מסע בעקבות הגאווה(סיפור)

מעולה. קראתי את הפרקים וראיתי את מה שגורם לכולם לאהוב את הסיפורים שלך מול העיניים.
המשיכי כך!

אריאל איזה דרמטי אתהxddddddddddd

ותודה אדם^^

[SIZE="5"]פרק 2-להיות מטרה(חלק 2\2)
[/SIZE]

[spoiler]''אני אלכוד אותו אבל תיתן לי לבד טוב דור?'' שאל בן האנוש שמסתבר ששמו לי 'אוי יופי הם רבים מי יילחם מולי אני אמור להרגיש טוב עם זה?' חשבתי במוחי בעצבנות.
''טוב אפשרות למסור את רנדי ירדה מהפרק, נותרה אפשרות של להילחם אבל איך?'' מלמלתי.
''בסדר גמור לי'' ענה בן האנוש אשר מסתבר ששמו הוא דור.
''אוקיי כולם תקשיבו! עם אני מפסיד את תעזבו את האיווי בשקט כי הוא ינצח אותי בצורה הוגנת'' אמרה לי, כולם מלמלו אותות הסכמה וזזו הצידה.
'הוא רוצה שנילחם.. הוגן? מעט מהשנאה הגדולה שלי אל בן האנוש הזה פחתה, לא לגמרי אך פחתה, הבעיה היא שהסיכויים עדיין היו לרעתי.
''צא ויני'' אמר לי, ',ויני איזה מן פוקימון זה ויני?' חשבתי לעצמי.
לי הוציא מתוך הפוקדור שלו פוקימון שזיהיתי למזלי, עם לא הייתי מזהה אותו מהיער והייתי תוקף ללא כל התלבטות הייתי סובל מכך בהרעלה.
זה היה וניפד, פוקימון מסוג רעל וחרק, אצלנו ביער אומרים ''נגעת-הורעלת''.
החלטתי לתקוף בכדורי צל, לא שהייתה לי בררה עם הייתי משתמש בדחיפה הייתי מתעלף תוך דקות ספורות, אבל זה הותיר אותי בבעיה חדשה, בשביל ליצור כדור צל אני צריך פה פנוי, ובפה שלי אני מחזיר את הפוקדור בו רנדי כלואה, אני אהיה חייב לשים עין על הפוקדור תוך כדי הקרב.
הנחתי את הפוקדור בעדינות בין ארבעת רגליי, טענתי כדור צל, חלש כמובן שפגע בוינפד, הוא לא נראה פגוע יותר מידי אך מצמץ בעיניו בחוזקה ''ויני עכשיו דחיפה!'' אמר לי בהתרגשות, אני חושב שזה היה הקרב הראשון שלו או משהו כזה על פי מידת ההתרגשות שלו.
אבל אני חייב להודות, לתקוף במתקפות שדורשות מגע, חכם מצידו של לי.
קפצתי הצידה בדקה האחרונה, אך שוב נותרתי בבעיה, הפוקדור של רנדי נותר חשוף ווינפד חסם כל דרך להגיע אליו, ראיתי בן אנוש בעל שיער שחור קצר ועיניים חומות עמוקות מתקרב לאט לאט אל הפוקדור מאחור, ''או לא אתה לא!'' צעקתי בכעס, למרות שאני יודע שהם לא הבינו מה אני אומר, אני משער שהם קלטו את הרמז על פי מבטי, אך הנער כהה השיער המשיך להתקדם, יודע שלא אתקרב אל הפוקדור שויניפד שם, אוי כמה שהוא טעה.
פרץ רגשות התקיף אותי פתאום, עם הייתי שפוי באותו רגע לא אבל פשוט לא משנה מה לא הייתי עושה את מה שעשיתי שם.
בלי שום מחשבה, כאילו שחכתי את ''נגעת-הורעלת'' פשוט התקלתי את ויניפד, ויניפד המופתע עף לאחור, כאב חד אחז בראשי, כן הורעלתי אבל כמו שכבר אמרתי לא הייתי שפוי באותו הרגע.
הנער כהה השיער התרחק לאחור בחשש, נראה כי הוא הבין את הרמז.
לקחתי את הפוקדור של רנדי ומיקמתי אותו שוב בין שיני, אני חושב שחלק מסערת הרגשות שהתחוללה בי השתכחה מעט מפני שהצלחתי לחשוב באופן צלול יותר, בגלל טיפשותי אני מורעל, מוקף בעשרה מאמנים, בעצם בתשעה אחד מהם איתי במעגל ונלחם איתי, יש מולי חתיכת וניפד עצבני כי התקלתי אותו ופוקדור להגן עליו בפה, בקיצור לא טוב, מה לעשות?
נראה שלי החליט לחשוב במקומי, ''וינפד חצי רעל!'' הוא הורה וינפד, כשישה או שבעה חצי רעל סגלגלים טסו אליי במהירות, לצערי הרב לא הספקתי לחשוב ונפגעתי מכולם.
לא הצלחתי לקום, הייתי פצוע וכאב תקף אותי עכשיו לא רק בראשי אלה בכל חלקי גופי, הרגשתי את התודעה שלי עוזבת את מוחי, כאומרת לי להתעלף, לוותר שזה בסדר, אבל זה לא בסדר אני היחיד שיכול לעשות משהו ולהציל את רנדי.
ניסיתי לקום, וכמעת הצלחתי עמדתי בסוג של פלאיה(תנועת ריקוד) מעוות על ארבעת רגליי, אבל זאת לא ממש הייתה עמידה, לבסוף נפלתי, שנייה לפני שהכרתי עזבה אותי לחלוטין הרגשתי משהו צונח על ראשי, הרגשתי שאני נשאב, ניסיתי להיאבק בזה אך זה היה חזק ממני, כמו כל דבר כמובן, וכך נלכדתי בפוקדור.
הוא לא היה כמו שציפיתי, באמת שלא.
הייתי בתוך חדר עגול, לא הייתה שם דלת או חלון, הוא היה מרוהט בצורה לא ראה כל כך, מרבד דשא כיסה את הרצפה ממש כמו באחו, קולות הפוקימונים המעופפים בעלי הכנפיים הדקות נשמעו בחלל החדר, אך לא נראו פסלון קטן של איווי, כמוני ופסלון קטן של סקיטי ניצבו על הרצפה, לפתע הבנתי החדר הזה משקף את מה שאני רוצה יותר מכל, להיות יחד עם רנדי באחו, הפסלונים מייצגים אותי ואת רנדי, קולות המעופפים ומרבד הדשא מייצגים את האחו, מה אני יעשה עכשיו? מה יהיה איתי? מה יהיה עם רנדי?.
נשארתי שם כמה שעות, אני לא יודע כמה ורק הרהרתי, בהיתי ועם כמה שאני מתבייש עם זה אולי בכיתי כמה פעמים.
בזמן שבדיוק הרהרתי במשמעות החיים כל החדר התעוות, התעוות יחד איתי והתחלתי להסתחרר במערבולת אל חלון רחב שהופיע כאילו משום מקום, האור היה חזק כל כך שלא יכולתי לפקוח עיניים.
שמעתי קולות מסביבי ופקחתי את עייני בהיסוס, הייתי באמצע שביל מוזר, הרצפה הייתה בנויה כולה מאפר ואבנים שחורות קטנות, מולי עמד מישהו מוכר, ''לי!'' צעקתי וקפצתי לאחור.
''זה בסדר ילד תירגע!'' אמר קול מאחוריי, הסתובבתי וראיתי את וניפד, אני חושב שהעולם השתגע- מה זה עוד קרב? לא.. הם רגועים עכשיו.
''איפה אני?! איפה רנדי?!'' שאלתי כמעט בצעקה והרגשתי דמעות עולות בעייני, לא אסור לי לבכות! לא עכשיו.
''זה בסדר חמוד תירגע!'' אמר לי והרים אותי בעדינות, אני חושב שזה היה אמור להרגיע אותי אבל זה רק הלחיץ אותי, אני חייב להודות אני לא הייתי גאה במעשה שלי, אבל הרגשתי לרגע, רק לרגע, בחיבוקו של לי בטוח כל כך שפשוט טמנתי את פניי בפרוותו שבפלג גופו העליון (שדרך אגב החליפה צבעים.. אויש הם כל כך מוזרים ..בני אנוש) ובכיתי, שפחתי את כל רגשותיי.
לאחר כעשר דקות כאלו זינקתי, ''אני חייב למצא את רנדי איפה היא?!'' שאלתי את וניפד בפראות ''רנדי? אתה מתכוון לסקיטי?'' שאל אותי וניפד ''כן!'' עיניתי מיד אך על פי מבטו של וניפד ידעתי שאני לא הולך לשמוח מהתשובה שלו ''היא עם דור, אח של לי, הם יצאו לדרכם לכיוון השני הם בטח כבר רחוקים מכאן מאוד תשכח ממנה ילד אתה איתנו עכשיו'' הוא ענה.
''לא! זה לא יכול להיות! אני חייב למצא אותה אני חייב...'' בכל מילה במשפט שלי קולי דעך ונשכבתי על הרצפה, לא בכיתי, לא ייבבתי, לא השמעתי צליל, רק שכבתי שם על הצד ונתתי לאשמה ליפול עליי, עם הייתי מחזיק רק עוד קצת אז רנדי הייתה כאן עכשיו, או ליתר דיוק הייתה באחו, וגם אני הייתי שם והיא הייתה עוזרת לי להתחזק, לעזור לי לגרום ואבא להיות גאה בי, הכל באשמתי.
בשלב מסויים נראה שסבלנותו של לין פקעה, הוא לא רצה שאשקע ברחמים עצמיים ושאני יעכב את ה''מסע'' שלו מה שזה לא אומר, הוא פשוט החזיר אותי לפוקדור והמשיך ללכת בדרכו.
הפעם הפוקדור היה שונה, ברקע נשמעו קולותיה של רנדי ממהלך הקרב, אני זוכר את הכל לבדי, אני לא צריך תזכורת מהחדר המשונה, אבל... רציתי לשמוע אותה, גם עם בקולה היה ייאוש, מולי הוקרן כל רגע מאז שלי מצא אותנו ועד שנלכדתי בפוקדור, אני מעורר רחמים, זה הרי ברור, תמונה של רנדי הייתה תלויה על הקיר, אבל רגע... עם החדר הזה מראה כל מה שאני רוצה אולי עם רק אחשוב על איפה שרנדי נמצאת עכשיו.. עם היא בטוחה אוכל לדעת עם היא בסדר! ויותר חשוב מכך.. אוכל לגלות איפה היא נמצאת.[/spoiler]

