עליית הכוכב הסגול

זה היה פרק ממש יפה ומותח
שמתי לב שעכשיו זה מתחיל להיות קשור לעלילה
הפרק הקודם באמת היה רק מעבר
מחכה להמשך

סוף סוף האופי האמיתי של הסאגה הזאת נחשף, בערך שלושה-ארבעה פרקים עד לסיום שלה.
והודעה רשמית- פרק 10 יהיה פרק נוסף בסדרת קריאה מן העבר, ויהיה פתיח לסדרה של שניים עד שלושה פרקים בהם לומדים עוד על העבר של הדמויות

[quote][i]Originally posted by Uchia Brothers[/i]@Nov 14 2009, 08:31 PM
[b] סוף סוף האופי האמיתי של הסאגה הזאת נחשף, בערך שלושה-ארבעה פרקים עד לסיום שלה.
והודעה רשמית- פרק 10 יהיה פרק נוסף בסדרת קריאה מן העבר, ויהיה פתיח לסדרה של שניים עד שלושה פרקים בהם לומדים עוד על העבר של הדמויות [/b][/quote]
אל תתכנן למרחק ניב, זה סתם מבלבל ודברים כאלה הורסים תכנונים עכשוויים

הפרק יפה, מעצבן אותי הדמות של עומר

[quote][i]Originally posted by Shūhei Hisagi[/i]@Nov 14 2009, 07:50 PM
[b] אל תתכנן למרחק ניב, זה סתם מבלבל ודברים כאלה הורסים תכנונים עכשוויים

הפרק יפה, מעצבן אותי הדמות של עומר [/b][/quote]
תראה, אני כבר יודע מראש איך הסאגה בנויה ומה קור המתי ואיפה בסאגה הנוכחית, הכל כבר בנוי.
התכנון מראש לא יעשה הרבה בעיות. ואני מודיע מראש על זה כדי שלא יתפלאו ויכעסו

בגלל שעבר זמן רב מאז שפירסמתי פרק לאחרונה, אני מפרסם שני פרקים בבת אחת. את שני הפרקים כתבתי היום.

[color=purple][SIZE=3][u][b]פרק 10- קריאה מן העבר! חלק ב'[/b][/u][/color][/SIZE]

הם הלכו בדרך, חודש עבר מאז שהם יצאו, מאז שהעיר שלהם הושמדה. ניב עדיין היה מבואס בגלל שהוא איבד את הסיכויי שלו להתקבל לאמ"ץ, אבל הוא הצליח להסתיר את זה מפני אורי ואיתי. הוא ידע שהוא חייב להסתיר את זה כדי לשמור על הרוח הטובה שלהם.
הוא לימד את אורי ואיתי את מהלכי הבסיס עם הנשקים שלהם, אבל זה לא עזר להם לחהתגונן מפני תוקפים. מאז שהם עזבו את העיר הם הותקפו פעמיים ע"י שודדים, ופעמיים ניב הציל את אורי ואיתי בכך שהוא לקח לאחד מהם את הנשק ברגע האחרון וחיסל את התוקפים. לניב כבר נמאס מזה שאין לו זמן לאמן את אורי ואת איתי כמו שצריך, ושאין לו את היכולת לעשות את זה. כבר שבוע שהוא מנסה לחשוב על פיתרון ולא מוצא. זה כבר נמאס עליו.
הם המשיכו לטייל עוד חמישה חודשים. אורי ואיתי כבר השתפרו בלחימה, אבל עדיין לא היו מסוגלים לשרוד בלי ניב. בזמן שהם הלכו ביער, הם שמעו רעשים ריצה לידם. ניב אמר "אורי זרוק לי חרב." אורי זרק לו אחת במהירות. אדם יצא במהירות מהשיחים, מניף את חרבו מלמטה למעלה. בתנועה מהירה איתי בלם את החרב עם החנית והרים אותה למעלה, כשאורי וניב חתכו אותו משני הכיוונים. הוא נפל על הריצפה, החזה והבטן שלו מלאים בדם, ומת. ניב אמר להם "עבודה טובה. השתפרתם מאוד במשך החצי שנה שעברה. לצערי הרב אני לא אוכל ללמד אתכם עוד, כי אני לא יודע איך ללמד. גם את זה מורה מנוסה יכול ללמד בכחודש. אני מצטער שאני לא טוב מספיק." אורי ואיתי צחקו ואמרו "אתה סתם מחמיר עם עצמך. אל תדאג, הכל יהיה בסדר." שלושתם עצרו לאכול ולנוח, לקראת המשך המסע שלהם.
