לא הבנתי כלל וכלל את כל הקטע של הזמן, תוכל להסביר אותו בפשטות? ><
האמת שסיפור כל כך גרנדיוזי שכולל שינויים בזמן ועשרות אנשים עם כוחות על וכו', בדרך כלל לא מושך אותי, מקווה שבהמשך יהיה מעניין
Printable View
לא הבנתי כלל וכלל את כל הקטע של הזמן, תוכל להסביר אותו בפשטות? ><
האמת שסיפור כל כך גרנדיוזי שכולל שינויים בזמן ועשרות אנשים עם כוחות על וכו', בדרך כלל לא מושך אותי, מקווה שבהמשך יהיה מעניין
בעקרון יש שני קוי זמן.
בקו הזמן הראשון רוח האופל אינה קיימת.
בקו הזמן השני היא קיימת, ומנסה להשליט "שלום" בעולם בדרכים לא מקובלות.
כך שהגיבורים כביכול עברו לקו הזמן השני בכדי לגאול את העולם מאומת האופל.
טוב, אני לא בארץ עד -13, אז אפרסם היום שני פרקים.
פרק אחד עכשיו ועוד אחד יותר מאוחר~
[b]פרק 3; האימון[/b]
"האולטימייטים... מן העתיד. הם הגיעו אדוני. הם הגיעו..."
זוג דמויות אפלות שוחחו ביניהם. הכל התרחש בעלטה מוחלטת. האדם שפצה פיו אחרון, נראה מלא חששות. זעה קלה נטפה ממצחו והחלה גולשת מטה באיטיות, גורמת לידו לעבור עליה ולנקותה למחצה.
"זה אומר ש... חייבים לפעול," הוסיף קול אחר, רם ואפל עוד יותר גוון נוסף לדממה שהשתררה בעלטה. "הנח לי לחשוב," ציווה.
"כמובן אדוני," השיב האחר ומיהר לפנות את החדר האפלולי.
"ראיטו..."
חיוך עלה על פניהם של מאסארו וג'וקאן. "ברכותיי, אולטימייטים יקרים," אמר ג'וקאן. "בקרוב מאוד נתחיל באימון הראשון שימשך עד הערב, אך קודם, אתם צריכים להתחזק," הסביר.
"להתחזק...?" תהה קוהאקו.
"בדיוק," אישר מאסארו, שחיוכו הספיק להימחק מפניו. "בואו."
השבעה החלו צועדים פנימה, יורדים בצעדים מהוססים אך מהירים מטה, על גרם המדרגות שהוביל אל תחתית הקרקע. ניתן היה לשמוע את קולות הדלת הנסתרת אשר נסגרת ומותירה צל כבד בפנים.
תוך פחות מצאו עצמם השבעה לאחר גרם המדרגות, מצויים בעלטה מוחלטת.
"אור!" קרא לפתע ג'וקאן.
לפתע, עשרות פנסים כבדים במיוחד ששהו בתקרת המערה העצומה. עם בוא התאורה, נחשף חלל עצום של חדר מצופה פלדה דקה מבפנים. בנוסף, חשפו הזרקורים עשרות אנשים שונים שעמדו בקבוצה אל מול השבעה. אותם אנשים עטו את מדי המחתרת, בצבעי תכלת ולבן, אשר אותם עטו גם ג'וקאן ומאסארו.
ברגע שהבחינו קבוצת האנשים בשבעה, חיוכים מאוזן לאוזן עלו על פניהם. מחיאות כף החלו להישמע בהדרגתיות.
"מה קורה פה?" אמרה ריין בזעף פנים.
"כל חברי המחתרת של בסיס זה ציפו לכם. כעת יודעים ההמון כי סיכויינו לניצחון במלחמה גדלו משמעותית," הסביר ג'וקאן בחיוך.
"חבל לבזבז זמן. הביאו את האוכל!" קרא מאסארו בקול.
