, הוריי והריו של ריי רצו פנימה אל תוך הבסיס, מישהו שיחרר את החבלים מידי והמשיך הלאה, מראה ידי לא עודד אותי, הן היו חיוורות מפני שכמעט ולא קיבלו אספקת חמצן מפני הקשרים ההדוקים ולכן הן היו חיוורות מאוד, בנוסף סיבי חבל רבים היו נעוצים בעורי וזרזיפי דם יצאו מהם בשטף.
''נגה'' שמעתי קול מאחוריי, ''ריי!'' צעקתי וחיבקתי אותו בכל כוחי, ''כל כך התגעגעתי'' אמרתי כאשר דמעות אושר מטפטפות מעייני, ''לשם זה התאמנו לא?'' אמר לי ריי והצביע סביב, הסתכלתי, קרבות פוקימונים או קרבות מכות היו מסביבנו בכל מקום, לני צרח ''תהרגו אותם את הנבחרים!'' אך כולם היו עסוקים מידי בשביל זה.

הבנתי את ריי, הבנתי את מילותיו ואמרתי ''קדימה'', נעמדנו גב אל גב ושחררנו נחשולי מים ואוויר לכל מקום, העפנו חיילים של לני ועזרנו לאחרים בקרבות, בשלב מסוים פוניטה ובוויזל אשר היו בעיצומו של קרב נכנסו בינינו והפרידו אותנו, וכל אחד מאיתנו נכנס לקרב משלו.

מולי, נעמד אותו חייל אשר נשא אותי כאשר הייתי מעולפת, עכשיו יכולתי לראות אותו בירור, היה לו עור שזוף, עיניים חומות ושיער חום קצר, הוא היה שמן מאוד אבל גם בעל שרירים רבים, היו לו זיפים שחורים על כל הפנים, כל השניים שהיו לו בפה היו צהובות ורקובות למחצה, הייתה לו גם שן זהב אחת בצד שמאל של הפה, ''עכשיו תמותי מותק'' הוא אמר בקול נבזי ושלף פגיון קטן מכיסו, על הפגיון היה כתם דם, הבטתי בכתם בלי הבנה, החייל ראה את מבטי ואמר ''זה הפגיון שהרג את החבר הקטן שלך'' ואז צחק, 'הפגיון...יונתן!' חשבתי לעצמי, משום מה לא יכולתי לשחרר נחשולי מים, עם כמה שניסיתי לא הצלחתי והחייל התקרב אליי יותר ויותר.

לפתע נחת ליד רגלי השמאלית בקול קרקוש חרב ארוכה, היא הייתה עשויה ברזל, לא הייתי בטוחה איזה סוג, היא הייתה ישרה לחלוטין והפחה לצרה יותר ויותר ככל ההתקרבות לחוד, החלק התחתון, בוא מחזיקים את החרב היה מצופה כסף, נחרטו עליו סמלים שונים ומשונים שלא הבנתי והאות ''נ'' בגדול הייתה כתובה באמצע בצבע כחול.
החייל חייך ואמר ''אתגר'', הוא זרק את הפגיון ושלף חרב ברזל שחורה אימתנית למראה, הוא הניף את חרבו והתקרב אליי במהירות, חסמתי את חרבו באלכסון כאשר החרב מאלכסון מלמטה למעלה בצד ימין, ''עכשיו תמות מותק'' אמרתי בקול נבזי שלא ידעתי מאיפה גייסתי, הרמתי את חרבי בקושי רב ומפני שחרבו הייתה מעל שלי העפתי בזאת את חרבו הצידה, החייל נראה מופתע מאוד, אך למרות גודלו הוא היה זריז והרים את חרבו במהירות.

''איי!'' הוא צעק לפתע ונפל ארצה, בגבו ראיתי עלה תער ענק נעוץ, אישה בעלת שיער ארוך פרוע, כנראה מן הקרבות שאני לא מכירה התקרבה עם הבייליף שלה ואמרה ''אני רואה שהאימונים השתלמו, יום טוב'' וחזרה לקרבות, חיפשתי במבטי את ריי, והוקל לי לראות כי הוא בסדר ואותה אישה אשר עזרה לי עזרה גם לו, במהרה חזרנו להיות גב אל גב, אבל אז לני נעמד מולנו ואמר ''לא רציתי להשתמש בזה אבל.... הוא כיוון לעברי מכשיר קטן ואפור בצורת קובייה ולחץ על כפתור כלשהיא, כלום לא קרה, אבל פתאום הרגשתי שאני מאבדת שליטה בגוף שלי, נראה כי השלט השתלט עליי ועכשיו לני שולט בי, ''בוא נראה איך הנבחר והנבחרת נלחמים!'' צעק לני, ''לא! ריי תיזהר!'' אמרתי, הנפתי בלי יכולת להתנגד את חרבי ושעטתי אל פני ריי המופתע.

וואו! קראתי הכל וזה ממש מדהים טל!
מקורי ומותח!!!

