Printable View
[quote][i]Originally posted by הראשון מהסוף[/i]@Apr 11 2010, 06:52 PM
[b] Deal.
יוסי- מה זה שונה מבדרך כלל אצל אלכס? [/b][/quote]
כלום, זה יפעל רק ע"פהם
ושחכתי עוד משו[list][*]אסור לדבר בשפות שאינן עברית או אנגלית, כל המדבר בערבית, יוונית,איטלקית, רוסית, גרמנית במיוחד!, סנסקריט, הודית, סינית, יפנית, גרוזינית, קווקזית, בוכרית, אמהרית, אנגלית אוסטרלית וכו' יענש[/list]
שחכת "אסור לצעוק "SPARTANS"."
[quote][i]Originally posted by הראשון מהסוף[/i]@Apr 11 2010, 06:56 PM
[b] שחכת "אסור לצעוק "SPARTANS"." [/b][/quote]
זה ביוונית, ברור שזה אסור.
ורומה- אני לא יודע, נראה כבר...
[quote][i]Originally posted by Action Xtream[/i]@Apr 11 2010, 06:58 PM
[b] זה ביוונית, ברור שזה אסור.
ורומה- אני לא יודע, נראה כבר... [/b][/quote]
יש לי מה להגיד על זה, אבל יום השואה, לא נעים :ph34r:
יום השואה אממ יום עצוב מאד... לבינתיים אני ישיג לי איזה חתימת יום השואה ואז נראה..
:huh:
מה זה אסור לצחוק?
למה שלא יכתוב "אסור להיות בן אדם" וזהו?
"אסור לך להיות עצמך, עליך להיות אלכס ג'וניור".
עם כל הכבוד, ויש הרבה כבוד ליום השואה, המטרה שלו היא לזכור את השישה מיליון שנספו שם, לא להכריח את עצמך להיות עצוב. זה לא מראה על זלזול, ממש לא. להכריח את עצמך להתנגד למה שאתה רוצה לעשות ולעשות מה שאתה רוצה בשביל לכבד משהו בכוח זה זלזול. צביעות. אתה מכריח את עצמך כי אתה יודע שאתה אמור לכבד, לא מתוך כוונה אמתית... זה אמור להיות הפוך.
נדב צודק ץ..
אופס רק חזרתי כבר מורד לא טובXD
אנחנו פורום של אנרכיסטים
[quote][i]Originally posted by הראשון מהסוף[/i]@Apr 11 2010, 07:10 PM
[b] אנחנו פורום של אנרכיסטים [/b][/quote]
I am an anarchist, and I am an antichrist!
Don't know what I want but I know how to get it!
I wanna destroey passers-by 'Case I
Wanna be anarchy!
[quote][i]Originally posted by איש האבטיח[/i]@Apr 11 2010, 07:04 PM
[b] :huh:
מה זה אסור לצחוק?
למה שלא יכתוב "אסור להיות בן אדם" וזהו?
"אסור לך להיות עצמך, עליך להיות אלכס ג'וניור".
עם כל הכבוד, ויש הרבה כבוד ליום השואה, המטרה שלו היא לזכור את השישה מיליון שנספו שם, לא להכריח את עצמך להיות עצוב. זה לא מראה על זלזול, ממש לא. להכריח את עצמך להתנגד למה שאתה רוצה לעשות ולעשות מה שאתה רוצה בשביל לכבד משהו בכוח זה זלזול. צביעות. אתה מכריח את עצמך כי אתה יודע שאתה אמור לכבד, לא מתוך כוונה אמתית... זה אמור להיות הפוך. [/b][/quote]
צוחקים איתכם...
[quote][i]Originally posted by Action Xtream[/i]@Apr 11 2010, 07:17 PM
[b] צוחקים איתכם... [/b][/quote]
אמרתי לו
יכולת להגיד את זה לפני שכתבתי נאום מרגש וחופר @:
i know thhat is a evil jome muhahahahaha hem muha hem muhahahahahha
*** *****
איך, איך אפשר לעשות דבר כזה? להרוג שישה מיליון אנשים, מיליון וחצי ילדים, אני לא מבין...
איזה בן-אדם מוסגל לעשות מעשה שכזה? איזה?!