"א-אוכל...?" שב קוהאקו על מילתו של מאסארו בחיוך.
מיד הגיחו מאחורי קבוצת האנשים, אנשי מחתרת נוספים. הם היו שונים במקצת. מדיהם היו שונים, ועל ראשם נח כובע לבן וארוך. ניתן היה להבחין במהרה כי הם טבחים. הם אחזו בידיהם סלסילות שכללו מכל טוב. פירות, בשר, גבינות, מאפים ועוד...
"וואו!" קראו החמישה בהתפעלות. ברגע שהניחו הטבחים את הסלסילות, הסתערו החמישה על האוכל ואכלו לבלוס ברעבתנות.
"זה... מעולה!" הכריז קוהאקו בפה מלא.
"איכס, לפחות תאכל עם פה סגור!" זעמה ריין ודחפה מעט את קוהאקו.
"מצטער..." נרתע קוהאקו. מהרגע הראשון שפתחה פיה חשש ממנה.
ראיטו ויוקי אכלו באיטיות ובחוסר רעבתנות. אך לא מסיבות דומות. ראיטו סרב להראות תלוי באנשי המחתרת. יוקי לעומתו ניסה להראות מנומס ולהיתפס כנער שקט וקשוב.
"זה מספיק!" הכריז מאסארו, לאחר שאכלו במשך מחצית השעה.
"אני... מפוצץ..." אמר קוהאקו ונשכב על גבו בנחת.
"קומו מיד, הזמן להתאמן!" שאג מאסארו.
"אבל... אנחנו נקיא...!" מיהר קוהאקו להתגונן.
"בעיה שלך. לא היית צריך לאכול..." אמר מאסארו וחיוך זדוני וקטן עלה על פניו.
"מה... אבל...?!"
במחצית השעה הזו פינו שאר חברי המחתרת את המקום. הטבחים מיהרו ופינו גם את הסלסילות מן המקום.
"הגיע הזמן שתכירו את המאמן שלכם," אמר ג'וקאן. "דאיסוקה!"
דלת מתכתית נפתחה לפתע. ישות נוספת יצאה ממנה בצעידה איטית. שיערו היה קוצני ועטה גווני חום. פניו היו זעופות ועשן קליל פעפע מעלה מתוך גליל הטבק שהחזיק בפיו. לעומת האחרים, הוא לבש מעיל שחור בעל פרווה בקצותיו, ולא את מדי המחתרת.
"אז אלה הגיבורים מהאגדה מה...?" אמר וצעד, עד אשר עמד לצידם של ג'וקאן ומאסארו.
"לא, אלו הגיבורים השניים מהאגדה. האמיתיים מתחבאים..." אמר מאסארו בעוקצנות.
"לא באתי לריב איתך..." אמר דאיסוקה. "יש לי עבודה, אז תתפנה מפה, קדימה," אמר דאיסוקה.
מאסארו החל להתרגז. "אני חושב שאתה שוכח מי הבוס פה!" שאג עליו. "ובפעם הבאה שאראה אותך ללא מדים, אתה מפוטר!" אמר והחל צועד החוצה.
"אם איני טועה זה בדיוק מה שאמרת בפעם שעברה שהתראינו..." הספק המאמן לסנן לפניי שנעלם מאסארו מאחורי דלת הפלדה.
קולות גיחוך נשמעו מקרב החמישה. רק ראיטו לא צחק. הוא ציפה לאימון יותר מכל. הוא רצה כל-כך להתחזק.
"אני אשאיר אתכם לבד," אמר ג'וקאן ופינה גם הוא את החדר רחב המימדים.
"משהו מצחיק?" סינן דאיסוקה לעברם ומיד חדלו הצחקוקים. "אוקי, תקשיבו לי פשפשים שכמותכם, אתם, בתור אולטימייטים, מוכרחים לדעת לשלוט באנגריה שלכם. ראשית, עליי לגלות מהי המתכונת של כל אחד מכם."
