עוד פרק מושלם
Printable View
עוד פרק מושלם
אחלה פרק! פרק טוב!
[B][COLOR="Red"][SIZE="6"]פרק י': החטא ועונשו!
[/SIZE][/COLOR][/B]
"ההורים שלי יודעים שאני לא בבית." אמר טומי בקול דואג "אני משוכנע שהם יודעים שאני לא שם."
"מה נעשה?" שאל דיוויס בעודו מלטף את ראשו של ג'ימבו שהחל להתאושש. "אולי נעוף אלי ונעשה כאילו היית אצלי כל הזמן הזה?"
"לא." אמר טומי "נתמודד עם ההשלכות." הם נחתו בפתח הבית. טומי נקש בדלת בעדינות כשג'סיקה ודיוויס עמדו מאחוריו. לפתע זה נראה נורמלי למדי, הם חברים, ברור שיעמדו לצדו. הם שלישיה. רוג'ר פתח את הדלת וביקש משלושתם להיכנס לסלון, פניו היו חתומות ולא היה ניתן לפרש את הבעתן. הם נכנסו לסלון בדממה כשלהפתעת דיוויס וג'סיקה, הוריהם ישבו אף הם בסלון, הבעת פניה של אמה של ג'סיקה הייתה ברורה למדי. הם כולם התכנסו בדאגה לשלום ילדיהם, הם היו כועסים ביותר.
"שבו!" קראה גב' ברייקסטון, גב' דיישיץ' זימנה שלושה כסאות שטומי לא זיהה. "איפה הייתם?"
"היינו בגלאריה סאה." ענה טומי, מגונן בגופו על דיוויס וג'סיקה. "הלכנו לעזור לדיוויס לבצע רכישה."
"הלכתם בכוחות עצמכם." חזרה גב' ברייקסטון על דבריו. טומי מעולם לא ראה אותה כה כועסת, הוא התחרט על מעשיו. הם היו צריכים להמתין עד הבוקר. "לא חשבתם על ההשלכות? על עצם העובדה שברחתם מבלי להודיע, על העובדה שאסרנו עליכם ללכת לבד ועברתם על דברינו והכי חמור, שסכנתם את עצמכם?"
טומי הרגיש נורא, הוא חש שנהג בכפיות טובה כלפי אימו ואחיו הגדול. גם אם הוא רצה מאוד לעזור לדיוויס, היה עליו להיות זהיר ולדווח להוריו לאן הוא הולך, לבקש רשות ממשפחתו ולא להסתכן.
"שוחחנו כולנו בינינו," אמרה גב' דיישיץ'. "קוסמים אלפים ובני אנוש, מסכימים שאתם עדיין לא מוכנים להיחשף לגלאריה סאה. אנחנו חושבים שאתם עלולים לסכן את עצמכם שוב."
"זאת הפעם האחרונה, אני מבטיח!" קרא דיוויס כשאדון שארגל קטע אותו עם ידו. מסמן לו לא להוסיף מילה, מה שהוחלט אין להשיב. לא משנה מה הם שלושתם יגידו.
"ג'סיקה," המשיכה גב' דיישיץ'. "לאור העובדה שבאמצעות המטאטא שלך הגעתם לגלאריה סאה, אני מחרימה לך אותו עד להודעה חדשה. אני גם מחרימה לך את כל השיקויים החדשים ואת ספרי הלימוד, וגם את הקדרה. וכמובן, ספר הלחשים מוחרם."
ג'סיקה הנהנה בהסכמה, כשדמעות זלגו מעיניה.
"דיוויס," אמר אדון שארגל. "אני אוסר עליך לבקר בביתו של טומי, בהחלטה משותפת עם הוריו של טומי, עד להחלטה המשותפת. אני גם אשמור במשרד שלי את התוכי הזה, מה שמתברר כמשהו שקשור לעולם הזה שלכם. משהו, שאתה עדיין לא מוכן אליו."
דיוויס התיישב על הרצפה בכעס. טומי הכיר את אדון שארגל, כשהוא מחליט משהו, זה סופי.
"טומי," אמרה גב' ברייקסטון. "כמו שכבר אמר אדון שארגל, אני אוסרת עליך ללכת לביתו של דיוויס. אני מנתקת אותך לכל מה שקשור לגלאריה סאה עד להודעה חדשה. כספיון יישאר פה איתי ואילו אתה נשלח לקייטנה שממומנת מטעם שיכון פאלצוויט, יחד עם כל ילדי השיכון. אתה הולך לחיות חיים רגילים לחלוטין במשך השבוע וחצי הקרובים."
טומי קיבל על עצמו את הגזירה בהבנה. הוא הבין כי הוריהם מעוניינים להבהיר להם את חומרת האחריות שיש להם וכי אין הם יכולים לנהוג כרצונם ולסכן את עצמם. הוא שנא את הקייטנה של שיכון פאלצוויט, המחנה שבשולי נהר נוגט הרחב היה מוזנח ועני עד מאוד, ילדים השתובבו בדרך כלל בהתזת בוץ ורפש אחד על השני והפעילות היותר מרתקת הייתה כשהמדריכה הגישה להם דפים משומשים ריקים ממשרד כלשהו וביקשה מהם לגזור כל מה שעולה בדמיונם.
היה גם את אדון צקצקו הנורא, כשטומי נזכר בו צמרמורת חלפה בגבו במהירות. אותו אדם זקן שהגיע מאסיה הרחוקה, נהג לאכול מאכלים מוזרים לעיני הילדים ולהטרידם. הוא גם נהג להפחיד אותם ללא כל סיבה מיותרת, רוטן כי הם כולם מפונקים וחסרי כבוד למבוגרים.
"עוד לא סיימנו." אמרה גב' דיישיץ' בקול נוקשה. "יש לי פה שיקוי שיסכם את העונש שלכם ויוודא שתצייתו לחוקים החדשים. זהו האנטמורפ, שיקויי שנועד לעזור לשוכני אנרגיה לשמור בתוכם את האנרגיה שרכשו או לסירוגין לשמור על צורתם או צורת הדמונים שלהם שנוצרה באמצעות האנרגיה שרכשו."
"אמא לא!" אמרה ג'סיקה מייבבת בבכי, "זאת אשמתי! אני שכנעתי אותם ללכת, אל תעשי להם את זה!" טומי מיד הבין שהשיקוי הזה לא ממש נועד לעזור להם במקרה הזה.
"שקט ג'סי." אמרה גב' דיישיץ'. "את עלולה להעיר את התאומים, שיקוי השינה שלי לא עמיד ליבבות שלך!"
"ג'סיקה," אמרה גב' ברייקסטון. ניכר שהמעמד החל להיות לה קשה מאוד. "אני תומכת בזה, זה בסדר. הילדים צריכים ללמוד לקח."
"שיקוי האנטמורפ הינו שיקוי רב עוצמה שלמעשה שומר על הצורה העכשווית של המשתמש, במקרה שלכם, השיקוי מרוכז מאוד, כך שהוא יחזיק מעמד לעשרה לילות. השיקוי ישמור על צורתכם המקורית, כך שזנבכם ואוזניכם יישארו כצורת בני האדם. לא תוכלו לתקשר עם הדמונים שלכם ולא תוכלו לזמן שום דבר, אם כבר יש לכם איזושהי אנרגיה תמסרו אותה לגב' ברייקסטון כעת, היא תשמור את זה עד לכשיסתיים החופש."
"יש לי כדור אנרגיה אחד." אמר טומי לגב' דיישיץ' "איך אני מעביר לה אותו?"
"תוציא אותו החוצה." אמרה גב' דיישיץ, כשג'סיקה פלטה יבבה חזקה ועצובה במיוחד. "זה יישמר אצלה ואז תקבל אותו חזרה כמו חדש."
"כח האנרגיה אשר ברשותי, בא היישר אל כף ידי!" אמר טומי בעצב, כדור האנרגיה הכסוף לבן גדל לגודל כף ידו וריחף מעל בדממה, כשגב' ברייקסטון ביקשה ממנו להעביר לה אותו, טומי הוביל את הכדור אל כף ידה, שם ריחף לכמה שניות ואז גווע. הוא ודיוויס שתו את שיקוי האנטמורפ בדממה לאחר שהעלימו את זנבותיהם.
הוא ניסה להוציא את זנבו שוב, אך ללא הועיל. זה היה מגוחך אפילו לנסות. הוא לא רצה להראות למבוגרים שהוא כועס על החלטתם, הוא ידע שיש צדק בדבריהם. עם זאת, היה לו קשה מאוד לגלות שכל כוחותיו נגזלו ממנו. הוא ניסה והוכח לו שכלום לא שם. גם כשניסה לתקשר עם כספיון זה פשוט לא עבד.
כל שאר המאורעות כבר לא היו חשובות בעיני טומי, הוא הרגיש כאילו הוא נכנס למעין בועה שכזו שסגרה אותו מכלל האנשים סביבו. הוא הנהן לעבר דיוויס וג'סיקה כשהם חצו את מפתן הדלת, מותירים אותו לבד. אימו התיישבה על ידו והסבירה לו משהו ברוך, אבל לא היה לו אכפת. הוא כלל לא הקשיב לדבריה, או לדברי רוג'ר. רוג'ר כיסה את כספיון והעלים אותו מעיניו של טומי. ליבו של טומי דהר, ראייתו טושטשה לרגע ודמעות זלגו מעיניו. הוא הזדקף וטיפס במדרגות לכיוון חדרו, רק שם, נתן דרור לבכי שכה רצה להתפרץ. לבסוף, הוא פשוט נרדם.
גב' ברייקסטון נכנסה לחדרו בשקט לאחר כמה שעות, עמדה על יד טומי הרדום וליטפה את ראשו, היא הוציאה מכיסה בקבוק שקוף ושפכה על צווארו, לעיני אדם רגיל, לא היה ניתן לראות דבר, אך היה זה שיקוי שקוף המורכב מאנרגיה בלבד. טומי זז מעט באי נוחות וגב' ברייקסטון הזדרזה להסתלק מהחדר.
[COLOR="Silver"][B][SIZE="7"]המשך יבוא...
[/SIZE][/B][/COLOR]
לא קרה הרבה בפרק, אני מקווה שזה אומר שמצפה לא מעט הפתעות בפרק הבא, במיוחד לאור הסיום...
לא קרה הרבה, מלבד העובדה שכולם מרותקים....
אגב קוראי היקרים, אתם ממש ממלאים לי את המוטיבציה להמשיך עם התגובות התחממות לב שלכם.... שבע מאות צפיות ואילו רק תגובה אחת בפרק האחרון? איך אדע אם אתם מעוניינים שאמשיך?
אגב אני כבר כתבתי עוד עשרים פרקים, כדאי לכם. הפעם, אני לא פורש.
פרק מדהים כהרגלך,הפרק הפעם עוד יותר טוב משאר הפרקים!
עיצבנת אותי, ובגלל זה אני לא מגיב ><"
אבל רק שתדע, שאני ממשיך לקרוא.
אני חושב שלא הבהרתי את עצמי בתגובה הקודמת, התכוונתי שזה שלא קרה הרבה רק מגביר את המתח לקראת הפרק הבא, המשך כך!
[COLOR="Red"][SIZE="6"][B]פרק' י"א: קייטנה רגילה ומשעממת, האומנם?[/B][/SIZE][/COLOR]
השמיים מעולם לא היו כה כהים, מעין סגול עצוב עטוף ענני פחם כהים המסודרים במעגל כמעט לא טבעי. שעה כה מוקדמת בבוקר אינה מקבלת את אורחיה בברכה, רוחות קרות נשבו מחלונו הפתוח של טומי ניסו לשכנעו לשוב ולשכב במיטה. טומי הזדקף והתמתח. כל דיירי הבית ישנו ולכן טומי השתדל שלא להשמיע כל רעש. עם זאת, הוא זכר היטב עד כמה בודד הוא. מבט חטוף לעבר המקום הריק שבו כספיון נוהג לרבוץ הותיר בו את הרגש הריקני הזה. טומי מצא עצם לעוסה מהעוף שאכלו לארוחת הערב, ככל הנראה שכספיון שמר לעצמו את זה למאוחר יותר.
דלת חדרו נפתחה ורוג'ר נכנס פנימה. "למה אתה ער?" שאל רוג'ר כשהוא מחזיק בידיו שני ספלי שוקו. טומי חייך, רוג'ר תמיד ידע לצוץ ברגעים הכי קשים עם כוס השוקו המפורסם שלו, דבר שתמיד עודד את רוחו.
"קצת קשה לי לישון," אמר טומי, הוא סגר את חלון חדרו והתיישב על מיטתו בכבדות. רוג'ר נהג בהתחשבות, הוא לא הוציא את זנבו ושמר על פרופיל נמוך, ניכר שבא להקשיב יותר מלדבר. "רוג'ר אני ממש מתגעגע לכספיון!"
"כספיון גם מתגעגע אליך," אמר רוג'ר בחיוך "אבל כרגע הוא יושן והנחירות שלו מעצבנות אותי. עכשיו כשרכשתי אותו כדי לשמור עליו בשבילך, אני שומע כל תזוזה שלו. הוא אפילו מדבר מתוך שינה!"
"עבר עליו יום קשה," צחק טומי ולגם מהמשקה החם. "רכשנו אתמול שני כדורי אנרגיה בכוחות עצמנו, הכדורים היו מושלמים!"
"בטח רכשת עוד הפעם זחלים סגולים." אמר רוג'ר, לוגם אף הוא מהמשקה, שבאופן מחשיד פשוט לא נגמר.
"רכשתי את האנרגיה של ציפור אקווה ושל ניב מנוקד!" ענה טומי בפרצוף חמוץ, כשמשקהו התמלא מעצמו שוב. "אפילו עשיתי את מה שעשית וגרמתי לכספיון לשנות צורה, לאחר שהבאתי לו את האנרגיה של ציפור האקווה והבסנו את הניב מנוקד!"
"אתה מאוד מוכשר טומי," אמר רוג'ר והביט בעיניו של טומי. רוג'ר היה האח הגדול המושלם. טומי תמיד יכל לסמוך עליו שיהיה לצדו בכל מצב, רוג'ר תמיד ידע להגיד את המילה הנכונה שתגרום לטומי הרגשה טובה יותר. לפתע, כבר לא היה ממש משנה שהוא הולך לקייטנה של שיכון פאלצוויט, געגועיו לכספיון נמוגו והרגשתו השתפרה פלאים. הלא הכל דבר זמני הוא. "אני בטוח שתצליח מאוד בגלאריה סאה."