אחרי כשבוע הם הגיעו להר גבוהה במיוחד. אורי ואיתי לא ידעו למה ניב לקח אותם לשם, אבל המבט הרציני על פניו של ניב, וההתרגשות נשמעה בקולו כשהוא דיבר, העידה על זה שהוא חיכה להגעה שלהם לשם זה זמן רב. "סוף סוף" הוא אמר. "הגענו. כאן חיים מאסטרים רבים שמהם למדו המורים של ושל המתלמדים באמ"ץ. המאסטרים האלה הם המאסטרים הגדולים ביותר של האמ"ץ, כל אחד בהתמחות שלו. אין סיכוי שלמישהו בכוכב הסגול יש מספיק כוח כדי להרוג אותם. אני מאמין שהם יוכלו לאמן אתכם, לתת לכם נשקים באיכות יותר טובה, ואולי גם לתת לי נשק. אחרי כל-כך הרבה זמן, הגענו להר שבו חיים המאסטרים הכי מפורסמים בעולם בלחימה בנשק לטווח קרוב." אורי ואיתי הביטו בו מופתעים ושמחים. הם הרגישו שסוף סוף, יש להם הזדמנות להפוך ללוחמים שיכולים לשרוד בעצמם, ולהתחיל לעזור לניב.
"לא! אני לא אקבל תלמיד חסר סבלנות כמוך! לך מפה, עכשיו!" הוא טרק את הדלת של בית האבן הגדול שנבנה על ההר. הוא היה לבוש שריון עור חום של ממלכת מורלוקון (הממלכה של עומר). הוא הלך עצבני עם חרב גדולה על גבו, והגיע לרחבה ריקה גדולה. באותה השעה של היום אף אחד לא התאמן שם, ולבד הוא התאמן, מאבד שיווי משקל ואת האחיזה בחרבו שוב ושוב. כבר חודשיים שהוא מנסה לבצע את אותה סדרת הנפות שמאסטר דנריק מבקש ממנו לבצע כדי שהוא יקבל אותו כתלמיד. כבר נמאס לו. הוא מתאמן ולא מגיע לשום מקום. הסבלנות שלו עזלה מזמן. הוא כבר מזמן הפסיק להשקיע את כל כולו באימוניו על התרגיל של המאסטר, ועבר לנסות וללמוד מהלכים חדשים לבד. זה לא התקדם לשום מקום. לא סדרת ההנפות, ולא הניסיונות שלו ללמוד לבד.
ניב אורי ואיתי טיפסו, זה היה קשה. לא הייתה שם דרך סלולה שנגלתה לעין, או דרך סודית שהם הצליחו למצוא. הקיר היה כמעט אנכי בקטע שאליו הם הגיעו, והטיפוס ארך להם זמן רב. הם לא התקדמו. ניב עזר לאורי ואיתי כמה שיותר, אבל הם לא היו ברמה גופנית מספיקה. זה היה כמעט בלתי אפשרי לטפס על ההר, ובסוף הם נכנעו. ניב היה מתוסכל מהכישלון, וביחד איתם חיכה בתחתית ההר, עזר להם לחזק את עצמם, כדי שיהיו חזקים מספיק כדי לטפס על ההר. במשך כשלושה חודשים הם התאמנו, עד שבפעם השנייה שבה הם ניסו לטפס, הם טיפסו במהירות, ותוך זמן מועט הגיעו לשביל ישר, כמעט אנכי לחלוטין, שקל מאוד לטפס עליו עד למקום שבו המאסטרים יושבים. ניב אמר לאורי ולאיתי "מזל טוב. עברתם את המבחן הראשון של המאסטרים בדרך להתאמן אצלם. את המבחן הזה אני כבר עברתי, כשהיינו בדרך לקבל הרצאות על הייתורונות והחסרונות של כל נשק, ולראות את המאסטרים בפעולה. אז זה היה מטורף, אבל זאת הייתה הדרך של האמ"ץ לגמור למתאמנים להתאמן בשיא המרץ ובכל כוחם כדי להפוך לכמה שיותר חזקים, כדי להתקדם בדרך להפוך לאבירים רשמיים של האמ"ץ."
באותו הזמן הילד חסר הסבלנות שניסה להתקבלל ללימודים תחת מאסטר דנריק הפך לתלמיד המצטיין שלו. הוא היה לוחם צויין וכישרוני, וברגע שהתעזר בסבלנות ולמד את סדרת ההנפות, הוא התחיל להתקדם במהירות מדהימה. הוא התעלה אפילו על אנשים מהאמ"ץ שבאו להתאמן. אבל, הוא כבר לא יכל להתאמן. הוא לא עמד באימונים האינטנסיביים שלו וקרס. אף אחד לא ידע מתי הוא יחזור להתאמן שוב, אחרי שגופו לא עמד בלחץ האימונים, ולאט לאט, הוא נשאר מאחור, חלש, בזמן שאורי, ניב ואיתי התקדמו דרך המכשולים הקשים שעמדו בפנייהם, בדרך לאיזור של המאסטרים.

