ממ''ת-משחק תפקידים שבועי

'מעניין מה יהיה הפלאנטי שלה' חשבתי בעודי מרביץ לשק 'אם יתפסו אותה בזמן פלאנטי אחרי שהיא תגלה מה היא עושה זה יהיה רע'. הרגשתי רעב בבטן 'שכחתי לאכול' חשבתי והתחלתי ללכת לכיוון החדר אוכל, בשעה הזאת הוא היה כבר ריק. התיישבתי לבד אכלתי ארוחת צהריים זרירה, והלכתי לכיוון העיר לבדוק את הביתן שהיינו בו. זאת הייתה הליכה של 10 דקות שבסופה הגעתי לאולם למטה בביתן, התחלתי לפתוח ארונות קבורה לבדוק מה נמצא שמה אבל לא היה שם כלום. התחלתי לצאת שעצר אותי האיש שהגיע לתת לי את החדשות יום לפני. "איך מצאת אותי?" שאלתי אותו. "לגבי זה, כולם יכולים עכשיו" הוא אמר נבוך והלך "תיזהר".

התעוררתי בחדרי בשעה מאוחרת. בטח בגלל השעה המאוחרת שבה הלכתי לישון. קמתי, התארגנתי והלכתי חזרה לנפחיה להמשיך לעבוד. יצרתי עוד שלושה סכינים מהראש אבל אף אחד מהם לא היה מה שחיפשתי, לבסוף הצלחתי ליצור סכין מושלם, לדעתי. הוא היה בעל להב כפול והיה קטן מספיק כדי להחביא אותו בשרוול אבל גם גדול מספיק בשביל לשאת אותו על החגורה. סמית' הגיע והראתי לו את הסכין שביקש מימני להכין ואת הסכין שהכנתי בעצמי. הוא שיבח אותי ואמר לי שאני יכול להכין מה שאני רוצה עכשיו. הודתי לו ועברתי על הכלים כדי לראות מה ישמש אותי בהמשך. החלתי להכין גרזן

״אוי לא״ מילמלתע לדילוי החדש מאז ששרתי בפעם הראשונה את השיר המוזר הרגשתי כאב עז שחתכתי קוץ אועשב שוטה כאילו חתכתי חלק מגופי. ״מה זה״ מילמלתי בעצבנות שחתכתי במהיררות קוצים וטיתם כאבים עזים בינתיים צמח השועל רק גדל וגדל ופרחיו קיבלו גוון יפה של אש ״הכל בסדר?״ שאל רועי שעבר לידי ״כן״ שיקרתי ״שוב הלכת לאיבןד?״ שאלתי בחיוך

בדרך חזור עברתי ברחוב ריק, מסוכן במצב שלי אבל זה היה יותר מהיר. בערך באמצע מישו עם 2 רובים הופיע מולי, "באתי לקחת אותך, או להרוג, תחליט" הוא אמר ושלף את הרובים, הם היו כחולים. לפתע הופיע לי כדור ירוק בקוטר של חצי מטר, "מה לעזעזל?" צעקתי בבהלה וזרקתי אותו הצידה, מהרצפה התרוממו 4 עמודים מאדמה והכדור שיצר 2 שבילים מאחוריו הקיף את כולם ויצר זירת אגרוף. הכדור לאחר שסיים סיבוב קפץ חזרה לתוך הזירה והתפוצץ, שהאור נעלם הרובים של האיש נעלמו והיו מחוץ לזירה. 'יעיל' חשבתי והתכוננתי לתקוף. הרגשתי חזק יותר ומהיר יותר, אבל יותר חלש בצורה מסויימת. רצתי לכיוונו של האיש והוא התאושש מההלם מהר, הוא ניסה לברוח החוצה אבל הוא היה איטי מידי ותפסתי אותו, דרכתי לו על הרגל ותפסתי אותו בשיער, חבטתי בו שוב ושוב בבטן עד שהוא דחף אותי עם הידיים והלך אחורה, הוא כיוון את האצבעות שלו בצורה רובה והיה מול עיגול כחול עם כיתוב, הוא ירה ופגע לי בכתף שמאל. רצתי אליו שוב ונתתי לו אגרוף בלחי , בעטתי בו בירך פעמיים עד שהוא איבד שיווי משקל והפלתי אותו לרצפה, הוא ירה בי ברגל וזה אילץ אותי ללכת (או לצלוע) אחורה, הוא קם ונשען על אחד העמודים, "פעם הבאה אני לא אזלזל בך" הוא אמר תוך כדי שהוא תפס את הצלע שלו ונעלם. הזירה נעלמה וכך גם הרובים שלו. תפסתי את עצמי בכתף והרגשתי כאב שורף ביד. 'אירוני שאני לא יכול לתפוס כלום אחרי השימוש בזה' חשבתי והתחלתי לצלוע חזרה לאחוזה

התעוררתי , ליד בייתי במאה שבה נולדתי , "מה לעזאזל?" שאלתי , "זה לא אמיתי , לא עברתי דרך שער סגול , לפתע ראיתי מנהרה לבנה , הלכתי לכיוונה כשלפתע ראיתי את אחותי מאחורי , "אל תלך לכיוון האור." היא אמרה לי , "אוקיי." אמרתי , והתקדמתי נגד כיוון האור , לאחר מכן התעוררתי, הייתי במרפאה של האחוזה .
הרגשתי כאב חזק מאוד בצוואר , הבנתי שהייתי מת לכמה שניות , ראיתי שהיית מישהי ( [SPOILER][IMG]http://img524.imageshack.us/img524/9823/5695098885250059472u4hk6.jpg[/IMG][/SPOILER] ) לידי .
"היי אתה בסדר?" היא שאלה , "כן, אפשר לומר." אמרתי , "קוראים לי מריסה." היא אמרה , "ולי קוראים ניקו." אמרתי בחיוך .