כל הכבוד!

יש לי רק הערה קטנטונת... עדיין חסרים לי תיאורים על מה שבאמת קורה סביבם...

אוף... דווקא פה ניסיתי בעיקר בקרב עם החרבות ניסיתי להעמיד יותר כדי שיוכלו לנסות לדמיין איך הקרב נראה גם את מראה האיש ניסיתי לתאר את החלק ההבא אפרט יותר

שאלה-
נא לענות כולם!!! לעשות המסע המוזר של חיי 2?

אין שום סיבה להגיד אוף. את לומדת ומתקדמת יפה טל, אין לך מה לדאוג, אוהבים את הסיפור וברור שרוצים המשך!!

אגב כל הכבוד, נדמה לי שאת הראשונה שסיימת סיפור שלם פה בפורום...
כן אפילו אני פורש באמצע :p

טנקיס הנה החלק האחרון (קשה לי להיפרד מן הסיפור..... אני מקווה דיצא לי טוב הפרק)

[b]פרק אחרון-סוף המשחק-חלק ג' (3\3)
[/b]
הרגשתי את לני מכוון את ידיי ימינה ''מימינך!'' צעקתי אל ריי, ריי קפץ שמאלה בדיוק בזמן והתחמק, הרגשתי משהו מוזר, עקצוץ בכל הגוף ''ועכשיו פה סגור'' אמר לני בקול תינוקי, הוא שוב לחץ על כפתור ולא יכולתי לפצות את פי, הרגשתי כאילו שידכו את שפתיי זו לזו.
הנפתי בחוסר רצון את חרבי מעלה ורצתי במהירות אל ריי כאשר חוד החרב מכוון אל חזהו, ריי זז אחורה, אך בכל זאת הצלחתי לפצוע אותו, חתך נפער בגב ידו, עם זה היה חייל הייתי מאושרת, במקרה הזה פחדתי.

ריי הביט בחתך שנפער בידו בהפתעה, הוא הרים את חרבו, ניסיתי לדבר רציתי לומר לו שיהרוג אותי וזהו אך כל מה שיצא לי היה ''ממממ ממ אא ממ אמ'', ריי לא הבין אותי, כמובן, הוא הניף את חרבו ורץ אל עבר לני, אני התקדמתי בחוסר רצון ובלי יכולת התנגדות לעבר ריי וחסמתי את המכה אשר הייתה מכוונת אל לני ברגלי, הרגשתי את החתך נפער ברגלי, בימים רגילים הייתי צועקת ''אח!!'' אבל במקרה הזה, זמזמתי ''מממ!'', ריי הביט כלא מאמין ומלמל מילות סליחה, ''ממ ממ'' אמרתי בכוונה לומר ''זה בסדר, אל תדאג לא אשמתך''.

לני חייך חיוך ניצחון ואמר ''ביי, ביי'' ולחץ על כפתור שכעט יכולתי לראות בברור, כפתור אדום עם הכיתוב ''הת.מוו'', לא הבנתי מה הייתה הכוונה, כל מה שידעתי והטריד אותי היה שלני אמר ''ביי ביי'', מיד הרגשתי במוחי את הפקודות שמשדר המכשיר, מוות התאבדות, כלומר להרוג את ריי ואז את עצמי, ''מממממממ!'' אמרתי בלי שמישהו מבין, התחלתי להתקרב אל ריי, צולעת במטרה ברורה, להרוג את ריי, התקרבתי יותר ויותר אליו וכך העצים פחדי, אבל כעט, שמתי לב שליד האות נ' בחרבי, היה כתוב בקטן האותיות לה, 'נלה' הגיתי את השם בראשי, ואז מיד נזכרתי בריי 'רק עכשיו הוא חזר, למה? למה?!' הדהדה השאלה בראשי, עמדתי לתקוע את החרב בריי התקרבתי כאשר החוד רק סנטימטרים ספורים מריי, ריי היה משותק מפחד, עוד שנייה והוא היה מת, אבל אז פגע הפגיון בגבי, הרגשתי נוזל חם ודביק נספג בחולצתי ומיד ידעתי שהפצע רציני, הסתכלתי על ריי, בהתחלה ראיתי אותו בברור, אותו ריי, הריי שאני אוהבת, רק שכעט בפניו היה רק זעזוע, פחד ואימה.

לפתע נקודות שחורות הופיעו על פניו של ריי, חששתי שאיזה נחיל פוקימוני חרק עפו אל ראשו, אך לא נראה כי זה הטריד את ריי, ומיד הבנתי שרק אני רואה זאת, הנקודות השחורות התרחבו עד שיכולתי לראות רק את פיו, בקושי , ראיתי את הפה שלו זז ואומר ''נגה..'' בלחישה, ואז הנקודה האחרונה התרחבה כך שכל מה שראיתי היה חושך, ואז התעלפתי.