יפה מאוד. זה היה פרק מרגש. אז צדקתי בהימור?

פרק יפה!! אבל התאכזבתי שהם עכשיו לא ביחד...

פרק ממש טוב

תודה רבה לכולם^^
ויאיר דונט וורי Lol

מתי פרק הבא?

אני בדיוק כותבת אותו^^

הצצה לפרק הבא-

[spoiler]''אני חושב שאקרא לך... מילקי!'' אמר לי בחיוך, ''מילקי?! איזה מן שם זה מלקי?!'' הזדעקתי, ''קוראים לי ג'ייס! ג-י-י-ס!'' קראתי בקול, אך נראה כי מה שהיה צעקה אצלי, החשיב לי כהתרגשות מהשם החדש, אוי יופי מילקי האיווי החלש, מושלם.[/spoiler]

מגניב ומותח. משאיר טעם של עוד. אולי תעשי שג'ייס לא רוצה להקשיב למאמן כי הוא לא קורא לו בשמו האמיתי.

סיימתי את הפרק! ואריאל אתה טוב בניחושים אתה קרוב אבל לא בדיוק

[size="5"]פרק 3-מעשה במילקי[/size]

[spoiler]התרכזתי ברנדי בחוזקה, ניסיתי לחשוב על איפה היא נמצאת, עם היא בסדר אך כלום לא קרה, אני חושב שזה משתנה רק שמכניסים אותי מחדש.
בפעם הבאה שיוציאו אותי מהפוקדור אני חייב להיות מוכן, לחשוב על רנדי בכל רגע ודקה, לא לשכוח, לא לחשוב על שום דבר אחר.
הייתי עייף, לא שמתי לב עד כמה אני מותש ונתתי לעצמי לנוח קצת, התכרבלתי על רצפת הפוקדור ושקעתי בשינה עמוקה.
קמתי לתחושה מוזרה, התעוותי וכך גם החדר, זה הרגע מוציאים אותי לחשוב על רנדי, לחשוב על רנדי.
לקח לי כמה דקות למקד את הראייה שלי, עמדתי באמצע מקום מוזר, הוא היה מוקף קירות אך לא כמו קירות מערה או מחילה, הן היו בנויות מאבנים לבנות] בקושי נראו סימני החיבור בניהן.
המוני בני אנוש בכל צבעי הקשת הסתובבו בכל האזור ודיברו על הפוקימונים שלהם, בקדמת המערה המוזרה עמד דוכן גדול ומאחוריו בת-אנוש בעלת פרוות ראש ורוד אסוף בשתי לולאות, פרוות גופה הייתה לבנה ולראשה חבשה כובע מלבני עם איקס ורוד ישר עליו.
מאמנים קראו לה ''האחות ג'וי'' לא האמנתי כמה אחים ואחיות יש לה, המונים קראו לה כך, אני חושב שיותר מעשר או עשרים, זאת חתיכת משפחה גדולה חשבתי לעצמי.
''וואוו תראו את האיווי הזה! איזה חמוד! זה איווי זוהר!'' שמעתי לפתע קול מאחוריי, הסתובבתי, מלפני עמדה קבוצה של בני אנוש גורים, שניים מהם נראו זהים אחד לשני לחלוטין, הם היו בעלי פרוות ראש שחורה ופרוות גוף כחולה עם דוגמאות משולשים גם בחלק העליון של גופם וגם בתחתון, כנראה שהם תאומים.
גורת בת האנוש הנוספת שהייתה איתם הייתה בעלת פרוות ראש צהובה, חלק העליון של גופה היה כחול והתחתון ירוק, היו לה עיניים ירוקות בעלות עומק.
כל השלושה התנפלו עליי והחלו ללטף את פרוותי, ולבחון אותי בתדהמה ''אויש גורים...'' נאנחתי ונתתי להם, הם רק גורים הם לא מבינים מה הם עושים.
''איווי זוהר...אז ככה הם קוראים לאיווי בעל צבע שונה'' מלמלתי לעצמי תוך כדי שהשתדלתי לא לצרוח כאשר אחד התאומים משך בזנבי בכח.
''ילדים, תעזבו אותו, מסכן'' שמעתי את קולו של לי, לי עמד מעל קבוצת הגורים, הוא היה נראה ענק בהשוואה להם, ''ילדים, אז ככה נקראים גורי בני אנוש?'' הרהרתי בקול.
לי התכופף אליי ואמר ''טוב חמוד, עכשיו אחרי שהאחות ג'וי ריפאה אותך כדאי שאתן לך שם לא?'' אמר לי לי בחיוך, 'האחות ג'וי, גם הוא אח שלה?' חשבתי, שחושבים על זה באמת הרגשתי חזק יותר, אבל למה התכוון לי בלתת לי שם? כבר יש לי שם, קוראים לי ג'ייס.
''אני חושב שאקרא לך... מילקי!'' אמר לי בחיוך, ''מילקי?! איזה מן שם זה מלקי?!'' הזדעקתי, ''קוראים לי ג'ייס! ג-י-י-ס!'' קראתי בקול, אך נראה כי מה שהיה צעקה אצלי, החשיב לי כהתרגשות מהשם החדש, אוי יופי מילקי האיווי החלש, מושלם.
''טוב מילקי, זה הזמן לאימונים בוא'' קרא לי לי, כמובן שהלכתי אחריו אחרי הכל הפוקדור היה אצלו.
