הסיפור של הפורום!

לא צריך להיות טוב בזה תסמוך עליי אתה רק צריך קצת להפעיל את הראש זה כל הכיף גם בכתיבה שכל אחד יכול לכתוב ולאט לאט משתפרים =]

כל מי שרוצה לכתוב יתקבל בברכה.
בין אם הוא טוב, ובין אם הוא לא.

אוף היה לי רעיון לפרק 2...
לא נורא פרק טוב!
אולי אני ינסה להפוך תפרק שלי לאיזה פרק 4 או משהו...

סיגל, אל דאגה.
רעיונות זה דבר גמיש.

אגב יוזמה ברוכה.
גם ממני תראו פרק חח

להגיד "אני אכתוב פרק מתישהו" לא יעזרו.
אם אתם רוצים פשוט תבקשו ממני בה"פ ואני אוסיף אותכם לרשימה.
כמו שאדם אמר רעיונות זה דבר מאוד גמיש. בקלות אפשר למצוא המשך לכל פרק.

[right]הנה הפרק שלי. אדבוק במנהג ישן ואכתוב "מקווה שזה לא יצא מטורף מדי", אם כי נראה לי שאימרה זו מיותרת בפרק זה. הוא יצא שפוי מדי.

פרק 3 – להפעיל את כוחות האש

לא עבר זמן רב אחרי זה, ולמקום הגיעו שני אנשים. אחד מהם היה לבוש בבגדי רופא, והשני היה חמוש. ברגע שהם ראו אותנו, הרופא מיד שאל:
"הכל בסדר כאן?"
"מה אתם עושים כאן?" הוסיף האיש החמוש, שכנראה היה איש אבטחה שהתלווה לרופא, למקרה שהנחש יתקיף אותם.
"ברגע ששמענו שנחש השתחרר, מכיוון ש-" החל לאמר ניק, אך אני כבר הצלחתי לשער שהוא ירצה להזכיר את הכוחות אותם קיבלנו, וזה יגרום למהומה לא רצויה, ולכן נעצתי את מרפקי בבטנו והשתקתי אותו.
"וזה בסך קצת עניין אותנו, והיה לנו די משעמם בחדר שלנו. זה למה הלכנו לחפש משהו מעניין לעשות" המשכתי אותו במהרה.
"זה מאוד מסוכן, אל תעזו לעשות דבר כזה פעם נוספת. בואו, נלווה אותכם לחדרכם." אמר הרופא. הרופא ואיש האטבחה הביאו אותנו חזרה לחדר שלנו ולאחר שהרופא וידא שכל אחד מאיתנו נמצא במיטה שלו, הם יצאו משם. ברגע זה, הרגשתי חולשה פתאומית, ונזכרתי שחרף דברי הנחש, עדיין לא הבראתי עד תום, והנחתי לעיני להעצם בדרכן הטבעית ונרדמתי.
כאשר התעוררתי הרגשתי הרבה יותר טוב. הסתכלתי הצידה וראיתי את ניק מדבר עם ג'יין. היה נראה לי שאותה העייפות שבי אינה ניכרה בהן, ככל הנראה בזכות העובדה שהם גילו את כוחותיהם. המילה האחרונה הזכירה לי משהו שהייתי מקווה שלא הייתי שומע מעולם, והוא העובדה שעליי ללמוד להפעיל את הכוח שלי עד ערב יום המחרת, ולא אמות.
"אז..." התחלתי לאמר, והשניים מיד הסתכלו לכיווני, "איך גיליתם את הכוחות שלכם?" שאלתי. לשאלתי היה צליל מוזר מאוד כשהיא הדהדה בראש שלי, ואדראבא שמוזרות השאלה לא קטנה כשהבעתי אותה בקול רם. ובכן, אין ביכולותיי לעשות דבר כנגד זה, הואיל וחיי תלויים בכך.
"בטעות באמת," החלה לענות לי ג'יין, "זמן מה לאחר שהתעוררתי הרגשתי שהחדר לא היה מאורר דיו, ולכן רציתי לפתוח את החלון. ברגע שקמתי ממיטתי והתחלתי ללכת לכיוון החלון, ולפתע החלון נפתח מעצמו! הדבר הפתיע אותי מאוד, והחלון מיד נסגר מעצמו! לאחר כמה שניות שבהן הרגעתי את עצמי, הושטתי את ידי קדימה, והצלחתי לפתוח את החלון."
הקשבתי בתשומת לב רבה לסיפור שלה, אך לא הרגשתי שסיפור זה תרם לי איכשהו. באותה מידה, יכלה לספר לי על תרנגולות בקמצ'טקה שאוכלות פילים הגדולים מהם פי עשרות מונים.
"ומה איתך, ניק?" שאלתי, מקווה שיצליח להביא הסבר יותר מסבר את האוזן.
"זה היה כל כך מגניב! אני שתיתי מים, ודעתי עדיין לא הייתה עדיין צלולה במלואה, ולכן בטעות בלעתי את המים בזמן שהכוס הייתה מכוונת לכיוון הפה שלי. מים התחילו להשפך מהכוס עליי, אבל ברגע שהבנתי מה קורה, פתאום המים הפסיקו. זה היה בדיוק אז כשהבנתי שאני שולט על מים!" סיפר ניק.