"רוג'ר," אמר טומי לפתע, מניח את ראשו על ברכיו של רוג'ר ופיהק. "אני רוצה להילחם מולך יום אחד."
"אני אשמח להילחם מולך יום אחד," אמר רוג'ר והביט בטומי במבט רציני. "זה יקרה במוקדם או במאוחר."
טומי נרדם. משפטו האחרון של רוג'ר הותיר בו הרגשה מעט לא נעימה והוא כמעט והתחרט שביקש להילחם מולו. הוא רצה להתנצל ולחזור בו, אך הוא כבר חש שהוא לא יכול לדבר.
כשטומי התעורר הוא גילה שרוג'ר כבר יצא לגלאריה סאה, אף אמו כבר לא הייתה בבית והוא גילה מכתב על השולחן הקטן בסלון. אמו השאירה לו הנחיות לקראת הקייטנה בדיוק כמו בכל שנה. הכל התנהל כרגיל. הוא ידע שנותרה לו שעה להיות מוכן למחנה קיץ. הוא הכניס את ארוחת הצהריים שאמו ארזה לו והכניס את הבגדים שקיפלה לו מראש, טומי בדק את כל זוגות המכנסיים וראה שהחור המוחבא לזנב עדיין היה קיים. הוא שתה כוס מים קרירים ועזב את הבית, מחכה ליד תיבת הדואר שבכניסה לחצר ביתו.
ההסעה הגיעה בזמן, כיאה לדייקנות ההולנדית. טומי עלה והתיישב באחד המושבים הריקים, נמנע מקשר עין עם חבריו לקייטנה. הוא שקע במחשבות ובדמיונות, חולם כיצד הוא רוכש כדורי אנרגיה ונלחם נגד דמונים. לפתע ההסעה נעצרה וכולם החלו לרדת מהאוטובוס. הם נכנסו לאוהל ירוק גדול וישן, שם הם גילו שהיו שולחנות מסודרים בשני טורים ארוכים. כסאות סודרו סביב השולחנות באופן צפוף למדי. המדריך סימן להם להתיישב בטור הימני והם צייתו לדבריו. טומי לא ממש שם תשומת לב לשום דבר שהתרחש סביבו, מבחינתו, הקייטנה הייתה בזבוז של זמן. קבוצת ילדים נוספת הצטרפה להתיישב סביב השולחנות, וכשהאוהל התמלא לחלוטין עמד המדריך וסימן לכולם לשתוק, זמזום הלחשושים היה כמעט בלתי נסבל, הילדים הנרגשים שמחו לפגוש אחד את השני לאחר תקופה לא מבוטלת של זמן. מאז חופשת הקיץ האחרונה היו כאלה שגם השתנו כמעט ללא היכר, דבר שכנראה גרם לילדים האחרים התרגשות רבה.
היום הראשון עבר במהירות, החליטו לפנק אותם בפעילויות ספורט ולקראת הערב הגישו לכולם גלידה. טומי נכנס למיטתו במאהל השינה וניסה להירדם, מבלי ליצור קשר עם אף אחד. כל מי שדיבר איתו זכה לתשובה קרה וחסרת התעניינות. טומי מעולם לא נהג כך לאיש, על כן מעמדו החברתי היה גבוה והתנהגותו גרמה למדריכי הקייטנה לתהות.
סוף השבוע חלף על טומי בסבל רב, ילדי הקייטנה לא אהבו את התנהגותו המוזרה והחליטו להתנכל לו ולהציק, אך לטומי לא היה אכפת. כמעט בכל יום הוא גילה שתיק הגב שלו נעלם, עד שלבסוף כבר ידע שהתיק מחכה לו על אחד ענפי עץ האלון שהיה בפתח מאהל השינה. משחת השיניים שלו כבר בוזבזה לחלוטין ופריחה במרכז פניו הוכיחה לאן נעלמה לה משחת השיניים.
חצות הלילה. יומיים לפני שנגמרה הקייטנה טומי החליט שנמאס לו, הוא החליט לגשת למדריך שלו ולהתחנן לחזור הביתה, הוא יצא ממאהל השינה בדממה, כל שאר הילדים כבר נדמו ולא ממש התחשק לו להעיר אותם. הוא כבר עמד לצעוד לעבר מאהל ההנהלה, כשנזכר שהוא צריך להתפנות בדחיפות. לא היו שירותים בכל מתחם המחנה, כך שעל טומי היה לצאת מהמתחם לעבר השיחים העמוסים שהיו בצד הנהר. הוא הזדרז ומצא פינה מוסתרת. כשסיים, הוא חזר על עקביו, שומע את רחש העלים בכל פסיעה שלו. פתאום טומי צעד על משהו רך וחלק. הוא חשב שזה גזע, אך כשהביט קדימה הוא גילה שמדובר בנחש גדול ממדים בצבע ירוק-אדום, הנחש הביט בטומי בכעס וליבו של טומי פעם. לא היה זה נחש רגיל ללא כל ספק, עיני הנחש היו עיני אדם חומות. לטומי לא היה כל ספק, היה זה דמון.
טומי לא זז, הוא לא ידע מה הנחש המוזר הזה מסוגל לעשות, אך הוא זכר היטב את האנטמורפ שחויב ליטול. הוא לא יכול לשנות צורה. לפתע טומי שמע קולות מבעד לשיחים, כשקרן אנרגיה חזקה העיפה את הנחש הרחק מטומי. מבעד לשיחים קפץ אחד המדריכים הבוגרים, הוא היה בעל אוזניים מאורכות וזנב לבן, מה שהוכיח את זהותו כאלף, הוא הביט בטומי בפחד.
"אל תדאג," מיהר טומי להרגיע אותו. הוא רץ הצידה והניח למדריך לתפוס את מרכז הזירה. "אני גם אלף ואני בוגר."
"בנג'ו!" קרא המדריך כשדוב קוטב קטנטן שוגר משום מקום. אז המדריך הושיט את ידו קדימה מגבש כדור אנרגיה לבן מסנוור. "כדור אנרגיה!" הוא שיגר את הכדור לעבר הדוב שהתנפח לממדים עצומים. אדי קור נראו מכל חלקי גופו של הדוב וזרועות רגליו הקדמיות נעטפו בקרח נוצץ. הדוב נעמד על רגליו האחוריות וזינק לעבר הנחש, הדוב החל להכות את הנחש מכות נמרצות, וניכר שהנחש ספג מכות ישירות, עף מעט אחורה עם כל מכה. הנחש החל בפעולה מוזרה שטומי לא הכיר, הוא החל לשאוף אוויר מהפה, כשניצוצות ועלים יבשים עפו היישר אל תוך פיו.
"טומי!" קרא המדריך "הוא עומד לירות! עשה משהו!"
טומי נדרך, עלים יבשים החלו לעטוף את גופו של הנחש, ככל הנראה שהנחש רכש אנרגיה כלשהי מהעלים, לטומי לא היה מושג. הנחש ירה קרן אנרגיה סגולה שפגעה בבנג'ו הדוב חזיתית. הדוב הועף אחורה והוטח באחד העצים. בנג'ו הזדקף מיד אך משהו לא היה כשורה, בנג'ו לא עמד זקוף, הוא היה חלש ופניו קיבלו גוון סגול. טומי הניח שהוא הורעל. הנחש שעט לעברו וחבט בו בעוצמה ומיד החל בביצוע שאיבה נוסף!
"טומי עשה משהו!" נבהל המדריך, נראה שבנג'ו לא יעמוד בקרן רעל נוספת שכזו. "אין לך דמון משלך? למה אתה לא משנה צורה?!"
עלים נוספים בקעו מגופו של הנחש, כשהוא ירה קרן רעל נוספת שתפגע, ככל הנראה, חזיתית בבנג'ו.
[COLOR="Silver"][B][SIZE="7"]המשך יבוא...[/SIZE][/B][/COLOR]
מדהים, מותח, כל הכבוד!
מחכה לפרק הבא
אם מישהו כאן רשם תגובה שלילית אחת על אחד מהפרקים של הסופר המהולל הזה שמשתווה למיכאלנגלו אני אגרום לו להתאבד :@
[COLOR="Red"][B][SIZE="6"]פרק י"ב: כוח הרצון.
[/SIZE][/B][/COLOR]
בנג'ו הועף אחורה בעוצמה, הוא כמעט והוכנע לחלוטין וטומי ידע כי עליו לפעול בצורה כלשהי. הוא קימץ את אגרופיו והחל לנסות לשנות צורה, הוא ריכז את כל כוחותיו ופניו כהו ממאמץ. לפתע, משהו זז. הוא הרגיש חזק יותר, הזנב ואוזניו יצאו. משהו גרם לאנטמורפ להתבטל.
"מעולה טומי!" קרא המדריך, הוא המשיך לחלק לבנג'ו פקודות, אך בנג'ו הוטח לאחור והוכנע.
"כספיון, דרקון כסוף זעיר אשר תמיד נמצא לצידי, בוא ותעזור לי לבצע רכישה," צרח טומי, ליבו פועם במהירות והרים את ידו הימנית. "השתגר!" אור כחול התרסק על הארץ מול טומי, כשכספיון המופתע הביט בטומי בשמחה.
'ברוך שובך כספיון!' קרא טומי 'מוכן?'
'ללא כל ספק!' ענה כספיון בשמחה בעודו ממריא לאוויר. 'אני מוכן לקבל כל פקודה ממך.'
'אז קדימה,' אמר טומי, מושיט את זרועו קדימה 'צווחה על קולית!'
כספיון עף קדימה וצווח בכל הכח, מעיף יחד איתו עלים וקרשים היישר לעבר הנחש. הקרשים פגעו בראשו של הנחש וניכר שזה הפריע לו. בנג'ו קפץ לעבר הנחש בשנית והנחית עליו אגרוף קפוא רב עוצמה. לסת הנחש פגעה בעוצמה בקרקע והוא החל לשאוב שוב, כשעלים נוספים צמחו על גופו עכבישים ירקרקים החלו להגיח מהקרקע, ככל הנראה הנחש זימן אותם. טומי ידע שזו ההזדמנות שלו.
'כספיון,' קרא טומי במחשבתו, מצביע לעבר העכבישים. 'תקוף אותם, אתה נראה הרבה יותר חזק מהם!'
'קלטתי אותך,' ענה כספיון וטס לעברם. לאחר שחבט באחד מהם הוסיף, 'קוראים להם קורי פחד, אל תזלזל בהם בקלות. הם חברים מאוד טובים של הגחון אדום.'
"כח האנרגיה הטמון בקורי הפחד, אני מצווה עליך בזכות שליטתי!" קרא טומי, מכוון את ידו לעבר שני עכבישים מעולפים "השתחרר!" כדור בהיר בגוון חרדל נוצר וחוטי אנרגיה נוצצים עטפו אותו, הוא נשאב ישירות אל תוך ידיו של טומי, ששלח אותו באופן מידי לעבר כספיון.
גופו של כספיון הפך דביק ועיניו בהקו באור אדום, עורו הפך לבן וציפורניו התארכו בזמן שכנפיו נעלמו לחלוטין. הוא היה נראה כמו לטאה לבנה ודביקה. כספיון קפץ קדימה וירה קור דביק היישר לעבר הנחש, שניסה לפעור את פיו ולבצע שאיבה נוספת, נראה שלסתותיו של הנחש היו דבוקות ושאיבה כבר לא באה בחשבון. אך הוא עדיין היה מסוכן מאוד. כספיון עמד לשלוח קור נוסף כשהזנב הענק והכבד של הנחש חבט בו במלוא העוצמה, כספיון התרסק בכל הכח. טומי חשב בקדחתנות, המצב נראה לא טוב. הוא ניסה למצוא דרך נוספת לעזור לכספיון, הוא כבר העניק לו כדור אנרגיה אך ניכר שהגחון האדום פשוט חזק מדי, לפתע, כשכספיון התרסק שוב ברצפה מחמת זנבו העצום של הגחון, זה היכה בו.
'קדימה כספיון, בוא נארגן לנו עוד כדור אנרגיה אחד!' אמר טומי, כספיון צווח על העכבישים בעוצמה וגרם לעלפונם של צמד עכבישים. טומי ריכז את כדורי האנרגיה שלהם לכדור אנרגיה אחד, הקיף את כף ידו ודחס את כדור האנרגיה היישר אל תוך החזה שלו. ההרגשה הייתה מוזרה, זה הרגיש כאילו הכל קפא לפתע, הוא יכל לשמוע את פעימות ליבו ולראות את הכעס בעיניו של הגחון האדום, מכפות ידיו הוא הרגיש שיש לחץ חזק מאוד והוא חש צורך להושיט את ידיו קדימה ולשחרר משהו. לא היה לא מושג מה הוא עושה, לרגע אף הרגיש שהוא בכלל צופה מהצד. הוא זינק קדימה ושלח עם כפות ידיו מעין רפש צהבהב חיוור, היישר לעבר פניו של הגחון. הוא לא אהב את זה כלל, ניכר שזה שרף לו מאוד.
טומי לא בזבז זמן, הוא המשיך להתקדם במהירות לעבר הגחון, יורה את הרפש הצהבהב הזה מבלי לדעת בכלל כיצד הוא עושה זאת. הגחון התעצבן מאוד ולבסוף קרס, כשכספיון הנחית עליו אגרוף עוצמתי, גורם לכל עליו לנשור ומותיר אותו מעולף ומוכנע על הקרקע. העכבישים שנותרו ברחו מהמקום בבהלה.
"כח האנרגיה הטמון בגחון האדום, אני מצווה עליך בזכות שליטתי," קרא טומי בקול, מושיט את ידיו קדימה. הוא קיווה שהגחון הוכנע ולא תיווצר שום בעיה. "השתחרר!" כדור אדום כהה, מוקף ברקים שחורים קטנים עף היישר לעבר כפות ידיו של טומי ונעלם. טומי חש שהלחץ בכפות ידיו נרגע בזמן שכספיון שב לאיטו לצורתו המקורית.
"מרשים!" קרא המדריך לעבר טומי. "עוד לא התחלת ללמוד בגלאריה סקול וכבר יש לך יכולות כאלו?"
"אני בטוח שלכל שוכן אנרגיה יש כאלו יכולות." ענה טומי בביישנות, כשכף ידו תמכה את ראשו. "כספיון עשה את כל העבודה גם ככה."
"טומי, אני לא מכיר הרבה תלמידי שנה ראשונה שמסוגלים להשתלב בקרב!" צחק המדריך וניגש ללטף את בנג'ו שהספיק לחזור לצורתו המקורית. "אגב, קוראים לי ג'ון. אני תלמיד שנה שלישית בגלאריה ואני גם גר במאלבורק. אני בעצמי לא יודע להשתלב בקרב!"