[quote][i]Originally posted by איש האבטיח[/i]@Apr 11 2010, 07:19 PM
[b] יכולת להגיד את זה לפני שכתבתי נאום מרגש וחופר @: [/b][/quote]
לא נורא, תשמור ותפסם במקרה אחר
אבל אצלנו מחר וביום שלישי הבא(יום הזכרון לחללי צה"ל) אסור לצחוק או לחייך בבצ'פר ><"
המנהלת אמרה שהיא תשעה את מי שיעשה את זה
[quote][i]Originally posted by Action Xtream[/i]@Apr 11 2010, 07:21 PM
[b] לא נורא, תשמור ותפסם במקרה אחר
אבל אצלנו מחר וביום שלישי הבא(יום הזכרון לחללי צה"ל) אסור לצחוק או לחייך בבצ'פר ><"
המנהלת אמרה שהיא תשעה את מי שיעשה את זה [/b][/quote]
היא פאשיסטית. היא מנסה לעשות לכם "נחשול"?
פרפר נחמד WHU ARE U??
ותשובה לשאלה שלך היטלר ה****ק כמובן ...חבל שלא שרפו אותו במכונות של עצמו...
ויוסי מתי אני יול לחזור למשתמש הרגיל שלי??
[quote][i]Originally posted by Action Xtream[/i]@Apr 11 2010, 07:21 PM
[b] לא נורא, תשמור ותפסם במקרה אחר
אבל אצלנו מחר וביום שלישי הבא(יום הזכרון לחללי צה"ל) אסור לצחוק או לחייך בבצ'פר ><"
המנהלת אמרה שהיא תשעה את מי שיעשה את זה [/b][/quote]
מנהלת מפגרת ם:
תגיד לה את מה שכתבתי.
חח
עם נאומים והשפעה כמו שלי עוד אני אהיה עורך דין בפורום, אני אייצג משתמשים שתובעים מנהלים ו/או משתמשים אחרים על דברים לא הוגנים.
ואני אקבל ווינרים בתור תשלום!
סע'מק, אני פשוט לא מבין ת'חרא הזה, איזה עולם מחורבן, מפלצת בן-מפלצת ההיטלר הזה, הייתי מענה באותו בדרכים הכי כואבות שיש, הלוואי שיסבול מיליון שנה בגיהנום לעזאזל!, ה#^##$%#$&@$ הזה!
[quote][i]Originally posted by פרפר נחמד שולט לעד[/i]@Apr 11 2010, 07:25 PM
[b] סע'מק, אני פשוט לא מבין ת'חרא הזה, איזה עולם מחורבן, מפלצת בן-מפלצת ההיטלר הזה, הייתי מענה באותו בדרכים הכי כואבות שיש, הלוואי שיסבול מיליון שנה בגיהנום לעזאזל!, ה#^##$%#$&@$ הזה! [/b][/quote]
המאמן שלי עשה לנו שיחת מחשבה על זה...
נדב אני שוכר אותך כנגד הנהלה כדי שיחזירו לי תמשתמש הישן לי
שוב,
כמו מקיץ אל חלום
מתחמק מן האור
מגשש בין כתלי
החזון
ערפילי כחלב
כשל חולם מאוכזב
המכווץ אישוניו -
אל תבכה, אני בוכה בשבילך
אל תפנה, אני אצעד בשבילך
עד כלות רגלי בחוליי
עד אפול וגופי שבור
למרגלות הנהר העכור.
שוב
בהמיה רחוקה
כמו עוד מוות בזוי
הנסתר בסמטה
שממול
מנותק ואסור
כטאבו על כתפי
אם אותי תבכה -
אל תבכה, אני בוכה בשבילך
אל תפנה, אני אצעד בשבילך
עד כלות רגלי בחוליי
עד אפול וגופי שבור
למרגלות הנהר העכור.
אל הרוח
אל המים
אל האש
כמו תפוח שרחק מן העץ
אל הדרך
עד אליך
עד לאופק
כבת דמותך שהאיצה בי כדופק.
אל תפנה
אל תבכה
אל תכבה...
שיר עצוב...