"אם כך... אני מבין שאת הכוחות שלכם גיליתם בטעות.." אמרתי להם בהתאכזבות קלה. את סיפורו היה ניתן להמשיל לסיפורים על צפרדעים שמקפצות בביצה ומכות למוות דגים, בטענה שהם מנודים מהחברה. קיוויתי שיהיה משהו טכני שאפשר לעשות כדי להפעיל את הכח. "אז, איזו תאונה צריכה לקרות כדי שאוכל להשאר בחיים?" שאלתי. לא ניכרה על פניהם רמיזה כלשהי לכך שיש בידיהם תשובה. ולפתע גם הבנתי, שליצר שריפות בטעות בבית חולים אינו דבר טוב כל כך... דא עקא (הערת הכותב: זוהי אינה שגיאת כתיב. זוהי מילה בארמית. נסו את כוחכם והבינו מה לעזאזל זה אומר) נראה שניק עלה על אותו כיוון מחשבתי שאני עליתי עליו, אך חרף העובדה שניחנתי לכאורה בכוחות האש, מבין שנינו הוא חמום המח.
"נו, אז בוא תנסה להבעיר משהו בטעות, ומקסימום, אם הכל יתחיל להשרף, אני אכבה הכל!" הוא אמר בבטחון עצמי קורן.
"אל תהיה מגוחך," עניתי לו, "אתה יודע שהרבה יותר קל להתחיל שריפה מלכבות אותה, ואינני כלל בטוח שאתה יכול לכבות שריפה בגודל כזה, ובטח שאנחנו איננו רוצים לעשות דבר שכזה בבית חולים!"
"אתה כנראה צודק." ענה ניק ברגע נדיר של שיקול דעת.
בבוקר יום המחרת שוחררנו מבית החולים, מבלי שהייתה לי שמץ של התקדמות בנוגע לאיך להפעיל את הכוחות שלכאורה ניחנתי בהן. ובכן, הואיל והתאשפזנו במשך שבועיים בבית חולים, יש בכך מן ההיגיון שלא נלך לבית הספר ביום אחרי שחרורינו מבית החולים. לפתע הגיעה אליי הברקה, וניגשתי לספר מדעים שהיה מונח על השולחן שלי מתחת לערימה גדולה מאוד (אעז אפילו לאמר "אינסופית") של דפים. פתחתי בתוכן העניינים, ולאחר מכן בעמוד שמדבר על שריפות ואש. והרי, מצאתי את אשר חיפשתי. שריפה תתכן כשיש שלושה תנאים: חומר דליק, חמצן, וחום. התחלתי להרהר במרכיבים: בשביל חומר דליק, יש לי ערימה אינסופית של דפים שאשמח להיפטר מהם; בנוגע לחמצן, יש מספיק מזה באוויר; וחום, כנראה צריך לבוא ממני. אי לכך, תיאמתי במהירות דרך המחשב פגישה עם ג'יין וניק, כדי שאוכל סוף סוף לפענח את סוד כוחות האש המשונים שיש לי לכאורה. נפגשנו באחד המקומות שאנחנו נוהגים להסתובב בהם, ובחרנו מקום שהוא מבודד יותר מעיני הציבור. תכניתנו הייתה כדלהלן: אני בכל פעם אחזיק דף, ג'יין תנסה לגרום לכמה שיותר אוויר להיות בסביבת הדף כדי שאם יוצר ניצוץ קטן, האוויר יוכל לגרום לו לגדול, וניק יהיה מוכן לכבות את השריפה שתיוצר, והיה ותקרה תאונה; ואני אנסה להדליק את הדף. התכנית במבט ראשון נראית חסרת פגם, אך ג'יין התקשתה להתמיד כה רבות בהפעלת הכח שלה. לעתים תדירות נאלצנו לעצור כדי לתת לה לאגור כוחות מחדש. שעת המפגש עם הנחש החלה להתקרב, ויחד איתה כאב משונה ומייסר התחיל להתפשט בגופי. ככל הנראה, כאב זו יהיה הכאב שיהרוג אותי אם לא אצליח לעורר את כוחותי. המחשבה על מותי המתקרב זעזעה את עולמי, והתקשתי לחשוב בצלילות במשימתי להדליק דף נייר. השמש החלה להנמיך את עצמה, ובקרוב הוריי יחזרו לבית, ויגלו שאינני שם, ודעתם תטרף עליהם. שתטרף. עליי להשאר בחיים. כמעט עמדתי לאמר נואש. אך אז, זה קרה, ובעוד שניסיתי לחמם כמה שיותר את הדף, ניצוץ קטן של להבה הופיע עליו. האוויר שג'יין הניע מיד גרם לניצוץ להתגבר, והדף נשרף בקלות. הכאב מיד נחלש, אם כי הוא עדיין היה שם מעט.
"כן! זה עובד! הצלחתי להפעיל את זה!" קראתי בהתרגשות אדירה, שמח שאני עדיין חי. תגובותיהם היו בערך "כל הכבוד," ו-"מזל טוב." לאחר מכן לקחתי ערימה גדולה יותר של דפים, וניסיתי לחזור על אותו תהליך, והדפים התחילו לבעור, כבר ללא עזרתה של ג'יין, וניק כיבה אותם.
"מה השעה?" שאלתי בהפתעה, והסתכלתי בטלפון הנייד שלי. "שש ומחצה." עניתי לעצמי.
"עלינו להזדרז לספרייה." אמרה ג'יין. כולנו התחלנו לרוץ לשם. כשהגענו, הטלפון ביסר לי שעדיין לא שבע. הסדרנו את נשימותינו, ומיד למקום הזדחל הנחש מאתמול.
"שלום, ססס. שמח לראות שכולכם כאן, וחיים. סס." הוא אמר.[/right]