"הא?" נדהם טומי, עצם המחשבה שלא כל אחד מסוגל להשתלב בקרב הדהימה אותו, זה לא קשה במיוחד. "סך הכל עקבתי אחרי רוג'ר אחי, ביצעתי כל דבר במדויק."
"העניין הוא לא איך שאתה מבצע את הפעולה," ענה ג'ון, מנקה את כל סימני הקרב שנותרו. "קשה לשמור על ריכוז מוחלט לאחר ההתערבות, לפעמים אפשר לאבד לגמרי את הראש, יש כדורי אנרגיה שעלולים להרוג את האלף. צריך להיות ממש אמיץ להכניס כדור אנרגיה שאתה לא מכיר אל תוך הגוף."
"או ממש טיפש," הובך טומי והרכין את ראשו. "לא היה לי מושג, פשוט חיקיתי את רוג'ר."
"כדאי שתזהר פעם הבאה," אמר ג'ון והצביע על כספיון ואוזניו התקצרו לגודל נורמלי, בזמן שזנבו נעלם. "גם הדמון שלך עשוי להיות בסכנה אם אינך יודע לגבי כדורי האנרגיה שאתה רוכש. כדאי ללמוד היטב את הנושא לפני שאתה ניגש לקרב בצורה כזאת. אני באופן אישי מעדיף לקנות כדורי אנרגיה מאשר לרכוש אותם. גם את בנג'ו קניתי. בכל אופן, כדאי שנחזור עתה למאהל. השתדל שלא להסתבך בצרות."
טומי נשאר מאחור, הוא היה מבולבל. הוא זכר שהאנטמורפ הינו חזק מאוד. הוא לא הצליח לחשוב על דרך ששחררה אותו מהאנטמורפ. הוא באמת צריך להיזהר יותר עם כל הרכישות הללו, עליו לברר מה בריא בשבילו. כפות ידיו כאבו לו לרגע והוא החל לצעוד לעבר המאהל, שולח את כספיון חזרה לביתו. הוא כה שמח לראות את כספיון שוב, זה הרגיש לו כל כך טבעי. כשהוא החזיר את אוזניו וזנבו למקום הוא חזר למאהל, זוחל בעדינות למיטה. מסתבר שזה לא יהיה משעמם כבעבר. . הוא עצם את עיניו ונרדם, כשחיוך פרוס על פניו.
[COLOR="Silver"][B][SIZE="7"]המשך יבוא...
[/SIZE][/B][/COLOR]
פרק מעולה, קרב אדיר!
אחרי כל פרק אתה משאיר בדיוק את הכמות הנדרשת של מתח,
הפרק מרגיש שלם בפני עצמו ובכל זאת יש עדיין משהו לא פתור.
המשך כך, מחכה לפרק הבא.
נו, קדימה! מתי הפרק הבא?
אני כבר בפרק ד', קשה לי לשמור על קצב הקריאה, לכן אני כבר עכשיו אאיר לך על כך שהסיפור ממש טוב. ללפחות עד פרק ג'.
[B][COLOR="Red"][SIZE="6"]פרק י"ג: רגשות אשמה.
[/SIZE][/COLOR][/B]
היומיים האחרונים עברו על טומי בנעימים. הוא אומנם לא השתמש בכוחותיו כלל, עם זאת, הוא ידע שכוחותיו קיימים. הוא חזר להיות חברותי לכולם וג'ון הרבה להיות סביבו, הם מצאו המון הזדמנויות לשוחח בפינה מרוחקת על גלאריה סאה ועל שנת הלימודים המתקרבת במהירות. ג'ון סיפר לו על השיעורים המרתקים ועל הקרבות הקשים, על המורים ועל החברים. טומי לא יכל לחכות כבר עד ליום המיוחל שבו כף רגלו תדרוך בבית הספר. כשטומי חזר לביתו גב' ברייקסטון חיכתה לו בסלון, היא חייכה לעברו בעייפות. טומי הציץ בשעונו, מחוגו הגדול הורה על הספרה תשע. הוא הוריד את התיק בכבדות וזרק אותו על הספה, בעודו מדלג במדרגות לעבר חדרו האהוב. הוא נכנס פנימה ושחרר את אוזניו וזנבו, בעודו צולל למיטתו הנוחה.
טומי מעולם לא ציפה לבוקר כפי שציפה לבוקר יום שלישי הכה קרוב. יום הלימודים הראשון. הוא הציץ במחוג הגדול שבחדרו, הוא היה תקוע בעקשנות על הספרה עשר, כמי שמגונן בכל נפשו על הספרה, מתעקש שלא לעבור לספרה הבאה. כמה נאמן הוא המחוג, חשב לעצמו טומי. דקה אחר דקה, כחצים המפלחים את גבו של המחוג והוא עומד איתן. המחוג נדמה היה לפתע כמו כספיון, שהגן על טומי בכל כוחו ושמר עליו. הוא נזכר בקרבות שעברו עליו בימים האחרונים, כמה חזק היה כספיון. טומי דמיין את הערפל הכבד, הוא לא יכל לראות דבר. כספיון עמד מולו ודמות אפילה התמודדה מולו, הוא צווח בעוצמה אך ניכר שזה לא הפריע לדמות. טומי שלח לעבר כספיון כדורי אנרגיה שחורים, אחד אחרי השני, כשכספיון טפח וצמח לגבהים עצומים. הוא הסתובב לעבר טומי ושאג לכיוונו. שולח כדורי אופל מוזרים. טומי לא יכל לזוז, כפות ידיו הפכו לפתע לכדורי בטון ענקיים. הוא ניסה לרכוש את כספיון, אך ללא הועיל. ידיו פשוט היו כבדות מדי.
'טומי!' צעק כספיון בקול עמוק. טומי הרגיש כאילו הראש שלו הולך להתפוצץ, כפות ידיו בערו מכאב והוא לא יכל להניע את רגליו, הרצפה הייתה חלקה מדי. 'טומי!' הדרקון הכביר רושף האש צרח.
"טומי!" הקול נשמע מעט יותר עדין, אפילו נשי אפשר לומר. "טומי קום כבר!"
"הוא נרדם ממש חזק." צחק רוג'ר, גלום טיפס על מיטתו של טומי וקיפץ על פניו. טומי החל להתעורר באיטיות. החלום היה מוחשי מאוד עד שהוא עוד יכל להרגיש את הכאב בכפות ידיו. הן אפילו היו מאוד כבדות. "חכי רגע אמא, משהו לא בסדר."
"למה הוא לא פוקח עיניים?" שאלה גב' ברייקסטון. טומי ניסה להזדקף אך הוא סבל נורא. כפות ידיו בערו מחום, הן היו משותקות לחלוטין. עיניו נשארו עצומות מרוב כאב. "מה קרה לכפות ידיים שלו?"
"אמא, נראה לי שהוא מורעל." אמר רוג'ר, כשידיו הקרות נגעו בכף ידו של טומי. טומי עיוות את פניו ופקח את עיניו. הוא הציץ לעבר כפות ידיו שהיו נפוחות מאוד, גוון עורן היה אדום כהה מאוד. "תגיד טומי, אתה השתלבת בקרב?" טומי הנהן בחיוב.
"גם כספיון מורעל!" קראה גב' ברייקסטון. "רוג'ר אנחנו לא יכולים לצאת לבית הספר בצורה כזאת, אני חייבת לרקוח לו ולכספיון משהו נגד הרעל. כספיון בטח מותש מאחר שעף כל הדרך חזרה לפה."
גב' ברייקסטון ורוג'ר עזבו את החדר בכוונה לרקוח משהו נגד רעל.
'כספיון אתה בסדר?' שאל טומי. הוא חשש שכספיון כועס עליו, בגללו כספיון ספג את הרעל. 'אתה ער?'
'אני לא מרגיש כל כך טוב.' ענה כספיון, הוא הרים את ראשו בכבדות לעבר טומי. 'אני חלש והגב שלי בוער.'
'אני כל כך מצטער כספיון.' אמר טומי והביט לעבר החלון. השמש כבר ניצבה והחלה את המשמרת שלה, הם אמורים ללכת לבית הספר היום. 'אני פעלתי בטיפשות. אני גרמתי לך צער והכאבתי לך.'
'טומי...' אמר כספיון באיטיות. הוא הביט בעיניו של טומי ודמעות עלו בעיניו. הוא הרכין את ראשו מעט.
'אני לא מוצלח ולכן גרמתי לך סבל רב,' טומי החל לבכות אף הוא, כשהוא חש את ההחמצה הכואבת והפחד שלא ילך לבית הספר ויפסיד את היום הראשון. 'אני תמיד ממהר לעשות מעשים מבלי לחשב את ההשלכות. ההורים שלנו צדקו בכך שלקחו ממני את הכוחות, ואני בעקשנותי גרמתי לך סבל נורא. הייתי צריך להניח לג'ון. הוא אלף מיומן ממני, הוא גם יודע כיצד לשלב כדורי אנרגיה.'
'זה ממש לא נכון!' אמר כספיון בכעס. 'אתה מוכן להפסיק לבלבל את המוח?!'
כספיון נעמד והתקרב לטומי באיטיות. 'מהרגע הראשון שראיתי אותך, הרגשתי את האנרגיה מהנחישות שלך. ידעתי שאני חייב לאתגר אותך, כי ידעתי שאני לא אסבול את העובדה שאני אתעלם מקרב כל כך טוב. מהרגע הראשון שהפכנו להיות שותפים ראיתי כמה טוב לב אתה, כמה אמיץ וכמה חזק אתה. אז הורעלנו פעם אחת, אז מה? במקום להאשים אותי שגרמתי לך להשתלב כי לא יכולתי עליו לבד, אתה מאשים את עצמך!'
'כספיון!' טומי היה בהלם מוחלט. 'אתה באמת מאמין במה שאתה אומר?'
'ללא כל ספק. אני לא מתחרט לרגע שאנו שותפים.' אמר כספיון וחייך. 'אנחנו נגיע לבית הספר היום ויהי מה.'
'כספיון, אתה צודק!' קרא טומי וניסה להזדקף, הכאב בכפות ידיו בער והראש שלו היה קל. אך הוא התייצב וישב על מיטתו. 'אנחנו נגיע לבית הספר היום.'
"בשורות טובות טומי!" נשמע קולו של רוג'ר מהמדרגות. "השגתי לכספיון חומר חזק נגד רעל!"
"ולי יש בשורות טובות בשביל טומי!" אמרה גב' ברייקסטון שנכנסה לחדר אחרי רוג'ר. "גב' דיישיץ' שיגרה אליי שיקוי נגד רעל שהיא רקחה במיוחד בשבילך."
טומי וכספיון הרגישו הרבה יותר טוב לאחר שנטלו את התרופות שלהם. כפות ידיו של טומי היו חבושות בתחבושות מהולות בחומר חריף מרגיע, כפות ידיו עדיין כאבו, אך הרבה פחות. כספיון כבר החל להלך סביב לאחר כמה דקות וניכר שהוא מרגיש הרבה יותר טוב.
טומי פתח את ארונו ולבש את החולצה הכחולה. הוא כפתר את הכפתורים הלבנים והריח את הריח החדש. מכנסיו השחורות תאמו לנעלי בית הספר החדשות והעניבה השחורה. התיק המיוחד שיכל להכיל הרבה יותר ממה שנראה שהוא יכול להכיל ישב בנוחות על גבו, מכיל את הספרים והמחברות.
"טומי!" קרא רוג'ר בקול, טומי ידע שהוא קורא לו מעליית הגג. "אנחנו רוצים לזוז!" כספיון עף במהירות ונכנס אל תוך התיק, טומי הסתרק במהירות ודחף את המסרק למגירה, מוציא אותה מהמסילה מבלי משים. לא היה לו זמן להתעסק עם זה, הוא הולך לבית הספר.
"אני בא!" קרא טומי וטיפס לעליית הגג, כשהדלת אחריו נסגרה. רוג'ר שוב מילל את הלחש המוזר והדלת נפתחה שוב, כשהנוף המדברי נפרס לפניהם שוב. טומי פרס את ידיו לצדדים ושוב הרוח נשאה אותו, כשגב' ברייקסטון מקפידה לעוף בקרבתו. הם עפו גבוה מעל העננים, שנראו כווילונות צחורות. לאחר כמה דקות, בניין גבוה ומרשים נחשף לעיני טומי המרותק. היה זה בניין הבנוי מלבנים אדומות, שלוש מבנים גדולים הקיפו מעין מגדל גבוה, כשבמרכזו שעון ענק מזהב. ילדים רבים התעופפו סביב מלווים בהוריהם, וכרכרות בהירות עצרו בכניסת השער מתכת העצום. חצר בית הספר רוצפה בשיש לבן בוהק ומזרקת מים קסומה ריחפה במרכז החצר. עצי יער צפופים הסתירו חלק נרחב מבית הספר וטומי הסתקרן לדעת את גודל בית הספר.
הם נחתו לפני השער הענק, גב' ברייקסטון ורוג'ר חייכו לעבר טומי בסימן ברור שהם לא ממשיכים מעבר לשער. טומי היה נרגש. זנבו בהק באור כסוף ואוזניו רטטו. גלאריה סקול נראה הרבה יותר טוב ממה שטומי דמיין.
[COLOR="Silver"][B][SIZE="7"]המשך יבוא...
[/SIZE][/B][/COLOR]
איך הרעל השפיע רק עכשיו?
הפרקים ממש ממש יפים, תמשיך ככה.
פרק מצוין אדם! כבר חשבתי שהפסקת עם הסיפור.
אני חייב להגיד שבסופו של דבר התפתיתי לקרוא את הסיפור עכשיו ולא בסוף השבוע ואני לא מתחרט על כך.
סיפור מעולה, הרעיון מדהים.
הא עוד משהו, כל פעם שהוא אומר כספיון אני נזכר בכספיון הדג -_-"
[COLOR="Red"][B][SIZE="6"]פרק י"ד: גלאריה סקול! יש מבחן כניסה!!!
[/SIZE][/B][/COLOR]
טומי הציץ מעבר לכתפו שוב, אימו ורוג'ר כבר נעלמו. חשש קל התגנב לליבו של טומי, הוא ידע שדיוויס וג'סיקה אמורים להופיע והוא לא לבד, אך לאחרונה הוא נקשר מאוד לרוג'ר ולאמו כך שמאוד היה לו קשה לדמיין אותם רחוקים ממנו.
"תלמידי שנה ראשונה, אתם מתבקשים לעמוד בשורה ישרה ולעקוב אחרי!" נשמע קול עדין מימינו של טומי. טומי הבחין באישה שקראה להם לעקוב אחריה, כשטור של תלמידים החל להשתרך מלפניה. קולה היה עדין ונעים אך תקיף באותה מידה. האישה הצעירה הייתה גבוהה יחסית, שערה השחור היה אסוף בצורה מסודרת ובגדיה היו מגוהצים בקפידה. עיניים חומות היו מאחורי זוג משקפיים אלגנטיות נקיות להפליא.
טומי הצטרף לטור ועקב אחרי המורה, תוהה אם דיוויס אמור להופיע בשלב כלשהו. הם נכנסו לבניין הגדול והמרכזי כשנכנסו לאולם גדול. האולם הגדול היה מרוצף בשיש שחור בוהק, כשבמרכז האולם היה ציור ענק של שמש וירח מרוכזים בעיגול אחד. מעל ראשם הייתה מנורה מרהיבה, נטיפי קריסטלים ויהלומים גרמו לאור המנורות להיות נקי יותר. טומי הביט מקרוב, הוא שם לב שלא היה שם מנורות חשמליות כלל, במקום, אש פשוט נחה על הקנים, בלי שעווה או כל דבר שעשוי לגרום לאש לבעור.
"תלמידי שנה ראשונה היקרים. אנו עומדים להיכנס היישר אל תוך חדר האוכל. חדר האוכל הינו גם חדר הטקסים המרכזי של בית הספר. אני מצפה מתלמידינו התנהגות מופתית. הקפידו על שורה ישרה עד שמנהל בית הספר יתדרך אתכם." אמרה המורה הצעירה. "אגב, שמי גב' לייט. אני המורה לחישוב משקל."
"סליחה שאיחרנו!" נשמע לפתע קול מוכר בגסות. דיוויס וג'סיקה נראו בפתח אולם הכניסה. "הותקפנו על ידי דמונים בדרך לבית הספר!"
"דממה." אמרה גב' לייט בכעס, טומי צדק כשהעמיד אותה כמורה קשוחה. "מילה נוספת ואתם תחזרו הביתה למשך השבוע הקרוב. כעת הצטרפו לטור וחכו שיקראו לכם."
הם הצטרפו לטור בדממה ונעמדו מאחורי טומי. "אתה לא תאמין איזה פחד!" לחשש דיוויס לטומי. "היינו על המטאטא של ג'סיקה כשחנקן מעופף תקף אותנו. וואו, הוא היה ממש מגניב וג'סיקה התחמקה עם המטאטא, ואני תקפתי אותו עם ג'ימבו!"
"אתה מוכן לשתוק כבר?!" תלמידה אחת לחשה בכעס, היא הביטה בטומי בכעס. ככל הנראה הייתה משוכנעת שהוא זה שדיבר. טומי הסמיק מיד. "גב' לייט ציינה מפורש שעלינו להתנהג יפה, זה כבר פרח מהראש היפה שלך?!"
"אדון ברייקסטון וגב' ברנדפילד, אני מניחה שאתם מאוד מתרגשים להכיר את השני, היום בערב תוכלו להכיר אחד את השני בזמן שאתם מנקים את אולם הקרבות הרשמי של שוכני האנרגיה הבוגרים. כעונש." כעסה גב' לייט, כשהיא משוכנעת שטומי ניהל שיחה עם הילדה שצעקה עליו.
"אתה עוד תשמע ממני." כעסה הילדה והסתובבה. טומי היה מבולבל ונבוך, הוא כלל לא עשה שום דבר. לטומי לא היה הרבה זמן לחשוב על זה, דלתות הזהב הכבדות מאחורי גב' לייט נפתחו.
"ועכשיו תלמידים יקרים, קבלו את תלמידי השנה הראשונה." נשמע קול עמוק ומבוגר. צמרמורת התרגשות עברה בגבו של טומי, הם החלו לצעוד ונכנסו לאולם גדול בהרבה מאולם הכניסה. קירות האולם היו כהות וחלונות גדולים היו בצדי האולם. האולם היה נראה שהוא למעשה חצוי לחצי. הצד הימני של האולם היה מרוצף בשיש זהוב כששולחנות ארוכות לבנות היו לאורכו. תלמידים שם לבשו חולצות כחולות ועניבות שחורות כמו טומי ודיוויס. מצדו השמאלי של האולם שהיה מרוצף בשיש כסוף היו שולחנות שחורות ותלמידים רבים נראו לבושים חולצות שחורות ועניבות כחולות. שולחן ארוך בראש האולם היה מונח בצורה מאוזנת. החלק הימני של השולחן היה בצבע שחור כשהצד השמאלי היה בצבע לבן, ההיפך משולחנות התלמידים.
סגל המורים היה מעניין ביותר, היו שם אלפים בוגרים ומקוסמים, אפילו גמד קטן ישב שם על השולחן, ככל הנראה הוא היה מורה כלשהו.
"תלמידי שנה ראשונה, ברוכים הבאים לגלאריה סקול!" אמר אדם מבוגר בעל זקן לבן קצר, משקפים עגולות כבדות היו מעל אפו הארוך והקמור. "שמי פרופ' כרוסאובר ואני מנהל בית הספר. אלפים, עימדו בטור מסודר מצד ימין. קוסמים שמאלה."
הטור הארוך החל להתבלגן, היו כאלו ששכחו לרגע לאיזה כיוון עליהם לפנות. טומי ודיוויס פנו ימינה וטומי חיפש בעיניו את ג'סיקה. טומי גם שם לב שהילדה שכעסה עליו השתייכה לטור הימני. מדובר בשוכנת אנרגיה. לאחר מספר שניות הדממה שבה לאולם הגדול.
"שוכני אנרגיה וקוסמים יקרים, אנו נתחיל את טקס ההכשרה מיד. אדון שלדאון, הטבעות לשוכני האנרגיה." אמר פרופ' כרוסאובר. אדון שלדאון היה ככל הנראה האדם שהתקרב לעבר הטור הימני, כשבידיו הייתה מזוודה גדולה בצבע חום. טומי הציץ לעבר המזוודה, היו שם טבעות מסודרות מונחות בתוך כריות קטיפה קטנות. טומי לא שמע דבר על המטבעות ממשפחתו, מה שהותיר אותו סקרן.
"שארגל, דיוויס. צעד קדימה." נשמע קולו של אדון שלדאון בחלל האולם. דיוויס צעד קדימה כשטבעת אחת מהמזוודה ריחפה בעדינות. "דיוויס, הנך חם מזג אך טוב לב, מזדרז לעשות מעשים לפני שאתה חושב ואמיץ. האם זה נכון?"
"חם מזג ללא כל ספק." ענה דיוויס בקול בטוח. כל סגל המורים גיחך. הטבעת בהקה באור אדום והתעופפה באיטיות אל כף ידו של דיוויס. "תודה רבה."
"אטור, קיילי. צעד קדימה." קולו של אדון שלדון נשמע שוב. "ג'סי, הנך חברותית ועדינה שמעדיפה לקרוא על הרפתקאות מאשר לצאת החוצה. האם זה נכון?"
"כן, אדון שלדאון." ענתה קיילי. טבעתה בהקה באור תכול בוהק וריחפה לעברה. "תודה רבה."
כך הטור נמשך, כשטבעות בשלל צבעים חולקו לתלמידי השנה הראשונה. טומי חשש לשמוע מה יש לאדון שלדאון להגיד עליו, זה באמת מדאיג להיחשף בצורה כזאת בפני תלמידי בית הספר שהוא כלל לא מכיר. יש תלמידים שהחלו לבכות כששמעו מה שאדון שלדאון אמר עליהם.
"ברנדפילד, הלן. צעד קדימה." קרא אדון שלדאון, כשטבעת ריחפה מעליו. "הלן, את חכמה מאוד ויש לך ידע רב. את אמיצה מאוד וחזקה אך קשה לך לרכוש חברים וחוצפנית. עד כמה שקשה לך להתחבר, את תקריבי הכל למען אלו שצלחו להיות חברייך. האם זה נכון?"
"לא." ענתה הלן בעזות מצח, תלמידי בית הספר לחששו בזעם וסגל המורים שוחחו כשמבטם מעיד על דאגה מסוימת. עד כה, טומי לא ראה מישהו שהעז להכחיש. "יש לי המון חברים, אך יש לי אויבים באותה מידה, אני ישרה ותמיד אומר את האמת בפנים ומעולם לא ארכל על איש. עם זאת, לא אסבול שקרנים."
"מה הסיפור שלה?" דיוויס לחש לעבר טומי. "שתגיד כן, תיקח את הטבעת ותחזור לטור, כל כך קשה?!"
הטבעת שמעל ראשו של אדון שלדאון בהקה באור סגול חיוור וריחפה לעבר הלן. הלן צעדה חזרה למקומה מבלי להודות לאדון שלדאון הזועם. "את התלמידה הראשונה שהטבעת שלה בוהקת לאחר שסירבה לקבל את הפרשנות שלי. את מאוד מיוחדת."
"את גם התלמידה הראשונה שהתחצפה בצורה שכזאת ולא עפה הביתה לצמיתות." הוסיף פרופ' כרוסאובר בחיוך. "את מאוד מיוחדת. אנחנו מאמינים לך, הלן."
הלן הסמיקה ודמעות עלו בעיניה, היא החלה לבכות בדממה לפני כל בית הספר. טומי בהחלט דאג לקראת תורו וכששמו נקרא, רגליו כמעט כשלו.
[B][COLOR="Silver"][SIZE="7"]המשך יבוא...
[/SIZE][/COLOR][/B]
פרק מעולה ^^
זה מזכיר לי את הקטע עם כובע שהיה בתחילת הארי פוטר
*שולחנות ארוכים לבנים.
זה באמת מזכיר מדי את הארי פוטר. בכל זאת זה ממש יפה והכתיבה שלך טובה.
סוף סוף חזר הסיפור !
פרקים מעניינים.
רוצים תגובה!!! נראה כאילו מישהו אגר את כל האנרגיה מהסיפור הזה.
[B][COLOR="Red"][SIZE="6"]פרק ט"ו:
[/SIZE][/COLOR][/B]
"ברייקסטון, טומי. צעד קדימה." אמר אדון שלדאון. הטבעת האחרונה בקופסא ריחפה מעלה. "טומי, אתה מנהיג טבעי ועקשן. אתה תעשה הכל למען חבריך ולמען האמת שלך. ייקח לך זמן ללמוד נושאים חדשים, אך את מה שאתה מכיר איש לא יוכל לקחת ממך. האם זה נכון?"
"אני מאוד מקווה." ענה טומי כשסומק בער בלחייו, זה לא היה כל כך נורא, הטבעת בהקה באור כתום וריחפה לכיוונו. "תודה רבה."
שמות נוספים נקראו אחריו, אך טומי כלל לא שם לב. הוא היה עסוק בלהביט בטבעת הזהובה בעיון, היא הייתה טבעת חלקה ועגולה, בקדמת הטבעת היה קימור עבה ועגול. הוא ניסה לענוד אותה, אך כפות ידיו עוד היו כואבות אז הוא פשוט הכניס את הטבעת לכיס מכנסיו.
"תודה רבה לכל שוכני האנרגיה החדשים שלנו, אני מקווה שתיהנו בבית הספר." אמר פרופ' כרוסאובר. טומי מיד הרים את עיניו והביט בפרופ' כרוסאובר. "כעת, מבחן הקוסמים והמכשפות שלנו. גב' לאמפתית."
"תודה רבה לך פרופ' כרוסאובר." אמרה גב' לאמפתית, אישה רחבה וחייכנית, שערה הבלונדיני היה פזור ואישוני עיניה היו כה בהירות עד כי טומי חשב תחילה שהן לבנות. "קוסמים ומכשפות יקרים, אתם יודעים היטב את חוקי המבחן. עליכם לבצע לחש כלשהו בפני כל בית הספר, כדי לקבל את הציוד האישי שלכם. קוסמים יקבלו שרביט קסום ומכשפות יקבלו את כדור הבדולח הנחשק. תלמיד או תלמידה שייכשלו, לא יוכלו לצערי להישאר עמנו בשנת הלימודים הקרובה. אך אל תדאגו, אם התכוננתם למבחן כמו שצריך, אין שום סיבה שלא תעברו."
התלמידים מצדו השמאלי של האולם נראו מפוחדים עד אימה, ג'סיקה ממש רעדה מפחד. טומי הרגיש צורך לעמוד לידה ולעודד אותה, הדבר היחיד שיכל לעשות זה להביט בה וללכוד את מבט עיניה, היא ממש דאגה, אך כשטומי חייך לעברה היא עצמה את עיניה, לחוצה פחות.
"דיישיץ', ג'סיקה. אנא גשי לבצע את הלחש שלך." אמרה גב' לאמפתית, כאילו מאששת את חששותיה של ג'סיקה. היא ניגשה נעמדה לפני גב' לאמפתית ולקחה נשימה עמוקה, טומי ניסה לתקשר איתה כמו שהוא מתקשר עם כספיון. 'הכל יהיה בסדר ג'סיקה, אני מאמין בך. את יכולה לעשות את זה!' ג'סיקה הרימה את עיניה בהפתעה וחיפשה בעיניה משהו כשעיניה נחו על טומי, טומי חייך שוב וג'סיקה השיבה לו חיוך, לוקחת נשימה עמוקה.
"תהומות עמוקים, לוחשים גועשים, רק אבקש פה מים טהורים. סחור סחור ייסובו המים, כמעיין המתגבר וכצבע השמיים!" קראה ג'סיקה והושיטה יד לעבר כוסו של פרופ' כרוסאובר. זרמי מים עדינים ריחפו מהכוס והחלו להסתחרר במהירות, חישוק המים גדל וגדל וריחף לעבר מרכז האולם. מהירות החישוק גרמה לרוח חזקה שבידרה את שערותיהם של התלמידים שישבו קרוב למרכז האולם. "פצפוץ הגיצים ולחישת להבה, התאחדו להבות ופזרו אהבה, אש, אש בואי קרוב, לחשי לי את סודך, סוב סוב!"