"לא הפעם" השבתי ללילי "אני כאן כדי לחפש מתכת, נגמרה לי המתכת בנפחיה והייתי צריך ללכת להביא עוד. סמית', הנפח, אמר שיש כאן קצת" אומר ללילי ואז אעלה לי רעיון "את מכירה את המבוך, אולי את מכירה מקום עם מתכת, נחושת או ברזל, שניהם טובים" אוסיף. לילי חשבה לרגע ואז אמרה "אני חושבת שאני מכירה מקום כזה" ואז הסתובבה והתחילה ללכת לתוך המבוך כשאני בעיקבותיה

שההשפעה נגמרה תפסתי את הכתף, זה היה לקראת הכניסה לאחוזה, נכנסתי ופניתי למבוך, אני חייב להזהיר את לילי. שנכנסתי למבוך פשוט הלכתי בו וניסיתי לבדוק אם אני יכול למצוא את לילי כמו שמצאו אותי. בשלב מסויים יכולתי להרגיש שהיא קרובה, אבל רק במרחק של כ10 מטר מעבר לגדר החיה. לקח עוד כמה דקות עד שמצאתי אותה ואת רועי אוספים קצת מתכת. "איש, רובה, סיפור ארוך" אמרתי למבטים המבוהלים שלהם, "אבל הוא נראה יותר גרוע ממני". 'אני לא יכול להרגיש את רועי, זה אומר שהוא לא בסכנה' חשבתי "עברתי פה להזהיר אותך לילי כי את מסומנת רב הזמן משומה. בכל מקרה לא חשבתי על זה עד הסוף, עכשיו אני צריך למצוא דרך לצאת מהמבוך"

מריסה עזרה לי לקום והיא חבשה לי את הצוואר , "מה קרה לך?" מריסה שאלה.
"אני לא ממש זוכר , הדברים היחידים שאני זוכר הם: מי אני , איפה אני גר , מי הם ההורים שלי ועוד משהו." אני אומר , 'ושאני לא מזמן הזה.' חשבתי לעצמי , "תודה רבה לך." אמרתי לה ויצאתי לכיוון החצר , לאחר כמה שניות הבחנתי שהחרב החדשה שלי לא אצלי , "נו טוב , בטח מישהו לקח אותה." אני מלמלתי וראיתי את המבוך , מצאתי מפה שיש לי בכיס , היה רשום בה איך לעבור את המבוך , אז נכנסתי למבוך ולפתע מישהו עם 2 אקדחים עמד מולי , "רציתי את לואיז , אבל גם הוא אפשרות." הוא אמר ורץ לכיווני , "אני לא יכול להילחם עם הצוואר הזה." אמרתי ולפתע אנדר בעט באיש והעיף אותו אחורה לכיוון קירות המבוך , "זה היה מזל." הוא אמר .

״מה לעזא...״ אמרתי מופתעת למראה האיש שאנדר זה עתה בעו בו ״מי אתה?!״ שאלתי בהפתעה ״לואיז״ מלמל האיש בזעם ״עכשיו הגעת באמת הגיע בזמן״ הוא הוסיף ״מה..?״ התחלתי לומר והוא התנפל לכיווני (סורי על האורך אני באייפון מחברה)

האיש זינק אבל רגע לפני שהוא הצליח להגיע אל לילי דחפתי אותה הצידה ונעמדתי במקומה, נחוש להדוף את האיש. הוא התנפל עלי בלי להבחין, כנראה, על מי הוא מתנפל כי הוא כל הזמן לחש "זה הסוף שלך". לפתע נזכרתי בסכין שלי ובהפוגה קלה באגרופים הוצאתי אותו מהחגורה שלי ודקרתי אותו בבטן. האיש נפל ואז כשהיסתכלתי מסביבי ראיתי את לילי, עומדת המומה, צמודה לגדר החיה ואת ניקו ואנדר עומדים גם הם מעל ההאיש, הם כנראה התכוננו לעזור. הינהנתי לעברם ושאלתי את לילי "את בסדר?".

לפתע האיש קם , "איך זה יכול להיות?" שאלתי , רצתי לכיוון האיש , אבל התפרים שמריסה שמה לי בצוואר קצת השתחררו , צרחתי בכאב ונפלתי על הרצפה , לא מסוגל ללכת , "אתם חזקים יותר ממה שחזקתי , הגיע העזמן להראות את כוחי האמיתי." האיש אמר ולפתע נוספו לו 2 ידיים מתחת לידיים המקוריות , "אני עדיין יכול לעשות את זה!!!" צעקתי בכעס , ביד אחת שלפתי את החרב ודקרתי את האיש בבטן וחתכתי לו חצי ממנה , וביד אחת החזקתי את הצוואר , הבטן של האיש נפלה ולפתע האיש חיבר אותה מחדש , "זה לא הגיוני." אמרתי ונפלתי .

״די!״ צעקתי לפתע שנחתה עליי ההבנה שהסיכוי שלנו לנתח אבוד ״אם תעזוב אותם אני יבוא בשקט ולא אתנגד אני לואיז שמעתי אותך אומר שאתה רוצה אותי לא?״ אמרתי בהגנעה ופחד מפני הבאות רועי וניקוניסו להתקדם ״לא!״ אמרתי והם נעצרו

לכל אחד יש רק משו אחד, תזכרו את זה
------------
"עוד אחד באותו יום" אמרתי לו "האיש השני עם הרובים אמר לך שזה לא נחמד להילחם בי?". הוא התעצבן ושלף 4 גרזנים, נחוש להוריד אותי, "דרך אגב שימוש יפה בפורטלים לעצור את המתקפה איש מספר 3, אני מציע שתשלח אותו גם חזרה, אין לך למה סתם לגרום לו להילחם בנו". אמרתי והאיש התפוגג באויר תוך כדי הריצה.

''אוקי...'' מילמלתי בהפתעה ''אנדר מה הכוונה בלסמן אותי? ולמה שירצו ללכוד אותי בכלל?'' שאלתי את אנדר את השאלות שהציקו לי במשך כל הזמן.
''רועי'' פניתי לרועי בנוסף ''אתה טוב עם מתכת חושב שתוכל להכין לי קשת יציבה וחזקה?'' שאלתי את רועי בתקווה

"כן אין בעיה" אומר ללילי "את רוצה קשת שטוחה, שיורה חצים אנכיים או קשת שיורה חצים כלפי מלעה?" שאלתיאת לילי "אני לא יודעת... לא חשבתי על זה" היא ענתה "טוב כשתחליטי, תגידי. אני בנפחייה ואני אתחיל להכין את הבסיס, אתיח את המתכת ואכין גם נשק קטן בשבילי" אומר ואחשוב על גרזן הקרב שאני רוצה להכין. "נתראה אחר כך" אוסיף, אקח את המתכות ואלך אל הנפחייה כדי להתחיל לעבוד

"אין בעיה בואי" אמרתי ללילי ולקחתי אותה לצד, בזמן שניקו ורועי הלכו. "מסתבר שמגלים אנשים בעזרת היכולות, גם שהם לא מופעלות, אין לי מושג איך אבל תנסי לא להשתמש בה יותר מידי, תשמרי אותה למקרה שמישו מגיע שלא תהיי באמצע pelenty". היא הנהנה בהבנה והסברתי לה על האדם עם הרובים וכל מה שידוע לי, כולל המידע על האיש המשגר החיצוני. "עוד משו זה שיש גם אדם חיצוני שמראה לו את הכל, כנראה אין להם יכולות לחימה כי לכל אחד יש רק משו אחד, צריך למצוא אותם". התחלתי לצלוע למרפאה, הפעם הפצעים יתרפאו הרבה יותר לאט, שיצאתי ממנה התחיל כבר להחשיך

לאחר שעברתי דרך רועי ואמרתי לו שאני מעדפה קשת רגילה שיורה ישר ולא כלפי מעלה הלכתי לשוטט כהרגלי במבוך 'למה לעזאזל דווקא לי יש את הכוחות המוזרים האלו..?' הרהרתי 'אני אפילו לא יכולה לחתוך קוץ מסכן מבלי לסבול מכאב עז'.
''הכל בסדר?'' שאל לפתע רועי שהגיח מבין קירות המבוך ובידו צרור סמרטוטים ארוך ''מה זה?'' שאלתי רועי הסיר את צרור הסמרטוטים וחשף קשת כסופה ולידה אשפת חצים ''תודה רבה!'' אמרתי בהתלהבות ולקחתי את הקשת בידי

כבר היה חשוך אספתי את הדברים והנחתי את המכתב על השולחן, לקחתי איתי ברדס והלכתי לכיוון היציאה מהאחוזה, בדרך לא ראיתי אף אחד, שהגעתי לשער שמעתי קול מאחורי. "לאן את הולך?", זאת הייתה מרי "לחפש מישו, דרך אגב את שמעת על מישו עם מעין נשקים כאלה כחולים בצורה כזאת?" שאלתי והדגמתי רובים עם האצבעות. "כן שמעתי עליו, הוא גר בלונדון והוא ממש מסוכן".
"נשמע כמו האיש שלי, אז אני יוצא".
"חכה, אני באה איתך"
"למה? זה מסוכן, אני לא יכול סתם לגרור אותך איתי"
"אתה תצטרך אותי, המעמד שלי יעזור לנו מאוד בדרך"
"בסדר, בואי" אמרתי לה ויצאנו

לאחר שיצאתי מהמבוך נזכרתי בהכל ואז פגשתי את מריסה , "היי מריסה , מה קורה?" שאלתי אותה , בשלב הזה כבר יכולתי להזיז את הצוואר.
"הכל סבבה." היא אמרה בשמחה , לפתע הסתכלה בפרצוף רע למעלה , ראיתי שמישה עם חרבות נופל לכיווני , קפצתי הצידה ושלפתי את החרב שלי , "ניקו , השלישי בחבורה." הוא אמר בשמחה , "בדיוק מי שאני צריך." הוא המשיך בדבריו , "רגע , אתה , אני זוכר אותך , אתה הייתה." הוא אמר , "כן." הוא אמר , "אתה , אני אהרוג אותך!!!!!" צעקתי בכל רם כל כך שכל מי שהיה באחוזה , לא משנה איפה שמע את הצעקה שלי , מצאתי את החרב האחרת שלי על הרצפה , אז תוך כדי ריצה תפסתי אותה , נלחמנו חרב בחרב.

לאחר שהבאתי ללילי את הקשת שביקשה, חזרתי לנפחייה והמשכתי לעבוד על הגרזן שהתחלתי לעבוד עליו לפני זה. השחזתי את הלהב והכנתי את הידית, הרתחתי קצת אבן והמסתי אותה וציפיתי את הלהב כדי לחזק אותו. מירקתי את הלהב וחיברתי אותו לידית. 'נראה לי שגמרתי' חשבתי, מתפעל ממעשה ידיי 'עכשיו רק צריך לבדוק אותו' הירהרתי ולקחתי את הגרזן 'אני חושב שאמצא את ניקו ואבקש מימנו להתאמן איתי'. לאחר מיכן אלך לכיוון החדר של ניקו ואראה את האיש ואת ניקו נלחמים

בדיוק שוטטתי במבוך בדרכי לחדרי ששמעתי את הצעקה של ניקו.
התגנבתי בשקט לכיוון הצעקה והסתתרתי מאחוריי אחד קירות המבוך וראיתי את ניקו נלחם ואת רועי שבדיוק הגיע למקום ''אוי לא'' מילמלתי שזיהיתי את התוקף, קלטתי שהקשת אצלי ושאני בטווח ממנו אני יכולה לירות באיש, מתחתי חץ ועמדתי לירות שלפתע מישהו שם מטפחת לפני פי, הרגשתי איך לאט לאט אני מתחילה להתמוטט בידיעה שאף אחד לא ידע זאת מפני שהייתי מוסתרת מאחוריי הצמחים

האיש הזר לא ראה אותי. התקרבתי בשקט, יחסית. סומך על כך שהאיש עסוק בניקו, הנפתי את גרזן היד ותקעתי לו את הגרזן במותן לפני שהוא הצליח לעשות משהו. 'עכשיו בוא נבדוק אותו בקרבב פנים אל פנים' חשבתי והאיש הסתובב. החלפנו מהלומות, הנפות חרב וגרזן. הוא היה ביתרון כי החרב יכולה לדקור ולא רק לשסף. אחרי כמה מהלומות ניקו תקע לאיש את חרבו בגב והאיש קרס על הרצפה. קרתתי לו את הראש כדי לודא שהוא מת ולא יקום על הרגליים כמו האיש הקודם ורק לאחר מיכן פניתי אל ניקו ושאלתי "מי זה היה?" "אין לי שום מושג" הוא ענה לי "כל מה שאני יודע הוא זה שהוא חיפש אותי" הוא הוסיף. 'מסקנות מהקרב:' חשבתי לעצמי בזמן שחזרתי לנפחייה 'הגרזן מבקע עצמות בלי להיסדק או להיתכהות. הוא עומד טוב בקרב פנים אל פנים, אני צריך עוד גרזן...' במחשבה על המסקנה האחרונה שלי אזכר שנשאר לי עוד קצת מתכת ואז כשאגיע לנפחייה ותחיל להכין גרזן נוסף

'לא הייתה לי ברירה , אם הוא היה יודע שזה אחי הגדול שהרג את הורי , אני אפילו לא רוצה לחשוב על זה.' אני חושב לעצמי, רואה את אחי קם , "למה , אני עדיין לא מבין למה עשית את זה?" אומר בעצב ובבכי , הוא רץ לכיווני , חיפשתי את החרבות שלי , ראיתי שאחי מחזיק ארבע חרבות , לפתע מישהו עצר אותו , ראיתי שהוא מחזיק את לילי מחוסרת הכרה , לפתע הוא תפס אותי בצוואר , צרחתי , זה היה כואב , ולאחר כמה שניות הוא הפך אותי והחזיק אותי ברגליים .
"לטיפולך." האיש אמר , אחי נתן לי אגרוף בבטן והתעלפתי .

''אה?'' מילמלתי בטשטוש שקמתי כל מה שראיתי היה חושך, ידי ורגלי היו קשורות ושכבתי בתוך סוג של ארון מרופד ללא כל אור לא הייתי סגורה אבל היה לי ניחוש היכן אני ''בחייאת רבאק! די כבר עם הארונות קבורה האלה!'' רציתי לומר שלפתע קלטתי שגם פי חסום.
הארון נפתח וזוג ראשים הציצו אליי-אדם במעולם לא ראיתי בעל מראה די מרושע ואדון צעיר בעל פנים אשר מצביעות על אופי נחמד היה לו שיער שחור קצוץ ועיניים חומות, הוא לבש חליפה מהודרת ''כמה?'' שאל האדון הצעיר את בעל העיניים הזדוניות ''21'' הוא ענה '21 מה?!' חשבתי במוחי בעצבנות ''הנה'' אמר האיש בעל הפנים העדינות ותן לעיניים זדוניות שק קטן ומצלצל ''אוי לי... רק אל תגידו לי שהוא גם רוצה להרוג אותי ושהוא שכר את הטיפוס הזה כדי ללכוד אותי' חשבתי במוחי ורצף קללות ארסיות עלו במוחי, ידעתי שאולי זה דבר טוב שפי חסום כי באמת שלא רציתי לומר את קללות האלה.
הארון נסגר שוב ולפתע התחלתי לחוש שהוא זז

הכנתי עוד גרזן. זה לקח קצת זמן וכשסיימתי היה כבר מאוחר. לקחתי את מעשיי ידי והלכתי לכיוון המבוך כדי לקרוא ללילי. נכנסתי כמה צעדים לתוך המבוך וקראתי בשמה... היא לא ענתה לי. העמקתי עד כמה שהעזתי וקראתי לה שוב אבל שוב היא לא ענתה לי 'אולי היא כבר בחדר שלה, ישנה' חשבתי והתחלתי לעשות את דרכי לאגף המגורים. לפתע ראיתי את הקשת שנתתי לה זרוקה על הרצפה ולידה אשפת החצים וכל החצים בתוכה, אף אחד לא היה חסר. הרמתי את הקשת, מבוהל 'היא לא היתה משאירה את זה ככה' חשבתי והמשכתי לאזור המגורים. בדקתי את החדר שלה וכפי שחששתי הוא היה ריק. הלכתי לחדר של ניקו כדי לשאול אותו עם הוא ראה את לילי וגם הוא לא היה בחדר שלו. פתחתי את החדר של אנדר וגם הוא לא היה שם. "מה לעזאזל..." מילמלתי לעצמי בעודי סוגר את דלתות כל החדרים ומתכוון ללכת לחדרי, לחשוב על כל זה. לפתע איש אחד צץ מהצללים, מחזיק בידו חרב שרעל נוטף מימנה. "שלום רועי" הוא בריך אותי בחמימות אבל נדרכתי 'הוא חושה שאקנה את זה שהוא ידיד שלי. אולי הוא לא יודע שאני יודע שחברי נעלמו'. "שלום" אשיב בנימוס "מי אתה?". "השם שלי לא משנה" הוא אמר אבל אני רוצה שתבוא איתי בשקט, אחרת תצטרךך להיפגע ושנינו לא רוצים שזה יקרה. נכון?". "אני לא חושב שאני אלך איתך, לא משנה לאן" אמרתי בבוטות והוא נאנח. "על החרב יש רעל, לא מההורגים אלא רק מאלה שמעלפים אותך, חשבתי שתרצה לדעת את זה" הוא אמר ואז תקף בלי הזהרה

התעוררתי שכוב על שולחן , לאחי היו רובי לייזרים בידיים , "הגיע זמן לניתוח , אנחנו צריכים לנתח את החמישה כדי שנוכל להבין איך ללמוד דברים מהר כל כך ואז להשתלט על הזמן." מי שדיבר עם אחי אמר , התפתלתי על הרצפה ונפלתי על רצפת הספוג , לא עשיתי רעש , למזלי .
זחלתי לכיוון הארונות כשלפתע אחי תפס אותי בחבל שקושר אותי , "נראה לך שאתן לך לברוח?" הוא שאל אותי , "לא , נראה לי שאעלף אותך קודם." אמרתי ונתתי לו בעיטה בפנים , אחי התעלף ואני חתכתי את החבל שקושר אותי בחרב של אחי שעמדה בפינה .
הרגשתי שהחתך שבצווארי התרפא כבר , אז לקחתי את החרבות שלי ,וחיפשתי את לילי , ראיתי אותה לבסוף קשורה באחת מארונות הקבורה , חתכתי את החבלים שקושרים אותה ושנינו ברחנו מהמקום , גילינו שכל הזמן היינו בתוך האחוזה , "חייבים להזהיר את אנדר ורועי , אנחנו צריכים לצאת המהמקום הזה." לילי אמרה ורצנוו לחפש את רועי ואנדר.

"מלכודת" אמרתי לחמשת האנשים שהיו סביבי, מרי הכניסה אותי לפה כדי שיוכלו לתקוף חופשי באחוזה. הפעלתי את הזירה והאור התפוצץ כמו פעם קודמת, סגרתי אותה מהר כדי להקטין את הפלנטי והשתמשי באור כדי לברוח, בקושי אבל הצלחתי, רצתי לכיוון האחוזה, הכח הגדיל לי גם בצורה פאסיבית את המהירות והכח שלא הייתי בפלאנטי. שהגעתי רצתי ישר לכיוון המבוך והוא היה ריק, המשכתי לכיוון האחוזה עצמה וראיתי בקומה מתחת את לילי ניקו ורועי נאבקים בכמה אנשים, הם היו בעמדת נחיתות. 'assault from above' חשבתי וקפצתי מלמעלה, נחתתי על אחד האנשים והפעלתי את הזירה, הפיצוץ העיף את מחסן הנשק של כולם (גם שלכם חברה אתם לא יכולים להשתמש בהם) "בוא נראה אתכם" צעקתי לאנשים שנראו מפוחדים מהמעשה.

למזלי התאמתי את הידיות של הגרזנים לידיים שלי ולכן הצלחתי להחזיק אותם קצת זמן, לבסוף הם עפו, כמה מטרים לידי ורצתי לאסוף אותם כשכולם עדיין היו המומים מהכניסה של אנדר. היו שם כמה עשרות אנשים נגד ארבעתנו, אחד מהם היה האיש עם החרב המורעלת 'הוא הבעיתי' חשבתי לעצמי אלה עם המזג הקר הם הכי מסוכנים' הוא יצא תוך כמה שניות מההלם והסתכל על האולם, מחפש משהו, כנראה אותי. לאחר כמה שניות המבט שלו נפל עלי והוא החל להתקדם לעברי בצעדים איטיים, עדיין מחזיק בחרב שלו, אין לי מושג איך. בינתיים כל שאר האנשים כבר יצאו מההלם והחלו לתקוף כל אחד שנמצא בטווח החרב שלהם, אבל לפתע הם היסתדרו והחלו לתקוף רק את ניקו ,אנדר ואותי. את לילי ראיתי חומקת במדרגות לקומה השנייה 'יופי' חשבתי 'משם היא תוכל להשתמש בקשת שלה יותר טוב'. רצתי לעברה, מתעלם מהאיש שתקף אותי קודם. הדבקתי אותה ונתתי לה את הקשת והחצים שהיא השאירה במבוך "תודה" היא אמרה "באמת חיפשתי את זה". בפעם הבאה שתאבי את זה לא תקבלי את זה בחזרה" צחקתי. היא עלתה לסוף המדרגות והחלה ליורות בכולם כשאני מחפה עלייה וחוסם את המדרגות לקומה השנייה.

ההגנה של רועי ומיקומי היו מקום מושלם לירי בחץ וקשת ''אנדר מאחורייך!'' צעקתי והוא הסתובב בקושי בזמן בכדי לשסף את יריבו.
הזמן עבר וסכינים התעופפו לכל עבר אליי אל רועי אל אנדר וכמובן שגם אל ניקו אך לבסוף הרגנו את כולם.
רועי, אנדר וניקו מיד התיישבו מותשים ארצה ידיי כאבו ממתיחת החצים ושמתי לב שלא נותרו לי עוד הרבה הרגשתי שאיני יכולה להזיז עוד את ידי שלפתע משהו עלה בראשי, מילות שיר חדש
[YOUTUBE]http://www.youtube.com/watch?v=ho_A0Tj0UYY[/YOUTUBE]
שרתי ללא כל שליטה ולפתע פרחים עדינים בצבע סגול לילך זוהרים צמחו לפני כל אחד מאיתנו ובמרכזם משהו שנראה כגרגר יער אדום ללא מחשבה או שליטה עצמית אכלתי את הגרגר ולפתע כל ההרגשה הרעה שהייתה לי הסתלקה כאילו זה הרגע ישנתי במשך שעות וכל פציעותיי התרפאו

הסברתי את זה כבר Ffs, אתם לא יכולים להשתמש בנשקים בזירה, הם עפים החוצה ואתה לא מקבל אותם עד שהיא נגמרת, זה הרעיון- עכשיו לא הקשבתם אני מבטל לכם את ההודעה
------------------------
"מה עשיתם להם" אמרתי לאנשים שמולי בעוד חברי מהתנהגים כאילו יש להם נשק ואויביים דמיוניים, מהצד זה היה נראה אפילו מצחיק. אבל נראה שהמתקפה של לילי כן עבדה בתוך הזירה כמו הרובים מהאצבע של האיש ממקודם "אשלייה, זה יכולת גם לא?" אחד מהם אמר, היה לו שיער אדום והוא היה נמוך במקצת. "ואני מנחש שאתה לא יכול להחזיק את זה עלי" אמרתי. "כן, אין לי מושג למה, אז ניטרלתי אותם" הוא ענה. "אז ניחשתי טוב". 2 אנשים התחילו לרוץ אלי, אבל אין להם מושג איך להילחם בלי נשק אז זה נגמר יחסית מהר בלי להיפגע, השלישי שבה היה כהה עור והוא פתאום זהר בירוק וגדל- הוא היה גבוה ממני בראש וקצת, "יכלות מגניבה, די נוגדת את שלי" אמרתי לו והתכוננתי לקרב, הוא רץ אלי במטרה לרסק לי את הגולגולת אבל התכופפתי והפלתי אותו על הגב בעזרת היד שלו, ניסיתי לבעוט בו בראש אבל הוא התחמק והפיל אותי על הרצפה, התגלגלתי עליו והתיישבתי ככה שיכולתי להרביץ לו בראש עם האגרופים, אחרי 2 הוא הרים אותי מהרגל והטיח אותי ברצפה, התכופפתי ונתתי לו מכה במפרק כף היד, מה שגרם לו לעזוב אותי ברגל אז השתמשתי בה כדי לבעוט לו בפרצוף עם קפיצה (כי הוא גבוה), הוא היה המום מהגובה שהגעתי אליו וזה אפשרי לי להנחית עליו סט של 6 אגרופים ו3 בעיטות לירך, הוא נפל מהבעיטות והפך חזרה לקטן, אבל יותר