[color=purple][SIZE=3][u][b]פרק 11- אורות אחרונים מאירי הכישלון[/b][/u][/color][/SIZE]

זה כבר נראה אבוד. עומר אמר "עכשיו זה הסוף. תראה פיליפ, איך בשונה מסקאלטור אני מחסל אותם. אין להם סיכוי לברוח. הם גמורים, תחת נחת זרועי. אתה והמפקד הראשי אולי חששתם, אבל אני עומד לגמור אותם" וצחק צחוק זדוני. העיניים של האדם שזהה לו זהרו, והוא ירה מהיד שלו עוד קרן סגולה לכיוון מור. מור עף לאחור ונחבל בכתפו, חלקי שיריון מתנתקים ממנו. שון רץ במהירות והשאיר את איתי מאחור, נעמד מול מור. הוא צעק "עומר! אני לא מאמין. מה השתנה אצלך במשך כל הזמן הזה? מה קרה לך?" עומר צחק ואמר "אתה עדיין לא הבנת? אני לא העומר שאתה מכיר. אם לא הבנת, העומר שאתה חושב שאני, והציל האמיתי, הוא הבובה הקטנה והחמודה שלי." האותו רגע הבובה נעלמה. היא הופיע מאחורי מור והרימה אותו מראשו.היד שלה זהרה באור סגול מוזר ביחד עם עינייה, ואז גם העיניים של מור זהרו באור הסגול. היא עזבה את מור שנעמד במקום, מרים את חרבו ומניף אותה לכיוון שון המופתע. ברגע האחרון איתי הרחיק את הלהב בעזרת מכה עם הפטיש שלו. הוא נעמד שם בניהם, מביט מופתע במור, ששום רגש לא ניכר מפניו. פיליפ צחק ואמר "נו טוב, אולי יש לך סיכוי להצליח במקום שבו סקאלטור נפל. אבל אל תשכח, אתה מצליח רק בגלל שרומה העביר לך מודיעין." "רומה?" צעקו שון ואיתי מופתעים.
החדר המשיך לקרוס ביחד עם הטירה. ניב ואורי לא ידעו מה לעשות. אבן גדולה נפלה וריסקה את השולחנות, חושפת דלת קטנה נעולה. ניב התקופף וניסה לפרוץ את המנעול, אבל לא הצליח. הוא זז בדיוק כשאורי הרים את רגלו ובעט בדלת בכל כוחו. הדלת התפנצה לרסיסים, חשפה מעבר סודי. ניב ואורי התחילו לרוץ, בורחים מהחדר הקורס ומקווים שהם יספיקו לברוח מהטירה שקורסת עליהם ועל החיילים שעוד לא הספיקו לצאת.
רוב החיילים בשדה הקרב מתו. אחדים מהחיילים של מור ושל עומר עדיין עמדו ונלחמו אחד בשני במלוא כוחם, נפלו לאט לאט. מהטירה של עומר יצאו עוד כעשרה אבירים, וביחד עם העשרים שכבר היו בשטח, היו לעומר רק שלושים חיילים. למור שרדו חמישים חיילים. נראה כאילו הכל בסדר והצבא של מור ינצח את הצבא של עומר. תקווה בערה בלב של כל הלוחמים של מור. רק אדם אחד באותו הצד לא שמח ולא הרגיש שום תקווה. מור. הוא לא הביא שום רגש כשהוא כמעט הרג את אחד מחבריו לקרב. העיניים שלו זהרו באור סגול, וחרבו התחילה להעטף בערפל סגול. עומר צחק ואמר "עכשיו הנקמה שלי מתחילה. מור, ששלט בי, הפך לבובה שלי, והוא עומד לחסל את צבאו. מור. אמור לצבא שלך להפסיק להילחם, שהקרב כבר אבוד ושעדיף לזוק את הנשקים ולנסות לברוח." מור צעק, הוא צעק וצעק, מדכא כל תקווה והתלהבות, כל רצון לנצח שהיה בחייליו. הוא דכא את כולהם בצעקות שלו, ואיפשר לחיילים המעטים שנותרו לעומר לנצח. בסופו של דבר שרדו שני חיילים של עומר. למור לא נשאר חיילים. האומנים הרימו את הציורים האחרונים שלהם, שמסיימים את היצירה של עומר. כרכרה גדולה, רתומה לעשרים סוסים, הגיע במהירות ונעצרה לידם. האומנים הכניסו את הציורים האחרונים לכרכרה, שנסעה משם במהירות עם העבודה המושלמת של עומר. האומנים שלפו את נשקייהם מוכנים לקרב. פיליפ סקר את שדה הקרב ואז אמר "במצב כזה אתה לא תפסיד. אבל, המצב עוד יכול להשתנות. ניב ואורי יכולים להגיע ולהרוס לך את הכל. אני הולך לחסל אותם, כדי לוודאות שאתה לא תהרוס את הכל." פיליפ התחיל ללכת לכיוון הטירה של עומר כשהוא צעק "אתה לא תתערב בזה. זה הקרב שלי! זאת הנקמה שלי! וזאת הולכת להיותך התהילה שלי! אל תדאג, הם לא יספיקו לצאת, יש רק מעבר אחד שלא נחסם, וגם אם הם יגלו אותו, היציאה ממנו חסומה ע"י הקיר שיוסי כישף, הם לא יגלו מה הסיסמא בזמן, הארמון יקרוס עליהם ויחסל אותם. אל תדאג, הכל מתוכנן. בקרוב מאוד, אני אמחץ את אוייבי ואזכה בתהילה ובנקמה שלי." וצחק בקול מרושע. לאיתי ושון זה כבר נראה אבוד. שון חשב לעצמו איזה טיפש גדוך הוא היה, איך הוא איכזב את כולם, איזה פשלה גדולה הוא עשה. הוא ידע שכולם עומדים למות בגלל שהוא לא הבין שעומר ששלט בממלכה לא היה החבר הוותיק שלו. עכשיו זה כבר היה מאוחר מדי בשבילו, למרות שהוא הבין את זה, מור תחת השליטה של עומר מהכוכב הסגול וגם החבר הוותיק שלו שלו נלכד. ניב ואורי ימחצו למוות בתוך זמן קצר, שכן הטירה קורסת במהירות גבוהה. רק הוא ואיתי נשארו, ומול אוייבים כל-כך חזקים, אין להם סיכויי לנצח. שון הרגיש את האשמה העזה משתלטת על גופו, והוא פשוט הרים את חרבו, ורץ לכיוון עומר במהירות. הוא חשב לעצמו שאם הוא פישל, לפחות הוא יוכל לפצות על כך בכך שהוא יחסל עוד אחד מאנשי הכוכב הסגול. איתי צעק לו משהו, אבל אותו זה כבר לא עיניין. עומר הרים את ידו לאוויר, הניף את חרבו, והוריד אותה במהירות. ברגע האחרון שון קפץ הצידה והתגלגל על הריצפה, חומק מהמכה של עומר. הוא הריגש נורא עם עצמו בגלל שהוא לא הפסיק לפשל, ועכשיו הוא גם פישל כשהוא ניסה לפצות על כל הפפעמים שבהן הוא הרס הכל. הוא ידע שמתחילת חייו הוא היה נתון לרחמי אחרים, ועד שהוא סוף סוף הרגיש שיש לו הזדמנות לעשות משהו בשם עצמו, בלי שאף אחד ירחם עליו, ידאג לו ויציל אותו, הוא לא מצליח. הוא ראה את כל חייו מולו, והרגיש נורא עם עצמו, על זה שכשניתנה לו ההזדמנות לדאוג לעצמו, הוא פיספס אותה, ועכשיו כולם עומדים לשם על זה. הרבה אנשים מתו בגלל הפיספוס הזה, והוא יודע שעוד הרבה אנשים ימותו בגללו. הוא הרגיש נורא, הוא היה בטוח שבגלל שהוא פיספס את ההזדמנות ולא הצליח לעצור את עומר בזמן, כל הכוח שנלחם נגד הכוכ הסגול יושמד. הוא ידע שהבסיסים של האמ"ץ הושמדו אחד אחרי השני ע"י הכוכב הסגול, והא הרגיש שעכשיו הוא הביא לנפילה של עוד כוח שנלחם בהם, לפני שאותו כוח הספיק ליצור נזק רציני.

אחלה פרקים,אהבתי.

מחכה להמשך D:

אחלה פרקים! (:
מזכירים אותי D:
מחכה להמשך בקוצר רוח.