מן המנורות הגדולות שבתקרת האולם להבות אש ירדו כנחשים והחלו להסתחרר במהירות, גם החישוק הזה גדל לגודל תואם לחישוק המים. ג'סיקה החלה לכוון את החישוקים על ידי הזזת ידיה בצורה משונה והחלה התנגשות בין החישוקים. תלמידים התפעלו מהמראה המרהיב, אך ג'סיקה נראתה לחוצה, משהו כנראה השתבש לה. החישוקים החישו מהירות ואדים חמים עטו והסתירו הכל. הדבר היחיד שהיה ניתן לראות היה את חישוקי המים והאש כשלפתע צבע צהוב מחשמל הבזיק. טומי יכל לראות מבעד לאדים את חיוכה של ג'סיקה. הכל הסתדר. ברקים החלו לצאת מהחיכוך בין החישוקים, הברקים הפכו אט אט לחישוק חשמלי בוהק בעצמם, וכשזה קרה ג'סיקה הורידה את ידיה והרפתה. חישוק המים וחישוק האש הסתחררו סביב חישוק החשמל באופן עצמאי, כשהאדים התפזרו במהירות ממהירות הסחרור. טומי לא ראה דבר מרהיב שכזה בחייו.
"שילוב ניגודים." אמרה גב' האמפתית בהתרגשות ומחאה כפיים. "מדהים, איזו התחלה מדהימה. מה שמוכיח שאתם יכולים לעשות כל דבר, תלמידים שלי. פרופ' כרוסאובר, אני ממליצה על התלמידה הזו וחושבת שהיא מתאימה לבית הספר."
טומי שמח. הוקל לו. הוא הביט בג'סיקה שבכתה מאושר כשהחישוקים נמוגו.
"אני מקבל את המלצתך גב' האמפתית, ג'סיקה ברוכה הבאה לגלאריה סקול. את הפגנת תושייה וחוכמה מרובה, ליבך היה פתוח לסיכונים ובחרת להשתמש בלחש ניגודי. את גם מזכירה לי את קרזלי קולרי, מכשפה שחיה לפני שבע מאות שנה. מהתמונות שלה ניכר היה לראות כמה נחושה היא לגשר וליישב בין אלפים וקוסמים. יש מספרים שכדור הבדולח שלה כה הושפע ממנה עד שכל מי שהביט בכדור הבדולח הפך נעים וחברותי, מובן שמדובר בהגדה בלבד, אך הכדור בדולח עצמו הוא אמיתי, עשוי מבדולח תכול ונשמת פניקס צחור, מרקם חלק ובוהק. אני מאמין שזה כדור הבדולח שמתאים למכשפה שכמותך." אמר פרופ' כרוסאובר והרים את ידו הימנית כשמכשפה נכנס פנימה, נושאת בידיה כרית קטיפה רכה שעליה היה מונח כדור הבדולח המדובר, היה גם ספר חום עתיק מונח לצד של הכדור. "השאלה היא, האם את אכן מתאימה לכדור?"
ג'סיקה הרימה את הכדור בשתי ידיה והביטה בו ברעדה. אור תכול בהק ממנו לפתע וטומי יכל להישבע שהוא שמע מעין מוזיקה עדינה שכביכול לוחשת לאישור. ג'סיקה הודתה ללא קול וחזרה אל הטור כשקוסם צעיר נקרא להתקדם. הוא ביצע לחש שגרם לכדורים לרחף סביב, ובכל התנגשות שלהם הם שכפלו את עצמם. לבסוף כל הכדורים הפכו לכדור אחד גדול שנחת לידיה של גב' האמפתית שהפך לזר פרחים צבעוני וגדול.
"שינוי צורה." אמרה גב' האמפתית והריחה את הפרחים. "גם בעל קסם אישי, פרופ' כרוסאובר, אני ממליצה על התלמיד הזה וחושבת שהוא מתאים לבית הספר."
הבחור הסיט את הפוני שלו מעיניו ונעמד זקוף בחיוך קל. הפרחים שבידיה של גב' האמפתית הפכו לפרפרים שנעלמו לאיטם.
"אני מקבל את המלצתך גב' האמפתית, קולין ברוך הבא לגלאריה סקול. הפגנת קסם אישי ויכולת לשכנע הינם דברים חיוניים לקוסם. אתה גם אתלטי וגמיש והנך גם ללא ספק יפה תואר. אני מביט בך ונזכר באגדה על הקוסם הצעיר, הלא הוא דמתי ווטסון המפורסם, שהקריב את חייו למען מכשפה צעירה שאותה אהב. האגדה אכן נכונה, כהוכחה אעניק לך את שרביטו של דמתי. שלושים וחמש סנטימטר של עץ שקט שחור, גמיש ביותר כשליבת השרביט הינן דמעותיה של בתולת-ים. הבה נגלה האם אתה אכן מתאים לשרביט."
המכשפה שהביאה לג'סיקה את הכדור נשאה בידיה קופסת עץ כבדה וספר חום עתיק. קולין אחז את השרביט והניף אותו, הילה בוהקת עטפה את קולין כהוכחה שהוא אכן מתאים. הוא לקח את הספר, הודה לגב' האמפתית ושב למקומו.
הטור השמאלי של הקוסמים והמכשפות המשיך להצטמצם, חלק מהקוסמים והמכשפות לא עברו את המבחן ונאלצו לעזוב את האולם בעצב. טומי לא יכל לדמיין לעצמו איך כל החלום המתוק הזה של גלאריה סאה יכול להיגנז מילדים בצורה שכזו, טומי תיאר לעצמו שזה יהיה הוגן אם יתנו להם הזדמנות נוספת להשתלב.
"כעת, כשסיימנו את טקס הכשרת תלמידי שנה ראשונה, אני מעוניין לספר לכם משהו מאוד חשוב." אמר פרופ' כרוסאובר והרים את שני זרועות ידיו. "השנה החלטנו לשנות מעט את חוקי הקרבות בבית הספר. אני מציע לכם לחדד את אוזניכם ולהתרכז. מהיום, יהיה ניתן לבצע קרבות בין קוסמים לאלפים ואנו לא נמנע זאת. רק אציין שתלמידים מבית האלפים שינצחו בקרב יכולים לרכוש את האנרגיה של כל מה שרק ירצו מלבד את אנרגית אחיהם הקוסמים עצמם, אני לא רוצה להזכיר לכם את תקרית אוקאובר שקרתה שנה שעברה."
צחוק התגלגל בין השולחנות, עיני התלמידים נשאו לעבר תלמיד שנה שנייה סמוק. טומי הניח שכנראה אותו תלמיד רכש את האנרגיה של אחד הקוסמים. רק המחשבה על כך גרמה לטומי לצחוק. מדמיין את ג'סיקה חוזרת לצורתה המקורית מבוהלת ומתנשפת.
"כמו כן, קרבות יתבצעו רק בנוכחות משגיחים, אני מזהיר אתכם, השנה יחולקו אזיקי אנרגיה ויוחרמו שרביטים וכדורים אני לא צוחק. נבחרי תלמידי שנה חמישית ושישית מונו להיות משגיחי קרבות. עליכם לבקש מהם לשפוט בקרב. תוכלו לאתר אותם על ידי הסיכות שהם עונדים. אני מניח שסיימנו כאן. כעת אתם תצעדו לעבר המעונות שלכם, תלמידי שנה ראשונה ילוו על ידי גב' לייט ואדון האוור. לילה טוב לכולם."
כל תלמידי בית הספר נעמדו והתפזרו לעבר חדרי המגורים. טומי ודיוויס עקבו אחרי גב' לייט וג'סיקה פנתה לעבר אדון האוור, שהיה ראש בית הקוסמים ככל הנראה. גב' לייט הסבירה לתלמידי השנה הראשונה כיצד מתנהל מערך המשטר של בית הספר. טומי הבין שישנה תחרות בין בית הקוסמים ובית האלפים, זוהי מסורת ארוכת שנים בבית הספר, תחרות בעלת ערכים הדדיים. בעבר היו מלחמות קשות בין המינים ובבית הספר אנו שומרים על מקום צלול ונקי. אומנם קרבות מתקבלות בברכה, דבר המחדד את החושים ומשפר את ההתקפות. תמיד היה נהוג שאלפים נלחמים רק נגד אלפים ואילו קוסמים נלחמו בין קוסמים, אך כעת פרופ' כרוסאובר שינה את זה. כל תלמיד צריך לאסוף נקודות שיזכו את הבית שלו ליתרון, כל נקודה שתקבלו תעמוד לזכותכם, ובסוף השנה הנקודות ייספרו, והבית שאסף את מירב הנקודות יוכרז כמנצח. הקרבות מתנהלות בחצר בדרך כלל, או בצורה מבוקרת בכיתת הקרבות. הם יצאו אל החצר ונכנסו לבניין הצדדי, אשר נמצא בצד הימני של החצר. הם נכנסו לבניין המגורים, ועלו במדרגות שהתפצלו לשני כיוונים, גב' לייט הסבירה להם שמצד ימין זהו הצד של האלפים. היה עוד גרם מדרגות ודלת רחבה.
"תלמידים, שימו לב. זהו פרוזדור של שנה ראשונה. אסור לכם לעלות לקומות שמעליכם ואיש לא נכנס לפה מלבדכם. הדרך לפתוח את הדלת הזו היא על ידי הצגת הטבעת שלכם בפני הידית." אמרה גב' לייט והציגה את הטבעת שלה בפני ידית זהב העשויה מקשה אחת. הדלת נפתחה לרווחה והם נכנסו דרך הדלת הרחבה וגילו פרוזדור צר יחסית כשדלתות רבות היו לצידי הפרוזדור. "שמותיכם מופיעים על דלתות החדרים, גשו להתארגן ולנוח. אגב ברייקסטון וברנדפילד, עוד חצי שעה תפגשו אותי באולם הכניסה לבית הספר, אני אסביר לכם מה עליכם לעשות."
טומי והלן החמיצו פנים. דיוויס משך את ידו של טומי וגרר אותו לעבר דלתות הפנימיה. בסוף המסדרון מצד ימין הוא מצא את שמו. יחד איתו היה דיוויס ועוד ארבעה תלמידים שהוא לא מכיר. הוא נכנס אל החדר, שטיח כחול עב ונעים והחום שקיבל את פניהם שכנעו אותו מיד. הייתה זו יותר דירה מאשר חדר. שלושת חדרי השינה היו לצידי החדר כשבמרכזו היו ספות ופופים מול אח גדול בנוי שיש, אש דלקה באח וצליל הפצפוץ הנעים גרם לעיניו של טומי להכביד. חדר שירותים ואמבטיה היה בחלק האחורי של החדר, הוא היה מרוצף שיש בצבע ארגמן. טומי בחר מיטה בחדר השמאלי לצד החלון, בדיוק כמו שהיה בחדרו בבית והתכונן לקראת הריתוק שלו, הוא הניח את התיק שלו בתוך ארון הבגדים שהיה לצד מיטתו, שם מצא ערימת בגדים מקופלת להפליא כמו שרק אימו מסוגלת לקפל, היו אלו מספר סטים נוספים של מדי בית הספר. טומי סידר את התחבושות שעל כפות ידיו ומרח על התחבושות מהמשחה הירוקה שאימו הביאה לו, עוקב אחר הוראותיה. ידיו עדיין כאבו מאוד. דיוויס נכנס לחדר והניח את התיק שלו על המיטה השנייה שבחדר וג'ימבו התעופף מהתיק ונח על החלון שליד מיטתו של טומי.
טומי בדק בתיקו מה שלום כספיון, הוא לא מצא שם אותו וישר נלחץ. הוא חיפש סביב ובלגן את התיק שלו וכספיון פשוט נעדר משם ואז עיני טומי פשוט נחו על גבעונת קטנה בתוך השמיכה התכולה. הוא הסיט את השמיכה וגילה את הדרקון הקטן שלו רדום לחלוטין. טומי חייך לעצמו והחליט להניח לו, הוא יצא מהחדר לעבר אולם הכניסה, מפטיר 'ביי' קצר לעבר דיוויס שהיה עסוק בלקצוץ את ציפורן בוהן רגלו.
גב' לייט חיכתה לטומי לצד הלן, שהביטה בטומי בפרצוף כעוס. גב' לייט פסעה באלגנטיות לעבר טומי וסבר פניה החמור התרכך מעט. "אני שוחחתי עם הלן והחלטתי לוותר לכם על העונש. אני מודעת לעובדה שאתם תלמידים חדשים והכל מאוד חדש לכם. עליכם לזכור את חוקי בית הספר בכל מקרה.
בכל מקרה, אני תמיד ממליצה לפטור סכסוכים על ידי קרב טוב. ניכר שהלן כועסת עליך מאוד ואני הצעתי לה לפטור את זה בקרב. מה אתה אומר?"
טומי הביט בכפות ידיו, הוא זכר את המלצת אימו שלא להילחם עד להחלמה מלאה, אך רוג'ר גם ציין שהוא תמיד נלחם בכל מצב. כספיון עדיין לא במיטבו והוא גם בדיוק נרדם.
"אז מה?" ירתה הלן בעוקצנות. "אתה מפחד?"
דמו של טומי רתח, אך הוא עדיין זכר עד כמה כספיון סבל בבוקר.
[COLOR="Silver"][B][SIZE="7"]המשך יבוא...
[/SIZE][/B][/COLOR]
אהבתי את התיאור של הקסמים ^^
אני מניח שעכשיו שהתחלנו את בית הספר אתה תתאר גם את הקרבות יותר טוב ?
כן. ככל שהם ילמדו דברים כך דברים ומושגים ייפתחו יותר.
פרק מצוין! אהבתי את הרעיון וגם שניסית לתאר את המלחמה התורשתית בין הקוסמים לאלפים. המלחמה שהבית ספר מנסה למנוע.
הסיפורים שלך מדהימים כמעט כמוני.
פרק מצויין, וגם הסיום בנקודה מעולה.
[COLOR="Red"][B][SIZE="6"]פרק ט"ז: נקודת קרב ראשונה!
[/SIZE][/B][/COLOR]
"יש איזושהי בעיה טומי?" שאלה גב' לייט. היא כנראה הבחינה בהתחבטות שלו והסיקה שמדובר בהתלבטות רצינית. "מדוע אתה כה שקט?"
טומי הושיט את כפות ידיו החבושות. "לא מפריע לי להילחם עם הידיים שלי, הבעיה שלי היא שהדמון שלי בדיוק מחלים מהפציעה שלו שנבעה בגלל כדור האנרגיה שהוא קיבל ממני, שהיה כנראה מורעל."
"אתה רכשת כדור אנרגיה מדמון מסוג רעל ושילבת אותו בקרב?" נדהמה הלן. "הוריך לא הסבירו לך עד כמה זה מסוכן?"
"לא הייתי ליד הורי כשזה קרה, גחון אדום תקף את מחנה הקייטנה בו שהיתי בחופשת הקיץ, לא הייתה לי ברירה!" ענה טומי בכעס, לא היה אכפת לו מכלום, הוא היה מוכן להילחם בה.