"מתכונת...?"
"קיימות שש מתכונות. אש, מים, רוח, קרקע, אור וחושך. מספרים כי לכל אחד מהגיבורים מן הנבואה יש מתכונת משלו, עליה מתבססות המתקפות והיכולות שלו," הסביר.
"אבל... יש שש מתכונות וחמישה גיבורים," אמרה היקארי.
"ישנה מתכונת אחת שלא שייכת לאיש מכם. לא ידוע למי בעולם היא שייכת אם לא לכם. ראשית, עליי לגלות איזו מתכונת שייכת לכל אחד מכם,"
דאיסוקה צעד ועמד סנטימטרים ספורים לפניי קוהאקו. "אתה..." הוא הביט בעיניו בחודרניות. קוהאקו נרתע מעט מן המבט. "אתה מלא כוח ועוצמה. יש לך שכבה קשה וקשוחה של בטחון. מתכונת הקרקע," אמר ועבר לעמוד אל מול ריין.
"מלאת אנרגיות מטורפות. חמת מזג. משולהבת ובעלת דם חם. מתכונת האש."
"רגועה ושליוה. מחושבת ובעלת יכולת זרימה אינסופית. מתכונת המים," הייתה היקארי הבאה לגלות את מתכונתה.
"קל דעת ולעיתים אינו מחובר לקרקע. נושב לפי רצונך ומסוגל לגרום לסערות לפי מצב רוחך. מתכונת הרוח," היה זה יוקי.
"ואתה..." לבסוף עמד אל מול ראיטו. משהו עצר אותו. הוא התקשה להבחין במתכונת. אך לבסוף... הצליח לגלות. באותו רגע ההלם הכה בוא. 'זה לא יתכן...' רק דאיסוקה הבחין בהילה האפלה שהקיפה אותו. 'מתכונת האפלה... כל-כך קיוויתי שזו המתכונת שלא בשימוש על-ידי אחד מחמשת הגיבורים. ציפיתי כי אותו נער יהווה חלק ממתוכנת האור. איך יתכן כי במחתרת הזוהר לא תיווכח מתכונת האור...?' המחשבות הכו בו ללא הרף. "מתכונת... האופל..." לחש, וגילה לראיטו את הדבר אשר ידע. דאיסוקה לא הראה את חששותיו ואת הפתעתו העצומה. הוא צעד לאחור ושוב נעמד כנגד כל החמישה. "הגיע הזמן להתחיל באימון!" הכריז. "נסו כולכם להתרכז. נסו לרכז את כל האנרגיה שלכם. עצמו עיניכם ונסו להרגיש איך האנרגיה זורמת בעורקיכם וממלאת את גופכם." תוך כדי מילים אלו, עשו החמישה כדבריו. ניסו להתכנס ולהזרים את האנרגיה בגופם.
אך כלום לא קרה. כך חלפו להן הדקות... ללא מעש... מתישהו כבר הפסיקו לנסות, אך לא הראו זאת כלפיי חוץ על-מנת לא להרגיז את דאיסוקה.
"זה מספיק!" פסק לפתע. "בואו ננסה קודם לעבוד על משהו אחר. יכולות פיזיות!" הכריז.
"מזה חששתי..." לחש קוהאקו והחזיק את בטנו בחשש.
"כולם, רוצו מיד לעבר הקצה ובחזרה!" קרא דאיסוקה. "צאו!"
מיד פרצו החמישה בריצה לעבר קצה החדר שנותר הרחק... כעבור כדקה וחצי לערך חלף ראיטו מיד בסמוך לדאיסוקה. מיד אחריו הגיעו ריין וקוהאקו. יוקי והיקארי התעכבו מאחור. לבסוף גם הם הגיעו.
"זה לא טוב..." מלמל דאיסוקה. אתם צריכים להצליח לרוץ ולחזור הנה בתוך דקה לכל היותר," הסביר, בעוד החמישה התנשפו באיטיות. ובעייפות.