[quote][i]Originally posted by פרפר נחמד שולט לעד[/i]@Apr 11 2010, 07:33 PM
[b] שוב,
כמו מקיץ אל חלום
מתחמק מן האור
מגשש בין כתלי
החזון
ערפילי כחלב
כשל חולם מאוכזב
המכווץ אישוניו -
אל תבכה, אני בוכה בשבילך
אל תפנה, אני אצעד בשבילך
עד כלות רגלי בחוליי
עד אפול וגופי שבור
למרגלות הנהר העכור.
שוב
בהמיה רחוקה
כמו עוד מוות בזוי
הנסתר בסמטה
שממול
מנותק ואסור
כטאבו על כתפי
אם אותי תבכה -
אל תבכה, אני בוכה בשבילך
אל תפנה, אני אצעד בשבילך
עד כלות רגלי בחוליי
עד אפול וגופי שבור
למרגלות הנהר העכור.
אל הרוח
אל המים
אל האש
כמו תפוח שרחק מן העץ
אל הדרך
עד אליך
עד לאופק
כבת דמותך שהאיצה בי כדופק.
אל תפנה
אל תבכה
אל תכבה...
שיר עצוב... [/b][/quote]
תשמור קצת למחר...
מבין שזה יום עצוב לי גם לי אישית, אבל ראבק אתה בפנים יותר חזק מהמנהלת הפראנואידית שלי...
עזוב, אני משתגע מדברים כאלה :blink:
מאד ופרפר ממתי אתה פורום?
אני לא רוצה לייצג אותך בתביעה הראשונה ם:
לא יודע, חצי שנה אולי...
אתה רואה את הטקס עכשיו הא?
מה הכינוי הראשון שלך ואתה בכלל יודע מי אני??
כן-
קראנו לה שוּרֵה-בֵּילֵה. היא הייתה ניצולת שואה ערירית שבאה לגור בשכונתנו. לבושה הייתה תמיד בשמלה פרחונית מיושנת ומטפחת פשוטה לראשה. בחורף נוסף לה סוודר שחור מהוה שראה ימים טובים יותר. בידיה נושאת הייתה סל אחד או שניים ובו מספר מועט של מצרכים.
ביתה היה צריף דל שניצב במרכזו של שדה. בחורף היה השדה מתמלא פרחי בר ובקיץ גדשו אותו קוצים גבוהים וצפופים שהגיעו כמעט עד לפתח. איש מלבדה לא נכנס לצריף ולא ראה מה יש בתוכו. מעולם לא תלתה כביסה לייבוש וגם את החלון היחיד אף פעם לא פתחה.
כאשר אחד הילדים היה רואה אותה מתקרבת לשכונה, היה נותן את האות וכל השאר היו תופסים לעצמם מקומות מסתור מאחורי עץ או קיר ואורבים לה. כשהייתה כבר בטווח שמיעה היה האמיץ שבחבורה נותן קולו בצעקה:
"שוּרֵה בּילֵה, שורה בילה, שְטִיק נבֵילה!" (אידיש- שורה בילה חתיכת נבלה) וכל היתר היו מחרים מחזיקים אחריו וממהרים להתכופף ולהציץ בזהירות בנעשה.
היא הייתה פונה כה וכה, מחפשת מנין באו הצעקות. משלא הייתה רואה איש הייתה מתחילה לצעוק באידיש, לנופף בידיה בזעם ולרוץ במעגלים.
לזה, כמובן, חיכינו. מראה הנלעג עורר בנו צחוק רע. גם העלובים שבחבורתנו הרגישו עצמם גדולים וחזקים כאשר יכלו ללעוג למישהו אחר.
כעבור זמן הייתה מתייאשת מלתפוס את המתעללים וממשיכה בדרך לביתה, כשהיא ממלמלת לעצמה דברים חסרי פשר בשפתה.
אך מנת העלבונות עדיין לא תמה. כשהייתה כבר קרובה ביותר לצריפה היה שוב מתעורר אחד הילדים וצועק:
"שורה בילה, שטיק נבילה" והמעשה היה חוזר על עצמו להנאת כל המלעיזים.