"אני לא מבינה," אמרה גב' לייט. "הלא כדור האנרגיה של הגחון האדום רק מקנה יכולת לירות קרן אנרגיה שעשויה להרעיל את היריב, אך מעולם לא שמעתי על כדור שגרם לשוכן שלו לחלות. אתה בטוח שזה מה שגרם לך להיות חולה?"
"זה לא מה שגרם לי ולכספיון לחלות!" אמר טומי כשלפתע הוא קלט את כל התמונה. "הלא היו יחד עם הגחון האדום גם קורי פחד, כדי להביס את הגחון שילבנו את כדורי האנרגיה של קורי הפחד!"
"קורי פחד." אמרה גב' לייט והרהרה. "מקנים את היכולת לירות קורים או במקביל כשזה במינון גבוה לירות חומצה קורית חריפה. זה ממש מסוכן. אתה באמת לא חששת להכניס דבר כזה לחזה שלך מבלי לרכוש כדור מגונן כלשהו?"
"אני לא יודע מה זה כדור מגונן. אבל זה לא משנה, כי אני נענה לאתגר של הלן." ענה טומי בכעס. "קדימה הלן, תני לי את כל מה שיש לך!"
"מה אתה עושה?" כעסה הלן ושילבה ידיים. "איזה תינוק. יש לך דמון מורעל ואתה נענה לקרב כמו פנתר."
"זה בסדר מצדי," אמרה גב' לייט, והחלה לצעוד לעבר פרוזדור בצד האולם, הם עקבו אחריה והגיעו לחדר גדול כשארבעה זירות שונות היו ממוקמות בצורה מאוזנת ומלוכסנת. "אין שום סכנה בלהילחם לאחר קבלת הטיפול הראשוני. טומי, בחר זירה שמתאימה לך." טומי בחר בזירה שטוחה חסרת אלמנטים, פשוטה ביותר.
"לא אכפת לי להילחם בכלל, אבל אל תתבכיין שזה לא היה הוגן." אמרה הלן ותפסה את הצד השמאלי שבזירה. "אני לא סובלת בכיינים."
"בכיין אני לא." אמר טומי וקימץ את אגרופיו, מוכן לקרב כמו שלא היה מעולם. "אבל את שונאת כל כך הרבה אנשים שלא באמת אכפת לי."
"הקרב הזה הוא קרב רשמי, נוכח סמכותי לשפוט את הקרב הזה אני מטילה על הכף נקודת קרב שתינתן למי שניצח. החוקים פשוטים למדי, עליכם להגן על הדמון שלכם בכל כוחכם, אך רק כדור אנרגיה אחד מורשה להשתלב בקרב הזה. הדמון הראשון שמאבד הכרה ינוצח. טומי ברייקסטון והלן ברנדפילד, אתם מוכנים?" קראה גב' לייט כשכיפת אנרגיה סגולה נכפתה על הזירה, מן הסתם קובעת את גבולות הזירה אף מעל הקרקע, אין לאן לברוח.
טומי והלן הנהנו בדממה. גב' לייט הניפה את ידה לאוויר וחתכה את האוויר כשהיא קוראת "צאו לדרך!"
טומי עמד מול הלן והביט בעיניה, היא הייתה נחושה לנצח ועיניה כמעט רשפו אש. טומי הרגיש כיצד ליבו פעם בהתרגשות, כפות ידיו הפצועות הורגשו במיוחד. אך כשם שליבו פעם בלחץ, אף האדרנלין פיעם בו בחוזקה. הוא החליט לעשות את הקרב הזה בצורה הכי טובה שניתן.
"כספיון, צר לי, נגמרה שנת היופי. בא ותעזור לי לנצח בקרב!" קרא טומי וסילק מידיו את התחבושות, הן עדיין כאבו מאוד, אך לטומי לא היה אכפת. "השתגר!"
"ג'ינגה, בואי לבדר, בסופו של דבר לבדך בזירה תישארי!" קראה הלן והשיטה את ידה מעלה. "השתגרי!"
האורות הכחולים התרסקו על הזירה וכשהאבק התפזר כספיון נגלה דרוך כתמיד. מצידה של הלן קופיף ורדרד קפץ ימינה ושמאלה בשמחה. טומי הניח שמדובר בקופה, מאחר והלן קראה לה ג'ינגה.
'כספיון, אני יודע שאימא אמרה לנו לנוח, אבל יש לנו פה קרב חשוב.' טומי דיבר לעבר כספיון. 'אני מקווה שאתה לא כועס עליי.'
'אני הייתי כועס עליך אם לא היית קורא לי, על מה אתה מדבר בכלל?' כספיון הביט לעבר טומי בכעס 'נראה לך שאוותר על הקרב הראשון שלנו, מה אני, לטאה?'
"כדור אנרגיה!" קראה הלן, כשכדור אש הופיע לה ביד, היא זרקה את הכדור היישר אל ג'ינגה שעורה הפך אדום עמוק ועל מצחה בערה להבה.
"כדור אנרגיית ציפור האקווה אשר נרכש על ידי, אני בוחר בך!" קרא טומי והושיט את ידו קדימה. כלום לא קרה. "מה זה?!"
"טומי האם כבר השתמשת בעבר בכדור האנרגיה הזה?" שאלה גב' לייט. "או העברת אותו למישהו אחר?"
"השתמשנו, עכשיו אני רוצה שוב." אמר טומי, ג'ינגה ירתה להביור חזק לעבר כספיון הוא נפגע והועף אחורה. "למה זה לא עובד?"
"אתה לא יכול להשתמש בכדור אנרגיה שרכשת פעמיים. כל שימוש באנרגיה הינו חד פעמי בהחלט." אמרה גב' לייט. "יש לך הרבה חומר בסיסי ללמוד, איפה היית מאז יום ההולדת שלך?"
"זה לא משנה, אנחנו ננצח." קרא טומי ושיגר לעבר כספיון 'אנחנו נצטרך לעבוד עם הבסיס שלנו. בוא נתחיל לבלבל את ג'ינגה על ידי הצווחות שלך, השתדל לצרוח כל פעם מכיוון אחר!'
כספיון קפץ קדימה והחל לצווח, עוקב אחר ההוראות של טומי. ג'ינגה לא וויתרה בקלות, היא הייתה זריזה מאוד וירתה להביור לכל עבר בעוצמה רבה. היא החלה להתקרב לעבר כספיון וקמצה אגרופים בזמן שכספיון מנע ממנה להתקרב באמצעות הצרחות שלו. הקרב התנהל בדממה, כל אחד תקשר עם הדמון שלו מבלי להוציא הגה, גב' לייט עמדה והביטה בריכוז רב, עוקבת אחר המהלכים.
כספיון ריחף באיטיות מצדה השמאלי של הזירה וגי'נגה זינקה לעברו כשהיא מנחיתה עליו אגרוף במצח. כספיון התרסק ורעד, טומי נלחץ, הוא ידע שכספיון עוד חלש מהרעל ולכן מתקשה להילחם, אבל הנחישות שלו לנצח גרמה לו לשתף פעולה, כך גם נאמנותו.
'כספיון, אנחנו לא מצליחים לעשות את זה בצורה כזו. עלינו לחשוב על רעיון אחר, מה עוד יכול להיות, חייבת להיות נקודת תורפה איכשהו.' טומי שם לב שג'ינגה תמיד לוקחת תנופה על ידי הגפיים הקדמיות שלה, גפיה האחוריות היו קצרות ומגושמות. הוא הביט בכפות ידיו, הוא מרגיש לא מרוכז וחסר שיווי משקל בגללם. על אף שלג'ינגה היה זנב שככל הנראה תמך בשיווי המשקל שלה, גפיה הקדמיות אפשרו לג'ינגה לתקוף בקלות. 'כספיון! עלינו לתקוף את כפות ידיה של ג'ינגה, יש לך שיניים אז לך על זה!'
ג'ינגה זינקה שוב לעבר כספיון אך הוא התכופף ועקף אותה, הוא הסתובב ותפס את כף ידה השמאלית של ג'ינגה, מסובב אותה ומסחרר אותה. ג'ינגה הנחיתה סטירה מצלצלת בפניו של כספיון באמצעות ידה הימנית, מה שגרם לכספיון להרפות. כספיון נחת על הרצפה והזדקף בעוד ג'ינגה התרסקה על הקרקע, מתקשה להזדקף. 'זה עבד.' חשב טומי. 'עכשיו היד השנייה!'
"תגיד לי, הדרקון שלך רעב או משהו? מה זה הנשיכות הללו?!" צרחה הלן בכעס. "זה בכלל חוקי הדבר הזה?"
"נשיכה מוכרת כהתקפה פיזית מקובלת." ענתה גב' לייט. "הקרב ממשיך."
כספיון זינק קדימה שוב וג'ינגה ניסתה לקפוץ משם כשידה החבולה מנעה ממנה זאת, כספיון ניצל את ההזדמנות וביצע את אותה פעולה בידה השנייה, מטיח אותה בעוצמה בקרקע.
ג'ינגה הזדקפה עצבנית וירתה להביור היישר לעבר כספיון המופתע, לטומי לא היה סיכוי לחשוב על הצעד הבא כלל. כספיון הועף אחורה וגופו השתפשף על הארץ. טומי עצר לחשוב, הוא יכל להוסיף לכספיון כוח, היה לו את כדור האנרגיה של הגחון האדום וזה יהווה יתרון, כיוון שהתקפות רעל אפקטיביות על אש, כך רוג'ר הסביר לו בהזדמנות. 'אני רוצה להביא לך את הגחון האדום.' ניסה טומי להתייעץ עם כספיון.
'יש לך כדור אנרגיה ולא הבאת לי עד עכשיו?' נדהם כספיון. 'קדימה תן לי אותו!'
'אני לא בטוח, אני לא רוצה שיקרה לך משהו!' ענה טומי ולפתע נזכר. 'רגע אחד! גב' לייט בדיוק אמרה שהגחון לא מרעיל את השוכן!'
"כדור אנרגיית הגחון האדום, אני בוחר בך!" קרא טומי והושיט את כף ידו קדימה. כדור האנרגיה הונח על ידו וטומי שלח את הכדור לעבר כספיון. גפיו האחוריות של כספיון התרחבו והוא הזדקף עליהם ביציבות, זנבו התארך וגוון עורו הפך ירוק עמוק. כנפיו נבלעו פנימה ושרירי גפיו האחוריות תפחו. 'אתה בסדר כספי?'
'בסדר גמור!' ענה כספיון ולפתע וביצע שאיבה ענקית, מעיף את ג'ינגה לכיוונו, היא חבטה בידיה בקרקע כדי לאחוז בה ורק פצעה אותם יותר. כספיון ירה קרן אנרגיה סגולה מפיו ופגע חזיתית בג'ינגה שהועפה אחורה. ג'ינגה הזדקפה וירתה להביור נוסף, אך היה ניכר שהיא ספגה והוחלשה המון. כספיון שאב את הלהביור ובלע אותו לחלוטין, כשאש פרצה מגופו. משהו באנרגיה של הגחון האדום היה שונה מאנרגיה רגילה, טומי זכר את העלים שהיו מתאספים סביב הנחש והיו לו למגן.
'כספיון, יש לשאיבה הזו יכולת לרכוש אנרגיה, אני מאמין שתוכל למחזר את הלהביור הזה חזרה לעבר ג'ינגה!' אמר טומי, הוא הביט בג'ינגה המותשת, היא התקשתה לייצב את גופה בעזרת גפיה הקדמיות.
כספיון ירה קרן אנרגיה סגולה מלווה בלהביור חזק ופגע חזיתית בג'ינגה, היא התרסקה על הקרקע והתעלפה.
"זה מספיק!" קראה גב' לייט. "המנצח הוא טומי ברייקסטון! רכשת נקודת קרב!"
"בר מזל." אמרה הלן ועזבה את החדר בכעס, נושאת את ג'ינגה בידיה. טומי לא אמר דבר, הוא ליטף את כספיון בהכרת תודה. כספיון פיהק בעייפות וחזר לצורתו המקורית באיטיות.
"נקודת קרב ראשונה הא?" אמרה גב' לייט וליטפה את כספיון. "אני מניחה שאתה מבין הראשונים שקיבלו נקודת קרב השנה. אני ממליצה לך להרוויח כמה שיותר נקודות קרב כדי להתקבל לתחרות סוף השנה, אולי תהיה תלמיד שנה ראשונה הראשון שנכנס לתחרות."
"מה זו התחרות הזו?" שאל טומי. התחרות נשמעה בעיני טומי כמו חלום רחוק, הוא נהנה להילחם ולהתחזק, יש המון דברים שישמח ללמוד. "יש פרס כלשהו?"
"זוהי תחרות שעד כה הייתה מחולקת בין קוסמים לאלפים, אך השנה הכל הולך להיות משולב, מה שכנראה יגרום לאי ודאות מסוימת." ענתה גב' לייט, היא ליוותה את טומי חזרה לעבר מעון המגורים. "עשרת התלמידים שרכשו את מרבית הנקודות יילחמו אחד בשני וזה שינצח יוכרז כמגן בית הספר. מגן בית הספר זוכה לכבוד גדול בקרב תלמידי בית הספר והמורים כאחד, אחיך רוג'ר היה מגן בית הספר שנתיים ברציפות!"
"אחי?" שאל טומי בהפתעה "רוג'ר היה מגן בית הספר במשך שנתיים רצופות?"
"אחיך הוא לוחם מעולה, שובב וחצוף גדול, אך לא זאת הנקודה. הוא יודע לשלוט באנרגיות כמו שצריך." אמרה גב' לייט. "אבא שלך היה מגן בית הספר מספר פעמים."
"אבא שלי?!" נדהם טומי, הוא לא מרבה לחשוב על אביו החולה, הידיעה הזאת נחתה עליו כרעם ביום בהיר. "הוא היה אלף לוחם?"
"מה קרה לך?" נדהמה גב' לייט "אבא שלך היה אגדה בבית הספר, אדוארד ברייקסטון!"
"כיום הוא אגדה על גלגלים." מלמל טומי. "בכל אופן, תודה גב' לייט!" הוא הפטיר לעברה ונכנס לחדרו לאחר ששלף את הטבעת מכיסו והציגה לדלת המעון. הוא שנא לדבר על אביו, זה דבר שהכאיב לו מאוד. הוא לא הצליח לדמיין את אביו כאגדה, הוא היה נכה וחולה.