"אין בעיה!" אמר ראיטו ומיד צעד קדימה על מנת לצאת לעוד סבב ריצה.
"עצור! עכשיו נעבוד על משהו אחר," אמר וראיטו נעצר מיד. דאיסוקה חשב כמה רגעים, ולבסוף עלה על רעיון. הוא היה נודע במחשבתו החדה והמהירה כבזק.
"מיד שלף מכשיר קטן מכיס מעילו. היה זה מכשיר קטן הדומה בצורתו למכשיר טלפון נייד המצוי בימינו. הוא לחץ על כפתור כלשהו ומיד שכבת פלדה עבה במיוחד גלשה מעל כל אחת מהדלתות שהיו בחדר, עד אשר סגרה עליה וציפתה כל אחת.
"היי! נעלת אותנו!" אמרה היקארי בבהלה לשמע קולות הבריח שנשמעו כרגע לאחר מכן.
"הבחנה דקה," עקץ דאיסוקה. מיד הסתובב והחל רץ לעבר אחד הקירות. לשמע קולות התפעלותם של החמישה, החל דאיסוקה צועד על פניי הקיר ורץ במהירות כלפיי מעלה. לבסוף הצמיד את המכשיר בתנועה חדשה לאחד מכותלי המתכת של החדר העצום, ומיד זינק חזרה מטה.
"זה סוג של בדיחה...?" תהה קוהאקו שהביט במכשיר ששהה מעלה, מופתע מכך שלא נופל.
"ממש לא. זו המשימה שלכם. תאלצו ללמוד להשתמש בכוחות המיוחדים שלכם בכדי להגיע אל השלט ולפתוח את הדלתות."
"מה זה?!" קרא יוקי בבהלה. "לעולם לא נגיע אליו...!"
"אז... לעולם לא תצאו מפה..."
קולות בליעת רוק נשמעו. החרדה הכתה בחמישייה המופתעת.
"אני אשאיר אתכם לבד עכשיו. תיהנו לכם בזמן שאתם מנסים לצאת..." גיחך לעצמו.
"אתה לא יכול לעשות את זה!" קראה ריין.
"נחשי מה. כבר עשיתי..." אמר בחיוך ולפתע נעלם כהרף עין. נראה כי הוא השתגר לבחוץ.
"מ-מה? אבל... איך הוא עשה את זה?" קרא קוהאקו בתדהמה.
"אנחנו תקועים פה לנצח ומה שמעניין אותך זה איך הוא עשה את זה?!" זעמה ריין.
האם הכל אבוד...? המחשבות התרוצצו בראשם. כן. כמה שניסתו להדחיק את המחשבה שלא יצאו משם לעולם, זו הלמה בהם בעוצמה רבה והותירה במוחם זעזוע.
ובינתיים... מחוץ לאותו אזור ששימש באותו הזמן כמרכז העולם, החלה להתנהל המתקפה הראשונה... על מחתרת ג'אמפ.
[b]המשך יבוא...[/b]
פרק מעולה!
למרות שלטעמי המשפט האחרון לא מתאים לשאר הפרק.
זיעה*
"רם ואפל עוד יותר גוון נוסף לדממה שהשתררה בעלטה" ? מה? ><
"רם ואפל עוד יותר, גוון נוסף לדממה שבלה בלה" ככה?
אולי די עם העלטה, תגיד חשיכה או אפלה, אבל העלטה יצא כבר מכל החורים ><
יש לך קטעים שאתה שוכח לכתוב מילים שהתכוונת לכתוב, למשל:
"לפתע, עשרות פנסים כבדים במיוחד ששהו בתקרת המערה העצומה."
התכוונת שהם האירו את המקום? אז תזכור לא לשכוח מילים. או הופיעו לפתע?
הולך להיות הסבר לאיך הם יבלו את הכוחות?