פרקים מעולים
רק שפרק 10 היה צפוי כזה ולא היו הרבה דברים מעניינים
אבל בגלל שזה סוג של פרק פלאשבק אז הוא אמור להיות ככה כנראה
פרק 11 היה מותח מאוד
אהבתי כמעט הכל בפרק הזה
מקווה שתפרסם מהר את הפרק הבא

שפה גבוהה ,לשון ,חיבור נכון.
אהבתי מאוד את הפרקים האלה.
מחכה לפרק הבא!

אלכס ויוסי- שמח שאהבתם. תודה על התגובה
שון- כמו שאמרתי, פרקי קריאה מן העבר הם פלאשבקים אז לא קורא בהם יותר מדי, והרוב זה תיאור מהיר של מה שקרה. בגלל זה לא פרסמתי את הפרק לבד אחרי ששבועיים לא פירסמתי פרק. ותודה על התגובה על פרק 11
ארווין- שמח לשמוע שאתה לא מוצא מקום להעיר. תודה על התגובה.
כולם- אני לא חושב שפרק 12 יצא בקרוב בגלל שאני עובד במסגרת צוות סיקורים ומכין סיקור גדול, אבל אני מבטיח שאני אפנה זמן כדי לכתוב אותו כמה שיותר מהר.
כנראה בפרק 13 הסאגה נגמרת, ואם היא תיגמר שם אז פרק 14 יהיה פרק מעבר

אחלה פרקים,
לא מצאתי שום טעות כתיב וזה בנוי באחלה צורה.
מחכה לבאים שלך D:

האם אתה מתכוון להמשיך את הסיפור שלך בזמן הקרוב?

בתור אחד שבקשר שוטף עם ניב אלכס, אני רואה שניב די עסוק לאחרונה ובגלל זה הוא לא פירסם פרק.
אני מאמין שכאשר הוא יהיה פנוי הוא יפרסם פרק

[color=purple][SIZE=3][u][b]פרק 12- הגיע העת לנקום[/b][/u][/color][/SIZE]

ניב ואורי הגיעו לדלת גדולה וזוהרת. היא הייתה שחורה וזהרה באור סגול. במרכזה היה כוכב גדול, ובו עברו קווים.

סידור הקווים:
____-___-____

במקומות בהם עברו הקווים היה שקע. הרבה אבנים מרובעות קטנות היו מפוזרות בצדדים, עליהן היו כתובות אותיות. ניב הרים שתי אבנים ובחן אותם כשאורי ניסה להזיז את הדלת. לא הייתה לה ידית ווהצירים שלה היו חלודים. היא לא זזה. שאורי ניסה לשבור את הצירים ולהעיף את הדלת עם כובד משקלו, הוא לא הצליח. הדלת עמדה אייתנה כהר מולו, ולא נתנה לא לעבור.
הצחוק הנוראי של עומר נשמע בכל רחבי השטחים של הטירה. לא ברור מה קרה ואיך, אבל נוצר מצב שבו שון ואיתי הפילו את הלוחם האחרון של עומר. שמונת האומנים, עומר, הבובה שלו ופיליפ עמדו מולם וחיכו. הם חייכו ועומר צחק בקול גדול. הקרב נראה כקרוב להסתיים. מור רץ לכיוון שון ואיתי, מרים את חרבו ומתכונן לשסע אותם. שון חסם את חרבו של מור ואיתי בעט בו והעיף אותו לאחור. הם היו בבעיה. הם לא רצו לפגוע בו. מור נפל על הריצפה ושון קפץ עליו. הוא ריתק אותו לריצפה והעיף את החרב שלו. הם התחילו להתגושש על הריצפה, נאבקים זה בזה בכל כוחם. עומר, פיליפ והאומנים צחקו למראה המחזה.הם נראו כזוג ליצנים חסרי עבודה, שבאו להצחיק את הצד המנצח במלחמה הנוראית. הכל נהרס, זה כבר היה מאוחר מדי. הטירה של עומר כמעט וקרסה לחלוטין, כמעט ומעכה למוות את ניב ואורי. הטירה של מור כבר נהרסה. השדות בערו והתמלאו בדם, ולוחמים היו זרוקים בכל מקום. הייתי בטוח שזה אבוד. שכבתי שם, גוסס למוות, אחרי שצפיתי, צעד אחר צעד, בהתקדמות הקרב הזה. אני סתם חייל עלוב, למה אני צריך לראות את כל זה? למה אני צריך להיות האחד שגוסס ורואה את מה שהוא הגן עליו קורס אל מול עיניו. אני זה שזוכר את שון ואת עומר האמיתי, ולא את הזיוף העלוב שאירגון הכוכב הסגול שטל פה. אז למה אני, צדיק יחיד בסדום, שיצא נגד הצבא של ממלכתו כדי להציל אותה, צריך לגסוס פה למוות ולסבול, בשביל שום דבר.
ניב הניס את אחד הריבועים לקווים. הוא הכניס עוד ועוד ריבועים, עד שהוא הכניס את כולם. כולם היו מתוך החלק שהוא ידע. התמונה שהוא קיבל הייתה:

הגי_-_עת-ל___

הוא אמר לאורי "צריך למצוא את השאר, ולנסות לפענח את המילה האחרונה. הם מצאו עוד עשרות אבנים ברחבי הדרך, הרבה יותר ממה שהם היו צריכים. ניב הרכיב את כל מה שהוא ידע מהצופן. כל האותיות נשארו לו, כל אחת הופיע בערך שלוש פעמים בתחילת הדרך. לא היה רמז מה המילה האחרונה, וניב לא הצליח להשיג אותה בכלא. אורי חשב לרגע ואמר "נקמה!" ניב בחן את האותיות. האות ה' הופיע רק פעמיים, והם כבר הכניסו אותה פעמיים. ניב ואורי חשבו קצת ואז הרכיבו את המילה שהם עלו עליה. הדלת עפה ממקומה החוצה באורך פלא, והם קפצו מהטירה לשדות הבוערים, קצת לפני שהטירה קרסה על המקום שבו הם היו.
שכבתי שם, גוסס למוות. ראיתי את הסוף קרב. עומר צעק "הגיע העת לנקום!" וצחק, כשלפתע דלת שחורה הזוהרת באור סגול, ובמרכזה כוכב שבתוכו כתוב 'הגיע העת לנקום' פגעה בו והעיפה אותו קדימה. הוא נפל, הדלת מוחצת אותו, וצעק "לא!!! לא יתכן שהם ברחו ופתחו את השער!" פיליפ והבובה הורידו ממנו את הדלת. האש סגרה את עצמה מחדש במקום שבו הדלת חצתה אותה, מסתירה את ניב ואורי. עברו מאז רק כמה שניות, ומור כבר היה על הריצפה, קשור בחבל שלא ברור לי מאיפה הגיע. כנראה אחד החיילים המתים החזיק בו. שון ואיתי מתחילים לרוץ. הבובה של עומר יורה קרניים סגולות מידיה לכיוונם, אבל שון קופץ קדימה ובולם את שתיהן עם החרב. איתי קופץ מעליו, כשלפתע האש מתפזרת בפתאומיות, כשדלת עפה במהירות למקומה. תשומת הלב של כולם מועברת לאש הנפתחת, כשניב ואורי רצים בתוכה לכיוונינו. אורי צועק "זיידל, עכשיו!" ולפני שאני מצליח להבין מה קורה, דם מכסה את כל הפנים שלי ואני לא רואה דבר. אני שומע כמה צעקות, ואז מרגיש חרב נתקעת בבטני. הפצע עמוק, אני יודע את זה. אני אמות סוף סוף, הייסורים שלי יגמרו. אני מאחל לכם בהצלחה, לוחמים המנסים לשרוד את המלחמה ולאפשר תקומה במקום הזה, האנשים שמנסים להעיר את הממלכות, שכולם היו בטוחים שגורלם נחרץ. אותו אדם מת שתי שניות אחרי שגמר לדבר לעצמו. זה היה סופו, אבל לא הסוף של הלוחמים. הדם שעף היה דמו של עומר, והחרב שננעצה בבתנו של החייל, חרבו. איתי עמד שם, חניתו תקועה בידו של עומר, ופיליפ רץ לכיוון ניב ואורי, שיצאו מאיזור האש, הלכה ודעכה. שון כבר לא בלם את הקרניים, הוא אחז בבובה של עומר ואמר לה "עומר, אני יודע שאתה שם. אל תיתן לו לשלוט בך. אתה יכול לגבור על השליטה שלו. אתה תמיד רצית לקשור קשרי שלום ולהיות חבר של כולם. אל תתן לאדם המרושע הזה לקחת ממך את השלום והשמחה הזאת. אל תתן לו!"

[SIZE=3][color=purple][u][b]לקראת הלילה הלבן! ספיישל סאגת מג הפרא![/b][/u][/color][/SIZE]
לכבוד הלילה הלבן סאגת מג הפרא תתקדם בפרק-שניים. ולכבוד הלילה הלבן אני מציע ספיישל מיוחד! ספיישל יצירת דמויות. בסאגת מג הפרא מופיעות דמויות מצבא הנקרא 'צבא נורקיוס'. דמויות אלה הן חיילים ומפקד יחידה שפשטו על כפר שכלל בתוכו פליטים של ממלכה שהוכרזה עליה מלחמת חורבה. מאז אותה הכרזה, יחידה מיוחדת בצבא חיפשה אחר הנמלטים. במסגרת הספיישל אתם תמציאו דמויות של חיילים, מפקדי פלוגות, סגן היחידה ומפקד היחידה. הפלוגות הינם כוחות קטנים של 3-4 אנשים שמונהגים ע"י מפקד הפלוגה ופושטים על הכפר. מספר הפלוגות ישתנה לפי מספר הדמויות שתיצרו.
ולסיום, מה צריך לפרסם פה לצורך הכנסת הדמות לסיפור:
שם הדמות:
תפקיד הדמות:
אופי הדמות:
מראה הדמות:
נשק מועדף: חיילים רק חרב, מפקדי פלוגה יכולים גם רובה קשת, הסגן יכול גם חנית והמפקד חייב פלשיון.

פרק מעולה
בהתחלה לא הבנתי מי מדבר לעצמו
רק לקראת הסוף הבנתי שזה סתם חייל
בכל מקרה היה ממש מותח במשך כל הפרק
מחכה לפרק האחרון בסאגה

אהבתי פרק נחמד =]

[quote][i]Originally posted by Uchiha Brothers[/i]@Dec 6 2009, 06:57 PM
[b]שכבתי שם, גוסס למוות, אחרי שצפיתי, צעד אחר צעד, בהתקדמות הקרב הזה. [b]אני סתם חייל עלוב[/b], למה אני צריך לראות את כל זה? למה אני צריך להיות האחד שגוסס ורואה את מה שהוא הגן עליו קורס אל מול עיניו.[/b][/quote]
שון זה כתוב בתחילת הפרק שהוא חייל.
ותודה לשניכם על התגובה.
מה עם הספיישל?
מישהו מתכוון להיכן דמות?

שם הדמות:ריימונדו בלוד-ריין
תפקיד הדמות:מפקד
אופי הדמות:זהיר,מתוחכם,מיסתורי,רגוע,שקט,חושב לפני שעושה משו,תחמן,שקרן,קומבינתור,משחק אותה תמים\חף מפשע ואז תוקף,חרוץ,נאמן,וזאב בודד
מראה הדמות:שיער שחור קצר,עיניים אפורות-כחולות,גבוהה,גוף בנוי טוב ,לובש שיריון קל עורו שחום.ו
נשק מועדף:הנשק הזה של המפקדים פילשיון, וחרבות חדות ומהירות..