טומי נכנס לחדר שלו וראה שדיוויס ישב על מיטתו וניהל ככל הנראה שיחה עם ג'ימבו, דיוויס שאל את טומי לפרטים לגבי העונש. טומי סיפר לו בעייפות ונכנס למיטתו. הכל חלף מאוד מהר סביבו לאחר שנתבשר שאביו היה אגדה. הוא לא הבין מדוע הוא כה נסער, אך הוא החליט להשאיר את זה לעצמו בכל אופן. הוא הפטיר "לילה טוב" מהיר ועצם את עיניו. מותיר את דיוויס מעט מבולבל.
[COLOR="Silver"][B][SIZE="7"]המשך יבוא...[/SIZE][/B][/COLOR]
כן הוא לטאה =@
אחלה פרק :)
תחושת הקרב השתפרה ברמות.
סוף סוף הייתה לי הזדמנות לקרוא את הפרק.
ממש טוב.
קרב מדהים, פרק מדהים, כתיבה מדהימה!
מותח מאוד, כל הכבוד!
[COLOR="Red"][SIZE="6"][B]פרק י"ז: רגשות.[/B][/SIZE][/COLOR]
טומי פקח את עיניו ומצא את עצמו במיטה נוחה, כשהשמש מלטפת את פניו בחום אימהי. הוא הביט סביבו וראה שמיטתו של דיוויס ריקה. לקח לו זמן להבין מדוע הוא לא נמצא בחדרו שבשיכון פאלצוויט. כשזה היכה בו הוא התלבש במהירות וליטף את כספיון, מסמן לו להתעורר בעדינות. הוא יצא מהחדר שלו ושם לב שבמרכז הדירה לא היה אף תלמיד. טומי הציץ בשעון הקוקייה שמעל הדלת ונוכח לדעת שהוא מאחר מאוד. השעה הייתה שמונה ורבע, הוא היה אמור להיות באולם הגדול בשעה שמונה.
הוא יצא מהדירה ורץ במהירות לעבר הבניין המרכזי, שם נתבשר שייקחו אותם לשיעור הראשון שלהם. הוא ראה את חבריו לשנה הראשונה ממתינים בסבלנות במקומם. הוא התיישב ליד דיוויס וסימן לו בלחישה שהוא נמצא לידו.
"ארוחת הבוקר נגמרה, תגיד לי מה התיש אותך ככה? כלום לא העיר אותך!" אמר דיוויס, הוא שם את זרועו על כתפיו של טומי לאות חיבה. "הנה מכתב שקיבלת כמו כולם!"
טומי פתח את המעטפה והביטו במכתב.
"טומי ברייקסטון היקר,
אני משוכנע שישנם דברים רבים שאתה שואל את עצמך בנוגע לבית הספר, אך סבלנות, הכל יתבהר בקרוב. כעת אני ממליץ לך ליהנות ולזרום עם כולם. לשאלות נוספות תמיד תוכל לבקש מהדמון שלך להעביר אלי מכתב.
פרופ' ג'ייק כרוסאובר."
"נחמד מאוד. מכתב מקיף שמבהיר כל דבר, עכשיו אין לי יותר שאלות על בית הספר." אמר טומי בכעס הוא קימט את מכתב בגסות והשליך אותו לפח הסמוך שהיה בקרבת מקום. "מה המטרה של המכתב הזה בכלל?"
"אני מאמין שזה מכתב ידידותי שאומר בפן האישי, ברוך הבא." ענה דיוויס והביט בפח במבט מופתע. "ובכלל, מה אתה כל כך קשוח הבוקר?"
"סתם כך," אמר טומי, הוא באמת לא הצליח להסביר מדוע הוא במצב רוח כה קרבי. "מתי מתחיל השיעור?"
הם עזבו את האולם כשאחד מתלמידי השנה השישית הראה להם את הדרך לכתה מסוימת שהייתה בבניין המרכזי, טומי איבד את הכיוון משלל הדלתות שהיו סביבו, הוא היה משוכנע שלבד הוא לא יידע להגיע חזרה לחדרי המגורים.
"בוקר טוב תלמידים." אמרה לפתע מורה שטומי לא הכיר. היא הייתה שמנה מאוד וזנבה היה קצר ומצחיק בצבע אפור. כל אחד מהם תפס את מקומו, טומי בחר לשבת במרכז הכתה כשדיוויס מיהר להתיישב לידו. "אתם מתבקשים לשבת במקומכם ולהיות בשקט."
"זה בדיוק כמו בבית הספר הקודם טומי!" אמר דיוויס בהתרגשות וטומי חייך בחיוב. זה באמת הרגיש מיוחד מאוד אך באותה מידה, היה זה בית הספר.
"ברוכים הבאים לכתה שלכם, שמי גב' שטינברגר ואני המחנכת שלכם. אני מורה פה בגלאריה סאה כבר שמונה עשרה שנה ולרוב אני מחנכת את תלמידי השנה הראשונה." אמרה גב' שטינברגר בשביעות רצון, היא הצביעה לעבר הלוח הלבן שהיה בחזית הכתה, כשהמילים 'הקדמה! מה זה שוכני אנרגיה ומה הם לומדים בבית הספר?' הופיעו בכתב שחור.
"עד כה הייתם רגילים לחיות כבני אנוש רגילים לכל דבר כשהמון אינפורמציה נחתה עליכם כרעם ביום בהיר, המשפחה שלכם, שעד כה הכרתם בצורה שונה ממה שאתם מכירים היום, בעצם הסתירו מכם מי אתם באמת. אני יודעת שהבהירו לכם שזה נובע מסיבה בטיחותית וזה אכן נכון, אך לא פשוט לקבל את זה, במיוחד שחלקכם מגלים דברים אפלים ועצובים." המשיכה גב' שטינברגר והביטה בעיני טומי. הוא לא הבין מדוע היא הביטה בו והניח שמדובר במקריות בלבד. "כוחות האנרגיה שיש בתוך כל דבר בעולם הזה ניתנים לשליטה. לרוב האנרגיה החזקה ביותר נרכשת מדמונים שונים שקיימים סביבנו, אנחנו גם נוהגים לרכוש דמון אחד או יותר שישרתו את צרכינו. נדרשתם כולכם לרכוש דמון אחד לפני הגעתכם לבית הספר, האם כולכם עשיתם זאת?"
"כן." נשמעה הסכמה כללית בכתה, חזיר כסוף קפץ על השולחן של תלמידה אחת ונחר בשובבות. התלמידה חיבקה את החזיר ומשכה אותו אל מתחת לשולחן. כולם צחקו והתלמידה הסמיקה כשהחזיר פלט נחירה קטנה נוספת מהתיק.
"הפעם, גב' קואפ, אני אעלים עין." אמרה גב' שטינברגר בקול תקיף. "דמונים נשארים בתיק בדממה, או שהם נשארים בדירות המגורים."
"אני מתנצלת." אמרה הילדה בקול נבוך "הוא אף פעם לא מקשיב לי, הוא גם לא מדבר איתי בכלל. כולם אומרים שהדמונים שלהם מדברים בתוך הראש שלהם."
"זה נכון מאוד, דמון לרוב מתקשר באמצעות טלפתיה עם בעליו." ענתה גב' שטינברגר, היא צעדה חזרה לעבר הלוח, כשעקביה משמיעים נקישות רמות. "טניה, אם הדמון שלך לא מציית לך ומסרב לתקשר איתך זה אומר שרמת הניסיון שלך נמוכה מאוד והשליטה שלך בו נעשתה במקריות. לרוב הדמונים גם מאוד בוגרים נפשית, ייתכן שרכשת דמון צעיר מאוד. גודלו של הנברן הכסוף אמור להיות גדול מהנברן שלך, כך שאני מניחה שהוא אכן צעיר למדי."
"אז מה עלי לעשות?" שאלה טניה בעצב, היא החלה לבכות. "אני אוהבת אותו, הוא מצחיק אותי!"
"הו לא," אמרה גב' שטינברגר ופניה התרככו. "לא אמרתי שעליך להחליף דמון. כל מה שעליך לעשות זה להתרגל אליו ולתת לו להתרגל אליך, יש בין הדמון שנרכש לבין שוכן האנרגיה המון במשותף, הרבה מעבר למה שאתם רק מתארים לכם. אלפים שוכני אנרגיה שעוסקים במדע חוקרים את הקשר בין הדמון לבין האלף כבר שנים רבות. תזכרי שעל ידי קרבות משותפות והמון זמן איכות יחד, הדמון שלך ישמע בקולך.
בכל אופן תלמידים יקרים, הבה נזמן את הדמונים שלנו הנה. הקפידו לישר את ידכם הימנית ולהכריז בביטחון את הגעת הדמון. אני רוצה לבחון את הרכישות שלכם."
תלמידי שנה ראשונה התרגשו מאוד, כל אחד מהם הכריז על הגעתו של הדמון שלו ואורות תכולים התרסקו על רצפת הכתה, טומי ראה שלל דמונים חביבים שמעולם לא יצא לו לראות, הוא גם ראה את הלן וג'ינגה בפינת הכתה, הלן התיישבה בסוף הכתה סמוך לדלת הכניסה לכתה.
טומי נדרך והושיט את ידו קדימה, מניף אותה בעידון מעלה "כספיון, דרקון כסוף זעיר אשר נרכש על ידי, בוא לכתה בזכות הכוח שניתן לי," קרא בקול רם "השתגר!" כספיון הופיעה מיד לאחר שהאור הכחול שהתרסק מולו התפוגג.
"מעולה תלמידים, אני רואה רכישות מרשימות ביותר פה, אני מניחה שקיבלתם הדרכה מסוימת ממשפחתכם." אמרה גב' שטינברגר בקול רם מעל לקול צווחות הדמונים שמילא את הכתה. "אנא בקשו מהם להיות בשקט."
הדמונים נדמו במהירות, אם כי ניכר שהם היו נרגשים משום מה. גב' שטינברגר החלה לנתח את אישיותם של כל הדמונים של התלמידים בצורה פרטנית, לאחר מכן היא ניתחה את הקשר של התלמידים לדמונים שלהם על ידי צורת הרכישה. היא המשיכה לתאר על צורת הקרבות ועל החברות של הדמונים יחד עם האלפים, טומי הרגיש שכל השיעור הזה היה מיותר לחלוטין בשבילו, כנראה שפשוט משום שרוג'ר כבר הבהיר לו הכל.
כספיון רבץ על הרצפה והביט בגב' שטינברגר בקוצר רוח, כשהיא ניסתה לאבחן אותו הוא הסיט את מבטו בכעס והפנה לה את הגב. טומי התפלא, לרוב כספיון מגיב בציות ובעידון. טומי ידע שהוא בר מזל שהוא רכש את כספיון, הייתה לו אישיות מדהימה והוא היה מאוד נעים, אך משום מה זה לא היה כך כרגע.
"טומי, גש אליי בבקשה לאחר השיעור." הפטירה גב' שטינברגר והתרחקה ממנו כשעקביה הכהים נקשו בחוזקה ברצפה. היא ניגשה למרכז הכתה ועל הלוח הכיתוב שהיה נעלם.
"כעת אני רוצה להסביר לכם על השיעורים שנלמד יחד פה בכיתה!" קראה גב' שטינברגר, כשעל הלוח הופיעה רשימה של מקצועות לימוד. "סך הכל יש בשנה הראשונה שישה מקצועות שונים שנלמדים על בסיס קבוע במשך כל השנה ומספר קורסים וקבוצות פרטיות שילמדו אתכם דברים אחרים שלא דורשים הרבה זמן. כמו למשל תעופה, שוכני אנרגיה לא צריכים התערבות של מטאטאים או דברים אחרים כדי לעוף, קורס מזורז בשנה הראשונה כבר ילמד אתכם כיצד לעוף.
ששת המקצועות שתלמדו בצורה מסודרת הם "חישוב משקל ומרחק", "הרחפה", "הכנה לקראת קרבות אלפים", "נתוני אנרגיה", "חישוב מסלול מחדש", "מידע מקיף על כדורי האנרגיה". אני יודעת שנתבקשתם לרכוש את הספרים הנכונים ומי שעדיין לא רכש אותם, יוכל להשאילם מהספרייה הנמצאת ליד הכתה של השנה השלישית.
כל הכתה לחששה בהתלהבות. התלמידים התרגשו מאוד לקראת השיעורים הבאים. טומי מצא את עצמו במעין ניתוק. הוא לא יכל להסביר את הרגש שפיעם בו אך משהו לא מוסבר גרם לו לקוצר רוח ולחוסר סבלנות. גב' שטינברגר המשיכה להרחיב על כל אחד ואחד מהשיעורים שיימסרו, אך טומי הביט בכספיון בריכוז במקום להקשיב.
'כספיון?' טומי ריכז אליו שאלה. 'מה יש לך? מדוע אתה כעוס?'
'האמת היא שאין לי מושג, טומי.' ענה כספיון והביט בטומי. 'אני מניח שזה מעייפות או כתוצאה מהרעל.'
'אני גם קצר רוח ועצבני.' טומי ענה בחיוך. כשהוא שוחח עם כספיון הוא הרגיש הרבה יותר טוב, כספיון היה למעשה שותף מלא לחייו. הוא ידע שיוכל לשוחח איתו על כל דבר שרק ירצה. כשהוא חשב על זה למעשה, הוא הבין עד כמה מדהים זה לחיות עם דמון באופן קבוע. 'אם לומר את האמת אני קצת ממורמר על גורלו של אבי.'
'אני מבין.' ענה כספיון והביט בעיניו של טומי. כספיון הרבה להביט בעיניו של טומי, כאילו מוצא בהם נחמה או שדרכם יכול הוא לראות את נשמתו. 'זה מה שגרם לך להתעצבן אתמול כשגב' לייט סיפרה לך על אביך?'
'כן.' ענה טומי. 'אני בכלל לא יודע מדוע הוא על כיסא הגלגלים, מה גרם לו לסבול כך?'
'אמרת לי שהוא נפל מהר לא?' שאל כספיון ודמעות עלו בעיניו, הוא החל לבכות ללא שליטה. טומי לא הרגיש דבר. זו הייתה הרגשה מוזרה לא להרגיש דבר.
'זה מה שסיפרו לי לפני שידעתי על העולם הקסום. אבל עכשיו זה פשוט לא נשמע הגיוני, הרי אלפים יודעים לעוף בחופשיות.' אמר טומי. ההרגשה הריקנית הזאת המשיכה להתפשט כשכספיון ממש צרח בתוך הראש של טומי ובכה. דמעותיו של כספיון הרטיבו את רצפת הכתה. העור הכסוף שלו החל לבהוק ולמשוך את תשומת ליבם של תלמידי הכתה. הכל לפתע היה מעורפל מאוד. עקבים כהים נקשו כרעם כשגב' שטינברגר הופיעה מאחורי טומי וקראה בשמו בקול. טומי היה אפתי. כלל לא הרגיש שהיא קוראת לו.