אממ חבל שאתה הולך, הולכים לעבור ימים רבים עד שנזכה לפרקים חדשים :(
תהנה היכן שלא תהיה ^^"
תאילנד. D:
אה... אביב, אני לא זוכר אם יש בפרק שעכשיו אפרסם עוד 'עלטות',
פשוט אין לי זמן לשנות, אז אל תהרוג אותי... "^^
[b]פרק 4; המתקפה (חלק א')[/b]
הלילה ירד. קולות ינשופים וחיות לילה אפלות נשמע מידי פעם מתוך היער הסמוך לבסיס המחתרת.
ראיטו עמד על ענף של עץ גבוה. אולי הכי גבוה ביער. מעולם לא פחד מן החושך. הוא נהג לטפס על עצים כל חיו, מאז גיל שבע, שבו נטש את משפחתו המאמצת. הוא היה רגיל לזה.
ראיטו המתין למשהו. הוא ציפה. חלפו כמה רגעים והנה הגיע אותו דבר מסוים ומסתורי. הילה עצומה שעטתה גווני שחור חזקים ומלאי עוצמה זדונית נראתה לפתע במרחק קילומטרים ספורים. ראיטו הצליח להשקיף ממקומו לאותו מרחק. הוא הבחין בסכנה המתקרבת. הוא בלע רוקו וחששות עלו בליבו. הוא ניסה להדחיקם, אך ללא הצלחה.
בינתיים, מאסארו ודאיסוקה נעו במהירות עצומה מאות מטרים לפניי ראיטו. הם רצו במהירות, מזנקים מידי פעם על ענפי העצים החשוכים. הם היו מתוחים והתקרבו לעבר דבר כלשהו. "אידיוט שכמותך! מדוע השארת אותם שם!" שאג מאסארו לעברו של דאיסוקה תוך כדי ריצה.
"אולי תשתוק כבר? ג'וקאן יטפל בזה! הוא ימצא אותם!"
"אתה באמת טיפש, נכון?! אתה לא מבין שהם עלולים להיות קורבנות בקרב השטני שעומד להתרחש בעוד זמן קצר?!" צרח מאסארו.
דאיסוקה ניסה להתעלם. הוא ידע שעשה טעות. הוא השפיל מבטו תוך כדי ריצה. השתיקה שבאה מיד אחר כך ונותרה למשך רוב הדרך הותירה רושם שליו, אך מאסארו חש סערות עזות בתוך גופו.
לפניי שעה אחת;
"מה הוא חושב לעצמו!?" שאגה ריין בזעם. היא התיישבה במרדנות על הקרקע הסלעית ושילבה ידיה זו בזו.
"אבל... אם לא נעשה כלום, אנחנו נגווע ברעב... אולי אפילו נמות פה..." אמר קוהאקו.
"הצילו!!!" קראה היקארי. קולה הותיר הד כבד בשטח המערה, אך לא נראה כי חדר את כתלי המתכת והסלע האיתנים.
"זה לא יעזור..." לחש ראיטו והשפיל מבטו, על מנת למצוא דרך, כיצד יצא מפה.
"הכל אבוד!" אמר יוקי והתיישב גם הוא על הקרקע, מותיר ראשו בין ידיו.
"תפסיק להתבכיין..." סינן קוהאקו בעוקצנות ובחן את הסביבה.
ראיטו ניסה להתעלם מן הדיבורים חסרי התובנה בכל כוחו. הוא התרכז בעצמו וניסה לרכז את האנרגיה שלו, כפי שפקד דאיסוקה.
לפתע חש במשהו. משהו אחר. הוא הרגיש את האנרגיה. אך היא נלוותה ברגשות נוספים. פחד. געגועים. חמלה. שמחה. עצב. ועוד רבים. רגשות רבים מחייו הכו בו בחוזקה.
הזיכרונות... הזיכרונות לא פסקו.