אני לא בזירה אני בקומה השנייהp=
_____________________
''רק רגע'' אמרתי שקלטתי שמשהו לא בסדר למה נראה כי חבריי עדיין מוכים? ''אשליה!'' צעקתי לפתע שההבנה נחתה בי עם ההבנה האשליה נמוגה והצלחתי לראות את ה''עולם'' כפי שהוא באמת.
''לעולם לא חשבתי שארד לרמה כזאת אבל..'' אמרתי מעט בעצבנות וירדתי חזרה לקומה הראשונה, התחלתי לתת אגרופים לאנשים כשאני עוצת עיניים ללא כל יוון ודיוק דבר שגרם לשרשרת אירועים מפתיע: נתתי אגרוף לפמוט די גבוהה שנפל על אחד האנשים, האיש הועף לאחור ומטפחת עם סם שינה נפלה על פיו של האדם שלידו, כך חוסלו שנים

תגיד איך בדיוק הצלחת להעיף את כל הנשקים שלנו? אנחנו בימי הביניים זוכר? אין לך יכולות מיוחדות או משהו.

[QUOTE=Roronoa zoro;1420895]תגיד איך בדיוק הצלחת להעיף את כל הנשקים שלנו? אנחנו בימי הביניים זוכר? אין לך יכולות מיוחדות או משהו.[/QUOTE]

אתה לא קראת את התגובות שלנו או שאתה סתם עצבני? ואתה בכלל יודע היסטוריה, ימי הביניים זה לא מאה ה17
[IMG]http://diablo.incgamers.com/wp-content/uploads/2012/09/Genius.jpg[/IMG]

צנחתי ארצה אשר ניצחנו סוף סוף כולם הובסו.
אנדר שיחרר את הזירה וכולנו נשמנו לרווחה, פצועים אבל חיים לפתע מילים חדשות עלו בראשי, שוב בשפה שלא הכרתי וכמו ממקודם ידעתי את פירושן מיד
[YOUTUBE]http://www.youtube.com/watch?v=ho_A0Tj0UYY[/YOUTUBE]
הרגשתי שאני מודעת לעצמי אבל לא שולטת בגופי כל מילה ששרתי כאילו נצרבה במוחי, שמתי לב שלאט לאט פרחים פרחו לפניי לפני אנדר רועי וניקו, ראיתי את מבטם המופתע וגם אני היייתי מופתעת אך לא יכולתי להראות זאת, אם כל מילה שנצרבה בראשי ובקעה מגרוני הפרחים גדלו.
משסיימתי לשיר ושוב רצוני הגופני חזר אליי שמתי לב שהפרחים הם פרחים מדהימים ביופיים זוהרים בצבע סגול לילך המפיץ אור ובמרכז כל פרח גרגר סגול קטן.
ללא היסוס לקחתי את הגרגר ולפתע הרגשתי הקלה מידיית-כל הכאב כאילו התנדף ממני ואט אט הרגשתי את פצעיי מחלימים

"מה לעזאזל?" אמרתי , לפתע התחלתי לשיר שיר , שהבנתי רק חלק מימנו .
[YOUTUBE]https://www.youtube.com/watch?v=vtRlo5LGao0[/YOUTUBE]
לפתע ללבוש שלי נוספו שתי כיסים , בכיס הימני היו שוריקנים (תמונה בספויילר).
[SPOILER][IMG]http://img1.mlstatic.com/shuriken-do-naruto-frete-gratis_MLB-O-152918112_3998.jpg[/IMG][/SPOILER]
ובכיס השמאלי היו קונאים (תמונה בספויילר).
[SPOILER][IMG]http://www.ezcosplay.com/media/ezcosplay/Naruto%20Cosplay%20Accesories/Naruto%20Cosplay%20Accessories%20Yondaime%20Hokage%20Kunai%20%20knife.jpg[/IMG][/SPOILER]
"אפשר?" שאלתי את לילי , "כן." היא אמרה , לקחתי את אחד הגרגירים , היה לגרגיר טעם מר , וככה גם לכולם חוץ מלילי , "כנראה שרק לך זה עוזר." אמרתי , נתתי לכולם שוריקן וקונאי והוא נעלם להם בידיים , "אז כנראה שלכל אחד מאיתנו , כשהוא ישיר את השיר שלו הוא יקבל משהו שרק הוא יכול להשתמש בו .
לפתע ללילי נוסף כיס בלבוש שלה וכל הגרגירים שהיו בפרחים נוספו ללבוש שלה .
"טוב , אז כנראה כל אחד יקבל משהו לפי הסגנון שלו , לילי נפצעת הרבה , אז היא מקבלת מרפאים , אני נלחם עם כלי נינג'ה אז קיבלתי כלי נינג'ה , בואו נראה מה אנדר ורועי יקבלו." אמרתי בסקרנות , ולפתע אחד קם , זרקתי עליו שוריקן , בול ללב , "והוא ירד." אמרתי ולקחתי את שוריקן ולאחר מכן את החרבות שלי .

"הייתי מנסה מהגרגירים אבל אני לא יכול pelenty, אסור לי להחזיק כלום." אמרתי ללילי בעוד כולם אוכלים מהגרגירים עם הטעם המר ומפסיקים 'luckey me' חשבתי בעוד חיפשתי מישו חי, שמצאתי אחד ניקו זרק עליו שורקאן והרג אותו "פעם הבאה תחכה קצת בסדר?" אמרתי לו "אני רוצה לתחקר מישו", לאחר חיפוש קצר מצאנו שכולם מתו. "או קיי הנה מה שאנחנו עושים עכשיו, אנחנו הולכים מפה ללונדון, שם נמצא אחד האנשים שתקף אותי ונלך אליהם במקום שהם ימשיכו לתקוף אותנו בסדר?"