עקבתי אחרי לי אל קרחת יער, המקום גרם לי להרגיש נוחות, כמו בבית נכון שזה לא היה היער שלי אבל הוא היה דומה.
''אוקיי מילקי בוא תראה לי מה אתה יודע'' ביקש לי, כמובן שהראיתי לו אני צריך לשתף פעולה עם בן האנוש לכמה זמן.
התקלתי את אחד העצים ותקפתי בכדור צל חלוש את האוויר, התיישבתי והבטתי בלי.
''זה הכל מה..? טוב לא נורא! קצת אימונים ותהיה חזק כמו פאלקיה!'' אמר לי לי בחיוך וצחק.
'פאלקיה? מה זה פאלקיה?' הרהרתי, אבל העניין של להיות חזק יותר עניין אותי מעט.
''טוב בו תילחם בויני, כך תוכל להתחזק'' אמר לי, ''ויני?! שיט אתה לא מתכוון לוניפד ההוא נכון?!'' צעקתי מיד, טוב עכשיו זה ברור בפיענוח הבעות- לי ממש גרוע, מסתבר שהוא חשב שאני להוט לקרב, טוב אין לי בררה, נגעת-הורעלת, אסור לי לגעת בו, אתקוף בכדורי צל או משהו אני כבר אסתדר, אני מקווה.
לי הוציא מהפוקדור שלו את ויני, הבטתי בו בכעס והוא הביט בי באותו מבט.
''ויני עכשיו דחיפה! מילקי עכשיו תתחמק ודחיפה!'' צעק לי בתקווה.
'רגע אחד..הוא אמר לי כרגע מה לעשות? מי הוא חושב שהוא? נתחיל מזה שאני לא מילקי אני ג'ייס. אין מצב שאני הולך להקשיב לילד הזה...' חשבתי בתדהמה.
התחמקתי מהדחיפה, אך זה היה חלק מהתוכנית שלי, לדחוף ממש לא היה בתוכנית, אין מצב שאני הולך להסתכן בהרעלה שוב, תקפתי בכדור צל.
''לא מילקי! דחיפה לא כדור צל'' כעס לי, גלגלתי עיניים והוצאתי לו לשון, 'טוב לשתף פעולה ירד מהפרק' חשבתי במוחי.
תקפתי בכמה כדורי צל, ויני התחמק מרובם אך נפגע משניים, 'ויני.. אני בחיים לא הולך להתרגל לשם הזה ולמילקי בכלל' חשבתי בציניות במוחי.
ידעתי שאין לי סיכוי לנצח בקרב הזה, אחרי הכל פגיעה ישירה אחת שלו והלך עליי, אולי כדאי שאתחיל להקשיב ללי? זה ייתן לי אצלו כמה נקודות קרדיט.
''לא מילקי! התקלה עכשיו!'' צעק לי.
אויש נו טוב.. זה הולך לכאוב.
התקלתי במהירות את וניפד, הוא עף לאחור בכח, זה לא היה כמובן מכמות הכח שלי, פשוט מתנופת המהירות זה הכל, או לפחות כך חשבתי.
''כל הכבוד מילקי!'' הריעה לי לי.
כן.. הנה זה מגיע אותו כאב חד במקום בו באתי במגע עם גופו של ויני, הראש שלי כל כך כאב אך נשארתי עומד, כבר עברתי את זה פעם וזה עלה לי ביוקר.
אך לא, לא הפעם.
קפצתי בצידה בהתחמקות מחצי הרעל של ויני, נראה שאני טוב יותר בלברוח מאשר לתקוף.
''זהו, תפסיקו את הקרב זה יספיק להיום'' אמר לי במפתיע, 'זהו? בלי שום מנצח?' חשבתי בתהייה.
לי עמד להחזיר אותי לפוקדור, זהו זה הרגע!
לחשוב על רנדי, לחשוב על איפה היא נמצאת.
נשאבתי במערבולת של צבעים אל תוך הפוקדור.
הבטתי סביבי במטח, הפוקדור שוב השתנה, משהו הוקרן אי שם על הקיר, הסתכלתי ונאנחתי אנחת רווחה.
זאת הייתה רנדי! היא שכבה מצונפת על מצע מוזר בתוך חדר, לידה התהלך אותו אחד אשר לכד אותה, ניסיתי להיזכר בשמו.. דור זה היה?
היא נראת בריאה ושלמה, ראיתי את הנוף מחור עם כיסוי שקוף שהיה בצד הקיר, ראיתי דרכו שלט גדול וזוהר ''ברוכה הבאה לעיר ג'ובילייף!''.
''העיר ג'ובלייף.. אז שם היא נמצאת'' הרהרתי בקול, הבטתי עוד קצת בחדר, מפה! מפה הייתה תלויה על הקיר.
חיפשתי על המפה את קרחת היער בא היינו קודם, זה לא היה קשה כל כך, קרחת היער הייתה קרובה מאוד למערה המוזרה עם בת האנוש בשם ג'וי, אחותו של לי.
פניי נפלו שראיתי את המרחק, זה היה במרחק של יותר משלוש ערים!
מדדתי את המרחק בכפות, שלוש כפות בסוך הכל, זה היה רחוק ועד שאגיע לשם סביר להניח שהם כבר יתקדמו הלאה.
לקחתי את המפה בפי בכדי שיוציאו אותי מהפוקדור היא תהיה איתי, סיננתי במוחי את הדרך, בפעם הבאה שיוציאו אותי אתחיל לרוץ לכיוון הדרך, לי לא יוכל לעצור אותי.
[/spoiler]

