מסע בעקבות הגאווה(סיפור)

[QUOTE=Wendy;1379165]Agito Wanijima עכשיו אני יצא מפגרת-אההההה מי אתה? לא הגבת לפרקים הקודמים נכון?XDDD ולא הם עפו לקצה סינו

יאשה-חכה חכה;)[/QUOTE]

כן לא הגבתי אבל קראתי את כולם, לא יצא לי להגיב עליהם חח
ופשוט רשמת דרך 3, ואם הם עפו לקצה השני של סינו, זה אמור להיות מספור אחר (כי דרך 3 נמצאת בקנטו)

חחחח באמת מצחיק הקטע עם החרא. תמשיכי ככה :)

יש המשך?

[size="5"]פרק 10 (חלק 2\2)-בית האשליות[/size]

[spoiler]''ממש קר לי..'' מלמלתי כאשר אני נראה כמו גוש צמר ספוג מים, מרוב שהפרווה על אוזניי הייתה ספוגה מיי גשם לא יכולתי להרים אותם ''שמענו אותך עכשיו וגם בששים ואחת הפעמים האחרונות'' מילמלו חזרה ג'סי ורנדי מעט בזעם ''בסדר בסדר..'' השבתי חזרה.
זה באמת היה יום מבאס, התעוררנו לקול רעם ולפני שהספקנו לומר ''בוקר'' הגשם התחיל לרדת.
אני לא יכול להיות ליד פוקימונים אחרים בשקט יותר מכמה דקות, פשוט לא התאפקתי ''ממש קר לי'' ''ג'ייס!'' צרחו עליי רנדי וג'סי בזעם ''נו טוב'' אמרתי וגלגלתי עיניים.
רנדי נראתה כמו מאריפ ורוד עם זנב ואוזניים מוזרים כל הפרווה שלה הייתה ספוגה ונפוחה- לפחות היא הצליחה להישאר עם אוזניים זקופות.
ג'סי סבלה הכי פחות משנינו, הייתה לה פרווה קצרה לא כזאת שסופגת מים בכמויות למרות שבטח היה לה קר יותר מאיתנו.
''היי תראו! נוכל להסתתר ולהעביר את הלילה שם!'' צעקה לפתע ג'סי בשמחה, הבטתי קדימה על ראש גבעה עמד בית ישן ורעוע, בטוח שאף אחד לא גר שם.
אני חייב להודות שהבית לא היה מזמין במיוחד- הוא היה עשוי קורות עץ שחוקות ולא היו זכוכיות על החלון אלה רק וילונות מאובקים בצבע סגול מחליא.
על דלת הכניסה היה דבר שג'סי הסבירה לי כי נקרא מקוש ובני האדם משתמשים בו בכדי להקיש חזק על דלת הבתים, המקוש הזה היה מלחיץ במיוחד- הוא היה בצורת ראש אורסארינג אבל אני לא מפחד מאורסארינג מזויף, ברור שלא-מה שהלחיץ אותי באמת היה הפוקימון המסכן שלא ניתן היה לזהות מעוך לחלוטין בתוך פיו של האורסארינג, כמובן שזה היה רק פסל אבל בכל זאת מלחיץ.
רנדי דחפה את הדלת, למגעה הקליל ביותר הדלת נפתחה בחריקה צורמנית כאילו מישהו פותח לנו אותה מבפנים, שטויות אף אחד לא גר כאן.
פנים הבית היה עוד יותר גרוע מהבחוץ- הרצפה העשויה קורות עץ מרקיבות חרקה תחת צעדינו, טיפות גשם הצליחו לחדור לבית דרך חורים קטנים בתקרה ורוח אשר נשבה דרך החלונות.
כאשר בדקנו את הבית בסריקה זריזה לוודא שבאמת לא נמצא כאן אף אחד שמתי לב לדבר מוזר- כל הוילונות היו פתוחים, הלא שעמדנו בחוץ ראיתי אותם סוגרים את החלונות? לא.. בטח הדמיון משוטט בי.
כמובן שלא מצאנו אף נפש חיה והתמקמנו ללילה.
מצאנו כמה דברים שבני האדם קוראים לזה ''כריות'', הן לא היו נוחות במיוחד וגם גיליתי את הסיבה- הן היו מלאות בקש אך בכל זאת לא היה לנו משהו טוב יותר לעשות ולכן שכבנו לישון.
לקח לי הרבה זמן להרדם, הכרית הלא נוחה, הקור, הרטיבות וטיפות הגשם שלא הפסיקו ליפול עליי אבל אט אט הרגשתי את עייני מתחילות להעצם, וידעתי שסוף סוף שינה תבוא אליי, רגע?! מה זה היה שם? אני לא דמייני את זה! צל ארוך ומוזר על הקיר, הוא היה שם רק לרגע ואז נעלם, אבל..אין כאן אף אחד, האם דמיוני מתעתע בי?.
''אהה!'' צרחה חתכה את שלוות הלילה ופקחתי עיניים, ליבי הלם בפראות ''רנדי מה קרה?!'' צעקתי בלחץ וכך גם ג'סי שרק התעוררה ''ראיתי.. ראיתי.. לא זה לא יכול להיות!'' צרחה רנדי והחלה לבכות כאשר היא מצביעה עם כפתה על חלק כלשהו בחדר ''רנדי זה בטח היה רק חלום מה ראית?'' שאלתי בניסיון לנחם אותה ''ראיתי.. ראיתי.. את אמא שלי אבל.. היא מתה מזמן'' מלמלה רנדי תוך כדי בכי ''זה בטח היה רק חלום חזרי לישון'' השבתי בחיוך עדין, רנדי הנהנה ונשכבה רועדת על הכרית.
ידעתי שבלילה הזה אני כבר לא אשן.
הבית היה גדול יותר ממה שנראה מבחוץ, היו בו מסדרונות אין ספור- או במילים אחרות תעסוקה נפלאה ללילה.
מצאתי במטבח מיושן לחם שנראה כבן חמישים שנה והחלטתי לפזר מאחוריי שובל פירורי לחם שלא אלך לאיבוד 'אני ממש כמו עמי ותמי' חשבתי במוחי וחיוך עלה על שפתיי משנזכרתי מאגדה על זוג אחי האיווי שנתקלו בבית העשוי מגרגירים ובו גרה דרגונייטית שרצתה לטרוף אותם.
עברתי מסדרון אחד או שניים בהם כל החדרים היו ריקים, ציפיתי לחוויה מרתקת ולמציאת כל מיני חדרים שונים אך נראה כי זה לא יהיה המצב כרגע.
המשכתי לחקור עד שהגעתי למסדרון החמישי, הוא היה שונה מהאחרים.
קירותיו היו צבועים בירוק מזעזע וחלק מקורות הרצפה היו חסרות, בצידי המסדרון היו ארבע דלתות בצבע כחול מזעזע- תואם לירוק.
פתחתי את הדלת הראשונה- סוף סוף משהו מעניין, זה היה נראה כמו סלון ישן, קירותיו היו צבועים בורוד ושתי ספות ורודות פרחוניות עמדו מול מכשיר הנקרא ''טלווזיה'', אבל חוץ מזה לא היה עוד משהו מעניין בחדר.
פתחתי את הדלת השנייה, שוב חדר שהוא העתק מדויק של החדר הקודם רק שפה בנוסף לכל גם אח מחממם היה על יד מכשיר הטלווזיה.
דלת שלישית, כבר התחלתי להשתעמם וידעתי למה לצפות- חדר זהה לקודמו- ספות, טלוויזיה, אח וספרייה קטנה בצד, שום דבר מיוחד.
הנה.. הדלת החמישית ואז כדאי כבר שאחזור ג'סי ורנדי יתעוררו בקרוב.
והנה... אותן ספות פרחוניות, טלווזיה דולקת ואח מפיץ את מלא חומו, וכמובן ספרייה.
עמדתי להסתובב שלפתע 'רגע?! טלווזיה ואח דולקים?!' צמרמורת עברה בגבי והסתובבתי, שם על הספה עמדה דמות מוכרת מעברי, הבטתי בא מעט והיא הביטה בי, היא פשוט ישבה שם כאילו היא עדיין אחת מהחיים. עיניי השקד שלה הביטו בי ברוך כאשר גופה מואר באור הלהבות החמימות שבוקעות מהאח, היא הביטה בי ואני בא ''למה?'' היא לחשה ונעלמה, ''אמבר!'' צרחתי בכאב.
מערבולת רגשות עברה בי באותו רגע אני לא יודע בכלל איך לתאר את ההרגשה המוזרה הזאת זה היה משהו בין כאב לבלבול ''למה?'' למה היא התכוונה בזה?
''מוזר לא?'' שאל לפתע קול, הסתובבתי פוקימון זהוב בעל תשע זנבות וכרבולת זהובה מוזרה עמד מולי ''מי אתה מה זה המקום הזה?!'' שאלתי בפחד ''מי אני... זהות זה דבר שולי אתה לא חושב? בשלב מסויים בחיים, בגיל מסוים אתה מבין שהזהות שלך כבר לא חשובה כי אין מי שיזכור אותה- כל המשפחה והחברים כבר אינם... לגבי המקום שבו אתה נמצא אתה נמצא בבית ישן שננטש, הבית הזה בנוי על אדמה קדושה... מספרים כי מי שנמצא פה רואה דמויות היקרות לו מהעבר, דמויות שכבר לא איתנו אך קיימות בלב שלנו'' אמר הפוקימון בחולמניות.
''ה..זהות כבר לא חשובה? בן כמה אתה אדוני עם יורשה לי לשאול?'' שאלתי בסקרנות ''גיל.. גם הגיל כבר לא חשוב אבל עם כבר שאלת בחודש הבא אני אהיה בן שלוש מאות ואחת'' אמר הפוקימון כרגיל בחולמניות.
'שלוש מאות?! הוא בן שלשו מאות?!' חשבתי לעצמי בפחד.
''זמן הוא תעתוע, זכור זאת והשתמש בו היטב מה אמר לך הזיכרון מעברך?'' שאל הפוקימון ''אמ.. הוא.. כלומר היא רק שאלה אותי ''למה?'' '' מלמלתי עדיין מבולבל ''למה? למה.. הזוהי מילה האוגרת בתוכה המוני שאלות, האם עשית לה משהו?'' שאל הפוקימון כרגיל חולמני ''לא.. אדוני'' השבתי בראש מושפל ''למה..כדאי שתחשוב על זה בחורי'' מלמל הפוקימון והתחיל להתקדם במסדרון, רגע אחד הוא היה לידי ורגע שאחרי בקצה המסדרון ונעלם מעבר לפינה.
''דמויות מהעבר.. שכבר לא איתנו אבל עדיין בלבינו.. כמו אמבר.. כמו אמא של רנדי אבל.. למה?''.
''ג'ייס! ג'ייס!'' נשמעו צעקות שמחה, הסתובבתי ולפני שהספקתי לקלוט מה קורה עפתי לאחור כאשר רנדי עליי, שמתי לב לדמעות בעיניה ''ג'ייס?! לאן נעלמת חיפשנו אותך כל הבוקר!'' זעפה בי ג'סי ''בוקר..?'' מלמלתי, הרי לפני רגע בכל הבית שרר חושך ועכשיו אור..? 'זמן הוא תעתוע..' חייכתי.
''למה אתה מחייך?'' אלה רנדי בסקרנות ''לא כלום...'' השבתי בחיוך ''בואו נלך מכאן'' הן הנהנו ויצאנו החוצה.
[/spoiler]

רק דיברתי חחח סתם.
פרק ממש יפה אפילו שהייתי בטוח שזה גאסטלים בהתחלה זה היה סיום די מפתיע

את האמת- גם אני חשבתי לשים גאסטלי והמפותח שלו ואז חשבתי שזה לא מקוריxdd

ממש יפה כמו תמיד

אחלה פרק אבל ממתי ג'ייס יודע מה זה טלוויזיה וספות?

ספות היה בבית של הזקנים ההם בפילר, הם לא מוזכרים אבל הידע איתו.
וטלוויזיה זה ידע כללי, למשל דברים שלא הוזכרו אך תשכח שהוא הסתובב הרבה זמן בג'ובלייף וראה הרבה דברים

אה, נכון. אבל זה היה פרק ממש טוב בכל מקרה

טנקס

מתי הפרק הבא?

אומממממממממממממממ אוממממממממממ אוממממ אשתדל כמה שיותר מהר אבל נראה^^
מי יודע אולי ההיום;)

אוף עדיין אין פרק חדש.
אולי יהיה היום.

היי חברה פרק חדש בקרוב^^

יש

היי כולם! פתחתי עוד סיפור (זה לא נסגר אני ממשיכה את שניהם)
[url]http://www.myforum.co.il/showthread.php?t=51640[/url]

מתי פרק חדש?

נו? מתי יהיה פרק חדש???

סליחה אתם מוכנים לקרוא חוקים חוקים?!

הפרק כמעט גמור נשאר לי בערך חצי עמוד אני פשוט טיפה במחסום כתיבה, אני מנסה להחליט איך למשוך אתה העלילה
סליחה שאני גורמת לכם לחכות:(

שום צורך לבקש סליחה! קורה שמתעכבים. אין שום תועלת לבוא ולדרוש בצורה כזאת...

סליחה:(

חח זה בסדר:) אני ישתדל לעבוד על זה שוב יותר מאוחר פשוט קצת נתקעתי בבלוק

[size="6"]פרק 11-פרררר[/size]
[spoiler]''אני בא לי!'' צעקתי אל לי בידיעה שכל מה שהוא שמע זה ''איווי!'', הוא הביט בי וחייך.
גלגלתי עיניים, אויש גורי אנוש.
''רנדי, ג'סי אתן באות?'' שאלתי בשעמום ''רק רגע!'' הן השיבו במהרה 'אוף כמה זמן לוקח להתלבש?!' חשבתי בעצבנות, עברה חצי שעה מאז שהן נכנסו אל בין השיחים.
ואז הן יצאו.
הפרווה שלהן הייתה חלקה כל כך, הן הדיפו ריח רענן ולבשו.. רגע! לפני שהלב שלי מתפוצץ אולי כדאי שאני אחזור לאיך שהכל התחיל.
אז הכל התחיל לפני שבוע שעוד היינו בדרכים.
''אח!'' נשמעה זעקה, אני וג'סי הסתובבנו, רנדי זעקה בכאב לאחר שדרכה על אבן ועיקמה את רגלה- הרגל לא נראתה טוב- אני לא בטוח שזאת הצורה בא רגל אמורה להיות, למיטב זכרוני כף הרגל של רנדי פנתה קדימה לפני מספר דקות ועכשיו היא פונה לגמרי אחורה.
''זה כואב!'' ייללה רנדי ''אל תדאגי רנדי הכל יהיה בסדר!'' השיבה ג'סי מעט בלחץ.
את שאר היום העבירה רנדי בקיפוץ על שלוש רגליים ויללות כאב, אני וג'סי העברנו את שאר היום בסחיבת רנדי בתורות (אני חייב להודות, היא כבדה יותר משהיא נראית. נק' לעצמי: לומר לרנדי בעדינות שהיא זקוקה לדיאטה).
השמש כבר עמדה לשקוע, ג'סי ואני היינו מותשים מסחיבת רנדי.
רנדי המשיכה ליילל בגלל רגלה ולא היה לנו מחסה.
וכמובן שדווקא באותו הרגע המזל ''המדהים'' שלי נכנס לפעולה בצורת ברד.
גושי קרח גדולים בגודל גרגר אורן נפלו מהשמיים וביניהן טיפות גשם רבות ''תודה רבה מזל'' אמרתי לעצמי בציניות בעודי מנסה להגן על עצמי מהברד.
''הנה מערה!'' צרחה ג'סי מבעד לגשם, רצנו אחריה (רצנו=אני רץ כאשר רנדי על גבי=ריצת סלוו מושן).
נכנסנו למערה, היא הייתה חמימה אבל קצת חשוכה.
כולנו התיישבנו ספוגי מים ומלאי שריטות מהברד.
''כולם בסדר?'' שאלה רנדי מעט בדאגה, הנהנו.
אני חושב שיש איזה פתח מצידו האחר של המערה כי כל הזמן הרגשתי משבי רוח חמימים (וגם קצת מסריחים עם יורשה לי לומר) בגבי.
''טוב אני לא רואה שהברד הולך להיגמר בקרוב, בואו נישאר כאן ללילה אוקיי?'' הציעה ג'סי, הסכמנו והלכנו לישון.
''פפ. ההפפפ. ההפפפ. ההפפ. ההפפ'' כל הלילה משבי הרוח בגבי לא הפסיקו ואני חושב שהם רק התחזקו.
''פפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפפררררר'' נשמע לפתע קול דק וסירחון ענק עלה באפי.
''מה....? אויי איכס ג'סי!'' אמרתי חצי ישן ''מה..?'' היא השיבה עדיין ישנה ''איכס.. מסריח, באמת ג'ייס..'' מילמלה רנדי.
''סליחה'' נשמע לחישה מאחורינו, כאילו שפכו עלינו כוס מים הסתובבנו בקפיצה מבועתים לחלוטין.
מאחורינו עמדו חבורת פוקימונים מכורבלים בצבעי סגול וצבע גוף.
זנבם היה מונח לאורך גופם ונעצר כמעט לפני סוף הראש, ראשם היה מעט מוזר- לחייהם השעירות בלטו החוצה ואפם המשופם ריחרח את האוויר ''אה... ריחו של הטבע'' אמר הגדול שבניהם.
''אמ..מי אתם?'' שאלה רנדי ''אנחנו סקאנטק'' ענו החבורה.
''זה הבית שלנו, מה אתם עושים כאן?'' שאל סקאנטק די קטן ''אנחנו מצטערים שפרצנו הנה פשוט הגשם תפס אותנו ולא היה היכן להסתתר'' התנצלנו.
''זה בסדר אתם מוזמנים להישאר'' אמרה סקאנטק נקבה אחת בשם ריין.
כל הלילה לא ישנתי, אני לא יודע מה עם ג'סי ורנדי אבל אני לא מסוגל לישון עם שמעית ''פררררר...'' דק או גס כל דקה ואחריו גל ענק של סירחון.
בבוקר הגשם הפסיק, נפרדנו בהנחת רווחה מהחבורה ונשמנו את האוויר הצח ''ריחו של הטבע אה?'' אמרה רנדי וצחקנו.
''שש! אתם שומעים את זה?!'' שאלה לפתע ג'סי בלחץ והניע את אוזניה קדימה ולאחור בלחץ.
''....אז לכדתם אותם?'' נשמע קול מוכר ''כן, הם שלנו עכשיו '' השיב עוד קול מוכר ביותר.
''הפוקימונים האלו הם המפתח שלנו לשליטה בעולם!'' אמר הקול השני וציחקק 'רק רגע.. הקולות האלה.. האנשים ממקודם! מה זה היה? צוות משהו..' חשבתי במוחי מנסה להיזכר.
''אז איזה סוגי פוקימונים הייתם צריכים?'' שאל שוב הקול הראשון ''כל מיני, בעיקר איווי וקרוביו'' השיב הקול.
''איווי..וקרוביו.?'' מילמלתי והבטתי על ג'סי.
''אז כמה חסרים לכם?'' שאל שוב הקול הראשון ''שלושה-ארבעה כבר לכדנו יותר משמונים'' השיב הקול.
''שמונים..איווים..'' חזרה אחריו ג'סי מבועתת.
''הצילו! הצילו!'' נשמעו קולות ואחריהם ''פררררר'' דקים וצרים, מיד האוויר התמלא סירחון.
חבורת הסקאנטק אשר אירחה אותנו ממקודם הייתה כלואה ברשת ונגררה אל עבר מכונית ענקית בצבע שחור וגג בצבע בז'.
''נוכל להשתמש גם באלה!'' אמרו קולות לא מוכרים ''מצאתם עוד?! זה נהדר, גם הם כמו האיווים יוכלו להיות מועילים'' אמר הקול המוכר ממקודם.
''חייבים לעשות משהו'' אמרה רנדי בפחד ''אתם צודקות.. אבל מה?'' נשאלה השאלה.
[/spoiler]

ממש מעניין אבל קצר מהרגיל

מעניין

lol הספקת כבר לקרא את כל הפרקים?XD
אתה מהיר3:
בכמ''ש תודה רבה וברוכה הבאה לפורום:)

מעניין מאוד. איזו מערה מסריחה חחחחחח.

כל יום שישי יהיה פרק אלה עם כן בנסיבות מסויימות לא אוכל לפרסם

סוף סוף

פרק נחמד

רק יש משהו שלא הבנתי
איך החלק הראשון של הפרק קשור להמשך

אתה תראה:)

סליחה על העיכוב היה לי יום עמוס הפרק כבא כמעט מוכן ויפורסם ברגע שאקום

אוף למה לא עכשיו :(

החיים קשיםxd
עם זה מעודד אותך כנראה שב4 לפנות בוקר אני יפרסםxd

תודה זה מעודד אותי מעט
ונ.ב- את כותבת מדהים!

[size="6"]פרק 12- תזמון מחושב[/size]

[b]אוקיי תקשיבו תהיו קצת סבלניים בנוגע לפרקים הבאים כי הם הולכים להסתבךxd[/b]

[spoiler]''השאלה היא לא מה אלה איך'' אמרה ג'סי בעצבנות.
''בואו נעקוב אחריהם'' הצעתי
''אוקיי'' שתיהן ענו

התחלנו לאט לאט ובשקט לעקוב אחרי האנשים המוזרים ''אני רק מקווה שכל הפוקימונים שהם כלאו בסדר'' מלמלה רנדי בדאגה.
''נעשה מה שנוכל, ואז נברח אין זמן לקחת סיכונים'' אמרה ג'סי בהחלטיות ''אבל ג'סי!'' התלוננתי ''ג'ייס איווי וקרוביו.. זה מה שהם אמרו ואלה אנחנו! הם יעשו הכל בכדי ללכוד אותנו עם ניחשף אין בררה'' השקיטה אותי ג'סי בקול זועף.

לא עבר זמן רב וצורות הנוף החלו להשתנות- את היערות החליפו חולות, את האוויר הצח והנקי החליף ריח החול וסופות, את השביל החליפה דרך צדדית מלאה חול ולבסוף גילינו כי אנו פוסעים בעמק חולי בין שני הרים צהבהבים.

לא נראה כי יש פוקימונים באזור, תנאי המחייה בעמק יהיו קשים מידי גם לפוקימוני המדבר הרגילים.
לא היו כבר יותר מידי מקומות מסתור להתגנבות ולכן מצאנו את עצמינו קובעים נקודות מראש ורצים אליהן בתורות.

פעם אחת, בזמן שהגיעה תורי לרוץ להסתתר מאחוריי אבן בזמן שרנדי מאחוריי מחכה לתורה וג'סי כבר באבן הבאה הגיעה רוח חזקה והעיפה את האבן! ''אבני חול'' סיננה ג'סי בזעם(אבנים העשויות חול) ובמהרה נאלצתי לסגת חזרה לנקודת המוצא.
ככל שהתקדמנו שמתי לב כי לפתע מזוג אנשים הם הפכו לשלושה, משלושה וארבעה וכך הלאה.
נראה כי שאר האנשים חיכו להם במקומות מסתור והצטרפו אליהם בהליכתם כאילו מאז ומעולם היו שם.
כעט מספרם עמד על תשעה, מסודרים בשלשות
הם הלכו באותו קצב, לא הוציאו מילה וכל כמה זמן קבוע הופיע עוד איש לחבורה, חשבתי שזה לעולם לא ייגמר שלפתע...!
הם נעלמו, השלישייה הראשונה פשוט נעלמה כאילו בלעה אותה האדמה, לרגע היא הייתה שם ממשיכה ללכת ורגע לאחר מכן המשך הדרך היה ריק כאילו מעולם לא היו, שאר האנשים לא נראו נרגשים.
וכמטה קסם גם השלישייה השנייה והשלישית נעלמו ''מה קורה כאן?'' מלמלה רנדי בשוק

''בואו נמשיך להקדם'' מילמלה ג'סי שהשלישייה האחרונה נעלמה כהרף עין.
התקדמנו בזהירות שלפתע תחושה מוזרה עמדה בגבי, הרגשתי כאילו אני עובר בתוך משהו בלי נראה וחדיר, כאילו עברתי כעט דרך קיר מלא ג'לי שקוף ונראה כי גם רנדי וג'סי הרגישו כך.
''מה זה?!'' הזדעקה לפתע רנדי, הבטתי קדימה, נשימתי נעצרה וליבי הפסיק לפעום למראה המראה אשר נפרש מולינו.

גנים ירוקים אין-ספור מכוסים במרוודי על מרוודי פרחים כאילו זו היא לא השממה.
גננים, מנקים ואנשי הצוות הסתובבו בכל פינה ובכל עבר, ומידי כל כמה דקות עבר איש בחליפה שחורה ומשקפי שמש עם צינור בעל קנה מוזר בחגורתו.
''מה לכל ה..?'' התחלתי למלמל שלפתע גיליתי כי במעלה כל השדות והגנים עמדה אחוזה יפיפייה היא הייתה צבועה בלבן חלק והיה ניתן לראות כי וילונות ורודים עדינים מכסים את החלונות, על הבית היו עיטורי פרחים בצבעי כחול ים וכסף, ובקדמת הבית ניצבה דלת כסופה מעוטרת בעיטורי זהב ססגוניים.
תחילה, לא הבנתי מה ראו עיניי אך כאש מיקדתי את ראייתי ראיתי כי מראש האחוזה יוצא מגדל גבוהה, גבוהה אשר את קצהו לא ניתן לראות.
''מה המקום הזה?!'' אמרה רנדי בבעתה והתרגשות כאחד, ''עם רק הייתי יודע..'' השבתי עדיין נפעם מיופי המקום.

''בואו'' לחשה ג'סי שקלטה את אחת השלישיות שעקבנו אחריהן הולכת היישר אל האחוזה.
''חכו!'' עצרתי את רנדי וג'סי שנייה לפני שעוד אחד מאותם אנשים לבושי שחורים עם הקנה המוזר בחגורותיהם עבר ''המקום מלא שומרים ואין מקום מסתור מספק נצטרך לחשוב על דרך פעולה או שלא נוכל לעבור'' .

''אוקיי'' נישמעו מילמולי הסכמה מצד רנדי וג'סי.
''אוקיי תקשיבו'' החלה ג'סי לומר את רעיונה ''עם תשימו לב טוב תראו שהגינות מחולקות בסדר קבוע- גינה גדולה עם מסגרת שיחים עבים ופרחים כחולים ולבנים בתוכה, גינה קטנה מלאה עשב רך וגבוהה, גינה בינונית מכוסה דשא מקוצץ וצר הרצף הזה חוזר על עצמו פעמיים עד שמגיעים לאחוזה.'' ג'סי עצרה לקחת נשימה עמוקה.

''את הגינה הראשונה לא תהיה בעיה לעבור, פשוט נעבור בתוך השיחים הם נראים מרווחים, הגינה השנייה היא בעלת עשב גבוהה אך עם תשימו לב שמרכז כל אחת יש חור מלא פרחים נמוכים כך שחייבים לעבור את החלק הזה במהירות ובתזמון מדוייק, הגינה השלישית הכי בעייתית אין שום מסתור בה והיא חשופה לכל'' השלימה ג'סי את המשפט ''אז איך עוברים את הגינה בלי להראות?'' שאלה רנדי.
ג'סי נעצה ברנדי מבט שלא מצא חן בעיניי ''פשוט מאוד, נראים'' היא ענתה ''נראים? למה את מתכוונת?!'' שאלתי בפחד מן בתשובה ''נצא בתורות בתזמון מדוייק עד ששלושינו נהיה בגינה השנייה הראשונה, אז אני ארוץ למדשאה השלישית ואתפוס את תשומת הלב, שמעתם אותם הם זקוקקים לקרובי איווי. בזמן שאברח תעברו לגינה הראשונה בסבב השני עד שתגיעו לגינה השנייה בסבב השני ואז תחליטו מי מבינכם ממשיך ומי מקריב'' אמה ג'סי והביטה בנו בקרירות.

''את אומרת שרק אחד יוכל לעבור?!'' שאלתי מזועזע ''כן, אין שופ בררה אחרת'' אמרה ג'סי.
''אוקיי אני מוכנה! אני אהיה הפיתיון בסבב השני'' אמרה לפתע רנדי באומץ ''רנדי על מה את מדברת אני לא מוכן לאבד אותך שוב!'' צעקתי ''ואני לא רוצה לאבד אותך..'' היא השיבה בלחישה ונישקה אותי היישר על שפתיי ולא הרפתה ''רנדי מה את...?'' ניסיתי לומר ללא הצלחה ועצמתי עיניי אני חושב שראיתי זיקוקים, מעולם לא הרגשתי הרגשה נפלאה כזאת.

רנדי הרפתה והסתכלה בי במבט רך שמיד התקשח ''בדקתי את התזמון השומרים בשחור מופיעים כל חמישים ושש שניות ונעלמים אחרי חמש שניות זה יותר דקה ושנייה, הגננים עוברים מגינה לגינה בסדר קבוע כל ארבעים ושתיים שניות אחרי שהשומרים בשחור נעלמים, אנשי הצוות חוצים מרכז כל גינה כל עשרים ואחת שניות באותו הזמן לפני הגננים''.

''זה אומר שצריך למצא את הרגע הנכון בו אף אחד לא ישים לב אלינו עד לגינה האחרונה, מהרגע שהשומרים נעלמים יש ארבעים ושתיים שניות עד שהגננים עוברים לגינה הבאה בתור, מורידים עשרים ואחת שניות של האנשי צוות שעוברים עשרים ואחת שניות לפני זה יוצא עשרים ואחת שניות כלומר שעשרים שניות לאחר שהשומרים השחור נעלמים יש שטח נקי, שנייה לאחר שניית העשרים אנשי צוות יופיעו, אנחנו צריכים לתזמן את עצמינו כך: לחכות שהגננים יגיעו שוב לגינה השלישית בסבב הראשון, כך שעד שנגיעה לגינה השלישית הם כבר יהיו שלוש גינות מאחורינו, שוב בגינה הראשונה של הסבב הראשון'' היא אמרה.

אני וג'סי הבטנו ברנדי פעורי פה ובקושי הצלחתי להוציא משפט, לבסוף הוצאתי את המשפט הכי מפגר שיכולתי לעלות על דעתי.

''רנדי לא ידעתי שיש לך כזה חוש מתמטי!'' אמרתי וג'סי מילמלה מילמולי הסכמה עדיין בפה פעור.
''אז זאת התוכנית שלושתינו רצים בדיוק באותו הזמן שנייה אחרי שהשומרים בשחור נעלמים חייבים לרוץ לגינה הראשונה בשיא המהירות כדי להגיעה לשם תוך עשרים שניות, לאחר מכן מחכים עד הופעתם החוזרת של הסוכנים ולא העלמותם ממשיכים בריצה לגינה השנייה, בגינה השלישית ג'סי תלך ובסבב השני נדע מה לעשות'' אמרה רנדי כסיכום.

''הנה הם!'' אמרתי שראיתי את השומרים מתקרבים מרחוק ושהגננים בגינה השלישית של הסבב הראשון ''עוד שלוש שניות להעלמותם!'' מילמלה רנדי ''היכון.. הכן.. צאו צאו צאו!'' צעקה ג'סי יחד עם רנדי.
רצתי מהר ככל שיכולתי ובאמת הופתעתי מכך שהגננים אשר עסקו במרץ בעבודתם לא ראו אותנו, השומרים כבר נעלמו באופק וחברי הצוות נראו מרחוק אך לא מספיק בשביל לראות אותנו.
''עוד חמש שניות!'' מילמלה רנדי בנשימה עצורה, הגענו שתי שניות לפני הזמן, זה היה מזל.
הסתתרנו בתוך שיח גדול ומרווח אשר היה נראה כחלול מבפנים עוד 41 שניות להמשך מוכנים?'' שאלה רנדי ונראתה כמרוכזת וסופרת כל שנייה ושנייה.
''מוכנים'' השבנו.

והנה הם, ראיתי אותם אנשי הצוות חלפו על פנינו, הגננים עוברים גינה, והסוכנים שוב נעלמים עם האופק.
רצתי לסימן הזינוק של רנדי, אך מכשול אחד אשר לא ציפינו לו היה פסל ענקי שלא יכולנו לראות מטווח מקומינו ממקודם, זה היה פסל שיש ענקי בגובה של כשלושה מטרים, הפסל היה מפוסל בצורת נערה יפייפיה עם שיער גלי ופרח בשיער לבושה שמלה ארוכה ויפה אשר הלמה אותה מאוד, לצערי הפסל היה רחב מידי ולא לקחתי את הפנייה בצידו בזמן, הצלחתי להגיעה בשנייה האחרונה לגינה אך בזמן הפנייה רגלי דרכה על סדר והתעקמה, אני חושב ששברתי אותה.

''אוקיי כולם בסדר?'' שאלה ג'סי בזמן שרנדי המשיכה לספור שניות ''כן'' שיקרתי.
''טוב אז אני משערת שבקרוב תורי הלא כך?'' אמרה ג'סי בציניות מהולה בלחץ.
''תשע...שמונה..שבע'' העירה רנדי.

''ארבע..שלוש..שתיים...אחת'' והנה יצאה ג'סי בריצה, קולות צעקה ובהלה נשמעו מכל עבר ומיד אחר כך קול טיפוף וריצה, שומר בחליפה שחורה עובר ומוציא מחגורתו משהו, לא את הצינור המוזר אלה מן מכשיר בעל ידית מעוגלת וראש בעל שתי קצוות מרובעים, הוא הדביק במהירות את קצב ריצתה של ג'סי והצמיד את שני המוטות המרובעים שיצאו מראשו לגופה, ג'סי נרעדה ונדומה, חשתי באנרגיה סטטית באוויר ''היה לו שוקר!'' מילמלה רנדי בבעתה ''שוקר?'' שאלתי ''כן, אמא שלי סיפרה לי על זה פעם, מכשיר נוראי של בני האדם שמחשמל ויכול אפילו להרוג'' היא הסבירה בקצרה.

''זה הזמן תשומת הלב שלהם מופנת אל ג'סי רוץ!'' צעקה רנדי, קצתי על שלוש רגליים מאחוריי רנדי בשביל שלא תשים לב לפציעתי, הרגל שרפה לי, כאשר ערבנו על יד המקום בו שכבה ג'סי רציתי לצעוק אליה, היא שכבה מעולפת או בכלל.. מתה על הרצפה, כל פרוותה סומרת ועיניה עצומות למחצה.
''זהו נחכה פה עד שהבלאגן יסתיים והם יחזרו למתכונת הרגילה שלהם'' לחשה לי רנדי כאשר הגענו בבטחה לקצה השני, לגינה הראשונה של הסבב השני.

לקח קצת זמן עד שכולם חזרו למתכונת הרגילה שלהם ''מה את חושבת שהם יעשו לה?'' שאלתי לאחר מעט זמן בחשש את רנדי ''את אותו הדבר שיעשו לי..'' היא ענתה בעצב.
''קדימה הגיעה הזמן להמשיך'' היא מלמלה וחצינו בריצה (או ליתר דיוק היא בריצה ואני בריצה –צליעה עם שלוש רגליים) את הגינה עד לגינה השנייה.

''אני משערת שזה תורי לא?'' אמרה רנדי בחיוך מאולץ.
''כן...'' השבתי בעיניים מושפלות ''אני אהיה בסדר אל תדאג'' היא אמרה בחיוך עדין, אך עיניה אמרו אחרת.
אחרי זה, הכל קרה מהר כל כך.
רנדי יצאה בריצה, וקול צרחותיה הידהד בראשי עוד זמן רב לאחר מכן...
[/spoiler]

פרק יפה

עדיין לא קיבלתי מענה לשאלה שלי
אבל פרק מעניין ומותח שמשאיר טעם של עוד
מצפה להמשך