''לונדון.. מעניין איך היא נראת בתקופה הזאת האמת היא שאני חיה בלונדון'' אמרתי בחיוך למשמע עיר הולדתי.
''באמת?'' התפלאו כולם ''כן'' אמרתי בחיוך.
''איך נגיע ללונדון?w' שאלתי ''נתפוס כרכרה'' השיב אנדר וכולנו יצאנו מבית האחוזה לא עבר זמן רב וקול פרסות נשמע מרכבה רתומה לזוג סוסים מנוקדים הופיע ''עצור!'' קרא רועי וכולנו עלינו ''לאן?'' שאל הנהג ''לונדון'' עניתי הנהג הנהן והמרבה יצאה לדרך

"כמה זמן יקח לנו להגיע לשם?" שאלתי את הנהג והוא ענה "בערך חצי יום, אבל בגלל שעכשיו כבר כמעט ערב נחנה בצד הדרך ונמשיך לנסוע מחר" הוא הוסיף. המשכנו לנסוע וכשהתחיל להחשיך הנהג עצר והקמנו מחנה קטן לשהית לילה. "תגיד אנדר" אשאל "איך נודע לך שהם מגיעים מלונדון?"

שמעתי את אנדר ורועי מתלחששים מהצד רועי נראה חשדן.
אני יוצאת להסתובב קצת מילמלתי בעייפות לא יכולתי להרדם שבועות של סיורי לילה במבוך הרגילו אותי להליכות ממקום למקום שהרדימו אותי.
''אוקיי'' השבתי מעט מנומנמת.
התחלתי ללכת באזור העצירה שלנו ולפתע מצאתי שיח ורדים לבנים, עצב עמוק עלה בגרוני-זהו הפרח האהוב על אמי המאמצת.
עם הדמעות והעצב שבגרוני עלו פתאום מילים
[YOUTUBE]http://www.youtube.com/watch?v=er8HhaD_mvk&feature=related[/YOUTUBE]

לא הייתי רחוקה מהמחנה כך שהייתי בטווח שמיעה מכל החבורה, עם כל מילה ששרתי נראה היה שהפרחים הלבנים הופכים ליפים יותר ויותר, עם כל מילה הזיכרונות הכי שמחים שלי אם יקירי ליבי עלו בראשי-הלידה של אחותי הקטנה, המשחקים עם אמי, הריבים והוויכוחים שנעשו מתוך אהבה ואז הגי הפזמון ''השיר הזה שיר חסר שם..'' וחמימות מילאה את גופי, הזיכרונות הטובים שהיו צרובים בראשי המשיכו להופיע אחד אחד.
הייתי בטווח שמיעה וראייה מהמחנה, ראיתי שהשיר משפיע גם על השאר סוג של מן נחת ומתיקות עמדה על פני כולם-חיוכים.

"אני כבר חוזר, אני הולך לחשוב קצת ולחזור עם רעיונות" אמרתי והתחלתי ללכת. התיישבתי במקום במרחק של 30 מטר מהמחנה, 'או קיי, אם אני יודע על האיש הזה ממרי שהכניסה אותי למלכודת אז זה גם מלכודת, זה לא טוב אבל אני לא אזכיר את זה לאף אחד, עכשיו יכול להיות שהיא סתם ניסתה סתם רק להרחיק אותי ואין לה מושג ממש מי זה אבל זה לא משנה, לא נשיג כלום גם אם נהיה בגישה של להישאר אז נשמור את זה גם. עכשיו רעיון, אני מסוגל להילחם בכל מי שמחזיק נשק כרגע ואני מנחש שאני הכי חזק, לכולם פה יש יכולת חוץ מרועי- כלומר שאפשר לגלות את כולם פה חוץ מאת רועי, צריך להגיד להם את זה, ובנוסף אני לא יכול לשלוח את לילי למשימות שקטות כי היא צריכה לשיר בשביל כל דבר, נקווה שגם אני לא למרות שאם כן אז זה יכול להיות ממש יעיל. אבל זה לא הנקודה אני סוטה פה, כרגע אנחנו צריכים להגיע ללונדון ולהשיג מידע על האיש עם הארבע ידיים, בנוסף צריך לצייר תמונות, שיהיה' חשבתי וחזרתי למחנה. "אוקיי!" אמרתי "אנחנו כמעט כולנו גלויים לגמרי בגלל היכולות, הזירה שלי, הפרחים של לילי והשוריקאנים של ניקו, כלומר רועי אתה היחידי שאנחנו יכולים לשלוח לבד בלי שיגלו אותך מייד, הבעיה זה מה שאתה עושה שמה שאתה לבד. לונדון כנראה תהיה עמוסה וצריך למצוא את האיש מהר, לכן נמצא שנגיע צייר שיוכל לתת לנו ציור כמה שיותר מדוייק לאיש שאנחנו מחפשים, ואם אתם רואים פורטל תברחו ממנו, נישן ונשמור במשמרות, אני אקח ראשון, אחרי לילי ורועי כי אין לו יכולת, ואז ניקו".