התעוררתי בחדר ענק שצבוע כולו בירוק בהיר עדין עם ציורי דשא ופרחים, הדבר הראשון שהרגשתי הוא כאב חד בגבי ובבטני, תחבושת קרה הייתה על גבי, ניסיתי להתיישב, בוא נחסוך בפרטים ורק נאמר שזה לא הלך כמתוכנן ולא התיישבתי בסופו של דבר.

התחלתי לסרוק את הסובב אותי, לידי היו מלא תמונות וציורים של פוקימוני דשא וגם טריקו בוגר ישב בקצה המיטה שלי והביט בי במבט שלא הצלחתי לפענח .

וליד המיטה ישבה אישה, ''אמא'' לחשתי, העיניים התכולות שלה בהקו מאושר, ''הכל בסדר עכשיו חמודה'', ''מה... מה קרה שם?'' שאלתי שנזכרתי במאורעות בבסיס של צוות נובחר, ''אולי אני יספר לך'' שמעתי לפתע קול, ''ריי!'' צעקתי וסובבתי את ראשי, זה בהחלט היה ריי חי ונושם רק עם תחבושת על היד, נזכרתי באיך שגרמתי לו לפציעה הזאת בזמן שגופי היה תחת שליטתו של ני, הורדתי את הראש ואמרתי ''אני מצטערת'', ''זאת לא הייתה אשמתך'' אמר ריי בקול רך.
''אז מה באמת קרה שם?'' שאלתי את השאלה שהדאיגה אותי מכל, לני ואמא שלי חייכו ואמרו ''ניצחנו נגה, לני והצבא של נכנעו, הם היו במיעוט מול האנשים שאספנו'', הדבר הראשון שהרגשתי היה הלם, הרגשתי את ההלם מתפשט בחזי ועולה ויורד בכל גופי, ברגע שהבנתי את משמעות דבריו של ריי חיוך החל להתפשט על פי, ''אבל.. לני התחמק ורוחות הטבע איתו'' אמרה אמא שלי בקול שקט, החיוך נמוג מיד, ''לא!'', ''אבל אל תדאגי הוא יצטרך לאסוף צבא חדש, כוחות חדשים זה ייקח לא שנים''. המילים האלה הסירו מעט את הדאגה מלבי.

[U]עשר שנים אחר כך...
[/U]
''זה קרה! זה קרה!'' אמר ריי כולו מחויך להוריי ולהוריו, לשרה ולג'וני, ''זה קרה?!'' שאלו כולם פה אחד, כל השישה קמו מיד ממקומותיהם בחדר ההמתנה ונהרו לחדרון הקטן בבית החולים, אני שכבתי שם ובידי, שני תינוקות, בן ובת, שני הילדים היו עטופים במגבות, ורודה וכחולה, לבת היו עייני אזמרגד ומעט שיער בלונדיני, לבן היו עיניים חומות ושיער שחור.
''תאומים'' לחשה אמי בגאווה, ''הנבחרים הבאים'' לחש ג'וני, ''בואו נקווה שלא יעברו מה שאנו עברנו'' אמר ריי בדאגה.
אבא שלי מיד צינן את האווירה, ''אז חשבנו על שמות?'' הוא שאל, ''למען האמת כן'' חייכתי אל ריי, ''אנחנו חשבנו על שנקרא לבת נלה, כשם החרב בא השתמשי באותו קרב גדול ונורא'' ''ולבן..'' המשיך ריי את דבריי, ''לבן נקרא יונתן'', הרגשתי גוש עולה בגרוני כאשר הוזכר הדם ומעט דמעות הוצתו בעייני, וראיתי שאני לא היחידה שהרגישה ככה.
''לחיי נלה ויונתן, התאומים, הנבחרים הבאים, וחשוב מהכל, הנכדים שלי!'' אמרה אמא של ריי בשמחה והרימה כוסית יחד עם כולם לכבוד הנבחרים הבאים.....

פרקים מצוימים! מרגשים! מתוחים! לא ארוכים מדי, לא קצרים מדי... והכי חשוב, השארת פתח כך שאם תרצו תוכלו לעשות 2 ואם לא תרצי אז לא תעשי.

חח.. זו הייתה המטרה כך שבכוונה השארתי סוף פתוח חח :)

עוד? לכבוד סוף הסיפור? חח ועם אתם רוצים סיפור המשך כיתבו פה

סיפור מהמם!!!

היה תענוג. סיימת את ז. יפה!
קדימה! עוד סיפור מהמם! מחכים!

בקרובף המסע המוזר של חיי גרסת הוורד-

אני אשים פה הורדה.

אז מה זו בעצם גרסת הוורד?

העתקתי את הסיפור לוורד, פרקים של חלקים א', ב' ג' וכאלה שילבתי, הוספתי תוכן עניינים ותיקנתי את השגיאות והבעיות, ובנוסף יש שם כמה פרקי בונוס :)

גרסת הוורד תצא בימים הקרובים לאחר שאסיים אותה.