[quote][i]Originally posted by Hitsugaya Toshirou[/i]@Dec 9 2009, 07:00 PM
[b] שם הדמות:ריימונדו בלוד-ריין
תפקיד הדמות:מפקד
אופי הדמות:זהיר,מתוחכם,מיסתורי,רגוע,שקט,חושב לפני שעושה משו,תחמן,שקרן,קומבינתור,משחק אותה תמים\חף מפשע ואז תוקף,חרוץ,נאמן,וזאב בודד
מראה הדמות:שיער שחור קצר,עיניים אפורות-כחולות,גבוהה,גוף בנוי טוב ,לובש שיריון קל עורו שחום.ו
נשק מועדף:הנשק הזה של המפקדים פילשיון, וחרבות חדות ומהירות.. [/b][/quote]
איך חרבות חדות ומהירות?אני לוקח אותו בלי החרבות

ווואי אהבתי D:

מחכה לפרק הבא D:

מה זרקת תסיפור??
מקווה שלא ושתמשיך לכתוב

[color=purple][SIZE=3][u][b]ספיישל מג הפרק!
פרק ב'- אחד על אחד! מג הפרא מתפרץ ביערות האדומים[/b][/u][/color][/SIZE]

"אתה עוד לא מסוגל להשתמש בכוחות שלך. זה הסוף שלך." גיא הושיט את ידו קדימה, והיא התאדתה ונעלמה. אור מוזר בקע מהמקום שבו היא הייתה, בצבע כחול. אלכס לא הגיב. העיניים שלו נסגרו לאט לאט. היד של גיא הופיע מאחורי אלכס כמים, ואז כיד מקרח. היא הפכה ליד עצמה ותפסה את אלכס מאחורה בצוורו, חונקת אותו ומרימה אותו באוויר. הוא לא הגיב. היד החלה לזהור באור ירוק, ואז התנפצה לרסיסי קרח, שהתאדו והתאבו בחזרה, כיד המחוברת לגוף של גיא. הוא הביט בו מופתע ואמר "אז זה כבר התחיל. טוב, כנראה שבנתיים אני צריך לחכות."
אלכס עמד ביער, וגיא התאדה כולו. גופו היה רגיל, אותם בגדים עלובים, ולא הייתה עליו צלקת אחת או סימן אחד. העלים הפכו אדומים והיער התמלא בדם, והפך ליער אדום של כאב ושנאה. אלכס צרח "מה זה המקום הזה? מה אתה רוצה ממני? למה הבאת אותי לכאן, ולמה אני מרגיש כל-כך קשור לכאן?" הקול של רונקולונדוס אומפרדינוטוס נשמע שוב. הוא אמר "אלכס, אתה המג הירוק החדש, שומר היערות, והלוחם נגד המג הסגול הנורא. אתה הוא התלמיד שלי, רונקולונדוס אומפרדינוטוס, אבל אתה יכול לקרוא לי רון. אתה צריך להתכונן, הקרב הראשון שלך כבר מחכה לך, ואין לך זמן רב ללמוד על הכוח. כנראה שלא תבין את הכל רק בגלל שאיבת הכוכב, כי לא יהיה לי זמן להסביר לך. זה יהיה קשה, אבל אם תסמוך עלי, נוכל לעשות את זה." אלכס צעק "למה לי לסמוך עליך? למה לי להאמין לך?" "יש לך בררה אחרת?" אמר רונקולונדוס אומפרדינוטוס בקול קר וקשה. הוא המשיך "אתה חייב להאמין לי. העולם סומך עליך. אם אתה לא תאמין בי, לא יקום מי שיצליח לעצור את המג הסגול" שאגות נשמעו ביער. אלכס לא היה בטוח מי שאג, נמר, או אולי אריה. הדמיון שלו התחיל לפעול. הוא דמיין דרקונים, כלבים בעלי שלושה ראשים, זאבים עם שיני חומצה, אריות ענקיים, וכל מיני מפלצות נוראיות נוספות, כולם חיות, מעוותות או מומצאות. הוא ענה בפחד "למה אני? למה אין אדם אחר שיכול לעשות את זה?" רונקולונדוס אומפרדינוטוס גיחח ואמר "אתה זה שהגעת הנה, אתה זה שבחר לשאוב את הכוכב. יכולת ללכת, להשאיר את הכוכב לאדם אחר. יכולת לתת לאדם ההוא, שכבר יש לו כוחות משלו, לקחת את הכוכב. אולי הייתי מצליח לטהר את גופו מהכוח האפל שעיוות אותו, פגע בו, והחליש אותו. אולי הוא התחזק כשהוא קיבל את הכוח, אבל עכשיו הוא רחוק מלהגיע לפוטנציאל שלו, אבל טוב, זה די לא הנושא שלנו. אתה צריך לשלוט בכוחות שלך, או שאתה גמור." "למה אני?" אלכס צעק. רונקולונדוס אומפרדינוטוס אמר בקול חלש, מאוכזב, קצת מופתע, ומודאג "כי רק אדם השרד מתקפת חורבן של כוח עליון, כגון צבא נורקיוס, יכול להפוך למג הטבע." אלכס צעק "צבא נורקיוס?"