גב' שטינברגר תפסה את טומי בזרועותיו וניערה אותו. כספיון הפסיק לבכות בבת אחת ועורו שב לצבעו המקורי. טומי הבין שמשהו חמור קרה כשהביט בפניה של גב' שטינברגר המודאגות ושם לב שכל התלמידים הביטו בו.
[SIZE="7"][B][COLOR="Silver"]המשך יבוא...[/COLOR][/B][/SIZE]
יא **** מה אתה עוצר במצב כזה =@
בנאדם מניאק :(
חסר לך אתה לא מעלה תוך 24 שעות את הפרק הבא.
נראה שהעניינים מתחילים להסתבך -
קדימה, עוד פרק!
קראתי את כל הפרקים עד עכשיו, זה לקח לי איזה שעתיים מהצהריים.
אני בדרך כלל לא אוהב לקרוא סיפורי אינטרנט, אני משום מה תמיד מעדיף ספרים, אני מניח שזה בגלל החלוקה לעמודים והאפשרות לפרקים ארוכים בלי לבהות במסך מחשב יותר מדי.
כך או כך, העובדה שהצלחתי לקרוא 17 פרקים פחות או יותר ברצף מעידה על כך שללא ספק העלילה של הסיפור מעניינת.
בגלל שאלו 17 פרקים, אני לא ממש יכול להעיר הערות, אבל אני חייב לציין כמה דברים:
1) לפחות בתחילת הסיפור, המידע והאופן שבו אתה מוסר אותו די מבלבלים. ההסברים הם די קצרים, וציפיתי להסברים מעט יותר מפורטים. למרות שבסופו של דבר מבינים פחות או יותר את הרעיון הכללי.
2) ראיתי שהעירו לך את זה בתגובות אבל- זה באמת יותר מדי מזכיר הארי פוטר. אני מצפה שתכניס כמה פיתולים בעלילה או משהו ש"ירחיק" את שתי העלילות זה מזה.
3) אין לי תלונות על רמת הכתיבה (מן הסתם P: ), למרות שאני מקווה שתרחיב קצת יותר בתיאורים שלך בפרקים הבאים- זה מרכיב מאוד חשוב בספרות פנטזיה. קצת קשה לדמיין את כל זה בלי תיאורים טובים ומפורטים.
4) "רכשת" לך קורא, ולא היית צריך בשום כדורי אנרגיה P:
[B][SIZE="6"][COLOR="Red"]פרק י"ח חברות מסוכנת! האומנם?!
[/COLOR][/SIZE][/B]
השיעור נגמר דקות בודדות לאחר התקרית. היו תלמידים שהזדרזו להסתלק מהמקום, אם כי הלן ודיוויס נשארו במקומם. גב' שטינברגר ביקשה מהם בצורה מנומסת לחכות לטומי בחוץ.
"טוב אני לא הופתעתי שזה קרה." אמרה גב' שטינברגר לאחר שדיוויס והלן יצאו החוצה. היא הגישה לטומי כוס מים קרים וישבה מאחורי השולחן שלה. "זה היה ברור מאליו מהרגע שראיתי את צבע זנבך."
טומי הביט בה בבלבול. הוא לא הבין מה הקשר לזנבו. הוא בכלל לא הבין מה קרה במהלך הדקות האחרונות.
"טומי, בדרך כלל אלפים שולטים באנרגיות מוגדרות ומוחשיות שכבר חקרו והבינו את היכולות שלהם. אנו לרוב מסבירים לתלמידים מה הם צריכים לעשות ומה הגבולות של האנרגיה שהם יכולים לעשות ובכך הם מתבגרים, בהבנה ברורה שיש כללים מסודרים לכוחותיהם." החלה גב' שטינברגר לנאום. מנופפת בכף ידה כמו מורה מנוסה. "ברם, המושג אנרגיה אינו דבר מוגדר. יש אלפים מיוחדים שיכולים לשלוט בדברים אחרים, במידה הרבה יותר חזקה מכל אלף אחר. לרוב, אלפים כאלו שולטים בדברים שאנו לא מסוגלים בכלל להבין אותם. אלפים אלה לרוב נולדים עם זנבות בצבע מיוחד ונדיר המבדיל אותם מאלפים אחרים."
טומי בהה בה, ואז העיף מבט לעבר כספיון. ניכר שהוא נרגע קצת והוא חייך לעבר טומי חזרה. אנרגיות שאינן מוגדרות. כוחות חזקים. מצא חן בעיניו כל הרעיון.
"אני לא יכולה להסביר לך בדיוק את הכל, כי אני לא יודעת. שלחתי את הדמון שלי לשוחח עם פרופ' כרוסאובר ונתבשרתי שאתה יכול להיפגש איתו ממש עכשיו. אני משוכנעת שיהיה לו הרבה יותר מה להגיד בעניין.
בכל אופן אתה פטור מהשיעור שיתקיים בעוד חצי שעה, אני אשלח לך את שיעורי הבית שלך עם אדון שארגל. הלימודים מסתיימים בשעה שתיים ובשעה שתיים וחצי יש קורס תעופה, דבר שאני מאמינה שלא תרצה להחמיץ. כדאי שתזדרז לעבר המשרד של פרופ' כרוסאובר. צעד לעבר האולם הגדול, שם יש דלת כסופה גדולה מאחורי כסאו של פרופ' כרוסאובר. השתמש בטבעת שלך לפתוח את הדלת והמשך במסדרון עד הסוף, שם תמצא את הכניסה למשרדו של פרופ' כרוסאובר."
טומי הודה לגב' שטינברגר ועזב את הכיתה יחד עם כספיון. הוא עקב אחר הוראותיה של גב' שטינברגר והגיע לאולם הגדול, שם הוא עבר דרך כל השולחנות. הוא הגיע לדלת הכסופה והגיש את הטבעת שלו לעבר הדלת.
הדלת התמוססה באופן מסתורי, טומי הזדרז להיכנס פנימה וראה שהוא נמצא במסדרון ארון וצר. דלתות חומות הופיעו מכל צדי המסדרון. בסוף המסדרון טומי ראה דלת חומה גדולה. על הדלת היה שלט שנשא את שמו של מנהל בית הספר. טומי נקש בעדינות והמתין למענה. לאחר שראה שזה לא עזר הוא הגיש את הטבעת שלו גם לידית של הדלת הזו. הדלת נמסה לאחר מספר שניות וטומי נכנס אל משרדו של פרופ' כרוסאובר. טומי דמיין לעצמו חדר עמוס בחפצים שהוא לא הכיר. הוא הופתע לגלות את ההפך הגמור. היה זה חדר רחב ממדים נקי ונעים. מלבד שולחן שחור כבד וכיסא משרדי פשוט לא היה דבר בחדר.
"טומי ברייקסטון." אמר פרופ' כרוסאובר בקול מלא סמכות, הוא הרים את כף ידו וכיסא הופיע משום מקום. "שב. תרגיש בנוח."
"תודה." אמר טומי והתיישב. כספיון רבץ מתחת לכיסא וחיכך את ראשו ברגלו של טומי. "אני מניח שגב' שטינברגר הסבירה לך מה קרה בשיעור."
"כן." ענה פרופ' כרוסאובר "אני לא הולך להרחיב יותר מדי. רק אציין שיש לך יכולת מיוחדת כלשהי שתתרום לך הרבה. אני יכול רק להניח שאתה בורכת ביכולת תקשורתית יוצאת דופן. דבר שגורם לך לשלוט בדמון ובאנרגיות שלך בצורה חלקה."
"אבל פרופ' כרוסאובר, אני איבדתי שליטה כמעט לחלוטין בכתה קודם. מה עלי לעשות כדי למנוע את זה?" אמר טומי וליטף את ראשו של כספיון. הוא שמח לשמוע שהוא מוכשר אך עדיין הדאיג אותו מה שקרה קודם.
"מה שקרה בכתה למעשה לא קורה לעיתים קרובות מדי." אמר פרופ' כרוסאובר ונעמד, הוא החל לטייל סביב והרים את ידו, ספר עב כרס הופיע ונחת בידיו של פרופ' כרוסאובר. הוא חיפש משהו בעיניו ודפדף בקצב מרשים. "אלפים שעוסקים בכישורי האלפים הסיקו שהחיבור בין האלף לדמון מכיל אנרגיות רבות עוצמה. לפעמים הקשר כה עמוק שהדמון יכול להחיל את הרגשות והמחשבות של האלף. הדמון, שהינו יצור קסום שתעלומות רבות עוד אופפות אותו, עשוי להגיב בצורה מסתורית ומסוכנת לרגשות.
אני יכול להגיד לך ללא כל ספק שהקשר שלך עם כספיון הינו קשר חזק מאוד, אולי בגלל צבע זנבך כמו שגב' שטינברגר אמרה או אולי בגלל שאתה פשוט ילד רגיש מאוד. לכן עליך להבין את טיבם של הדמונים טומי, הם מחפשים באופן נואש להישאר עלי האדמה. טבעם הינו אכזר וחסר רחמים, על כן כשדמון מוצא את הדרך להחיל את הרגש הזה, הוא נהיה תוקפן ומסוכן. הקשר שלכם עשוי להיות יותר מדי חזק ועלול לסכן אותך."
טומי הביט בכספיון, הוא כבר עצם את עיניו ונרדם. כל השיחה הזו לא הגיעה לאוזניו. הוא לא יכל לתאר לעצמו את כספיון מסכן את חייו, אך הוא לא יכל להתעלם מאותו חלום שחלם בביתו.
"אני הייתי ממליץ לך להיפרד מכספיון ולרכוש דמון אחר שלא ידע להכיל את הרגשות שאתה חווה."
טומי הביט בפרופ' כרוסאובר. הוא הבין שלהחזיק את כספיון כשותפו עשוי להיות סיכון גדול, אבל הוא ראה בו הרבה יותר משותף לקרבות. טומי הרגיש שכספיון הינו חלק בלתי נפרד ממנו והוא לא יכול להפריד אותו מעליו. מצד שני כספיון עשוי להיות מסוכן ומסכן. קרוב לוודאי שכספיון סובל מכל העמסת הרגשות שהוא מכביד עליו. אולי יהיה הדבר הנכון לשחרר אותו?
פרופ' כרוסאובר התקרב לטומי והביט בעיניו. "אתה חייו לעשות את השיקול הנכון. אתה עשוי לסכן את חייו של כספיון ואת חייך, אל תתפתה לרגשנות. אתה שווה הרבה יותר מזה."
טומי הבין שפרופ' כרוסאובר רמז לו שהשיחה שלהם הסתיימה. הוא הזדקף והעיר את כספיון, הודה לפרופ' כרוסאובר ופנה לחדרו. הוא הציץ בשעונו. היו לו עוד עשרים דקות לפני הקורס של התעופה.
טומי טייל ברחבי בית הספר, פונה למסדרונות בצדו השמאלי של הבניין. מסדרונות שמעולם לא צעד בהם. התלמידים שעברו שם מיהרו לכיתתם. לא היו לתלמידים האלו זנבות או אוזניים מאורכות. טומי הניח שזה האזור של הקוסמים. טומי קיווה שיוכל למצוא את ג'סיקה דיישיץ'. הוא שאל תלמידים שעברו והם הנחו אותו לכיתה של ג'סיקה. היא עמדה שם יחד עם כל תלמידי כתתה והם חזרו אחרי המורה כשהיא מנחה אותם להגיד כל מיני מילים מוזרות ולא ברורות. טומי לכד את מבטה וקרץ לה. היא חמקה מהכיתה ויצאה לכיוונו.
"כמה זמן לא דיברנו!" אמרה ג'סיקה "אני ממש שמחה לראות אותך."
"גם אני שמח לראות אותך," אמר טומי. "עברתי כאן במקרה וראיתי שאני מוקף בקוסמים. לכן באתי להגיד שלום. אם אני כבר בסביבה."
"תודה." אמרה ג'סיקה והביטה בחשש על המורה. כנראה חוששת שתיתפס. "אנחנו צריכים להיפגש יותר, מה עם שמונה בערב?"
"ניפגש באולם הכניסה. אבוא עם דיוויס." הפטיר טומי והזדרז לצאת מהצד השמאלי, תלמידים שהביטו בו גרמו לו להרגיש לא בנוח. הוא הזדרז לכיוון אולם הכניסה. משם הוא ידע לכוון את עצמו לכיתה שלו בצד הימני של הבניין. הוא נכנס לכתה וראה את תלמידי כתתו עומדים בטור מסודר, מוכנים לקראת יציאה עם מורה שטומי לא הכיר.
טומי הצטרף אל הטור והמתין בדממה. המורה הציגה את עצמה.
"שמי גב' דורת' לנגר." אמרה המורה. היא הייתה בגיל העמידה. גופה היה מעט רחב ושערה היה מדובלל ומבולגן. משקפיים עבות עיטרו את פניה וגבותיה היו כה דקות עד כי כמעט לא היה ניתן להבחין בהם. "אני אנחה אתכם בקורס התעופה. תלמידים שלא יתנהגו כשורה יורחקו מהקורס ויפסידו חומר רב. אנחנו הולכים ללמוד כיצד לעוף באוויר. כולם אחראי, לרחבת הכניסה של בית הספר."
טומי צעד יחד עם הטור אל מחוץ לרחבת בית הספר. גב' לנגר עפה מאחוריהם באיטיות והדריכה אותם אל המזרקה הגדולה. הם נתבקשו לעמוד בשורה ארוכה ותפסו מרחק אחד מהשני.
'אתה מתרגש לקראת השיעור הזה טומי?' שאל כספיון. השאלה הזאת הטרידה את טומי. הוא לא הבין מדוע כספיון מחפש לדעת את רגשותיו וחולשותיו.
'אני בסדר, תודה.' ענה טומי לכספיון והביט בו בעצב. 'אני לא מפחד מכלום.'
'טומי זה מסוכן לעוף.' הוסיף כספיון והביט בטומי. טומי פירש זאת כהתגרות. דבריו של פרופ' כרוסאובר מתבהרים לו. 'אני מקווה שתהיה בסדר.'
'הו, אני אהיה בסדר.' אמר טומי. מחליט בליבו כי הקשר בינו לבין כספיון אבוד.
[B]
[SIZE="7"][COLOR="Silver"]המשך יבוא...
[/COLOR][/SIZE][/B]
טומי זונה :(
כספיון 3>
פרק מעולה.
קראתי את כל הפרקים,אהבתי את הפרקים...אחלה פרק... =]