לעתים קרה שהצליחה לתפוס את אחד הילדים שגבר עליו יצרו והמשיך להתבונן בה במקום להסתתר. או אז הייתה תופסת באוזנו וגוערת בו בשפה שלא הבין. למרות שנדמה היה שהיא מנותקת מהסביבה, ידעה לאיזה בית להחזירו. כאשר הייתה מביאה את השובב לאמו הייתה זו עומדת נבוכה בפתח ומבטיחה לה שתטפל ב"תכשיט" שלה עד שלא ירצה עוד לחזור לסורו.
יום אחד נעלמה שורה בילה מהשכונה כלעומת שבאה. איש לא ידע מה עלה בגורלה. אז לא היו עדיין רשויות המטפלות באנשים כאלה.
כאשר גדלתי מעט והתחלתי להבין טוב יותר את העולם שמסביבי, התביישתי מאוד במעשי. בקשתי למצוא דרך כלשהי לכפר עליהם וזו נמצאה לי רק לאחר שנים רבות.
במהלך עבודתי בהוראה נתקלתי שוב, כמובן, באכזריותם של הילדים כאשר מגיע לסביבתם ילד חלש או שונה. דמותה של שורה בילה הייתה עולה בזיכרוני ועשיתי כמיטב יכולתי לעזור לאותו ילד ולהעמיד את "חבריו" במקומם.
[quote][i]Originally posted by WhiteBladeKnight[/i]@Apr 11 2010, 07:39 PM
[b] מה הכינוי הראשון שלך ואתה בכלל יודע מי אני?? [/b][/quote]
אני האמרגן מספר אחת בארץ
זה אני נג'י מהאגודה לתרבות הדיור....אחרי 5 דקות גברת ברכה אני נורא מצטער אבל יש ישיבת חתולים למטה אני חייב למהר XDD
[quote][i]Originally posted by WhiteBladeKnight[/i]@Apr 11 2010, 07:41 PM
[b] זה אני נג'י מהאגודה לתרבות הדיור....אחרי 5 דקות גברת ברכה אני נורא מצטער אבל יש ישיבת חתולים למטה אני חייב למהר XDD [/b][/quote]
מעניין אם אלכס היה שם
[quote][i]Originally posted by WhiteBladeKnight[/i]@Apr 11 2010, 07:41 PM
[b] זה אני נג'י מהאגודה לתרבות הדיור....אחרי 5 דקות גברת ברכה אני נורא מצטער אבל יש ישיבת חתולים למטה אני חייב למהר XDD [/b][/quote]
ישיבה עם אלכס?
סוניה אורבך לא אוהבת חולשה. אבל היום, בביתה הבטוח, עם וילונות בצבע אפרסק המתנודדים קלות ברוח - סוניה מתחילה לדמוע.
זה לא מפתיע, בהתחשב בסיפור שהיא מספרת: הסיפור על סוניה שיינוולד בת ה-16 שנמלטת מהטבח בגטו היהודי בלובומל, בפולין, ובסופו של דבר מגיעה ליערות ומצטרפת ללוחמים הפרטיזנים, שיצאו למשימות שגרתיות לפיצוץ רכבות נאציות ולשיבוש התקשורת. הקריעה מחייה הקודמים הייתה נוראית, אבל המנהיגים הפרטיזנים הקנו שיעור מפתח אחד: אסור לבכות.
עד היום, מדגישה סוניה, היא לא בוכה – רק עכשיו, בגלל הזרוע שלה שנשברה לאחרונה מנפילה ומוחזקת בעניבה. סוניה היא בת 82, לבושה בטרנינג קטיפה חום, נתמכת במקל ועיניה פחות ערניות מבעבר.
"אני יותר רגשנית עכשיו בגלל משככי הכאבים", היא מסבירה כבדרך אגב במבטאה הפולני העדין, ומצביעה לעבר קופסת בונבוניירה, "תתכבדי בשוקולד".
שיערה הענברי מסודר בקפידה והיא זוקפת את אפה המלכותי באצילות. אפילו כשעיניה לחות, אי אפשר לטעות בכוח הטמון בה, הכוח אשר החזיק אותה באותן שנות מלחמה. סוניה הייתה תמיד כזאת שמתמודדת עם מצבים קשים. כשהייתה נערה, הסתתרה במשך יומיים מהגרמנים במחבוא צר ונמוך שחייב זחילה, יחד עם 16 יהודים אחרים. סוניה הבינה שאמה לא תוכל להחזיק מעמד כך עוד זמן רב, וכשהגרמנים התחילו לחסל את הגטו, הודיעה בפשטות לאביה שהם חייבים לברוח.
