לי ולטל-פוקימון מעורבים

תליתי את הכוכב על הצוואר "ג'ים אני מצטער יש לי משהו חשוב לעשות" חייכתי אליו "נתראה" נגעתי בכוכב [b]שם[/b] הכוכב שאל אותי [b]וונדי[/b] עניתי לו [b]מיקום או מיקום עתידי[/b] שאל [b]המפעל הישן[/b] עניתי הכוכב שיגר אותי לשם "וונדי" קראתי לה אין תשובה "היא אומרת לי לבוא למפעל והיא עצמה מאחרת אוף איתה" מלמלתי לעצמי ראיתי נצונוץ בשמיים "מה זה הדבר הזה?" שאלתי את עצמי הנצנוץ התקרב לעברי רצתי משם "רק שלא יפול עליי" מלמלתי המשכתי לרוץ זה נחת התקרבתי לזה לא האמנתי למראה עייני "היי" מלמלה וונדי

''מה לעזעזל?!'' הזדעק אופק, ''סליחה על האיחור היו המון פקקים אתה לא מאמין כמה פ'ג'ים עפו שם'' אמרתי כסליחה.
''את בצורה האמיתית שלך?!'' צרח אופק, ''ברור איך חשבת שדיברתי איתך טלפטית?'' שאלתי בתמיהה ''או..'' הוא השיב והביט בי בתמיהה ''אז זאת את האמיתית?'' הוא שאל ''כן'' השבתי בחיוך.
בוא נחפש את הכפתור'' אמרתי והלכנו לחפש את הכפתור.
לאחר כמה דקות חיפושים מצאנו אותו זה היה כפתור צהוב שנראה תמים אך טוב..הוא לא לחצנו עליו והוא חשף דלת בתקרה, מתחתינו היה מסדרון ארוך הייה לנו נקודת תצפית טובה עליה זיהיתי את החדרים של קריסליה ודארקראי אך לצערי הרב כחמישה שומרים פירטלו במסדרון.
''אמ...וונדי'' אמר אופק בקול מזועזע ''מה?'' שאלתי בתמיהה ''תסתכלי על ארבע הדלתות משמאל'' הוא מלמל.
על דלת אחד היה כתוב ''קריסליה'' הדלת הזאת הפיצה אנרגיה של דארקראי, על הדלת שליד היה כתוב ''וונדי'' וגם היא הפיצה אותה אנרגיה, הדלת שליד הייתה עם הכיתוב ''דארקראי'' והפיצה חמימות נעימה של קריסליה, הדלת שליד הייתה עם הכיתוב ''אופק'' והפיצה אותה אנרגיה.
''תישאר פה, שאסמן לך רוץץ לחדר של דארקראי תעשה את זה כמה שיותר מה העוצמות של קריסליה שם פשוט אדירות!'' הורתי לאופק.
קפצתי למטה ולמשמע הרעש מיד הסתובבו אליי חמשת השומרים ''רק רגע זאת לא..וונדי? תפסו אותה!'' צעקו השומרים.
''זה הזמן שטטעמו קצת מהכח שלי'' מלמלתי בחיוך.
'כמה טוב להיות שוב אני' חשבתי לעצמי 'אולי כדאי לי להשתמש בה...לא זה לא הזמן!' חשבתי.
''צוות כפול עם קרן אוררה! (Aurora Beam)*'' צעקתי והתרכזתי חזק, כעשרים או שלישים כפילים שלי הופיע והקיפו את החיילים, כל הכפילים התקיפו בקרן אוררה חזקה לחיילים לא היה סיכוי והם עפו לאחור מעולפים מכאב.
''סליחה'' אמרתי בהתנצלות, סימנתי לאופק לרדת ונכנסתי במהירות לחדרה של קרסליה.

*מתקפת קרח חזקה בעלת

"וונדי רגע" אמרתי "היא נכנסה לחדר ולא שמעה אותי הלכתי לחדר של קריסליה נכנסתי לתוכו "וונדי חכי!" צעקתי לה מאוחר מידי היא כבר נכנסה לרשת האנרגיה של דראקראי נכנסתי גם אני לתוך הרשת הרגשתי כאילו החדירו לתוכי אנרגיה טהורה גם לנוכחות של קריסליה הייתה השפעה עליי אבל האנרגייה של דארקראי עזרה לי להתגבר על זה.
"וונדי!" צעקתי החזקתי אותה על היידים שלי והוצאתי אותה מהחדר "וונדי לכי לדארקראי אם את יכולה" אמרתי נכנסתי לחדר וונדי הלכה אחריי "אתה תתצטרך את העזרה שלי ברגע שתוציא את קרסיליה מהרשת אתה תוכל למות אם תהיה לידה תוציא אותה ומשם אני ימשיך תישאר שם עד שהיא יוצאת מהחדר" היא אמרה לי "ואז נעשה אותו דבר עם דארקראי" היא אמרה נעגתי בקריסליה הרגשתי שאני נחלש "להיאבק בכאב" מלמלתי הגוף שלי כאב כאבים גדולים "אתה יכול אופק" שעמתי את וונדי מעודדת אותי העידוד שלה חיזק אותי בקצת.
הוצאתי את קריסליה מהרשת לעומתה אני נשארתי בתוכה "תודה אופק" קריסליה הודתה לי הקול שלה היה קול שלא שמעתי בחיי קול עמוק ומרגיע קריסליה יצאה מהחדר "קדימה לדראקראי" אמרתי לוונדי

לא הבנתי מילה ממה שכתבת אבל יאלה נזרום
__________________
חיבקתי חזק את קריסליה ונשמתי עמוק קריסליה לימדה אותי שהאוייב הטבעי שלי הוא דארקראי.. עכשיו אני עומדת להציל אותו.
נכנסתי לחדר האנרגיה של דארקראי פגעה ביעוד לפני שראיתי אותו אבל העוצמה שהחדש הקרין והעובדה שהייתי בצורה האמיתית שלי עזרו לי להתגבר ואז ראיתי אותו- הוא היה לכוד ברשת והביט בי בפרצופו האפל, נשמתי נשימה עמוקה וניסיתי לחתוך את הרשת, היד שלי צרבה אבל משום מה הרשת לא נחתכה!
לפתע הבנתי סכין רגילה לא תחתוך את הרשת מסתבר שאין לי בררה ''דארקראי... אני וונדי בעלת נשמת קריסליה המתקפתה המיוחדת שלי היא קרן שלווה זאת היא מתקפה שרק אני יכולה להשתמש בא- היא בעלת כח רב והיא דורשת המון אנרגיה שסביר להניח שתגום לי להתעלף בבקשה הוא אותי מהחדר והבא אותי לקריסליה'' אמרתי, דארקראי הנהן.
נשמתי עמוק ופערתי את פי קרן ורודה בעלת ניחוח מתוק יצא מפי הקרן המיסה את הרשת בלי לפגוע בדארקראי ואז ראיתי רק חושך

"היא נכנסה בלי לחכות לי ממש גאונה" מלמלתי נכנסתי לחדר ראיתי את דארקראי מתקרב אל וונדי "דארקראי אל תיגע בה!" צעקתי אל דאקראי "היא לא תעמוד באנרגיה שלך!" המשכתי להגיד לו אבל איחרתי את המועד הוא הרים אותה התקרבתי אליה בדקתי את דפיקות הלב שלה הם האטו "דארקראי אולי קריסליה תדע מה לעשות מהר" אמרתי לו הוא עזב את המקום "לשחרר את ג'אז" מלמלתי הלכתי לחפש את החדר של ג'אז הלכתי בדקתי כל דלת שריאיתי על אחת מהדלותות היו כתובות האותיות "קמעות הארגמן" נכנסתי היו שם חמישה תאים בתוך אחד מהם היה יצור כמו ג'ו ג'ון וג'ים רק כמה הבדלים השיער שלה היה יותר ארוך היצור היה גבוה יותר הערך שבעים וחמשיה סנטימטרים ובזנב היו חמישה פעמונים "את בטח ג'אז?" שאלתי אותה היצור הסתובב "כאן אני ג'אז" היצור אמר "מאיפה יש לך את הכוכב?" היא שאלה

התעוררתי בכאב וראיתי מולי את קריסליה ''אמא!'' קראתי בשמחה וחיבקתי אותה.
''אמא... אוכל לחזור לחיות איתך?'' שאלתי בתקווה, ''נדבר על זה אחר כך חמודה, דארקראי פצוע את יודעת מה לעשות נכון?'' היא שאלה אותי ''כן אמא'' אמרתי והינהנתי.
התקרבתי לדארקראי ופערתי את פי ''פעימת ריפוי'' כדור ורוד זוהר עף אל דארקראי ונכנס לגופו תוך רגע הוא הרגיש טוב יותר.
''אופק אתה בא?'' שאלתי ''כן אני פה!'' הוא ענה והופיע כאשר מאחוריו דמות מוכרת ''ג'אזל'' אמרתי בחיוך ''ג'אז למה היא קרה לך ג'אזל?'' תהה אופק ''ג'אז זה רק קיצור השם המלא שלי זה ג'אזל'' הסבירה ג'אזל לאופק המופתע.

"אבל, אויש באמת" מלמלתי "טוב לא חשוב ג'אז את צריכה ללכת לאחים שלך רחי את זה איתך" אמרתי לג'אז והושטתי לה את הכוכב היא לקחה אותו בזהירות ונעלמה "אופק לא לימדתי אותך כמה דברים?" שאל אותי דארקראי "אה לא" אמרתי לו "אז כדי שתלמד כי אתה בא איתי חוק ראשון..." דארקראי התחיל לומר חוקים על שמירה על הסדר אימוני כח והשתנות לצורה האמיתית חייכתי לוונדי היא חייכה חזרה דארקראי היה כזה מצחיק לפעמים נזכרתי לרגע מה קרה במדורה בריב שלי ושל וונדי "אפשר כבר ללכת שאלתי אני לא רוצה להיות ליד שקרנית" אמרתי לו "מי שקרנית?" שאלו דארקראי וקריסליה בפה אחד "הבת שלך קריסליה" אמרתי לקריסליה "עכשיו הולכים" אמרתי לדארקראי הוא החזיק בכתפי ולקח אותי משם "הבית הישן והטוב" מלמלתי "למה וונדי שקרנית?" שאל דארקראי "אני יספר לך מחר אבא אני צריך לישון" אמרתי לו ועליתי לחדרי לישון

השפלתי את ראשי ''אמרתי לך הייתי חייבת!'' צעקתי אחריו בזעם.
''מה קרה וונדי? למה הוא התכוון?'' שאלה אותי קריסליה בדאגה ''אסביר לך שנגיע הביתה...הביתה אני לא מאמינה שאני חוזרת לשם....'' אמרתי בחיוך.
אחרי ארבע שעות טיסה והמון פטפוטים והשלמות פערים הגעתי הביתה, בכיתי כל כך שעמדתי בפתח המערה.
היה חמים כל כך- מקום שליו שאף אחד לא יכול למצא אותו הרי הוא נמצא על האי הסודי רק אני וקריסליה מודעות לקיומו ומיקומו.
זה אי שליו ויפה עם המון פוקימונים שחיים זה עם זה בשלווה ועליו שדות פרחים, יערות, אגמים ומה לא.
נכנסתי למערה הכל היה בדיוק כפי שזכרתי ''אני לא מאמינה..'' מלמלתי ורצתי בין דבר לדבר שלפתע נעצרתי.
זה היה שם, בדיוק כפי שזכרתי החדר שלי, חלל רחב אחר של המערה אש גובהו עולה על חמישה מטרים הכל היה שם-
המיטה שלי שהייתה על עץ כמובן זכרתי איך שתלנו אותו זה היה שהייתי בת שנתיים וקריסליה לימדה אותי על החיבור שלי לטבע, ועל יופיו ותוך כשעתיים הצלחתי להצמיח עץ חזק יפה ובריא, הגזע שלו היה זהוב ועליו כסופים, בצמרת שלו נהגתי לישון עטופה בעלים כסופים ורכים יותר מכל עלה שראיתם אי פעם.
בצד הייתה הגינה שלי פרחים זהובים וכסופים, כחולים וירוקים עמדו בכל עבר (כן כן הכל במערה), בצד עמדה תמונה שציירתי לבדי אחרי הכל לא הייתה לנו מצלמה, אך הציור הזה נראה בדיוק כמו תמונה בגלל כשרוני לציור למרות שבביתי המזוייף קישקשתי דברים כמו ילד רגיל כדי לא להעלות חשדות, כמה התגעגתי לציור.
בתמונה הופיעו אני וקריסליה מחובקות במערה שלנו, כמה אהבתי את התמונה הזאת.
''עכשיו ספרי לי הכל'' אמרה קריסליה שישבנו בסלון (שלוש צמרות עצים בעלי עלים זהובים ורכים אשר מגיעים עד לגובה השמיים דרך חורים בתקרה (דרך שם אנו משגיחות על האי) סיפרתי לה הכל, על זה שסיפרתי לאופק על האמת ואיך הוא הגיב, בכיתי בחיקה ''אבל אמא... מה יכולתי לעשות?'' אמרתי בבכי וצעקתי ''די, די אני בטוחה שהוא יתגבר זה סתם הייתה מכה בשבילו הוא יהיה בסדר'' אמרה לי אמא בהרגעה.
''לכי לישון מתוקה מאוחר'' היא אמרה לי ''קיי'' מלמלתי וטיפסתי לצמרת העץ שלי ונרדמתי.