המסע המוזר של חיי

כשערכת (כנראה) מווידל לקאקונה ובידריל, לא שינית טוב את "ווידל, אא קאקונה" ל"קאקונה, אא בידריל" אלא כתבת "קאקונה, אא ווידל".
חוץ מזה שהפרק היה יפה, הפריע לי ביותר דבר אחד שאולי לא ידעת (והיה כדאי לך לבדוק קודם):
[b]פוקימונים מסוג מתכת לא מושפעים בכלל ממתקפות מסוג רעל!!![/b] בדיוק כמו שמעופפים לא מושפעים ממתקפות סוג קרקע ושסוג קרקע לא מושפע בכלל מסוג חשמל, לכן מה שכתבת לא הגיוני.
אפילו אם את רוצה להגיד שזה כן ישפיע, אין מצב שמתקפה חלשה כמו עוקץ רעל "תוריד" אלקטרווד.
חוץ מזה פרק יפה.

סבבה אני רתשדל לשים לב עוד תגובה אחת פרק

איזה כיף להיות התגובה האחת הזו!
אני כבר ממש מת לדעת איך הסיפור ימשיך:big_wink:

אתה תופתע :) הפרקר הבא בערב עד 10 יפורסם

שתיים ושלוש תרבע דפי וורד הפרק הזה!

[b]עיינים בגשם[/b]

בימים שלאחר מותו של ריי היה קשה מאוד במחנה שלנו, האווירה הייתה מתוחה ולא דיברנו אחד עם השני חוץ מ- ''תרימי יותר את נחשולי המים'', או ''בלה צריכה ללמוד יותר מתקפות''.

הייתי בדרך חזרה למחנה כאשר בידי פירות היער אשר אספתי לארוחת הצהריים, לפתע שמעתי קול מוכר מאחוריי ''חזרנו!'', הסתובבתי לאחור בבהלה וראיתי אותם, אלו היו אותם אנשים מצוות נובחר, התמקדתי על האחד בעל השיער החום והעיניים הירוקות, זה שלחץ על ההדק, זה שהרג את ריי.
זעם גאה בי וכמו תמיד שאני כועסת יצאו ממני שני נחשולי מים ענקיים, אבל הם היו שונים, הם היו אדומים כדם וראשם היה עטוי קשקשי מים אדומים ובוהקים, העיניים שלהם היו להבות אש קטנטנות למרות שיש לי כוחות מים ולא אש והפה שלהם היה מספיק גדול כדי לבלוע סנורלקס בוגר בשלמותו.
חברי הצוות היו המומים והיססו לרגע, ההיסוס הקטן הזה היה הטעות הגדולה ביותר שלהם, נחשולי המים האדומים התקרבו אליהם במהירות אליהם בלסתות פעורות אשר חשפו כמה מאות טורי שיני מים אימתניים ואז הם בלעו את חברי הצוות בשלמותם, הייתי בטוחה שחברי הצוות פשוט יפלו ארצה מתוף גופות המים של הנחשולים, אבל זה לא מה שקרה, נחשולי המים התפוגגו ואיתם שני חברי הצוות.
עמדתי שם, רועדת כול, הייתי בהלם ודמעות זלגו על פניי כאשר פניי התעוותו בכאב מכל תנועה קטנה שלי, שמעתי קולות מהשיח לידי קוראים ''הנה היא בואו!'', הדבר האחרון שאני זוכרת הוא כמה אנשים שלא זיהיתי כי ראיתי הכל מטושטש, ששמים עליי מסכה מוזרה ואז הרגשתי את גז ההרדמה חודר לראותי ומשם אל כל גופי, ואז שקעתי בתרדמה.

התעוררתי בתוך מיטה לבנה , ניסיתי לקום אך רצועת ברזל שהייתה על מותניי וידיי ריתקה אותי למיטה והשאירה אותי ללא כל יכולת לזוז, ניסיתי להאבק והשתחרר אבל נראה כי רצועות הברזל ריתקו אותי כל כך חזק עד שלא יכולתי לזוז כלל ורק עייני נעו אנה ואנה , כאשר התכלתי מסביבי ראיתי חדר צבוע אדום, שיערתי לעצמי שצוות נובחר לכד אותי , בדיוק כאשר ניסיתי להשתחרר שוב שמעתי את דלת החדר נפתחת עצמתי עייני וניסיתי להראות עדיין מעולפת.

שמעתי חבורת אנשים נכנסת, שלושה על פי קולות צעדיהם , אחד מהם אמר ''סוף סוך תפסנו אותה, השני מת אז חייבים להשאיר אותה בחיים, ברור?!'', ''כן, המפקד!'', נשמעו שני קולות נוספים, ואז שמעתי שוב את הקול הראשון אומר ''קחו אותה למכונה!'', ידעתי שזאת ההזדמנות שלי לברוח , הרגשתי את ידיי משתחררות וכך גם מותניי מרצועות הברזל הקרות, ואז פתחתי את עייני ורצתי, האמת שהלוואי שזה מה שהיה קורה, אבל מה שבאמת קרה היה-
הרגשתי את ידיי ומותניי משתחררות ופתחתי את עייני, ניסיתי לקום בכדי לברוח אבל גופי היה משותק לחלוטין , קול צחוק נשמע ומעליי גחן איש בעל שיער שחור ועיינים שחורות כפחם, הוא אמר ''ידענו שתנסי לברוח ולכן שישנת השתמשנו עלייך בניצוץ חלוש מפיצ'ו ששיתק אותך לחלוטין, ניסיתי להתמלא זעם וזמן שוב את אותם נחשולי מים אדומים אך לא נחלתי הצלחה.
האיש בעל השיער השחור אמר ''לא נעים להכיר, אני שון, קחו אתה מכאן!'', אחד האנשים שלידו הרים אותי בחוזקה רבה ונשא אותי לחדר אחר, מעט לפני שהוא פתח בעזרת קוד את דלת החדר שאליה לקח אותי הרגשתי את אצבעותיי זזות 'השיתוק עבר!' הבנתי ונשארתי באותה תנוחה כמשותקת וחיכיתי לרגע הנכון לברוח, לבסוף ראיתי את האיש אשר החזיק אותי לוחץ על סדרת ספרות, שלוש-שלוש-אפס-ארבע ודלת כחולה כים נפתחה, מולי עמדה מכונה שחורה ענקית , היא הייתה מורכבת ממאות גלגלי שיניים וחלקי מכוניות ישנות שנצבעו בסרבול בשחור, אבל מה שהכי הפחיד אותי הייתה לוחית מתכת באמצע המכונה בדיוק בצורת וגודל גופי.