במסתור, לא היה למשפחות מזון, רק עגבנייה אחת על מקל, שאותה היו מעבירים ביניהם כדי ללחלח את שפתותיהם. "מאין הייתה לי הזכות להגיד לאבא שאנחנו צריכים לברוח?" שואלת סוניה ומשיבה: "ראיתי שזה עניין אבוד, אם נצא לפחות יהיה לנו סיכוי. ואבא שלי אמר, כן, הולכים."
"לרוע המזל, שמענו מייד אחר כך ירייה", מספרת סוניה. הכדור קטל את דודתה.
יתר בני המשפחה זחלו מתחת לגדר והגיעו לרחוב מכותר בחיילים. אביה של סוניה רץ וירייה הדהדה. אמא שלה רצה אחריו ועוד ירייה נשמעה. דודה אחרת אמרה לסוניה שהם חייבים לברוח חזרה, אבל היא סירבה, כיווצה עצמה לכדור על הקרקע. ואז אמא שלה חזרה. אביה הצליח לחצות את הרחוב. שוטר ירה באוויר. אמא של סוניה שיחדה אותו בטבעת, והוא איפשר למשפחה לברוח.
אמא של סוניה שיחדה את השוטר בטבעת, והוא איפשר למשפחה לברוח.הם הלכו בערך 20 קילומטר עד לכפר נודיז, שבו נולדה אימה של סונייה, בתקווה למצוא שם חברים. דיירי הבית הראשון שאליו ניגשו, הציעו להם לחם ומים, אבל ביקשו מהם לעזוב. ואז נזכרה אמא של סוניה באחיה, צבי, גשש מנוסה, שגר בכפר. "אם תמצאו את אחי אז נלך", היא אמרה ל'מארחיהם'.
"כשדוד שלי בא, התקווה שלי התחזקה כל כך", סוניה נזכרת. "חשבתי לעצמי, עכשיו תהיה לנו אפשרות לשרוד. הוא גר בכפר הזה, הוא מכיר את כולם, הוא אדם אהוד. הוא יוביל אותנו למקום מסתור."
מסתבר ששפתו המליצית של האח לא הועילה מייד, כפי שקיוותה המשפחה. הוא הוביל אותם ליער במפגש הגבולות של בלארוס, פולין ואוקראינה, שם הגיע אליהם איכר והתחיל לבכות כשראה את סוניה. "הוא אמר לדוד שלי, 'אתם הזקנים כבר חייתם, אבל לה לא היו חיים. תסתכל עליה! אם תיכנסו עמוק יותר ליער אני אעזור לכם עם אוכל.'"
לאיכר הזה קראו טיכון מרטינז, והוא אכן התגלה כמושיעה של המשפחה – ובסופו של דבר אף הוביל אותם ללוחמי ההתנגדות. עם תפוחי האדמה שנתן והבגדים שניקה, הצליחה המשפחה לשרוד את החורף הקשה, כשהיא מתגוררת במעין סוכה. באביב 1943, הזהיר אותם טיכון מלאומנים אוקראינים האורבים ביערות. המשפחה נמלטה בחזרה לבית בכפר, שם החזיקה אותם אלמנה אחת באסם, אבל מכיוון שהאביב עמד בפתח, היא חששה שהם יתגלו. תוך זמן קצר הגיע אליהם טיכון. "הוא אמר, 'יש פרטיזנים בסביבה, אבל השמועה אומרת שהם הורגים יהודים'", מספרת סוניה. "לא הייתה לנו ברירה." בני המשפחה היו חלושים מהרעב המתמשך, ולא יכלו ללכת ברגל. הם יצאו לפגוש את הפרטיזנים על סוס ועגלה.