וואו אחי פרק ממש אדיר!

פרק ענקק קצת הפריע לי שיש סיכום אירועים ולא ירידה לפרטים אבל זאת החלטה שלך
בכל מקרה פרק מעולה!

פרק טוב.
למרות שאני חייב להגיד שלא קרה כמעט שום דבר בפרק. כל מה שקרה היה שמייקל גילה את הכוחות שלו...

[quote=FakeBoy;1023829]פרק טוב.
למרות שאני חייב להגיד שלא קרה כמעט שום דבר בפרק. כל מה שקרה היה שמייקל גילה את הכוחות שלו...[/quote]
אני מודע לכך. לא רציתי להכביד על הפרק, וחששתי מלעשות אותו ארוך מדי. לכן רק נגעתי באותו קטע מידי של "גלה את הכוחות ולא תמות". ההיגיון רמז לי שזה לא משהו שניתן לדחוף בפסקא אחת, וזה משהו שיש להשקיע בו מחשבה ואורך.
בכל מקרה, אם ברצוני לכתוב עוד פרק, עליי שוב לשלוח הודעה פרטית, או שאתה תוסיף אותי לבד לסוף המאגר, אם תרצה בכך?

אם תרצה לחזור לסוף המאגר עליך היה לציין זאת כששלחת לי את הה"פ.
(ואני מפנה את זה לא רק לך, אלא לכולם).

פרק מעולה.
אתה כותב טוב מאוד.