הבנתי שזה הרגע הנכון לבריחה, בעטתי והשתחררתי מידי האיש אשר החזיק אותי ויצאתי בריצה מן החדר אל עבר היציאה כאשר חצי צוות רודף אחריי, 'דה ז'ה וו' חשבתי לעצמי ויוך קטן עלה על שפתיי, אבל החיוך התחלף מיד בדמעות כאשר נזכרתי איך אני וריי היינו יחד במצב הזה ויונתן, ג'וני ושרה באו לעזרתנו ואיך כולנו רצנו החוצה במהירות, 'אבל לא הפעם, ריי מת ועד שיונתן, ג'וני ושרה יבינו שמשהו קרה יהיה מאוחר מידי, אחרי הכל הם חושבים שאני קוטפת פירות אז די לבכות!' נזפתי בעצמי ורצתי אל עבר היציאה, הפעם מצאתי את דרכי בקלות ורצתי החוצה במהירות , הרגשתי טיפות מים פוגעות בגופי בחוזקה, הרמתי את ראשי לשמים אבל א ראיתי שמי תכלת כפי שציפיתי ראיתי מאות ענני סערה אפורים מורידים גשם בחוזקה, המשחתי לרוץ בתקווה לא להחליק, לבסוף הגעתי לקרחת יער מוכרת למראה, אותה אחת אליה אני וריי ברחנו כאשר צוות נובחר רדף אחרינו , ואז ראיתי זוג עיניים מוכרות להפחיד בגשם, נועצות בי מבט רך ורחום מסתכלות עליי, ''ריי?!'' לחשתי ברגשות מעורבים , הדמות התקרבה אליי, זה היה הוא, 'ריי!'' אמרתי הפעם לא כל כך בלחישה, אבל זה לא היה לגמרי ריי הוא היה מקוף באור כחלחל וחמים, הוא הסתכל עליי בעיניו המדהימות ואמר ''נגה, התגעגעתי אלייך, אך אין זמן לזה עכשיו עלייך לברוח ומהר, זמנו בעולם זה קצוב, את חייבת לברוח, אני יוביל אותך'' ואז הוא נעלם והתחלף בעמוד כחול שזז, הבנתי שזה ריי אשר מורה לי את הדרך, הגעתי למחנה תוך כמה שעות ריצה מפחידות, ''ביי נגה, אני חייב לחזור למעלה'' שמעתי את קולו של ריי לוחש ועמוד האור נעלם , שרה התקרבה אליי בעצבנות ואמרה ''איפה היית?!'' אבל השתתקה למראה בגדיי הקרועים ומלאי הבוץ גם לנוכח ידיי השרוטות והפצועות, אבל לי לא היה אכפת, עייני שקעו באפלה, סיפרתי להם בקול חלוש על מה שקרה, אבל על ריי לא סיפרתי להם, לא הייתי מסוגלת.

קצת לפני שהייתי אמורה ללכת לישון הלכתי לטיול קצר עם הפוקימונים שלי ביער, טיילתי איתם ואספתי יחד איתם פרחים להניח על קברו של ריי , לבסוף היה לי זר גדול של נרקיסים וורדים אדומים ולבנים, הגעתי אל קרחת יער קטנטנה לא רחוקה מהמחנה , הסתכלתי על הקבר שבניתי יחד עם הוריי, הוריו של ג'וני, שרה, ג'וני ויונתן, הקבר היה ערימת אבנים חומות אשר סידרנו כחומה , החריטה שחרטנו על האבנים בסרבול בקושי נראתה, אבל אני ידעתי מה היה כתוב שם-
''ריי, הילד בעל לב הזהב, הנבחר הטוב בעולם 2000-2011''
הנחתי את הזר לרגלי הקבר של ריי ופניתי ללכת, משהו שרק מאחוריי, הסתובבתי אך לא ראיתי כלום, בדיוק שפניתי ללכת ראיתי מולי פוקימון שחור קטן בעל קרן על ראשו ועיניים בצבע כחול וצהוב, הוצאתי את הפוקדע שמיד קרא בקולו המתכתי ''שאפט, פוקימון הרוח, שאפט בדרך כלל מסתובבים על יד בתי קברות''.

'פוקימון רוח..' חשבתי לעצמי ואז אמרתי ''בלה צאי!'', בלה באה לצידי ואמרתי לה ''בלה עלים קסומים!'', בלה הוציאהמן הדשא שעל ראשה עלי תער מוקפים באורות צבעוניים, שאפט פתח את פיו וירה קרן שחורה אשר קרעה את העלים והם נעלמו כלא היו, הקרן המשיכה אל עבר בלה שנפלה לאחור והתעלפה, ''לא נורא'' ניחמתי אותה והחזרתי אותה לפוקדור שלה, ''פוניטה צא!'' אמרתי, ומולי נעמד הפוניטה שלי כאשר להבותיו הכחולות זזות בחוזקה על פי קצב הרוח, ''פוניטה דחיפה!'' אמרתי, פוניטה יצא אל עבר שאפט שלא זז, אבל במקום לפגוע הוא עבר דרכו, ''מתקפות מסוג נורמל אינן פוגעות בפוקימוני רוח'' שמעתי את הפוקדע בקולו המתכתי , 'עכשיו אתה אומר לי..' חשבתי לעצמי, לפתע בלה קפצה לצידי מאוששת והבנתי שהיא רוצה שזה יהיה הקרב שלה ושלה בלבד, הנהנתי אל עבר בלה בעידוד, החזרתי את פוניטה בחזרה אל הפוקדור, ''בלה עלים קסומים את יכולה!'' קראתי לה בעידוד, אבל במקום זאת בלה זינקה לאוויר כאשר שני גפנים לצידי גופה, ''הצלפת גפן!'' קראתי בהפתעה, ואז בלה התחילה לזהור, היא נעשתה גדולה יותר ומשהו צץ על ראשה כאשר היא הפסיקה לזהור היא עדיין הייתה באמצע הצלפת הגפן, אבל פרח אדום היה לראשה, ''אודיש התפתח לגלום'' קרא הפוקדע, ''יש, כל הכבוד בלה!'' אמרתי באושר, שפאט לא הצליח להתחמק ועף לאחור בחוזקה והתעלף, ''פוקדור צא!'' קראתי תוך כדי זריקת הפוקדור, נידנוד ראשון, שני, שלישי, נתפס!, הרמתי את הפוקדור והבזק זיכרון חדר למוחי, ההרגשה הטובה כאשר פוקימון מתפתח, כאשר תופסים פוקימון חדש, ומיד ידעתי 'אני חוזרת למסע שלי לטוב ולרע!'

בפרק הבא-
מה יקרה לפוניטה של ריי?
איך בלה תסתגל לצורתה החדשה?
איזה שיר תשיר נגה?



.

אוקיי הפרק טוב חוץ מדבר אחד, תיאור הקרב וההתפתחות היו דלים מאוד יחסית לשאר הפרק

אופסיס :) אני אשתדל לשפר בפעם הבא עוד תגובות?

שוב פרק טוב, את משתפרת.
רק דבר אחד קטן, "[b]שניים ושלושה רבעי דפים [/b]של וורד הפרק הזה!" "[b]שתיים ושלושת רבעי[/b] דפ[u]ות[/u] וורד..."

מכל הדברים אתה מעיר לי על זה... :) :~) נו טוב.. :) עוד תגובות?

עוד שתי תגובות פרק!

תגובה, שעוד מישהו יגיב עכשיו!

חלק א'-בריחה, מירוץ ותפנית מפתיע!

''בחצות ברור?'' שאלתי את הפוקימונים שלי, כולם הינהנו והתוכנית יצאה לפועל, נכנסתי לאוהל וחיכיתי לסימן, ואז שמעתי אותו, את קול הלהבות ויושבי המחנה יוצאים מהאוהלים שלהם אל עבר השריפה, זה היה האות שלי, יצאתי בזריזות מן האוהל, עם תיק שהכנתי בידי, הסתכלתי על שורת השיחים שמאחוריי המחנה ואז ראיתי את השיח שבלה סימנה בשבילי, מי שלא התאמן יומם ולילה על זיהוי של סימן עלה תער על שיח, לא היה מבחין הסימן, אבל אני כן.
התקדמתי אל השיח ומיד מצאתי את בלה מחכה, פוניטה הגיעה כמה דקות אחר כך, והנהן לאות אישור לכך שביצע את חלקו בתוכנית.
שמעתי זימזום והעפתי מבט למעלה, בידריל עופף מעל וזימזם ברצף כדי שאבין שכל יושבי המחנה בדרך חזרה, הינהנתי להבנה ורצתי אל קרחת היער בא קבור ריי במהירות, הגעתי והסתכלתי על הקבר בצער, לקחתי את הוורד האדום אשר קטפתי במהירות בדרך והנחתי אותו על הקבר, ולחשתי ''אתה תשמור עליי שם מלמעלה נכון ריי?'', לא נשמע קול אבל ידעתי, ידעתי שהוא שמע אותי.שמעתי קול חלוש והסתכלתי לשמים, ואז ראיתי אותו, כדור אנרגייה שחור, כדור הצל של איווי, הלכתי בעקבות הכדור עד שהגעתי לאיווי, הוא מצא את היציאה מן היער, ומילא את תפקידו בהצלחה.
התקדמתי אל חוץ היער שלפתע שמעתי קול ''תראו, תראו, נגה הלכה לטיול חצות?'', הסתובבתי וראיתי את הגרווע מכל, יונתןן עמד שם יחד עם כל פוקימוניו של ריי, הסמקתי ולא יצאו לי המילים מפי, אבל יונתן אמר ''את הולכת למסע בלעדיי?! תתביישי לך!'', יונתן חייך, 'הוא רוצה לבוא איתי' חשבתי, כל הפוקימונים של ריי קפצו עליי ויונתן צחק שאמרתי בסדר, וכך הלכנו יחדיו, ''את יודעת, זה היה רעיון חכם, פוניטה מצית מדורה אשר מעלה עשן, העשן מפחיד אותנו ואנחנו הולכים לראות מה קרה, בלה מסמנת לך שיח שתדעי לאן ללכת, באותו זמן איווי מחש דרך לצאת מהיער ובידריל מוודיעה לך מתי אנחנו קרובים אלייך או רחוקים'', הנהנתי בביישנות ויותר מזה לא דיברנו.
הגענו למעלה גבעה, ולפתע ראיתי ניצוץ,, הבזק ליתר דיוק, התמקדתי וראיתי שאלה חמישה ראפדישרים דוהרים, ומעליהם רוכבים, הסתכלתי אל הכיוון אליו הם רכבו, וראיתי סרט גדול ועליו כתוב ''סיום'', ''הם במירוץ'' אמר לי יונתן, ''כבר ידעתי את זה'' רציתי לומר, אבל לא אמרתי מילה.
אורך כל הדרך הפוניטה של ריי הסתכל על המירוץ בשקיקה, שלפתע רץ אל שורת הראפדישרים והתחיל לדהור גם כן במהירות גדולה, קול, כנראה של שופט קרא ''והנה מתחרה חדש!'', פוניטה רץ בכל כוחו אל קוו הסיום, הוא היה במקום שלישי מתוך שש, הוא רץ מהר יותר והצליח בקושי לעקוף את השני משמאל,אך כאשק ניסה לעקוף את הראשון מימין, הוא נדחף אחורנית ללא הצלחה, הוא הסתחרר לרגע ונעמד במקום בשביל להתמקד, אך רק העצירה הקטנה הזאת עלתה לו ביוקר מפני שהוא הפך למקום רביעי וקוו הסיום התקרב והתקרב, לפתע להבותיו גדלו, והפחו ללשונות אש ארוכות, פוניטה אזר את כל כוחו ורץ במהירות, הוא עקף בקלות את השלישי והשני, קוו הסיום התקרב 'רק עוד קצת' חשבתי ממקומי, פוניטה, כמו הרוח דהר במהירות לא יאמנת, הוא רץ במקביל אל הראפדישאיר הראשוןושניהם חצו את קוו הסיום, השופט החיק בידו את תמונת חציית קוו הסיום בכדי לראות מי ניצח, התמונה התבהרה והתבהרה, בתמונה ראואת פוניטה לד ראפדישייר, מסתבר שראפדישייר הטה את ראשו לאחור ולכן הקרן שעל ראשו לא עזרה בהרבה לנצח, הוא שם את רגלו על קו הסיום, פוניטה לעומתו שם את רגלו סנטימטר אחרי קו הסיום, לאחר עיון של השופטים בספר החוקים הם קראו בקול ''פוניטה מנצח!'', על ראשו של פוניטה הונח זר (שנשרף כליל תוך שנייה או שתיים) ומדליה, ברגע שהמדליה נגעה בצווארו, החל פוניטה לזהור ולגדול.......

פרק מעולה! ידעתי מהשיחה שלנו בסקייפ שפוניטה יתפתח אבל לא ציפיתי שזה יהיה הפוניטה של ריי....

פרק יפההה.
הפעם אני לא גיד לך איפה השגיאה של ההקלדה, את תגידי לי... (יש שגיאה)

אין לי כח לחפש חחח :)

הפרק ב\הבא עוד שתי הגבות

סיפור אחד המקוריים שראיתי. עלילה, סיפור וצוות רשע מקוריים

טנקס פרק חדש מחר מחרתיים

[b]חלק ב'-בריחה, מירוץ ותפנית מפתיע!
[/b]
גופו של פוניטה החל לזהור, הוא גדל וגדל ולפתע הזוהר הלבנבן שאפף אותו נעלם קליל, פוניטה עמד שם אבל הוא נראה היה שונה, הוא היה גבוהה יותר ובמקום אש כחולה האש בזנבו וצווארו הייתה אפורה, ובנוסף נוספה לו קרן על הראש. ''ראפדישייר פוקימון הסוס, המפותח של פוניטה'' זמזם הפוקדע מגופי, חייכתי אל יונתן, ויונתן חייך אליי בחזרה, התקרבתי אל ראפדשייר, ליטפתי את ראשו ואמרתי לו בלחש ''ריי היה גאה בך...'', ראפדישייר הרים את ראשו לשמים ומלמל משהו חרשית, החזרתי אותו ואת שאר הפוקימונים לפוקדורים ואני ויונתן התקדמנו בדרכינו.

זה היה בוקר קר וגשום, התעוררתי לצלילי הגשם העז אשר פגע בחוזקה באדמה הקשה, התמתחתי במיטה שלי, 'סוף, סוף מיטה אמיתת אני ממש שמחה שמצאנו את מרכז הפוקימונים הזה' חשבתי לעצמי בשמחה רבה, יצאתי מחדרי ודפקתי על דלת החדר של יונתן, חמש, אפס, שש המספרים הכסופים נצנצו על דלת החדר, נשמעה לפתע אנקה ואז נפילה ויונתן פתח את הדלת, התאפקתי שלא לצחוק, שערו היה מבולגן ומנופח לחלוטין כמו תספורת אפרו מיושנת, אך מבולגנת לחלוטין, עינייו היו אדומות מעייפות ושתי שקיות שחורות-כחולות נראו מתחת לעינייו, הוא לבש גופייה אפורה מסורבלת ומכנסיים קצרים שחורים, ''בוקר!'' אמרתי וחייכתי בעליזות, ''בוקר...'' השיב יונתן בקול מלא עייפות, ''מה קרה לך?!'' שאלתי אותו בדאגה, יונתן הביט בי במבט חודר ואמר ''נפלתי מהמיטה פחות ארבע פעמים במהלך הלילה, אני רגיל לשקי שינה לא למיטות'', חשבתי שהוא מתבדח והתחלתי לצחוק בקול גדול, יונתן רק הביט בי נזעם ותקע בי מבט שאומר ''מה?!'', ''אני מצטערת'' מלמלתי עדיין עם מעט התקפי צחוק.

ירדנו אכול ארוחת בוקר, כאשר יונתן עדיין היה נזעם אבל הוא שירק את שערו והחליף לבגדים נוחים, אכלנו פנקייקים בשקט רב, לא יכולתי יותר לשאת את השקט בשלב מסוים, הרמתי מבטי אל יונתן ושאלתי ''אז איך הגעתה אל שרה וג'וני?'', יונתן הסתכל עליי בעינייו החודרות, ראיתי שם עצב, חכמת חיים, נער שעבר עליו יותר מדי לגילו, נער שראה דברים.
יונן נאנח ואמר ''זה סיפור עצוב, את בטוחה שאת רוצה לדעת עליו נגה?'', הסתכלתי עליו בציפייה, לא עניתי רק הנהנתי בראשי מטה ומעלה.
יונתן פתח את פיו והחל לספר '' גדלתי בחוות פוקימונים בצפון הארץ, הוריי היו נשואים באושר ותמיד שיחקו וטיפלו בי, אבל יום אחד כאשר הייתי בן חמש יצאתי אתם לטיול ביער, שם חיי השתנו, התיישבנו לאכול באחת מפינות היער, אמא שלי פרשה מפה גדולה שנוכל לשבת עליה ולאכול, היא הכינה את כל האוכל והוציאה אותו מהסלסלה, היה שם מבחר עצום של עוגות ומיצים שונים, אך כנראה שיותר מידי מפני שכל האוכל משך לאזור להקת טפיגים זועמים, הם שרפו הכל, מהמפה עלייה ישבנו ועד..'' יונתן הפסיק לדבר, כמה דמעות מרדניות נעמדו בעיניו, יונתן נאבק בהן והצליח לעצור אותן, ואז הוא המשיך בסיפורו בקול רועד ''ועד הוריי המנוחים... שרה וג'וני עברו במקרה בסביבה, לולא הם לא הייתי כאן, הם הצילו אותי ואימצו אותי כשולייתם, אבל הנזק נגרם לנפשי, לא היה ניתן לתיקון ראיתי את הוריי נשרפים עד אפר, שמעתי את זעקותיהם האחרונות, ראיתי את הפחד והכאב בעיניהם ושמעתי את בכייה של אמי, דבר שלא שמעתי לפני כן'' יונתן סיים את סיפורו עם הראש מורכן, לא היו מילים בפי, פתאום הפנקייקים שהיו בצלחתי לא נראו טעימים כמו שנראו לפני ששמעתי את מוצא פיו של יונתן, אחר כמה דקות של שתיקה מלמלתי אל יונתן חרשית ''אני... אני ממש מצטערת, לא ידעתי'', ''זה בסדר'' השיב י יונתן בקול חלוש, ואז נשבר גג חדר האוכל במרכז הפוקימונים ומסוק שחור עם ראשי התיבות צ.נ נחת במרכז החדר בעוצמה..

אני מממש מצטער, אבל את לא משתפרת, את דווקא יורדת ברמתך. הפרקים נעשו קצרים יותר ומסורבלים יותר.
זה מתחיל לשעמם והעלילה נעשת צפויה

זהה היה ההמשך של חלק א' בגלל זה זה קצר זה רק חלק

זה לא משנה אם זה חלק א' או חלק 3.14, עדיין את צריכה להשקיע בו! את הסתכלת על ההערות האחרות שלי?

[b]פרק אחרון-סוף המשחק חלק א'[/b]

''ידיים למעלה, היכן הנבחרת?'' אמר איש בעל מסכה וחליפה שחורה שהסתירה את כל ראשו וגופו, אותו איש יצא מהמסוק כאשר בידו איגליפאף קטן וחמוד אשר נראה כי רק לא מזמן התעורר מהתנומה שלו, לא יכולתי לעצור בעצמי הרגשתי הרגשת דגדוג מוזרה עולה במעלה גרוני ופרצתי בצחוק גדול ומגלגל, וכך גם יונתן, אנחנו היינו היחידים שצחקנו, מסתבר שזאת הייה טעות, האיש בחליפה השחורה הסתובב אלינו כאשר איגליפאף לכיוונינו ואמר ''מצאתי!'', האיש לחש משהו לאוזנו של איגליפאף, עיניו של איגליפף מיד החלו לנצנץ ברוע ועונג, והוא החל לשיר מנגינה נעימה, לא הבנתי איך מנגינה תוכל לעצור אותנו, אך ברגע ששמעתי את יונתן מפהק הבנתי, ''שיר ערש!'' הספקתי לצעוק לפני ששקעתי בתרדמה עמוקה.

הרגשתי שמרימים את גופי, הרגשתי שזורקים אותי על איזשהו משטח קשה, אני אפילו חושבת ששברתי צלע, אך אפקט שיר הערש לא מש ממני, יכולתי לשמוע, יכולתי להרגיש אך לפתוח את עיני ולזוז, לא היה ביכולתי.
שמעתי טרטור מנוע ואז הרגשתי כאילו אני עולה, שיערתי לעצמי שאני במסוק והם הפעילו אותו, לאחר כמה שעות שנדמו כנצח, שמעתי קולות ''התכוננו לנחיתה, החזיקו את האסירים!'', הרגשתי שמישהו מרים אותי בגסות וכובל את ידיי, למגע החומר איתו כבלו את ידיי מיד הבנתי שמדובר בחבל, אך לא חבל דק אלה חבל עבה וגס, הרגשתי את הסיבים היוצאים מצדדיו דוקרים את עורי וחודרים לתוכו.

מישהו, חייל של צוות נובחר ככל הנראה, נשא אותי על כתפו, הרגשתי את ראשי מתלתל לאחור, אך לפתע, הרגשתי את הדם בגופי 'השפעת שיר הערש עברה!' חשבתי לעצמי, רציתי לברוח אך ידעתי שאין לי סיכויי כאשר אני מוחזקת ושכעט מוטב לי ולשחק את עצמי ישנה, פקחתי במעט את עיני הימנית והבטתי סביב בחטף, צדקתי, מישהו נשא אותי על כתפיו, הוא היה שריר וחסון ולא היה לי כל סיכויי לברוח גם עם הייתי מנסה, שישה חיילים הקיפו את החייל אשר נשא אותי במעגל, כך שגם עם הייתי משתחררת מהאיש שהחזיק אותי, היו עוד שישה שהיו באים לתפוס אותי.
משהו תפס את עיני, ראיתי במטושטש שתי דמויות גבוהות גוררת דמות נמוכה יותר בערך בגובה שלי, נראה שהדמות שגררו לא הפסיקה להתאבק ולנסות לברוח, ''נגה!'', שמעתי קריאה מן הדמות הנאבקת 'יונתן!' חשבתי לעצמי, רציתי לצעוק לו שאני בסדר, ללכת לעזור לו אבל מול שבעה אנשים, או בעצם תשעה עם מכלילים את השניים שגררו את יונתן, לא היה לי כל סיכוי.

''היא עדיין לא בהכרה?'' נשמע קול רשע, ''כן בוס, היא הייתה מעולפת כל הדרך'', 'בוס' המילה הדהדה בראשי, 'אוי לא, לני!' חשבתי לעצמי בבהלה.
''בכל מקרה, תפסתם אותם?'' שאל לני ''כן בוס, את כל הארבעה וולאנרק, דימיק ,ווים ושלון'', 'השמות הידהדו בראשי, הם היו מוכרים לי אך לא זכרתי, אך פתאום הבנתי, רוחות הטבע!', מרב תדהמה בטעות פתחתי את עיני , אך רק לשנייה אבל נראה כי לני ראה זאת מפני שאז הכה בי השוט.

''נגה! נגה!'' שמעתי קול מוכר והרגשתי מישהו מנענע את גופי, פקחתי עיינים, יונתן רכן מעליי והביט ובחן אותי בבהלה, ''מה.... מה קרה?'', ''תסתכלי על הבטן שלך ותביני..'' מלמל יונתן, ניסיתי להיישב אך בטני שרפה כאילו הצליפו בא בשוט, ואז נזכרתי, הסתכלתי על הבטן שלי ככל שיכולתי מבלי להתיישב, חתך עמוק ומדמם היה שם, חתך ישר לחלוטין ''טוב, לפחות הוא חתך ישר והוא לא פגע בצלעות'' אמרתי בהומור יבש אך יונתן כמובן, לא צחק.

''אנחנו חייבים לברוח!'' אמרתי ליונתן בתקיפות, ''לא במצבך'' הוא השיב לי מיד, ידעתי שהוא צודק בקושי להרים ראש יכולתי, ''אז אתה תברך, אני אהיה בסדר'', ''לא!'' הוא ענה בתקיפות'', ולרגע אחד ראיתי בעיניו את אותה עקשנות ודאגה מהולה בבהלה, בדיוק כמו עיניו של ריי בפעם הראשונה שצוות נובחר הציל אותנו, ברגע שראיתי את המבט הזה, ידעתי, ידעתי שהוא לא יזוז.

''נו... כבר תכננתם איך לברוח?'' נשמע קול מרושע מאחורינו, הסתובבנו וראינו את לני, כמה יילים הגיחו משום מקום והרימו אותנו בגסות, יונתן ניסה להאבק אך אני לא יכולתי.
הם לקחו אותנו לחדר גדול, זיהיתי אותו, החדר בוא אני וריי נקלענו, הם קשרו אותנו על כיסאות במרכז החדר, גב אל גב 'זה שוב קורה, אסור לי לתת לזה לקרות שוב!' חשבתי לעצמי בפחד, אותו מקום, אותה צרה, רק הפעם מאחוריי ילד אחר, אסור שהוא גם ימות ''אסור!'', בלי לשים לב את המילה האחרונה, אסור צעקתי בקול, לני ושאר החיילים גיחכו ויונתן הביט בי במבט שעשוע, לא הבנתי איך הוא יכול להיות משועשע במצב שכזה, אך לפתע חיוכו נמוג, הסתכלתי סביב ומיד הבנתי, שוב חצי מעגל פוקיוני חשמל בד שלי וחצי מעגל פוקימוני אבן בצדו של יונתן.

''הנה אנחנו שוב'' אמר לני ואז אמר בקול דרמטי ''עכשיו!'', החשמל הכה בי, שוב הוא החל לעקצץ ולהכאיב לי בכל גופי, והחתך לא עזר לי, יונתן שתק אך הסבל נראה בעיניו, לני אמר ''בואו נקצר את זה, את הנער לא אכפת לי להרוג עכשיו אבל הילדה, אני רוצה לראות אותה סובלת, גוססת, הוא הוציא מחגורתו פיגיון, התקרב אל יונתן ובלי שום רגשות אשם תקע את הפיגיון בלבו, יונתן לחש לי שלוש מילים לפני שלבו נדם, שלוש מלים שתמיד יהדהדו בראשי ''אני אוהב אותך'', ואז ראשו צנח לאחור.

לפתע עוד לפני שהספיקו דמעותיי לזלוג, הופיע מערבולת כחולה קטנה במרכז החדר, א אחד לא הבין מה משמעותה, אך כאשר היא נעלמה, ריי עמד שם, באמצע החדר, בריא ושלם.

חלק הבא בקרוב

פרק מצוין! רואים שהשקעת בו המון מחשבה! גם הסוף מאוד מותח! שיפרת את כל מה שהערתי לך עליו קודם

תודה רבה! ונכון, שמתי לב לכל פרט וברור שזה מותח פרק אחרון מה שיהיה רגוע ;)

עוד 4 תגובות וחלק ב'!!

קראתי את הפרק האחרון. לא התאפקתי והצצתי גם בפרק שלפניו וללא ספק היה שינוי גדול. השקעת סחטיין...
אבל עדיין יש דבר אחד שעליך לשפר. חסרים לי תיאורים.. תתארי ותרחיבי על כל דבר, זה יגרום לדמיון להבין יותר...

[QUOTE=The Charmander;1266502]קראתי את הפרק האחרון. לא התאפקתי והצצתי גם בפרק שלפניו וללא ספק היה שינוי גדול. השקעת סחטיין...
אבל עדיין יש דבר אחד שעליך לשפר. חסרים לי תיאורים.. תתארי ותרחיבי על כל דבר, זה יגרום לדמיון להבין יותר...[/QUOTE]

+1

לא הערתי על זה קודם כי לי אין ממש זכות... אף פעם לא פתחתי סיפור ואני לא כזה טוב בכתיבה.

אבל באמת, אני אף פעם לא הצלחתי לדמיין את נגה, יונתן, לני, צוות נובחר ואת הסביבה

מדהים את סופרת מקצועית ממש

חח תודה :) עוד?

טל... תגובות אינן אוסף... אנשים מעירים לך או מחמיאים כדי שתסיקי משהו... אין צורך להודות, יש צורך ליישם.

אה.............................................. לא ממש הבנתי את כוונתך

[b]פרק אחרון-סוף המשחק חלק ב' מתוך ג' (2 מתוך 3)
[/b]



''ריי!'', צעקתי תוך כדי שזרמי החשמל עדיין מכים בגופי, אך לא היה לי אכפת.
''הפסיקו!'' צעק לני בקול זועם, כל פוקימוני החשמל הפסיקו לחשמל אותי, הסתכלתי בריי, הוא היה מבולבל ואמר ''אני.. אני... לא מבין'', ''אני יודעת'' אמרתי כאשר דמעות עצב זולגות על עיני, יונתן, הוא, אמר את זה, אמר בלחישה ש.. ש.. הוא מקריב את עצמו למענך'', ''רגע, יונתן מת?!'' אמר ריי כמעט בצעקה, ''כן'' עניתי בלחישה.

''תפסו אותו!'' אמר לני בכעס וחמישה חיילים הקיפו מיד את ריי, ''עזבו אותו!'' צעקתי תוך כדי ניסיון להשתחרר מן החבלים העבים אשר החזיקו את ידי, אך לא היה כל טעם, בכל ניסיון עוד סיבים חדרו לעורי והכאיבו לי.

לפתע, רעש משונה נשמע, רעש מוזר, רעש של אספסוף זועם, הקיר השמאלי אליי התמוטט לחלוטין, ומאחוריו עמדו אלפי אנשים, בוגרים וצעירים, זקנים וקטינים בעלי פוקדורים ביד, ובראשם עמדו שרה וג'וני ''לא יפה לברוח ככה!'' אמרה שרה כאשר ראתה אותי ואת יונתן, מאחוריהם עמדו ההורים שלי וההורים של ריי, לא יכולתי להביט בעיניים שלהם, פשוט לא יכולתי.

אבל לא בי הם הסתכלו, הם הסתכלו על ריי ודמעות אושר ניצתו בענייהם.
לפני שהספקתי להבין מה קורה, כל האנשים מאחוריי שרה וג'וני, הוריי והריו של ריי רצו פנימה אל תוך הבסיס, מישהו שיחרר את החבלים מידי והמשיך הלאה, מראה ידי לא עודד אותי, הן היו חיוורות מפני שכמעט ולא קיבלו אספקת חמצן מפני הקשרים ההדוקים ולכן הן היו חיוורות מאוד, בנוסף סיבי חבל רבים היו נעוצים בעורי וזרזיפי דם יצאו מהם בשטף.
''נגה'' שמעתי קול מאחוריי, ''ריי!'' צעקתי וחיבקתי אותו בכל כוחי, ''כל כך התגעגעתי'' אמרתי כאשר דמעות אושר מטפטפות מעייני, ''לשם זה התאמנו לא?'' אמר לי ריי והצביע סביב, הסתכלתי, קרבות פוקימונים או קרבות מכות היו מסביבנו בכל מקום, לני צרח ''תהרגו אותם את הנבחרים!'' אך כולם היו עסוקים מידי בשביל זה.

הבנתי את ריי, הבנתי את מילותיו ואמרתי ''קדימה'', נעמדנו גב אל גב ושחררנו נחשולי מים ואוויר לכל מקום, העפנו חיילים של לני ועזרנו לאחרים בקרבות, בשלב מסוים פוניטה ובוויזל אשר היו בעיצומו של קרב נכנסו בינינו והפרידו אותנו, וכל אחד מאיתנו נכנס לקרב משלו.

מולי, נעמד אותו חייל אשר נשא אותי כאשר הייתי מעולפת, עכשיו יכולתי לראות אותו בירור, היה לו עור שזוף, עיניים חומות ושיער חום קצר, הוא היה שמן מאוד אבל גם בעל שרירים רבים, היו לו זיפים שחורים על כל הפנים, כל השניים שהיו לו בפה היו צהובות ורקובות למחצה, הייתה לו גם שן זהב אחת בצד שמאל של הפה, ''עכשיו תמותי מותק'' הוא אמר בקול נבזי ושלף פגיון קטן מכיסו, על הפגיון היה כתם דם, הבטתי בכתם בלי הבנה, החייל ראה את מבטי ואמר ''זה הפגיון שהרג את החבר הקטן שלך'' ואז צחק, 'הפגיון...יונתן!' חשבתי לעצמי, משום מה לא יכולתי לשחרר נחשולי מים, עם כמה שניסיתי לא הצלחתי והחייל התקרב אליי יותר ויותר.

לפתע נחת ליד רגלי השמאלית בקול קרקוש חרב ארוכה, היא הייתה עשויה ברזל, לא הייתי בטוחה איזה סוג, היא הייתה ישרה לחלוטין והפחה לצרה יותר ויותר ככל ההתקרבות לחוד, החלק התחתון, בוא מחזיקים את החרב היה מצופה כסף, נחרטו עליו סמלים שונים ומשונים שלא הבנתי והאות ''נ'' בגדול הייתה כתובה באמצע בצבע כחול.
החייל חייך ואמר ''אתגר'', הוא זרק את הפגיון ושלף חרב ברזל שחורה אימתנית למראה, הוא הניף את חרבו והתקרב אליי במהירות, חסמתי את חרבו באלכסון כאשר החרב מאלכסון מלמטה למעלה בצד ימין, ''עכשיו תמות מותק'' אמרתי בקול נבזי שלא ידעתי מאיפה גייסתי, הרמתי את חרבי בקושי רב ומפני שחרבו הייתה מעל שלי העפתי בזאת את חרבו הצידה, החייל נראה מופתע מאוד, אך למרות גודלו הוא היה זריז והרים את חרבו במהירות.

''איי!'' הוא צעק לפתע ונפל ארצה, בגבו ראיתי עלה תער ענק נעוץ, אישה בעלת שיער ארוך פרוע, כנראה מן הקרבות שאני לא מכירה התקרבה עם הבייליף שלה ואמרה ''אני רואה שהאימונים השתלמו, יום טוב'' וחזרה לקרבות, חיפשתי במבטי את ריי, והוקל לי לראות כי הוא בסדר ואותה אישה אשר עזרה לי עזרה גם לו, במהרה חזרנו להיות גב אל גב, אבל אז לני נעמד מולנו ואמר ''לא רציתי להשתמש בזה אבל.... הוא כיוון לעברי מכשיר קטן ואפור בצורת קובייה ולחץ על כפתור כלשהיא, כלום לא קרה, אבל פתאום הרגשתי שאני מאבדת שליטה בגוף שלי, נראה כי השלט השתלט עליי ועכשיו לני שולט בי, ''בוא נראה איך הנבחר והנבחרת נלחמים!'' צעק לני, ''לא! ריי תיזהר!'' אמרתי, הנפתי בלי יכולת להתנגד את חרבי ושעטתי אל פני ריי המופתע.

וואו! קראתי הכל וזה ממש מדהים טל!
מקורי ומותח!!!

כל הכבוד!

יש לי רק הערה קטנטונת... עדיין חסרים לי תיאורים על מה שבאמת קורה סביבם...

אוף... דווקא פה ניסיתי בעיקר בקרב עם החרבות ניסיתי להעמיד יותר כדי שיוכלו לנסות לדמיין איך הקרב נראה גם את מראה האיש ניסיתי לתאר את החלק ההבא אפרט יותר

שאלה-
נא לענות כולם!!! לעשות המסע המוזר של חיי 2?

אין שום סיבה להגיד אוף. את לומדת ומתקדמת יפה טל, אין לך מה לדאוג, אוהבים את הסיפור וברור שרוצים המשך!!

אגב כל הכבוד, נדמה לי שאת הראשונה שסיימת סיפור שלם פה בפורום...
כן אפילו אני פורש באמצע :p

טנקיס הנה החלק האחרון (קשה לי להיפרד מן הסיפור..... אני מקווה דיצא לי טוב הפרק)

[b]פרק אחרון-סוף המשחק-חלק ג' (3\3)
[/b]
הרגשתי את לני מכוון את ידיי ימינה ''מימינך!'' צעקתי אל ריי, ריי קפץ שמאלה בדיוק בזמן והתחמק, הרגשתי משהו מוזר, עקצוץ בכל הגוף ''ועכשיו פה סגור'' אמר לני בקול תינוקי, הוא שוב לחץ על כפתור ולא יכולתי לפצות את פי, הרגשתי כאילו שידכו את שפתיי זו לזו.
הנפתי בחוסר רצון את חרבי מעלה ורצתי במהירות אל ריי כאשר חוד החרב מכוון אל חזהו, ריי זז אחורה, אך בכל זאת הצלחתי לפצוע אותו, חתך נפער בגב ידו, עם זה היה חייל הייתי מאושרת, במקרה הזה פחדתי.

ריי הביט בחתך שנפער בידו בהפתעה, הוא הרים את חרבו, ניסיתי לדבר רציתי לומר לו שיהרוג אותי וזהו אך כל מה שיצא לי היה ''ממממ ממ אא ממ אמ'', ריי לא הבין אותי, כמובן, הוא הניף את חרבו ורץ אל עבר לני, אני התקדמתי בחוסר רצון ובלי יכולת התנגדות לעבר ריי וחסמתי את המכה אשר הייתה מכוונת אל לני ברגלי, הרגשתי את החתך נפער ברגלי, בימים רגילים הייתי צועקת ''אח!!'' אבל במקרה הזה, זמזמתי ''מממ!'', ריי הביט כלא מאמין ומלמל מילות סליחה, ''ממ ממ'' אמרתי בכוונה לומר ''זה בסדר, אל תדאג לא אשמתך''.

לני חייך חיוך ניצחון ואמר ''ביי, ביי'' ולחץ על כפתור שכעט יכולתי לראות בברור, כפתור אדום עם הכיתוב ''הת.מוו'', לא הבנתי מה הייתה הכוונה, כל מה שידעתי והטריד אותי היה שלני אמר ''ביי ביי'', מיד הרגשתי במוחי את הפקודות שמשדר המכשיר, מוות התאבדות, כלומר להרוג את ריי ואז את עצמי, ''מממממממ!'' אמרתי בלי שמישהו מבין, התחלתי להתקרב אל ריי, צולעת במטרה ברורה, להרוג את ריי, התקרבתי יותר ויותר אליו וכך העצים פחדי, אבל כעט, שמתי לב שליד האות נ' בחרבי, היה כתוב בקטן האותיות לה, 'נלה' הגיתי את השם בראשי, ואז מיד נזכרתי בריי 'רק עכשיו הוא חזר, למה? למה?!' הדהדה השאלה בראשי, עמדתי לתקוע את החרב בריי התקרבתי כאשר החוד רק סנטימטרים ספורים מריי, ריי היה משותק מפחד, עוד שנייה והוא היה מת, אבל אז פגע הפגיון בגבי, הרגשתי נוזל חם ודביק נספג בחולצתי ומיד ידעתי שהפצע רציני, הסתכלתי על ריי, בהתחלה ראיתי אותו בברור, אותו ריי, הריי שאני אוהבת, רק שכעט בפניו היה רק זעזוע, פחד ואימה.

לפתע נקודות שחורות הופיעו על פניו של ריי, חששתי שאיזה נחיל פוקימוני חרק עפו אל ראשו, אך לא נראה כי זה הטריד את ריי, ומיד הבנתי שרק אני רואה זאת, הנקודות השחורות התרחבו עד שיכולתי לראות רק את פיו, בקושי , ראיתי את הפה שלו זז ואומר ''נגה..'' בלחישה, ואז הנקודה האחרונה התרחבה כך שכל מה שראיתי היה חושך, ואז התעלפתי.

התעוררתי בחדר ענק שצבוע כולו בירוק בהיר עדין עם ציורי דשא ופרחים, הדבר הראשון שהרגשתי הוא כאב חד בגבי ובבטני, תחבושת קרה הייתה על גבי, ניסיתי להתיישב, בוא נחסוך בפרטים ורק נאמר שזה לא הלך כמתוכנן ולא התיישבתי בסופו של דבר.

התחלתי לסרוק את הסובב אותי, לידי היו מלא תמונות וציורים של פוקימוני דשא וגם טריקו בוגר ישב בקצה המיטה שלי והביט בי במבט שלא הצלחתי לפענח .

וליד המיטה ישבה אישה, ''אמא'' לחשתי, העיניים התכולות שלה בהקו מאושר, ''הכל בסדר עכשיו חמודה'', ''מה... מה קרה שם?'' שאלתי שנזכרתי במאורעות בבסיס של צוות נובחר, ''אולי אני יספר לך'' שמעתי לפתע קול, ''ריי!'' צעקתי וסובבתי את ראשי, זה בהחלט היה ריי חי ונושם רק עם תחבושת על היד, נזכרתי באיך שגרמתי לו לפציעה הזאת בזמן שגופי היה תחת שליטתו של ני, הורדתי את הראש ואמרתי ''אני מצטערת'', ''זאת לא הייתה אשמתך'' אמר ריי בקול רך.
''אז מה באמת קרה שם?'' שאלתי את השאלה שהדאיגה אותי מכל, לני ואמא שלי חייכו ואמרו ''ניצחנו נגה, לני והצבא של נכנעו, הם היו במיעוט מול האנשים שאספנו'', הדבר הראשון שהרגשתי היה הלם, הרגשתי את ההלם מתפשט בחזי ועולה ויורד בכל גופי, ברגע שהבנתי את משמעות דבריו של ריי חיוך החל להתפשט על פי, ''אבל.. לני התחמק ורוחות הטבע איתו'' אמרה אמא שלי בקול שקט, החיוך נמוג מיד, ''לא!'', ''אבל אל תדאגי הוא יצטרך לאסוף צבא חדש, כוחות חדשים זה ייקח לא שנים''. המילים האלה הסירו מעט את הדאגה מלבי.

[U]עשר שנים אחר כך...
[/U]
''זה קרה! זה קרה!'' אמר ריי כולו מחויך להוריי ולהוריו, לשרה ולג'וני, ''זה קרה?!'' שאלו כולם פה אחד, כל השישה קמו מיד ממקומותיהם בחדר ההמתנה ונהרו לחדרון הקטן בבית החולים, אני שכבתי שם ובידי, שני תינוקות, בן ובת, שני הילדים היו עטופים במגבות, ורודה וכחולה, לבת היו עייני אזמרגד ומעט שיער בלונדיני, לבן היו עיניים חומות ושיער שחור.
''תאומים'' לחשה אמי בגאווה, ''הנבחרים הבאים'' לחש ג'וני, ''בואו נקווה שלא יעברו מה שאנו עברנו'' אמר ריי בדאגה.
אבא שלי מיד צינן את האווירה, ''אז חשבנו על שמות?'' הוא שאל, ''למען האמת כן'' חייכתי אל ריי, ''אנחנו חשבנו על שנקרא לבת נלה, כשם החרב בא השתמשי באותו קרב גדול ונורא'' ''ולבן..'' המשיך ריי את דבריי, ''לבן נקרא יונתן'', הרגשתי גוש עולה בגרוני כאשר הוזכר הדם ומעט דמעות הוצתו בעייני, וראיתי שאני לא היחידה שהרגישה ככה.
''לחיי נלה ויונתן, התאומים, הנבחרים הבאים, וחשוב מהכל, הנכדים שלי!'' אמרה אמא של ריי בשמחה והרימה כוסית יחד עם כולם לכבוד הנבחרים הבאים.....

פרקים מצוימים! מרגשים! מתוחים! לא ארוכים מדי, לא קצרים מדי... והכי חשוב, השארת פתח כך שאם תרצו תוכלו לעשות 2 ואם לא תרצי אז לא תעשי.

חח.. זו הייתה המטרה כך שבכוונה השארתי סוף פתוח חח :)

עוד? לכבוד סוף הסיפור? חח ועם אתם רוצים סיפור המשך כיתבו פה

סיפור מהמם!!!

היה תענוג. סיימת את ז. יפה!
קדימה! עוד סיפור מהמם! מחכים!

בקרובף המסע המוזר של חיי גרסת הוורד-

אני אשים פה הורדה.

אז מה זו בעצם גרסת הוורד?

העתקתי את הסיפור לוורד, פרקים של חלקים א', ב' ג' וכאלה שילבתי, הוספתי תוכן עניינים ותיקנתי את השגיאות והבעיות, ובנוסף יש שם כמה פרקי בונוס :)

גרסת הוורד תצא בימים הקרובים לאחר שאסיים אותה.