"בסוף, מישהו יצא והסתכל עלינו, שלדי עצמות, לאבא שלי היה זקן אדמוני", סוניה אומרת. "הוא אמר, 'בסדר, כמה מכם מאומנים להשתמש בדינמיט? איפה כלי הנשק שלכם?' לא היו לנו כלי נשק. אבל דוד שלי היה מקומי והוא הכיר כל נקודה."
הפרטיזנים קיבלו את המשפחה – וסוניה גילתה ביער חיים שמעולם לא יכלה להעלות בדמיונה. ללוחמי ההתנגדות היו בונקרים תת קרקעיים, סידורים לכביסה ובישול מזון – מערכת חברתית שלמה. דודה של סוניה מונה לתפקיד הגשש של המפקד הראשי. תפקידה של אמה היה לבשל, של אביה לאסוף או לגנוב מזון מהכפרים, וסוניה הפכה לאחות בלתי-מוסמכת ועבדה יחד עם רופא המחנה.
הטיפול בפצעי הלוחמים היה, לעתים קרובות, מבעית. אבל למרות שסוניה, אז בת 17, טיפלה בהם בגבורה, היא לא קיבלה יחס מועדף לאורך זמן: לאחר מספר חודשים, החלו הרוסים לרטון שסוניה אף פעם לא נשלחה למשימה. תוך זמן קצר היא יצאה. במהלך הקרב בקובל שבפולין ב-1944, היא אף הייתה בחזית במשך עשרה ימים. "ביום היינו צריכים לשכב בלי תנועה כי המטוסים שלהם (-הגרמנים) טסו למעלה והשליכו פצצות", היא נזכרת. "ובכל זמן שיכולנו, עזרתי לרופא לכרות איברים וכן הלאה." לרוסים היו 70 עגלות של פצועים במשימה הזאת. כשסוניה חזרה למחנה, הוריה לא זיהו אותה.
אפילו בזמנים הכי קשים, היה בסוניה רצון לחיות, שהתחדש במשנה מרץ בקרב הפרטיזניםובכל זאת, אפילו בזמנים הכי קשים, היה בסוניה רצון לחיות, שהתחדש במשנה מרץ בקרב הפרטיזנים. "כל כך שמחתי שאני יכולה לקחת חלק במלחמה נגד הנאצים האלה שהרגו אותנו", היא אומרת. "פתאום לא פחדתי מהפצצות, אני, הקטנה במשפחה, ילדה שפחדה אפילו מזבוב."
למרות תחושת הכוח שרכשה, היה לה קשה לסבול אבדות. דודה של סוניה, צבי, נורה למוות באחת ממשימות הסיור המקדימות. כשהמפקד חזר למחנה ומסר את הידיעה למשפחה, נשברה אמה של סוניה. אז אמר לה המפקד: "כאן אסור לך לבכות."
סוניה איבדה גם חבר. כשהצטרפה לפרטיזנים הבהירה לה אשתו של המפקד שכדאי לה, לסוניה, להיות בת זוגו של הסגן, אחרת תיאלץ להתמודד עם לחצים קשים יותר. אז הציע יהודי צעיר אחר בקבוצה, פיוטר מנקר, להציג כאילו הוא החבר ובן הזוג שלה. הוא היה מנגן בגיטרה שלו תוך כדי רכיבה על סוס. הוא וסוניה היו שרים ומשוחחים, אבל הוא מעולם לא נגע בה. יום אחד הוא יצא למשימת סיור שממנה לא שב. סוניה עדיין מחזיקה באחד ממכתבי האהבה שלו.
בסופו של דבר, הצבא האדום הסובייטי התקדם, והפרטיזנים ידעו שהם חייבים ליצור עמם קשר. סוניה התלוותה ליחידת סיור אל גבול היער. זה היה זמן מבלבל, וקשה היה לדעת מי שייך לאיזה צד. ראש היחידה החליט לרכב החוצה. הוא נתן לסוניה תרמיל וביקש להחזיר אותו למחנה אם הוא לא יישאר בחיים. התברר שהקבוצה שלקראתה רכב הייתה של לאומנים אוקראינים, ולא של הצבא האדום כפי ששיער. הוא נורה, וסוניה חזרה ליער עם רכושו.