פרק 4- האחד הרביעי
"טוב המטרה שלכם היא למצוא את הרביעי סססססס ו..."אמר הנחש
"ו.. לא למות בנסססיון החיפוססס " המשיך הנחש
"מה?! למות במהלך החיפוש?" קראתי בתדהמה
לא חשבתי שאני עוד פעם הולך להימצא בסיכון מוות...
"אתם מבינים.סססס אתם לא כול כך שולטים בכוחות שלכם והם עלולים...סססס לצאת משליטה"
אמר הנחש
פתאום שמעו צעדים מתקרבים לכיוון החדר
"אתם צריכים עזרה?" שאלה אותנו באדישות מוחלטת הספרנית
לא הבנתי איך היא אדישה שיש לידינו נחש מוזר...
הסתכלתי לרגע לכיוון המקום ו..
"הוא נעלם!" אמר ניק את מה שבמילא רציתי לומר,
"מה נעלם?" שאלה הספרנית, נראה היה שהיה לה רגע אחד של הפתעה ואז חזרה להיות אדישה כרגיל,
"אה.. כלום" גימגמתי
הסתכלתי מבט חטוף בשעוני והסתכלתי בתדהמה
"מה? השעה כבר עשרה לשמונה?! אני חייב ללכת !"
אמרתי במהרות והלכתי בזריזות הביתה, מותיר את הספרית האדישה ג'יין וניק מאחור,
נו באמת שחכתי שאני אמור להיות ב8 בבית שלי אחרי הכול אמא שלחה לי מסרון כול חצי שעה..
הגעתי בהתנשפות הביתה וראיתי שהשעה 8 וחמישה
"איפה הייתה בחור צעיר?" אמא שלי שאלה במבט מרוגז
אני לא מבין אותה, כולה חמש דקות.
"בסך הכול הלכתי לספרייה... " אמרתי אין לי כוח לשטויות של ההורים שלי אני צריך למצוא איזה מישהו מוזר אם כוחות מוזרים, והכוחות שלי אמורים להרוג אותי, ממש נחמד פעם שנייה.
"ארוחת ערב!" קראה אמא שלי וירדתי בזריזות למטה,
התיישבתי והתחלתי לפורר את התפוחי אדמה
"מה קרה?" שאלה אמא שלי שכנראה דאגה שהתעלף או משהו,
"כלום. למה?" עניתי בעיצבון "אה.. כלום." אמרה אימי "טוב אז.. הרופא אמר שהוא רוצה שתישארו לעוד שבוע," אמרה אימי בקול עצוב וחלש,
"מה?" קראתי בתדהמה וקמתי והפלתי תצלחת שלי על הרצפה
"אני ינקה" אמר אבי והרים את הצלחת למהר למטבח, מנסה כנראה לברוח מכול המהומה הזאת,
"כן הוא אמר שהוא רוצה שתשארו שם רק להיות בטוחים" אמרה אימי
הלכתי לכיוון הדלת יצאתי וטרקתי אותה אחרי,
כלומר , אני אמור להישאר שם עוד שבוע? הייתי שם שלוש שבועות!
הלכתי בעיצבון לעבר ההרים ,אולי שם אני ירגע או משהו..
בלי לשים לב ניתקלתי בילד אחד, הרגשתי מוזר, טיפה מסוחרר,
כיאלו מישהו לקח לי חצי מהכוחות והשאיר אותי מבולבל,
"סליחה... "אמר הילד והמשיך
המשכתי לכיוון ההרים ומצאתי מדורה אחת, קצת ישנה לא הכי טובה אבל היה ליד זה ספסל,
לקחתי מקל ופוררתי את הגחלים , הוצאתי את העצבים של העל בחלים עד שהיה רק עפר שחור,
ובכול זאת המשכתי, וזרקתי תמקל, פתאום מבין הגחלים יצא להבה אחת, עוד פעם הכוח המעצבן הזה,
הלהבה התעצמה עוד יותר ועוד יותר והיא כבר עקפה תאבנים והגיעה לספסל,
"מה לעשות? " אמרתי לעצמי "מה עושים?" הספסל כבר נשרף והרחקתי ,
עכשיו העץ שליד הספסל נשרף כולו, והתמותט תוך כמה דקות,
לא ידעתי מה לעשות האש רק גברה עוד יותר ועוד יותר, וכבר לא נותר כמעט דבל מהספסל ולא היה זכר לגחלים המפוררות,
פתאום ראיתי את הילד המוזר "אני יכול לעזור אני מבין בדברים כאלה" אמר הילד,
ראיתי אותו עכשיו בבירור, שער חום, ג'ינס וחולצה ירוקה ושני עייניים חומות , הילד התקרב על המדורה וניסה לזרוק חום עליה, "תזהר!" קראתי לעברו, ומשום מה הוא התחיל לרעוד "תזוז משם!" אמרתי לו "זה מסוכן!"
קראתי, חסר לי שילד ימות בגללי, אולי זה מה שהנחש דיבר, שאני יהרוג מישהו אחר,
הילד המשיך לרעוד, נפל והתעלף
לא ידעתי מה לעשות האש גברה וכבר לא נותר זכר לעץ,
אני לא יכול לשלוט באש זה בטוח, כבר מספיק נזק גרמתי.
"זה עכשיו או לעולם לא" אמרתי וקפצתי אל בין הלהבות לעבר הילד המעולף,


וואי איזה פרק ארוך...
טוב תנו תגובות בונות השקעתי :)

וואי יצא לי גרוע....

דוקא יצא לך פרק טוב למרות שדי מבאס שהוא לא יכול לכבות תכוחות שלו טוב בכל מקרה פרק מגניב אבל טיפה קצר

ניסיתי ארוכות לגבש דעה בנוגע לפרק שתשקף את דעתי, קצת נכשלתי, ולכן אאלץ להסתפק בתגובה הבאה:
בפרק חסרה קישוריות, וחלק מהמעברים הם מוזרים, ואולי היה מקום לפרט קצת בהם, למשל, כשהוא הסתלק באופן כל כך מוזר, או,כשהלך להרים. הדברים האלה גורמים לפרק לא להיקרא טוב.
בכל מקרה, בפרק יש תוכן טוב, אך בי לפחות הוא הותיר כמה סימני שאלה ותמיהה.