אלכס לא צעק רק בתוך אותו עולם. עד אז, כל מה שאלכס ביצע ביער האדום והנורא, לא קרה במציאות, מול גיא שפשוט חיכה. אבל הפעם הוא צעק, צעק בכל כוחו, הוציא את נשמתו. גיא שנשען על עץ וחיכה הופתע. הוא איבד את שיווי משקלו ונפל. הוא התרסק על הריצפה וכאשר ניסה לקום, מלמל "צבא נורקיוס? זה שם שלא שמעתי במשך הרבה זמן. ולומר את האמת, הייתי מעדיף גם לא לשמוע אותו עוד הרבה זמן. למה השם הנורא הזה מוזכר שם? אלה אם כן, לא! הכפר!" הוא התחיל לרוץ במהירות, שוכח מהמשימה שלו, לכיוון הכפר. הוא כבר לא חשב על הסכנות, הוא פשוט רץ, מפחד מהגורל הנורא. באותו זמן יחידה של חמישה אנשים יצאה ליער לחפש פליטים. ארבעה אנשים נשאו חרב. הם היו לבושים בשריון לוחות שחור, שכיסה את כל גופם, פרט לראשם. על ראשם נחה קסדה שחורה, שרק חרכים קטנים לעיניים ולנשימה היו בה. אפילו לא היה סוגר לפתוח, למקרה שרוצי לראות קצת יותר טוב או לנשום. לעומתם, האדם החמישי היה לבוש בשריון עור שחור, מחוזק בעזרת מתכות בצבע כחול ככה מאוד באיזורים הרגישים יותר, כמו הלב והריאות. הוא חגר חגורת עור, בתוכה נחו פגיון בנדנו ורובה קשת. על גבו היה מין סיר המונח באלכסון, עמוק וצר, המלא בחצים. ראשו כוסה ע"י קסדה שחורה שיש לה רק חריצים לעיניים, הנמצאים על מכסה הניתן לפתוח ולסגור. הוא סימן לשאר האנשים משהו, והם הינהנו בראשם והרימו את חרבותיהם. הוא נראה כמנהיג. גיא רץ ישר לכיוונם, ישר לכיוון סופו ומותו, שכן הוא רץ ישר לכיוון הצבא שניסה להרוג אותו ואת כל כפרו בעבר, וחיסל כמעט את כולם. צבא נורקיוס, שהטיל עליהם מלחמת חורמה, לא וויתר. הוא מצא אותם, ועכשיו רק גיא, ואלכס שנולד לכפר הקטן שהתייסד לאחר הבריחה, שרדו. הם האנשים האחרונים שנשארו לחוסל, עד שמלחמת החורמה שנמשכת כבר שלושים שנה, תיגמר סוף סוף. יחידה מובחרת של צבא נורקיוס יצאה לגמור את המלחמה, וכעט, אחרי שלושים שנה מחוץ לביתם וממלכתם, הם עומדים לנצח. הם מפנטזים על משפחותיים, ביתם, וחבריהם, ובקרוב הם יחזרו לשם. אם רק יהרגו את אלכס וגיא, הסיוט הנורא שלהם יגמר. בזמן שכל זה קרה, רונקולונדוס אומפרדינוטוס סיפר לאלכס על מלחמת החורמה, עליה גילה בעצמו רק כאשר אלכס שאב את הכוכב. הוא אמר לאלכס "עכשיו זה הזמן. כוחותי שלך, אבל תצטרך ללמוד להשתמש בהם. החיות יעזרו לך ויגנו עליך, אבל תיזהר, הכפר שלך חוסל. היער מלא בלוחמים של צבא נורקיוס, הרוצים לגמור את מלחמת החורמה שערכה שלושים שנה ולחזור לביתם. ההישרדות לא תהיה קלה, אבל אם תמצא את גיא ותשתפו פעולה, תוכלו לעשות את זה.
בנתיים גיא הרג את ארבעת החיילים. רק המפקד, לבוש בשיריון עור מחוזר ומחזיק רובה קשת דרוך, נשאר עומד. הגוף של גיא התאדה. הוא הופיע מאחורי המפקד של הפלוגה ותקע את חרבו בליבו. הוא אמר "סבא, חברי הכפר, ממלכת אובלרון, בשבילכם, אני אהרוג אותם ואנקום. הצטרפתי לאירגון הכוכב הסגול כדי להתחזק ולנקום בשם הממלכה, ועכשיו אנקום בשם כולכם בעזרת הכוח שניתן לי. קודם כל אחסל את היחידה שנשלחה להרוס אותנו, ואז ארסק את כל הממלכה. היא לא תשרוד, זה סופה. צבא נורקיוס של ממלכה נורקיוס עומד לחוסל, ולהביא לקריסת המעצמה הצבאית שהורסת הכל. אני מבטיח לכם, אני אנקום."