כשבסופו של דבר הצליחו הפרטיזנים ליצור קשר עם הצבא האדום, חששו הוריה של סוניה להצטרף, כי ידעו שעלולים לשלוח אותם למוסקבה, וידרשו מסוניה להתגייס. קצין פרטיזני יהודי לחץ עליה לעזוב במקום זה את היחידה, כך שתוכל לחמוק מצו הגיוס. החזית המשיכה להתקדם, ומשפחתה של סוניה ברחה מהקרָבות הקרֵבים. הם מצאו מחסה בבניין נטוש עם יהודים חסרי בית אחרים. אבל הבניין היה נגוע בטיפוס, ואמה של סוניה נפטרה מהמחלה.
האובדן האחרון היה הקשה מכולם. אחרי המלחמה, חזרה סוניה ללובומל וגילתה שמ-15,000 היהודים שחיו שם, נותרו בחיים רק 50. ששים מבני משפחתה המורחבת של סוניה נרצחו. היא איבדה את שני אחיה, כמו גם את אמה. אביה ניצל ונישא מחדש.
סוניה פגשה את בעלה לעתיד, יצחק אורבך, בדרכה מערבה למחנה פליטים עם אביה. סוניה ויצחק בילו 4 שנים במחנה עקורים ובסופו של דבר היגרו לברוקלין, שם זכו לשני ילדים ו-52 שנות חיים יחד, עד לפטירתו של בעלה ב-1997. במשך רוב השנים האלה, סוניה בקושי דיברה על חייה ביערות פולין.
"הכאב היה כל כך עז", היא אומרת. "ותמיד חשתי שהסיפור שלי לא חשוב. האנשים שעברו מחנות ריכוז, הסיפור שלהם הרבה יותר חשוב."
אבל לפני שש שנים, שמע חבר צוות במרכז הקהילה היהודית, על עברה הפרטיזני של סוניה, וביקש ממנה לדבר על זה. השיחה בת ה-15 דקות הובילה אותה לקרן החינוך הפרטיזאני היהודי, שערך תוך זמן קצר ראיון ממושך, וסוניה התחילה למצוא את קולה, ולתת ביטוי לסיפורה.
"מה שאני הכי רוצה זה לדבר אל ילדים, כי להם צריכים לספר את הסיפור ולהעביר להם את המסר שאף פעם, אף פעם, אסור להיכנע", היא אומרת. "אסור להגיד 'אי אפשר לעשות את זה'. מוכרחים לעשות את זה."
היא מעולם לא העלתה בדעתה שתשתף את העולם כך בסיפורה האישי. "החלום שלי ביער היה: אילו רק היו לי עיפרון ודף", היא אומרת, ונדה ראשה בצער קל. "תכתבי על העונות המתחלפות, על החיות הצוברות מזון, על צבעי העלים וכל מה שעברנו."
הראש שלה תיעד מה שהדף לא יכול. היום, סוניה מספרת את סיפורה עשרות פעמים בשנה, למרות שרואים, מתחת לכוחות הפלדה שלה, שזה עדיין מכאיב לה.
"אני חייתי את זה!" היא אומרת, מנענעת בראשה, כמו לא מאמינה. ואז היא בולעת דמעה, מחייכת במאמץ ומושיטה יד לשוקולד.
[quote][i]Originally posted by איש האבטיח[/i]@Apr 11 2010, 07:44 PM
[b]מעניין אם אלכס היה שם[/b][/quote]
אותו מוח והכול, אבל תתעסק במחשבות שלך! :angry: .
ניב, זה ארוך מידי... אני לא יכול לקרוא...
XDD נדב חחחחח הרגת אותי...
תקרא! אני לא שואל אותך! :angry:
*כפי שסופר על ידי יוסף פרוכטוואנגר, אחיינו של הרב דייוידס.
היה זה ערב פסח, 1944. כל הקהילה היהודית של רוטרדם – גברים, נשים וילדים – שולחו זה עתה מווסטרבורק, מחנה מגורשים בהולנד, למחנה הריכוז ברגן-בלזן שבגרמניה.