וואו כל פרק יותר טוב מהאחר.
את ממש טובה בלכתוב סיפורים!!!

פרק מעולה, עשית את איווי לא חכם בשיט אבל זה עדיין סיפור ממש מעולה!

[quote]וואו כל פרק יותר טוב מהאחר.
את ממש טובה בלכתוב סיפורים!!!
[/quote]
+1

אומ
למה לא חכם?

[QUOTE=Wendy;1367387]אומ
למה לא חכם?[/QUOTE]
הוא חכם, אבל הוא פשוט חושב יותר מידי והוא גם מפחד

Lol כי הוא פחדן זאת האישיות שלו Xd

אוי ווי זמיר נכנסתי חשבתי שזה ראיון של אנשים הומואים או משהו..
תחליפי כותרת השם ישמור, אולי מסע בעקבות הגבורה?

זה די תגובת ספאם-_-
וזה השם כי זה בעקבות גאווה ולא גבורה><'

מתי הפרק הבא?

היום ב10-11 או מחר

אה בסוף מגלים שהוא הומו?
סתם סתם בוא נגיב תגובה עניינית.. האיווי (אני רק קראתי את ההקדמה) מחפש מאמנים או רוצה להיות טבעי ולהתחזק בעצמו?

רוצה שאבא שלו יתגאה בו הוא לא יודע בכלל מה זה מאמנים והיית יודע את זה עם היית קורא את הפרקים
עם אתה לא קורא את הסיפור אין לך מה להגיב פה-_-

עומר קיבלת אזהרה.
טל, את לא חייבת להחליף שם.

תמשיכי! את כותבת ממש יפה! מחכה לפרק הבא:)

תודה רבהd:
אני באמצע כתיבת הפרק הבא מי יודע אולי אסיים גם היום^^

את יכולה לערוך בדף רשומים של הפנטז ת'חפץ ולרשום ברמת כתיבה אלוף במקום רגיל :wink:

[size="5"]פרק 4-התקלות בריח לא נעים[/size]
[SPOILER]לא ציפיתי לזה.
זה קרה באמצע הלילה, חושך שרר בפוקדור כך שידעתי שכבר בערך שלוש-ארבע בלילה, לא הייתי מוכן לכך, הספקתי לחטוף את המפה רק ברגע האחרון לפני שהתעוותי יחד עם החדר במערבולת של צבעים והופעתי לפני לי.
ידעתי שיש לי רק כמה שניות להבין איפה אני נמצא ולברוח.
הופעתי באמצע דרך מלאת אבנים, למזלי היה לידי שלט ''דרך 30'' היה כתוב בו, בזמנים כאלה אני מודה על שאמא לימדה אותי לקרא.
זכרתי מהמפה שהעיר ג'ובלייף נמצאת בדרך עשרים ושלוש, שבע דרכים מכאן.
כבר ידעתי את הדרך, לאן לרוץ לאן לפנות שקלטתי שני דברים- המפה לא הייתה אצלי ולי בכה.
הוא הביט בי בעיניים עצובות ואדומות מבכי, אותם עיניים תמימות אשר ראיתי לראשונה, והן היו הרוסות.
הוא היה אחרי הכל רק גור אדם, ילד.
לא יכולתי להשאיר אותו ככה, התקרבתי אליו בסקרנות וליקקתי את פניו בתקווה שידבר, שיסביר לי מה קרה.
הלוואי שלא היה מביט בי, זה מנע ממני לברוח, העיניים שלו, היושר, העצב מנעו ממני להזיז ולו רגל אחת לכיוון דרך עשרים ותשע.
''הוא נעלם'' אמר לי לבסוף, ''הפוקדור של ויני נעלם'' הוא המשיך.
הרגשתי שליבי נקרע, מצד אחד רציתי לרוץ, ללכת אל וונדי במהירות, מצד שני לא היו לילד הזה עוד פוקימונים אני ה''חבר'' היחיד שנשאר לו.
מה עליי לעשות? רנדי כמובן במקום הראשון, אני לא יכול לשים את גור האדם לפניה אבל... העצב שלו, הרגשות, הוא פגוע, בדיוק כפי שאני הייתי מה עליי לעשות?
לבסוף, עם כמה שזה כאב, החלטתי.
בשולי הדרך היה חול רב, חרטתי בחול ארבע מילים ''מצטער, חייב למצא רנדי''
והתחלתי לרוץ לכיוון דרך עשרים ותשע כאשר דמעות חרטה עומדות בעייני.
''מילקי!'' שמעתי את הצעקה קורעת הלב של לי, ''אני מצטער'' מלמלתי לעצמי והמשכתי לרוץ עד שקולות הבכי הרמות של לי נעלמו בחשכת הלילה.
רצתי ורצתי, מסתבר שדרך שלושים לא ארוכה כמו שציפיתי מפני שלאחר כשעת ריצה כבר הגעתי לשלט עם הפנייה לדרך עשרים ותשע, היה מאוד מאוחר, כבר חמש לפנות בוקר על פי דעתי, ראיתי את השמש מתחילה לעלות לשמים, הסתתרתי מאחוריי שיח והלכתי לישון.
קמתי למשמע קולות פטפוטים, על יד השיח מאחוריו הסתתרתי עברה קבוצת בני-אנוש.
חיכיתי שיעברו ואז קמתי, לפתע שמעתי קול, הסתובבתי בבהלה, זה נשמע כמו קרקור, אף פעם לא שמעתי קול כזה, איזה פוקימון מסתורי אמצע הפעם?
שוב קרקור, ואז עוד אחד ועוד אחד עד אחד ארוך מאוד ודי מביך עם אתם שואלים אותי.
לפתע הבנתי, זאת הייתה הבטן שלי, לא אכלתי כלום מאז אתמול בצהריים.
מצאתי עץ עם גרגירי אורן עליו, העץ היה גבוהה מאוד וניסיתי לחשוב על דרכים להוריד את גרגירי האורן, מה לא ניסיתי? התקלתי את העץ, תקפתי בכדורי צל כלום לא עבד, עד שעלה רעיון במוחי.
במקום לתקוף את גזע העץ, עליי לתקוף את הצמרת, שיגרתי כדורי צל חלושים אל צמרת העץ, פגיעה אחת, שנייה, שלישית וענף נפל.
חיטטתי בענף באושר במטרה למצא גרגירי אורן, לרוע מזלי לא צמח שום גרגיר על הענף הזה.
הפלתי עוד ענף, ולמזלי היו עליו כמה גרגירים, אכלתי בתאבון עד שהפסקתי לשמוע את קרקורי הבטן שלי.
החלטתי שעדיף לי ללכת על צד הדרך, להיתקל בעוד מאמנים לא הייתה האפשרות המועדפת עליי.
הלכתי בצד הדרכים משהו כמו יומיים אני חושב?
כל יום גרוע יותר מהאחר, היה חם, הייתי צמא וזה היה יער שבני האנוש פלשו אליו לא היו כמעט מקורות מים באזור, עם כמה שאני מתבייש בזה אפילו גנבתי קצת מים ואוכל מפיקניק של בני אנוש.
ביום השלישי כבר הייתי בדרך מספר עשרים וחמש, התקרבי לעיר הראשונה מתוך שלוש שעליי לעבור, כבר ראיתי אותה באופק, זאת הייתה עיירה קטנה בשם רליקס.
אני משער שהיה שם פסטיגל או איזה קרקס או אולי אפילו פסטיבל על פי כמות בני האנוש שיש שם, שממש לא תאמה את כמות הבתים, זה רע איך הייתי אמור לעבור שם?
ראיתי המון פוקימונים משחקים יחדיו, זה היה יתרון זה אומר שלא אבלוט עם אני יעבור דרך העיירה.
התחלתי להתקדם בזהירות בין האנשים במסווה של משחק עם פוקימונים אחרים שבטח חשבו שאני מטורף כאשר קפצתי עליהם משום מקום וניהלתי איתם את השיחה הבאה ''בלה בלה בלה בלה בלה בלה בלה'' עד שאנשים הפסיקו להסתכל, גם הצבע שלי משך קהל לא קטן, זה הקשה עליי אבל הצלחתי לעבור את העיירה הראשונה בבטחה, מה שהדאיג אותי היו השתיים הבאות, שתי הערים הגדולות ביותר במחוז, ג'ובלייף, ודורון.
דורון לא הייתה רחוקה יותר מידי מרילקס, מהרגע שיצאתי משם כבר ראיתי באופק את גורדי השחקים ולמזלי הדרך לשם עברה ביער, הרבה יותר הסגנון שלי.
התחלתי ללכת, זאת הייתה דרך די ארוכה עם המון פיתולים, לא חששתי ללכת על השביל, אחרי הכל זה היה יער, אני יכול פשוט לקפוץ ולהסתתר מתי שרק אצטרך, אבל אולי הרגשתי בנוח קצת יותר מידי, ביער שלי, בבית הרחתי כל סנטימטר לפני שדרכי עליו, שלא חס וחלילה אפלוש לטריטוריה של פוקימון עצבני, נראה שבשביל בזה טיפה שחכתי וקלטתי את זה רק כאשר עמדתי במרכז הטריטוריה שלו.
הלכתי לי בנוחות בשביל שלפתע חשתי בריח חריף, הריח היה מוכר לי והתחלתי להיכנס לפאניקה, 'איך לא שמתי לב לריח?! הוא בטח קרוב, אני במרכז ולא בגבול כל כך הלך עליי!' התחילו המחשבות לקונן בראשי.
התחלתי לסגת לאט לאט, כאשר אני הולך אחורנית כך שאני משאיר את מבטי קדימה, עם הוא יבוא אברח.
לפתע נתקלתי במשהו פרוותי, גדול ופרוותי.
הסתובבתי, למרות שכבר ידעתי מה מצפה לי, אורסארינג, והוא נראה עצבני.
הוא שאג בעוצמה, אורסארינגים מהיער שלי הם אחד מהפוקימונים הכי מאיימים שיש, הבעיה היא שהם לא מוכנים לדבר, הם שואגים ושואגים שאגות אזהרה ללא כל משמעות במילים, האורסארינג הזה לא היה שונה מהם וגם לא טיפש פחות מהם.
''מה אתה עושה בשטח שלי?!'' הוא צעק ונעמד על שתי רגליו האחוריות ''אני...אני נורא מצטער אדוני... בטעות הלכתי לשטח שלך ולא שמתי לב'' מלמלתי בשקט.
''דבר חזק! או שאכין ממך איווי על מקל!'' הוא צעק ואז גיחך מהבדיחה של עצמו.
'אוי יופי.. נתקעתי עם בדרן' חשבתי לעצמי בלחץ והומור עצמי.
סרקתי את הסביבה במהירות, זה היה אמצע שביל, אז מכל הזמנים יהיה נחמד עם מאמן כלשהו יעבור כאן, אבל בשעות האלה- סביר להניח שלא.
בטוח שאין פוקימונים באזור חוץ מאולי טאדיורסה או עוד אורסארינג, ו..רגע מה זה הניצוץ שם על העץ? מעולה!
חייכתי אל האורסארינג ואמרתי הפעם מעט יותר בביטחון ''אדוני, אתה יודע אולי איפה מאגר המזון שלך נמצא?'', האורסארינג הביט בי בתימהון ''כן, כמובן ומדוע שלא אדע איווי צלוי?'' הוא שאל וגיחך שוב, גלגלתי עיניים.
''אז כדאי שתעביר את המאגר מקום, בו אני יעזור לך להוריד את המאגר מהעץ!'' ובסיום המשפט שילחתי שני כדורי צל לצמרת העץ, יש לי רק הזדמנות אחת אני מקווה שחישבתי נכון את מיקומי הענפים שמחזיקים את אספקת המזון על הצמרת, גרגר אורן אחד נפל, שניים, שלושה, מאות גרגירים בכל צבעי הקשת נפלו וכיסו את אדמת היער הקשה, ואחרון אחרון חביב, עיגול קטן עשוי מזהב, אני חב לו את חיי, לנצנוץ שלו לאור הזריחה החמימה.
''אתה תשלם על זה!'' רגש האורסארינג, 'למה הם לא באים?' חשבתי בלחץ.
הוא פער את פיו, חשבתי שבשביל לשאוג אבל לא, הייתה לו תוכנית אחרת, קרן על.
קרן העל נטענה במהירות ואורסארינג שיגר אותה לכיווני במהירות, לא היה לי זמן לברוח ונפגעתי ממלוא העוצמה של הקרן, בקושי היה לי כח לעמוד על הרגליים אבל נאחזתי במחשבה שעברתי כבר דרך כל כך ארוכה.. רק עוד קצת ואני יגיע אל רנדי.
נעמדתי על הרגליים, הייתי פצוע די קשה זאת הייתה חתיכת קרן על, תקפתי את בטנו של האורסאריג בקרן על, אני חושב שזה דגדג אותו כי הוא צחק.
'רגע עם זה מדגדג אותו למה שלא...?' עלתה פתאום מחשבה בראשי, תקפתי את בטנו של אורסארינג בעוד כעשרה כדורי צל, הוא נפל על הרצפה מתגלגל מצחוק, ראשו נחבט בעץ והוא התעלף אך הייתה לי בעיה אחת.
מאגר הכח שליף לכל פוקימון יש מאגר כח, עם משתמשים ביותר מידי ממנו לא יכולים לתקוף וחייבים לנוח, לישון, לאכול, לשתות בכדי למלא אותו מחדש, נאגר הכח הוא בעצם האנרגיה בגוף שלנו, ושלי כמעט אזל.
התחלתי לרוץ, לא אוכל להדוף את אורסארינג שוב פעם, שמעתי מעליי קולות משק כנפיים והבטתי למעלה, להקה של ספירו שבאו בעקבות ריח המזון 'אוי יופי עכשיו הם מופיעים..' חשבתי בעצבנות והמשכתי לרוץ.
רצתי קדימה בתקווה שהטריטוריה של אורסארינג לא גדולה יותר מידי, אחרי הכל זאת רק חבטה קלה והוא יתאושש במהרה.
המשכתי לרוץ עד שלא הרחתי עוד זכר לריחו של אורסארינג, לעכשיו אני בטוח, יצאתי מהטריטוריה, וחשוב מכך, הגעתי לדורון.[/SPOILER]
האם להתחיל לעשות בפרק הבא..? בסוף כל פרק

פרק טוב אבל למה עשית שהוא יעזוב את לי?

אחרי התייעצות עם שני משתמשים שלכל אחד הייתה דעה אחרת (להישאר או לברוח) והצגת טיעונים החלטתי שלתת לו לברוח יהיה חכם יותר להמשך

אה וכנראה זה יהיה סיפור בן 15 או 30 פרקים
~עדיין חושבת~

בכ"מ לא היה יפה להשאיר את לי לבד

כן תעשי כל פעם ״בפרק הבא״, ואני חושב שכדאי לך לעשות שלפעמים איווי יפגוש את לי..

הצבעה-
לעשות מידי פעם פרקי פילר או לא? (קטעים מילדותו של איווי, חלומות ועוד............)

פילר-פרק שלא תורם לעלילה

נשמע מעניין
נראה לי אני בעד.
________
מתחיל לעבוד על המ"ת הראשון שלי!!

[QUOTE=Wendy;1368136]הצבעה-
לעשות מידי פעם פרקי פילר או לא? (קטעים מילדותו של איווי, חלומות ועוד............)

פילר-פרק שלא תורם לעלילה[/QUOTE]
בעד רק בתנאי שתעשי פרק שאיווי יחזור ללי ואז לי יקבל גם את רנדי ><

בהצלחה!!!
אני יחכה לעוד הצבעות 3:
אני צריכה להתחיל לעבוד על סיקור כל מיני תחרות במ''ת עדיף שאתחיל עכשיו עם אני יתחיל עכשיו בטח אני יסיים ב7 בערב Lol


חח..עומר

כדאי פילר.

על מה המ"ת יהיה?

Xd
על זה דברו בה''ם Lol

קי יאז מידי פעם יהיו פילרים

טוב תעשי פילרים ): נשמע רעיון סבבה ):

[size="5"]פרק 5-הפוקימון שבצל[/size]

[SPOILER]זאת הייתה העיר הכי גדולה שראיתי בחיי (לא שראיתי יותר מידי).
גורדי שחקים, בתים ובניינים מגונדרים היו מפוזרים בכל רחבי העיר שנראה כי הייתה מלאה עד אפס מקום.
מזרקות ושלטים מהבהבים היו שתולים בכל מקום, על גורדי השחקים, הבניינים אפילו על הרצפה.
לא נראה כי יש רחוב אחד שאינו הומה אדם בעיר הזאת, כל רחוב היה מלא וסואן יותר מקודמו.
התחלתי להתקדם בחשש, אך לא נראה שמשכתי תשומת לב מיותרת ומיד הבנתי למה, פוקימוני רחוב הסתובבו בכל מקום, הם לא התייחסו אליי כמו אל יותר מתפוח רקוב, שדווקא הפעם שמחתי לכך, הם לא נעצו בי מבט אפילו עוד יותר טוב, לא יבחינו בצבע שלי.
לפתע קול צפצופים עולים ויורדים נשמע, ''שרפה, שרפה הצילו! התינוקת שלי בבית!'' נשמעה לפתע צעקה, הסתובבתי, עייני הוצפו בזוהר למראה האור הבוהק מהאש, הבניין שלידי כאילו במטה הקסם החל לבעור, שמעתי בכי של תינוק מבפנים, החלון לא גבוהה מידי אני אוכל להיכנס ולקחת משם את התינוק ולצאת אבל זה ימשוך תשומת לב מה עליי לעשות?
נראה שלא הייתי צריך לעשות כלום, על גג הבית הבוער נעמד לפתע פוקימון שלא זיהיתי.
הוא היה בעל ארבע רגליים, זנב ואוזניים, גופו היה שחור לחלוטין חוץ מטבעות צהובות על ארבעת רגליו, אוזניו, מצחו וזנבו.
על עיניו הייתה מטפחת אדומה עם חורים לעיניים, ממש כמו גיבור מסתורי מהאגדות.
הוא זינק אל תוך הבניין הבוער ויצא החוצה תוך כמה שניות כאשר הוא אוחז בפיו גור אדם קטן, קטן יותר מכל גורי האדם שראיתי, הוא היה נראה כאילו נולד רק היום.
מי היה הפוקימון המסתורי הזה? למה לעזעזל יש לו מטפחת על העיניים? וחשוב מכך איך הוא ידע לבוא לכאן כל כך מהר?
אבל די עם השאלות הייתי חייב לרוץ רנדי הייתה במרחק עיר אחת בלבד מכאן!
לצערי הרב נראה כי כל התקרית גרמה לאנשים לשים לב יותר מה קורה סביבם, כולל אל הפוקימונים שסביבם, אפשר לומר שהייתי אטרקציה מושכת מאמנים, לצערי הרב הייתה שם חבורה שלמה שלהם.
התחלתי לרוץ, אני רק צריך למצא מקום מסתור, זה הכל, גם בגלל האורות נראה שהם לא שמו לב לצבע שלי שנראה כ..נותן השראה למאמנים לרדוף אחריי יותר כך שאולי יוותרו במהרה, אני חושב שרצתי במשך כחצי שעה לפני שהם סגרו עליי.
גיליתי שטעיתי, כן יש רחובות ריקים בעיר הזאת ולצערי נקלעתי לאחד מהם.
הם דחקו אותי לפינה, לא היה לי לאן לברוח, אחת מהן בת אנוש בעלת שיער זהוב וארוך שהגיעה לה עד אמצע הברכיים עמדה מולי, היו לה עיניים ירוקות אכזריות היא פתחה את הפוקדור שלה והוציאה פוקימון שנראה אכזרי לא פחות ממנה.
הוא היה בעל שתי רגליים ושתי יידים, גופו היה צהוב ומלא במן צורות ברקים שחורות מראשו הציצו קרניים מוזרות.
''אלקטאבז! מכת ברק'' היא קראה, לא חשבתי שאוכל לעצור את המתקפה, עצמתי עיניים וציפיתי למתקפה שלא באה.
פקחתי עין אחת, מישהו עמד מלפניי וחסם את ההתקפה.
זיהיתי אותו מיד, זה היה אותו הפוקימון ממקודם!
אותה מטפחת הייתה קשורה לעיניו והוא הביט בחבורה בזעם, הוא תקף בכדור צל כל כך עוצמתי את הפוקימון ששמו אוקטבאז שהוא הועף לאחור מיד, הוא עדיין היה על הרגליים אך נראה כי החבורה הבינה שאין לה סיכוי והלכה, לפני שהם הלכו סרקה הנערה במכשיר אדום מוזר זהה לשל לי את הפוקימון המסתורי ''אמביראון, פוקימון הלילה ואחד משבע ההתפתחויות של איווי''.
''התפתחות..של איווי?'' הידהדו המילים בראשי.
הוא הסתובב אליי, המבט שלו הפחיד אותי למרות שהתרכך מעט.
''איווי טיפש..אתה לא יודע שאסור להסתובב בעיר הזאת לבד?'' הוא אמר, היה לו קול נעים ושליו, קול של מי שראה כבר הכל בחייו, אבל ממש לא זקן, אפילו לא קרוב.
''לך הביתה ילד'' הוא המשיך.
''א...אני לא יכול אני מנסה להציל את חברה שלי'' מלמלתי, ה..אמבריאון הזה שידר רוגע ואיום בוא זמנית, לא חשבתי שזה יכול להיות, שקיים שילוב כזה.
''חברה שלך? מה קרה לה?'' שאל האמבריאון בסקרנות, וסיפרתי לו את כל הסיפור.
הוא הקשיב בשקט והנהן כמה פעמים, שאל שאלות והעיר הערות על דברים שלדעתו היה חכם יותר לעשות מצידי, לבסוף הוא אמר ''עם כך זה מוסכם, אני יבוא איתך להציל את רנדי''
''מה?!'' אמרתי מופתע, ''ג'ובלייף היא עיר גדולה פי שתיים מדורון, אתה לא תחזיק מעמד יום אחד שם, אני יעזור לך להציל את הסקיטי הקטנה הזאת, אין שום בעיה'' הוא הסביר.
חייכתי עכשיו יש לי עוד שותף ועזרה לדרך.
''מתי נצא?'' שאלתי אותו, הרי עמדנו שם כבר שעות.
''מחר דבר ראשון על הבוקר, לך לישון ילד'' הוא אמר.
''קוראים לי ג'ייס '' עניתי בתשובה, ''ובכן לילה טוב ג'ייס אני ג'סי'' הוא ענה, ''לילה טוב..ג'סי'' אמרתי בחיוך, נרדמתי מצונף על יד ג'סי ממש כפי שהייתי נרדם בבית, צמוד לאמא, למאיה ולג'ייסון ושוב הרגשתי בטוח.
קמתי לאור השמש החמימה, ג'סי כבר התעורר ממזמן, ''למה לא הערת אותי?'' שאלתי בפיהוק ''לא יודע... נראת מותש'' הוא רק השיב לי.
המשכנו יחד בדרכינו, ''ג'ייס, עדיף שנלך בין הצללים הצבע שלך ימשוך אנשים'' אמר לי ג'סי ''מה זה אנשים?'' שאלתי, הוא הביט בי מופתע ''האנשים עם הפרווה על הראש, הם קוראים לה שיער'' הוא הסביר לי, ''אהה אתה מתכוון לבני האנוש, שיער? גם הפרווה שמחליפה צבעים על גופם היא שיער?'' שאלתי בעודי טועם על לשוני את המילה החדשה, ''לא, אלה נקראים בגדים בני אנוש לובשים אותם על גופם, אין להם פרווה הם עירומים ומתביישים בכך ולכן לובשים בגדים'' הסביר לי ג'סי, הנהנתי בהבנה.
הלכנו בערך כשעתיים עד שנתקלנו בהם, הם נראו מוזר לא כמו שאר האנשים שראינו בעבר.
השיער של כולם היה בצבע ורוד עז ודוחה, הם היו חמישה בסך הכל שלוש בנים ובת אחת.
כולם לבשו את אותה התלבושת, תלבושת ורודה ומחליאה כמו השיער שלהם עם האות ''ח'' עליה, עיניים שלהם יקדו בירוק אכזרי, ''הישאר נמוך'' ציווה עליי ג'סי.
הסתתרנו מאחרוי שיח ונשארתי נמוך בכדי שלא יראו אותי, אני וג'סי שמענו חלק מהשיחה המוזרה שלהם ''...כן הבוס יהיה מאוד מרוצה מהשלל שהבאנו לו'' אמרה האישה, ''אבל המפקדת את חושבת שזה יספיק להתניע את המכונה כולה?'' של אחד הגברים ''ברור שלא, נצטרך לשאוב את מאגר האנרגיה מהמוני, אולי אפילו אלפי פוקימונים עד שנוכל להתניע אותה, אבל למי אכפת? אלה רק פוקימונים טיפשיים, הם יתנו את החיים שלהם בתמורה למשהו נהדר, השלטון של הבוס בעולם...''
ואז הם נעלמו מטווח שמעה, הבטתי בדאגה ותדהמה בג'סי הוא הביט בי ראיתי דאגה גם בעיניו אבל הוא רק אמר ''בוא נמשיך, עיסוקיהם של בני אנוש הם אינם העסקים שלנו''
המשכנו ללכת כאשר ראשי ומוחי עדיין מוטרדים מאותה חבורה 'הם מתכננים להרוג אלפי פוקימונים... ואיך הם יודעים בכלל על מאגר האנרגיה? זה סוד של פוקימונים שלא הותר לאף אחד לספר' חלפו המחשבות והדאגות אחת אחר השנייה במוחי, 'אבל אלפי פוקימונים הם לא רנדי, רנדי היא המטרה הראשונה שלי כרגע' חשבתי והקשחתי את ליבי, השכחתי מעצמי את מילות החבורה המוזרה, בבוא העט אתעסק עם זה, אבל עכשיו זה לא הזמן.
לא חששתי עוד כמו פעם ללכת, גם שהלכתי בשולי הדרך פחדתי מאוד שמה אפגוש במאמן אכזר, והאורסארינג עם ה''איווי על מקל או האיווי צלוי'' הזה שלו בכלל עשה לי טראומה לכל החיים.
הרגשתי בטוח עם אמבריאון, שאגדל אני רוצה להתפתח אליו, אמבריאון.. פוקימון החשכה.[/SPOILER]

פרק מדהים! אין לי מילים!