אביו של ראיטו היה איש עסקים מצליח במיוחד. חודש לפניי לידתו, טס אביו למפגש עסקים בחוץ-לארץ. המטוס התרסק בצורה מסתורית. איש לא מצא גופות. מיקום ההתרסקות גם הוא לא נודע. אביו מת. נראה היה כי זה הכל. כי כאן נגמר הסבל המשפחתי, אך לא כך הדבר.
לאחר שראיטו נולד, לא הרבה אחרי, התגלה סרטן אצל אימו. כצפוי, היא מתה. אפילו פוטרופוס לא נקבע לו.
בן כמה חודשים, נותר ראיטו בבית-החולים, שם טופל וגדל במשך שנה שלמה.
לאחר שנה, אומץ על-ידי משפחה חביבה ומלאת חום ואהבה. האומנם?
נראה היה כי אותה משפחה הייתה כה חמה וכה אוהבת. המשפחה המושלמת לילד עזוב. כך הרופאים חשבו. בלי לחשוב פעמיים, ניתן ראיטו לאימוץ.
אך פרצופם האמיתי נחשף. עד מהרה איבדו סבלנותם והחלו להטיח בראיטו קללות נוראיות, וכשגדל אפילו אלימות... פיזית. פיזית מאסיבית.
בגיל שבע לא יכול היה לסבול. ראיטו ברח מביתו, חסר ניסיון וחסר רצון לחיות. הוא ידע שבמהרה חיו יתומו ויגיע הקץ ברחוב, אך להפתעתו הצליח לחיות. הצליח לשרוד. כאשר הבין כי המוות אינו דבר רצוני, וכאשר לא היה מסוגל לסבול את הרעב הכבד שפקד אותו מידי יום, החל לגנוב. תמיד גנב פירות וירקות אחדים ולרוב לא היו מבחינים בו כלל. מעולם לא נתפס במשך שנה שלמה.
אך גם זמנים אלו תמו בגיל שמונה. לאחר שנתפס ונאשם בגדר גניבה לא מוצלחת שבוצעה ברשלנות, נשלח לבית-מאסר המיועד לבני-נוער. שם היה לו מקום ללון, אוכל, שתייה, וכל מה שרצה. התנאים היו מושלמים, יחסית לתנאי הרחוב הקודר.
ראיטו התעשת מיד. זיכרונותיו גזלו ממנו עשרות דקות. הוא הבחין כי השאר המשיכו להתלונן ולא ניסו אפילו למקד את האנרגיה.
לפתע, זה קרא. הילה שחורה כמוות החלה מקיפה את גופו באיטיות ובהדרגתיות. אט-אט, עד שכיסתה את כל גופו.
"מ-מה ק-קרה לך...?!" אמר קוהאקו הנדהם. הארבעה הביטו בראיטו, נדהמים. ראיטו לא נראה מופתע במיוחד. הוא ידע כי במוקדם או במאוחר יצליח.
"אבל... מה עכשיו?" תהה יוקי שבינתיים קם על רגליו. כך עשתה גם ריין.
ראיטו לא ענה. הוא רק הביט בקיר המתכת, ואט-אט הרים מבטו לעברו של המכשיר בעל יכולת פתיחת הדלתות.
הוא עצם עיניו וניסה להתרכז. לפתע החל לרוץ במהרה לעבר הקיר. למרבה ההפתעה הצליח גם הוא לטפס על הקיר במהירות תוך-כדי ריצה. מיד שלח מידו זרם אנרגיה אפל שצלף במכשיר והפילו מטה.
המכשיר נחת היישר בתוך כפות ידיו של קוהאקו. הוא הביט במכשיר. עיניו היו פעורות מרוב התדהמה.
ההפתעה הכתה בכולם. הם הביטו בראיטו שנחת על הקרקע מיד. לפתע נפל על ברכיו והתנשף בכבדות. נראה כי הפעולה שביצע גזלה ממנו המון כוחות.
"תלחץ... על הכפתור!" אמר לקוהאקו.
קוהאקו מיהר ולחץ מיד על הכפתור. קולות בריח נשמעו וציפויי המתכת הכבדה התרוממו מעלה.
"יש!" קראה היקארי בשמחה עזה.
ראיטו קם על רגליו ומיד יצא מתוך החדר, חולף על פני הפתח, בעוד הדלת נסגרת אחריו.
"סופסוף!" התמתחה ריין ופיהקה, בעודה צועדת קדימה, לעבר הדלת. אחריה צעדו השלושה.
ראיטו היה עייף ותשוש. הוא לא ידע לאן הוא צועד. הוא צעד לתאורת אור עמום, על פניי קרקע סלעית שנמשכה הרחק... הרחק. לפתע הבחין בדלת מתכתית לצידו. לולא שמע מתוכה קולות מוכרים, לא היה עוצר ומאזין פנימה.
"הדבר הנורא מכל... קורה!" היה זה קולו ג'וקאן.
"מה כבר קרא?" שאל קול אחר. היה זה דאיסוקה.
"אימפריית העלטה... הם... מתקיפים. המתקפה מתרחשת ברגעים אלו ממש!" אמר ג'וקאן בקול רועד ומהוסס.
"חייבים לגבש תכנית במהירות!" אמר מאסארו בקולו המבוטח. "ג'וקאן, הכן את הצבא. אני ודאיסוקה נצא קדימה על מנת לעכב אותם."
"השתגעתם? זה מסוכן!"
"אל תדאג..." אמר דאיסוקה בביטחון.
"מה עם... הגיבורים...?" שאל ג'וקאן.
"הם עוד לא מוכנים. האימונים יאלצו להמשיך כשהקרב יסתיים. בינתיים הם צריכים לנוח," אמר מאסארו. "הם בהפסקה יותר מידי זמן, לך ותקרא להם הנה. צריך להסביר להם את המצב."
"הם לא בהפסקה..." אמר דאיסוקה. מבטיהם של ג'וקאן ומאסארו הופנו לעברו.
"מה זאת אומרת... לא בהפסקה?" שאל מאסארו וכיווץ עיניו בחשדנות.
"הם במבחן ההיחלצות," פסק דאיסוקה.
"מבחן ההיחלצות..." אמר מאסארו ונאנח בזעם. "מבחן ההיחלצות?!!" שאג מאסארו. "ולא אמרת כלום?! עם הרשלנות שלך, הם היו גוועים ברעב שם, ולך לא היה בכלל אכפת!"
"תירגע בסדר! אל תתנהג כמו אידיוט!"
"אין לי כוח לשטויות שלכם. אני אלך לחלץ אותם, ואז אעביר את הלוחמים לכוננות!" אמר ג'וקאן. "אבל זכרו שחייבים למהר! לכן מהרו וצאו מיד!" ציווה על השניים.
"בסדר, בוא נלך..." אמר דאיסוקה. צעדיו נשמעו באוזניי ראיטו מצידה השני של הדלת. ראיטו נחפז למצוא מחבוא ומיד הסתתר מאחורי הצללים. הוא הביט במאסארו ודאיסוקה, יוצאים מתוך החדר וצועדים קדימה, בעוד ג'וקאן יוצא אחריהם וצועד לכיוון האחר.
לאחר שהשטח נותר נקי, חשב ראיטו מה עליו לעשות. אימפריית העלטה פותחת במתקפה. הם יהיו זקוקים לעוד כוחות, וכעת כשהוא שולט בכוחותיו החדשים, הוא מסוגל ללחום לצד מחתרת ג'אמפ.
'זה הזמן להיות הגיבור שעשו ממני!' חשב והחל רץ לכיוונם של מאסארו ודאיסוקה. נעלם בצללים-לאט... לאט...
[b]המשך יבוא...[/b]
למה?!
למה אתה נוסע?
יעבור יותר מידי זמן עד שנקרא עוד פרק...
---
אחלה פרק!