פרק משגע אהבתי מיאו D:
מחכה לפרק הבא.

[SIZE=3][color=purple][u][b]פרק 13- חברות שוקעת! התגשמות הנבואה האחרונה[/b][/u][/color][/SIZE]

הכל קרה מהר. בשנייה הראשונה, המצב נראה כאילו הסיכויים לטובת עומר ופיליפ. שנייה לאחר מכן, הכל השתנה. שתי היידיים של עומר היו פצועות, ורגלו הימינית הייתה מעוכה, בזכות עבודה מהירה וטובה של איתי. פיליפ נאלץ לברוח לאחור, כשניב ואורי הדפו אותו ביחד. הוא רק צחק ואמר "זה כבר לא שווה את זה", כשהבובה, עומר, עפה במהירות לאוויר וירתה קרני אנרגיה סגולות. בשניה השלישית, המצב כבר לא נראה כל-כך טוב. שון שכב על הריצפה, מחזיק את חרבו מעליו וחוסם בקושי רב את קרני האנרגיה של עומר, שריחף באוויר. עומר, השולט, זז לאחור, ונתן למור להיכנס להילחם באיתי פנים אל פנים מולו. בהנפת חנית מהירה איתי העיף את חרבו של מור, ובמכת פטיש העיף אותו וקיפל אותו, מנע ממנו להמשיך. אבל עומר כבר הספיק להגיב, ובצורה מוזרה הוא יצר כף יד סגולה שתפסה את איתי והתחילה למחוץ אותו. פיליפ הרים את ידו הימינית, ובידו השמאלית הוציא סכין מכיסו, הוא שם את להב הסכין על כף היד המורמת, אבל ניפץ אותו בכוח בסגירת כף ידו. אור סגול בוהק סינוור את ניב ואורי, וכשהוא עבר, ידו של פיליפ הפכה ללהב של סכין. טיפת דם אחת לא הייתה שם, כאילו הוא לא נשרט ונפגע כתוצאה מהמעיכה של להב הסכין בכף ידו החשופה. הוא הלך כמה צעדים הצידה לגופה של אביר. הוא תפס את המגן, ושוב פעם אור בוהק סינוור את ניב ואורי. ידו השמאלית הפכה למגן. ניב רץ לכיוונו ושלף את סכינו כשאורי התחיל להתקדם לכיוון עומר, אבל לפתע, במהירות אדירה, פיליפ הופיע מולו ניב ואורי לא הבינו מה קרה, איך הוא זז כל-כך מהר, ובהנפת יד ימין שלו, פיליפ חתך את אורי בבטנו והעיף אותו לאחור. בזמן הזה ניב רץ לשם. הוא הניף את סכינו מהצד במטרה לדקור את פיליפ, אבל פיליפ הרים את ידו השמאלית, שהפכה למגן, ובלם את הסכין. הוא התחיל להסתובב לכיוון ניב ותוך כדי הסיבוב בעט לו בצלעות והעיף אותו כמה מטרים לאחור. הבעיטה הייתה מהירה וקטלנית, לניב לא היה סיכוי.
המצב השתנה בלי סוף, אבל באותו רגע, כולם היו בטוחים שהסיפור נגמר. אבל התעוששות פתאומית של מור, ובעיטה מדויקת לבטן של עומר, שהעלימה את כף היד השגולה שאחזה
באיתי. איתי קפץ ובעזרת מכה מדויקת של פטישו, העיף את הבובה ישר לריצפה. מור קם והתחיל לתת לעומר אגרופים, אבל לרגע אחד עצר ואיבד את שיווי משקלו, לאחר האגרוף החמישי, ובזמן הזה, כששערו פרוע ובעודו זעוף פנים ועצבני, הוא הרים את ידו במהירות ויצר עוד כף יד סגולה, שהכתה במור מלמטה והעיפה אותו לאוויר, ואז עלתה מעליו, ובהורדת יד מהירה של עומר, ריסקה אותו לריצפה. מור נמעך, היה ברור שהוא לא ישרוד את זה. הבובה נעמדה ליד עומר. היא ירתה קרן אנרגיה אחת שהעיפה את איתי לריצפה ואת החנית שלו כמה מטרים קדימה.
שון חשב לעצמו "עומר. עשית כל-כך הרבה. תמיד חיפשת שלום וחברות. מה ההיגיון בזה שעכשיו תהרוס את הכל? אני אנקום, לא אכפת לי במה זה כרוך. אני אהרוג את המתחזה העלוב הזה, ואפסיק להיות אפס שתלוי בכולם, ולא יכול להילחם בעצמו. אני אפסיק להיתלות בכולם ולא לעזור, ובעתיד אשים לב לשינוי מהיר ולא הגיוני של חבר, ואמנע אסון כזה. עומר, בשבילך!" את שתי המילים האחרונות שהוא צרח. הוא קם, מעוור מדמעות, ורץ. ניב ואיתי צעק משהו, אבל הוא לא הבין מה. הוא הרים את חרבו ושם אותה לצד גופו, מופנת קדימה, ואז שלך אותה קדימה במהירות. הוא הרגיש אותו ננעצת בבשר. הוא הרגיש דם פוגע לא בפרצוף, אבל הוא לא שמעה צעקה.אורי אמר משהו, אבל שון לא הבין מה הוא צעק. זה לא עיניין אותו. אם עומר לא צעק, סימן שהמכה הרגה אותו במקום, הוא נשען על הגופה ונפל. הוא עזב את החרב ונשכב ליד, צורח צרחת ניצחון. רק לאחר מכן הוא מחכה את דמעותיו מעיניו והביט לידו, ואז, הוא הבין מה חבריו צעקו. עומר עדיין עמד שם לידו, והוא הביט בו מופתע. על הריצפה, שכבה הבובה, עומר האמיתי, החבר של שון. פיליפ הופיע ליד עומר במהירות אדירה ולחש לו משהו באוזן. עומר אמר "אתה רציני? נו טוב, אם זה מה שהוא רוצה. יש בזה משהו, חייבים לוודא שלא ימצא נבחר אחר. במחשבה שניה, להרוג אותם עכשיו באמת לא יתן כלום. בוא נלך." חוץ משניהם, לא היה שם אדם שיכל להבין על מה הם מדברים. אבל מסיבה לא ברורה, ניב נראה כאילו הוא מבין על מה עומר מדבר, בדיוק מוחלט. זה היה מוזר.
עומר ופיליפ הלכו משם, במהירות רבה הם נכנסו לתוך היער הקרוב ונעלמו. המצב היה רע מאוד, אבל בכל זאת- הגיבורים שרדו. ניב, אורי ואיתי התחילו לחפש אבירים שנשארו לשכב מפוחדים על הריצפה ועדיין חיים, בזמן ששון נשאר לשכב ליד עומר. העיניים של עומר, הבובה של עומר מאירגון הכוכב הסגול, והיורש האמיתי של אחת משתי הממלכות המפורסמות, נחו להן סגורות. שון שכב לידו, גופו מלא בדם, ואמר "עומר. עומר, אני מצטער. אני מצטער, עומר, רק בגללי, כל החלומות שלך והבחירות שלך נהרסו. כל מה שרצית להשיג, וכל העקרונות שלך, הכל נרמס ונהרס. אני מצטער עומר, שעזבתי בדיוק כשעומר האחר התחלף איתך, ושלא הייתי כאן כדי לעצור אותו. אני מצ" "לא, אל תצטער שון" קול רח ונעים נשמע. העיניים של עומר נפקחו, עיניים כחולום מנצנצות, המזכירות קריסטלים. "אתה לא אשם" עומר אמר, והמשיך "אתה לא אשם בנפילת הממלכות. עומר האחר היה צמית של מור, כשעוד היינו ילדים. הוא שנא את מור וניסה לברוח כמה פעמים. אבא של מור לא אהב את זה, אז במסגרת החלפת צמיתים, הוא החליף את עומר. באותה החלפה עומר ברח. לא ברור לי מה קרה אחרי זה, אבל הוא חזר כחלק מאירגון הכוכב הסגול, וביחד עם עוד אדם יותר מאוחר, הכה בי עם כדור סגול מוזר בלילה אחד, כשבוע לאחר מכן. הוא השתלט על גופי ומאז אני לא זוכר דבר. עד הקרב הזה, שבו שחררת אותי."

ואהה יפה,העלילה מתקדמת D:
מיאו D:

מחכה לפרק הבא =]