התנאים בווסטרבורק היו קשים, אבל חיי הדת היהודיים שימרו במידה רבה את כבוד היהודים ואת רצונם לחיות. תחת הנהגתו של רבם האהוב והנערץ, הרב אהרן (ברנרד) דייוידס, נשמרה מידה מסוימת של מסגרת קהילתית ואופטימיות. אבל עם בואם לברגן בלזן, השתנו לרעה תנאי המחייה היומיומיים באופן דרסטי, כשרוב הדברים שגורמים לאדם להרגיש כאדם – נגזלו מהם. במה שבשבילנו, 60 שנה אחר כך, נראה כמו תרחיש בלתי נתפס, הופרדו משפחות, אנשים גוועו ברעב, עבודת הפרך שברה את הגוף והנשמה, ומחלות התפשטו במהירות.
מצה לליל הסדר, כמובן, לא ניתן היה להשיג.
הרב דייוידס, אז בראשית שנות הארבעים לחייו – שאשתו ושלושת ילדיו הופרדו ממנו עם הגעתם למחנה – רצה מאוד לעודד את בני קהילתו הסובלים, לתת להם לפחות עידוד רוחני. יחד עם זאת, בנסיבות נוראות אלה, הימנעות מאכילת חמץ עלולה להביא חולי ומוות למספר רב של אנשים. ומה הם יעשו בשבוע של פסח עם מנות הלחם הזעומות שלהם?
הוא התייעץ עם רבנים אחרים במחנה, ולאחר דיון ארוך וכואב בשאלה הקשה, הם הסכימו על דרך פעולה.
בליל ט"ו בניסן, ליל הסדר, ישב הרב דייוידס בראש השולחן הארוך בצריף הגברים, וניהל את סדר הפסח תוך שהוא מצטט מזיכרונו את ההגדה – שכמובן לא הייתה בידיו. כשהגיע לברכה "...אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על אכילת מצה..." הרים הרב את קולו ואמר בקול צלול את התפילה הבאה:
"אבינו שבשמים, הנה גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך, לחגוג את חג הפסח באכילת מצה ובשמירת איסור חמץ. אך על זאת דאב ליבנו, שהשעבוד מעכב אותנו, ואנחנו שרויים בסכנת נפשות. הננו מוכנים ומזומנים לקיים מצוותך 'וחי בהם' [במצוות], ולא שימות בהם (ר' ויקרא יח', ה'), ולהיזהר באזהרתך 'הישמר לך ושמור נפשך מאוד' (דברים ד', ט'). על כן, תפילתנו לך, שתחיינו ותקיימנו ותגאלנו במהרה לשמור חוקיך ולעשות רצונך ולעבדך בלבב שלם – אמן."
ואז הוא הוציא חתיכת לחם, בירך המוציא ונגס בה, וסימן לאחיו היהודים לנהוג כמותו.
הרב דייוידס ובנו אליה נפטרו זמן קצר לפני השחרור של ברגן בלזן על ידי כוחות הברית.
אשתו אריקה ובנותיהם פונו מהמחנה, יחד עם כ-2,800 נשים, ברכבת. 570 מאותן נשים נפטרו במהלך נסיעה בת שבועיים לשומקום, ונקברו בקבר אחים באיזושהי נקודה לאורך הדרך. אלה ששרדו את המסע, ננטשו על ידי הנאצים ליד הכפר המזרח-גרמני טרואביטס.
בשנת 1947 עלתה אריקה עם בנותיה לארץ, והביאה עמה העתק של התפילה שחיבר בעלה. היא נפטרה בהרצליה, בשנת 1997.
מדי שנה, בליל הסדר, קוראים צאצאיהם ובני משפחתם את התפילה בקול רם, כדי לשמוע שוב כיצד ביקש הרב דייוידס את עזרת ה', והפציר באנשים הדועכים לעשות את הלא-ייעשה כדי לחיות בהם, ולא למות.
הנה, קצר יותר.
ניב קוראים אותך?
אין לי כוח חפרו לי היום כל היום על השואה זה כבר פרונואידי ...
דווקא הסרט היה טוב מישו אולי מכיר=
הבריחה מסוביבור
יש הרבה סרטים טובים ליום השואה O:
הפסנתרן זה אחד הסרטים, רשימת שינדלר,התנגדות.
רק ביום שישי הייתה כתבה בשבע ימים על סרטים שהנציחו את השואה O: