מסע בעקבות הגאווה(סיפור)

אתה תראה בהמשך איך זה מתקשר

קראתי את כל הפרקים,אחלה סיפור :)
נקווה שהוא ימשיך להיות סיפור אחלה.

חח תודה

כל שישי פרק

היי כולם בכוונה קטעתי את הפרק באמצע, מי שיפתור את החידה(תבינו לאיזה חידה התכוונתי שתסיימו לקרא את הפרק, יש שתיים אז החידה האחרונה) יקבל פרס בדמות השתתפות בסיפור לא מבטיחה עם דמות רעה\טובה פוקימון\בן אדם
תשובות בה''פ בלבד
[size="5"]פרק 13 חלק א' מבצר החידות[/size]

[spoiler]הגעתי לדלת בעודי מנסה למחוק את צרחות חבריי מראשי.
הדלת נראתה מרשימה פי אלף ממה שנראתה שהייתי רחוק ממנה, היא הייתה עשוייה כסף טהור והתנשאה לגובה של כארבעה מטרים, יש לי הרגשה כי היא נועדה לכניסת ענקים.
על הדלת נראו עיטורי זהב פירחוניים ומוזרים נראו בהם פוקימונים זועקים ומכשירים זוועתיים שמעולם לא ראיתי וחוששני שאני לא רוצה לראות.

מזווית ראשי ראיתי חלון בעל מסגרת זהובה ודקה אשר הושאר פתוח, כנראה בכדי לאוורר.
נכנסתי דרכו במהירות וכאשר הסתכלתי לאחור היה נראה כי כל ההמולה שקטה והסדר הושב על כנו, מסתבר שבקרוב מאוד יהיה תורי לעשות ''קצת'' בלאגן.
הבטתי קדימה.

עמדתי באולם כניסה מרווח בעל רצפת-שטיח אדומה ודלפק קבלה בצידו, מאחוריי הדלפק עמדה אישה בעלת שיער סגול קצוץ ועיניים מימיות כחולות לבושה במדי דיילת ורדרדים ''שלום, שיהיה לך יום טוב'' היא אמרה בכל פעם שמישהו חלף על פניה בין עם זה שומר זעוף בלבוש שחור לבין ילד או ילדה קטנה שאינני יודע כלל מה הם עושים שם.

מאחוריי הדלפק, ממש בקצה אולם הכניסה עמוס כיסאות הישיבה וההמתנה ראיתי שתי דלתות ברזל צמודות מקובעות אחת ליד השנייה, שמתי לב שכאשר אנשים נכנסים אליה הם לוחצים על כפתור בצד הדלתות וכעבור מספר שניות הדלתות נפתחות.
חיכיתי כשעה עד שהאולם היה נראה לי ריק כולל המזכירה אשר נכנסה לחדר עם הכיתוב ''חדר עובדים (מטבח)''.

הכפתור לא היה גבוהה מידי ולכן רצתי במהירות וקפצתי גבוהה, לחצתי עם אפי על הכפתור אשר החל לזהור באור צהבהב.
לא עברו מספר שניות והדלתות נפתחו, מאחוריי ראיתי כי האישה בעלת השיער הוורוד חוזרת עם כוס מעלה אדים, לא היססתי וקפצתי פנימה.
הדלתות נסגרו.

החלתי ללכת אך לזוועתי גיליתי כי הנני סגור באין ארבע קירות ורק לוח יחיד בעל מספר כפתורים מוזרים ובלוטים יתר על המידה נראה באופק.

נורה קטנה ומפיצת אור נדלקה אי שם במעלה החדר וסוף סוף יכולתי לראות כראוי על הכפתורים סודרו המספרים אחד עד תשע, לחצתי על הספרה תשע בתקווה להגיע כמה שיותר גבוהה אך צפצוף מוזר הגיעה מהקיר שלצידי, כאשר הבטתי לקיר ראיתי את הדבר הבא:
''סנכהלי צחל אדלב משהנו''
לא הבנתי מה משמעות המילים המוזרות הללו, הן הזכירו לי דברים אך בנוסף גם היו שונים.
''זה חייב להיות רמז לפתיחת החדר! בטח כמו מין.. מבחן זיהוי לאנשים שעובדים פה וזה הרמז שלהם לפתירת החידה'' חשבתי לעצמי בקול.

'אבל מה משמעות המילים האלה...?' חשבתי לעצמי כבר מעט בייאוש.
לאחר כתקופת זמן שנראתה כנצח צפצף קול כלשהו מהחדר ''שלוש שעות לסיום פתירת האנגרמה לפני השמדה מיידית'' זוג צינורות שחורים וחלקים שלא נראו מזמינים צצו לפתע מהקירות.
''רק..רגע.. אנגרמה! כמובן זאת אנגרמה!'' צעקתי בקול ובאושר.

הבטתי במילים ''הם בטח מסמנות על איזה כפתור ללחוץ'' מילמלתי -הפעם בשקט.
*עם בא לכם לפתור את האנגרמה לפני שאתם ממשיכים לקרא תהנו*
''אוקיי תתרכז ג'ייס! אנגרמה זה בעצם משפט שהחליפו באותיו בין המילים, פשוט צריך לשנות את סדר האותיות כמו שהיה באנגרמה בספר האחרון של איווי פוטר שהשם של איוודמורט היה אנגרמה'' אמרתי לעצמי תוך כדי היזכרות בסדרת הספרים האהובה עליי, איווי פוטר תמיד היה הדמות האהובה עליו הכי אהבתי את הקטע שהוא נרשם לאיווגוורסט.

''אוקיי המילה הראשונה היא –סנכהלי-'' אמרתי בהחלטיות ''אולי עם אחליף בין הס' לל'... תצא לי התחלה של מילה ''ל'' אולי עם אני ישים אחרי הל' ה' וכ' יצא לי אמ... להכ? לא.. אין כזאת מילה'' חשבתי לעצמי בייאוש.

''רק רגע!'' עלה לפתע רעיון במוחי ''עם אני יהפוך את האות ל' וישאיר אותה ואז אני יחליף בין כ' לנ'... כן! פתרתי זה לכניסה!! המילה הראשונה היא ''לכניסה'' אני לא מאמין שפתרתי את זה!'' שאגתי בשמחה.
''שעתיים וחצי להשמדה מיידית'' זמזמם החדר ''אוייש תסתום*-*'' מילמלתי.
'מילה אחת מתוך ארבע פתרתי, אוכל לפתור את השאר בלי שום בעיה'.
''אוקיי לכניסה צחל... זה כבר די פשוט צריך לקרא את זה הפוך מל עד צ, זה יותא לכניסה לחץ'' אמרתי בחיוך.

''שתיים נותרו אדלב משהנו.. הם כתובים באותה שורה אז יש לי הרגשה שצריך לפתור אותם יחד...'' מילמלתי לעצמי.

''אדלב=דלבא, אלדב, בלדא, לבדא... שום דבר לא הולך אולי.. דאלב..אומ.. רק רגע! דלאב עם מחליפים את הל בב' יוצא אמ..דאבל! כן זה חייב להיות זה! והמילה האחרונה היא בטח מספר.
''מספר עם האות ש'..לא אחד, שתיים באופציות, שלוש באופציות, לא ארבע, לא חמש, שש באופציות, שבע באופציות,שמונה באופציות ותשע באופציות.''
סיננתי שני מספרים חמש אותיות.

''רק רגע! שמונה! זה חייב להיות שמונה לכניסה לחץ דאבל שמונה!'' אמרתי כמעט בצעקה.
''עשרים ואחת דקות להשמדה מיידית'' אמר הקול הנשי ''סתמי כבר! את לא רואה ששומחים לאיד פה?!'' צעקתי ברוגז ''סליחה'' אמר הקול, השתתקתי ''אוקיי...........מקום מספר אחד בדברים הכי מוזרים שקרו לי'' מילמלתי לעצמי.

לחצתי במהירות עם אפי בקפיצות כשל בלרינה פעמיים על הספרה שמונה ולמזלי הדלתות נפתחו ''מזל טוב נתראה בפעם הבאה חייל'' אמר הקול ''כן בטח.....'' מילמלתי.

הפעם נפרש מולי מסדרון אשר נראה כאילו יכול היה להיות שייך לכל בית בעולם הוא היה בעל רצפות שיש לבנות וקירות חלקים, כניסות לחדרים נראו מכל עבר, כמו כל בית רגיל חוץ מן העובדה שליד כל חדר ניצב שומר חמוש ומקל מלחיץ, שכל כמה סנטימטר היה חור קטן בקיר וממנו הציץ חוד חץ וכמובן איך אפשר לשכוח את האורות המקווקוים האדומים אשר בלטו כסורגי כלוב ומילאו את חלל החלק הקדמי של האזור, פוקימון רגיל היה תועה ונכנס היישר אל הקווים אבל לא אני, בעיקר לא אחרי שראיתי מה שקרה לכדור האבק ההוא.

''..חכה רגע! אתה רץ מהר מידי'' נשמע קול ילדותי וילד קטנטן בעל שיער חום ועיניים כחולות רץ בחיוך מאחד החדרים וישר מאחוריו רצה ילדה בעלת אותם תווי פנים עם שיער חום קלוע בשתי צמות ולבושה בשמלה ורדרדה.
''לא תתפסי אותי!'' צחק הילד ''כן אני כן!' אמרה הילדה וחסמה את דרכו ''הי הי הי'' צחק הילד משאחותו תפסה אותו.

כאשר שני הילדים חזרו מתנשמים לחדר ממנו הם יצאו שמתי לב כי לשניהם עין אחת זהובה ועין אחת כסופה.

''הם כל כך תאומים..''מילמלתי לעצמי, ''אוקיי ג'ייס פוקוס! יש עוד דלת ברזל בקצה המסדרון השאלה היא איך אני מגיעה לשם...'' חשבתי.
''אההה! הא הא הא'' נשמעו לפתע צעקות בכי, הקול דמה לקולותיהם של זוג הילדים, כל השומרים רצו בבהלה אל תוך החדר, קרני הלייזר והחצים נסוגו והילדים בוכים נלקחו מיד מחוץ למסדרון ''הכל בסדר?'' שאלה אישה בבגדי מנקה אשר באה במהירות ''הם נפלו אבל יהיו בסדר'' מילמל אחד מאנשי הביטחון ''שהאדון לא ישמע על זה..'' מילמלה האישה בלחץ.

''ל'משנה תודה ילדים'' מילמלתי לנוכח המסדרון הריק ונטול הסכנות, רצתי במהירות ונכנסתי דרך הדלתות.

הן מיד נסגרו ונורה נדלקה ''אתם לא רציניים!'' צעקתי שראיתי את הקיר ''כן אנחנו כן, שעתיים להשמדה מיידיתd='' נשמע שוב הקול ''אוקיי....זה הדבר הכי מוזר שקרה לי בחיים'' מילמלתי.
על הקיר נחשף כיתוב מייגע נוסף ושוב כפתורים מעצבנים עם ספרות
מע צרבוכנ לכהסנ חלץ לשוש מיפעם לע שחמ ודוע ימעפים לע שש
[/spoiler]

תמונת הפרק:
[SPOILER]ג'ייס בחדר הראשון
[IMG]http://i610.photobucket.com/albums/tt187/Firekitty91/Pokemon%20Images/ShinyEevee.png[/IMG][/SPOILER]

של חידה שתיים
עם ברצונך להיכנס לחץ שלוש פעמים על חמש ועוד פעמיים על שש.
פרק יפה והאנגרמה הייתה ממש פשוטה.

פרק טוב
אהבתי את הקטע של התגובות "כן אנחנו כן"
ואוו זה קרע אותי

חח תודה
ואכן היא הייתה פשוטה
זכית בעוד כמה פרקים תאה את עצמך:)

יש! באמת פרק ממש מצחיק

חחח תתכונן

רמז לפרקים הבאים:
[IMG]http://img-cache.cdn.gaiaonline.com/624ab77b68b32ee332637984676fad74/http://bestuff.com/images/images_of_stuff/210x600/sexy-anime-boys-109110.jpg[/IMG]

מעניין אם זה אני :)

Maybe

אבל יותר בא לי להיות פוקימון

לא תמיד מקבלים מה שרוצים מה שיוצא אני מרוצה ומי אמר שזה אתהxdddddddddd

נראה לי שזה הרשע שהוא יפגוש עוד מעט

נראה בקרוב:)

כתבת חיוך. זה כנראה נכון!!!

היי חברה השבוע לא יפורסם פרק בגלל שבשבוע הבא יפורסם פרק ממש גדול מן ספיישל כזה

חבל ממש ציפיתי לזה :(

מחר יפורסם הספיישל! שם הפרק:
[size="6"]''רוחות מהעבר''[/size]

[SIZE="6"]פרק 14-רוחות מהעבר[/SIZE]
[IMG]http://www.up2me.co.il/images/4478916.png[/IMG]

סליחה מראש עם יש שגיאות הקלדה אבל בכל זאת שש וחצי עמודי וורד קשה לבדוק הכל;)
[B]רמז לפרק:אריאל, אולי שיקרתי;)
[/B]
[SPOILER]-זהו פרק שאינו קשור לפרקים האחרים, הוא מספר על חלק במסעם של ג'ייס וחבריו שלא סופר עליו-
''ג'סי מה כתוב שם? אני לא רואה'' שאלתי את ג'סי בניסיון להבין מה כתוב בפתק, הוא היה תלוי גבוהה מידי ולכן לא ראיתי.

''נראה פוקימון מסתורי מעופף-חשד לכך שזהו הפוקימון הקדוש והאגדי סלבי'' צוטטה ג'סי את הפתק.
''סלבי? מעולם לא שמעתי עליו'' אמרה רנדי בתהייה ''סלבי, פוקימון הזמן והצומח הוא מסוג עשב ועל חושי'' הסבירה ג'סי ''הוא פוקימון אגדי שלא הרבה ראו- הוא יכול לעוף ולהשתמש במתקפות חזקות וגם לטייל בזמן'' אמרה ג'סי בחיוך ''לטייל בזמן?'' שאלתי בתמיהה ''כן, סלבי יכול לנסוע לכל נקודה בזמן שהוא רוצה ועם הוא ירצה כמובן גם לקחת איתו מישהו'' אמרה ג'סי בחיוך.

''וואוו זה מדהים!'' אמרה רנדי וצחקקה למשמע הפוקימון.
''טוב אבל אלו בכל זאת רק אגדות'' אמרה ג'סי בחיוך ''בואו ניכנס ליער ונעצור לאכול טוב?'' היא שאלה ''אוקיי!'' ענינו בשמחה למשמע קרקורי הבטן שלנו.

נכנסנו לעומק היער עד שמצאנו קרחת יער קטנה ויפה אשר מסביבה עצי גרגירים רבים בכל צבעי הקשת-היו שם גרגירי אורן כחולים, גרגירי פ'צה ורודים, גרגירי לום ירוקים ועוד מגוון גרגירים שלא זיהיתי.
''לכו לקטוף גרגירים אני יכין פה את הדברים'' אמרה ג'סי בחיוך ''מי שמביא הכי הרבה מנצח!'' הכריזה רנדי ורצה משם במעלה העצים ''היי זה לא הוגן!'' צעקתי בחיוך ועשיתי כמוה.

לאחר כשלושים דקות ריצה בין העצים שנינו חזרנו עם ערמות ענקיות של גרגירים ''אני הבאתי שלושים ושבע!'' צעקה רנדי בשמחה ''אני הבאתי שלושים ושש'' מילמלתי בייאוש ושנינו צחקנו.

''היי ג'ייס מה זה הגרגיר האדום הקוצני?'' שאלה רנדי בסקרנות שהביטה בערמה שלי ''לא יודע בואי נטעם'' אמרתי בסקרנות זהה והרמתי את הגרגר, ג'סי ששמעה את שיחתנו זעקה מיד ''לא! ג'ייס לא זה גרגר טומטו!'' אך זה היה מאוחר מידי ונגסתי בו, מיד שפתיי התנפחו וטעם חריפות עז הופיע בפי ''גרגר טומטו הוא אחד הגרגרים הכי חריפים שיש'' הסבירה ג'סי בעוד רנדי משתדלת לא להתפקע מצחוק לנוכח המראה שלי.

לאחר כרבע שעה הנפיחות ירדה והתחלנו לאכול-גרגירי האורן אוששו אותי ותוך רגע הרגשתי טוב יותר.
''אתם שומעים את זה?'' שאלה לפתע רנדי ואוזניה זזות מצד למצד ''שמענו מה?'' שאלה ג'סי והרימה גם את אוזניה, ניסית לבודד את אוזניי לרעש מסויים ולפתע שמעתי את זה-רעש נגיסות מהירות וצחקוקים.
''שם למעלה!'' צעקה ג'סי, הרמנו את ראשינו ופיותינו נפערו בהפתעה.

על עץ גרגירי הפיצ'ה ישב פוקימון מוזר למראה- פלג גופו התחתון היה ירוק כהה ופלג גופו העליון בהיר יותר, היו לו זוג יידים וזוג רגליים.
ראשו הזכיר לי בצל רק שפה הבצל היה ירוק בהיר כפלג הגוף העליון וקצה קודקודו כהה כפלג הגוף התחתון, בנוסף זוג עיניים כחולות וגדולות היו לו וזוג כנפיים קטנות ודקות צמחו מגבו.

''מי אתה?'' שאתה ג'סי בחשדנות ''קוראים לי ס-ל-ב-י'' איית הפוקימון בדקדקנות את השם בקול ילדותי.
''סלבי?! אתה סלבי בעל היכולת לטוס בזמן?'' שאלה רנדי בהפתעה ''כן! זמן! זמן!'' הוא שוב ציחקק בילדותיות.

''רק רגע!'' צעקתי לפתע שרעיון צץ במוחי ''סלבי! תוכל לקחת אותי איתך בזמן בבקשה?'' שאלתי ''ג'ייס! מסע בזמן הוא דבר מסוכן ויכול להשפיע על העתיד כולו!'' אמרה ג'סי בזעזוע ''זה בדיוק מה שאני רוצה'' השבתי בחיוך.

''על מה אתה מדבר?'' שאלה ג'סי בהפתעה ''התעסקות עם זמן זה דבר מסוכן!'' היא נזפה בי.
''ג'סי זוכרת את היום ההוא שנעדרת בשביל להביא אוכל? ושאמרתי לך שעזרתי לחברה חדשה?'' שאלתי את ג'סי ''כן אבל לא הסכמת לספר לי מה קרה בדיוק'' היא השיבה.

''טוב אז מה שבאמת קרה הוא ש..'' סיפרתי הכל- על אמבר, עם ג'ים על המקדש המוזר ועל הקריסטלים המכילים נשמות פוקימון שהקריבו את עצמם, נראה כי אפילו סלבי הקטן הקשיב בעיון.
שסיימתי את הסיפור רנדי ניגשה אליי וניגבה עת הדמעות שכיסו את פרוותי ''אני יעזור לך ג'ייס'' היא אמרה בחיוך ''גם אני'' אמרה ג'סי למרות כל ההתנגדות הקודמת שלה ''גם אני!'' אמר סלבי בקול תינוקי.

''אז..לאן חוזרים? ליום בו פגשת את אמבר?'' שאלה רנדי ''לא, חוזרים ליום בו ג'ים הקריב את עצמו- צריך למנוע מהם להגיע בכלל למקדש הזה'' אמרתי ''ג'ייס'' אמר לפתע סלבי בקול בוגר ומנחם ''אתה יודע שעם תעשה את זה זה יהיה כאילו מעולם לא פגשת את אמבר כי היא תמשיך במסעה עם ג'ים-זה יהיה כאילו מעולם לא ראיתם אחד את השני היא לא תזכור אותך-לא תהיה בשבילה יותר מאיווי שהיא אולי במקרה חלפה על פניו באחד ממסעותיה''.

''לא חשבתי על זה ככה..'' מילמלתי ודמעות עמדו בעיניי, לא רציתי שאמבר תשכח ממני אבל עם זו הדרך היחידה ''בסדר'' מילמלתי.

''בואו איתי'' אמר סלבי, חוזר לקולו התינוקי.
סלבי הוביל אותנו דרך סבכי עצים ורוצים רבים עד שלבסוף הגענו לקיר שיחים ענקי ''בואו!'' אמר סלבי בצחקוק קל ועבר היישר דרך השיחים, עברתי ולרגע חשבתי שליבי יפסיק לפעום-מולי התגלה אגם גדום ויפה אשר מימיו צלולים לחלוטין בטוהר שמעולם לא ראיתי.

המים נצצו כקריסטל ומסביבו עמדו המוני פוקימונים מכל המינים והצבעים ששתתו ושיחקו כאחד.
''מה המקום הזה?'' שאלתי פעור פה ''זה אגם הנשמה, המים שלו הם המים הכי טהורים בכל כדור הארץ'' אמר סלבי בחיוך.

סלבי נכנס לתוך המים, שמתי לב שכל הפוקימונים הפסיקו לשחק ונעמדו דום במקומם.
לפתע פסי מים דקיקים הקיפו את סלבי שהחל לזהור באור ירקרק, ''חור'' כחול ומוזר נפער לצידו ''תיכנסו אבל אל תישכחו את החוק'' אמר סלבי בקול מהופנט ''החוק?'' שאלתי ''כל נקודה בהיסטוריה היא עבר לאחד, עתיד לאחר והווה לשלישי'' ''אוקיי'' אמרה ג'סי מבלי באמת להבין.
''בואו!'' צעקתי לרנדי ולג'סי, פחדתי לעבור אז עברתי בקפיצה.

עמדנו בדרך מוכרת למראה- הדרך המובילה לעיר ג'ובלייף, היא הייתה מעט שונה ממה שזכרתי-שביל האבנים הירקרקות-צהובות שהובילו לעיר התחלפו בשביל חצץ אדמדם ורך, הרבה מן העצים היו כרותים למחצה ואשפה הושלכה בכל עבר-אבל זה אכן היה המקום בו הלכתי, כלומר אלך בעוד שלוש שנים.
''הנה הם!'' צעקתי לפתע ''תחבאו'' הורתה ג'סי, במעלה הגבע עלו שני פוקימונים מצחקקים ומדברים באהבה, האחת שהכרתי מיד-אמבר בגירסא צעירה יותר עם בנדנה כחולה קשורה מסביב לצווארה.

''בואו ניתן לדברים להתרחש כמו שהם כדי שנבין איפה צריך לעצור אותם ואז נחזור שוב ונעצור אותם'' אמר סלבי ''אוקיי'' השבתי והבטתי באמבר, לצידה התהלך לאיטו איווי חייכני, ג'ים.

שהם עברו על פנינו הספקתי רק לראות את אמבר מחטיפה לו נשיקה חטופה ואת ג'ים מסמיק.
''גורלם לא להגיע להם חייבים לעשות הכל כדי להציל אותם'' אמרתי בחיוך.

עקבנו לאט ובשקט אחרי ג'ים ואמבר ואז נזכרתי בסיפורה ''אני יודע מה צריך לעשות!'' זעקתי ''מה?'' שאלה ג'סי ''אמבר סיפרה לי שהמערה התמוטטה בגלל ההונדור שעקב אחריהם, צריך למנוע מההונדוק לעקוב אחריהם!'' זעקתי ''חכה רגע אולי היא שחכה פרטים נעשה את זה כמתוכהן'' אמר סלבי שוב בקולו הבוגר.
המשכנו לעקוב אחרי ג'ים ואמבר ''סלבי תוכל להקפיץ אותנו לעוד שלושה ימים? אמבר אמרה לי שזה קרה שלושה ימים אחרי שהגיעו הנה אנחנו סתם עוקבים אחריהם'' מילמלתי בביישנות למראה אמבר וג'ים הישנים מחובקים אחד עם השני מתחת לגגון קטן.

''אוקיי'' אמר סלבי ושוב פתח שער, עברנו דרכו ונחתנו באותו המקום בוא היינו קודם- רק שהפעם ג'ים ואמבר לא היו שם.

''הם אמורים להיות בדרך לסמטה ההיא!'' צעקתי לפתע ''אתה זוכר איפה היא?'' שאלה רנדי ''בטח שכן'' השבתי והתחלתי לרוץ.

הגענו לסמטה בלי בעיה, היא לא הייתה רחוקה מידי ''הנה הם!'' לחש סלבי, אמבר וג'ים מצחקקים החלו ללכת בסמטה החשוכה ''המקום הזה מלחיץ'' מילמלה אמבר ''אל תדאגי אני אשמור עלייך'' לחש אליה חזרה ג'ים וחיוך מיד עלה על שפתיה, ''תראו!'' לחשה ג'סי והצביע על פינה חשוכה בסמטה ''זה הונדור!'' מילמלתי למראה זוג העיניים האדומות שהביטו ברעבתנות בג'ים ואמבר התמימים שלא ידעו עוד מה רע ומר יהיה גורלם.

''אההה!'' צרחה לפתע אמבר משנפלה אל תוך בור באדמה ''זה הרגע'' מילמלתי בעצבנות, ג'ים קפץ מיד אחריה.
לא יכולנו לדעת מה קרה בדיוק במערה באותו הרגע, הרי שהיינו נכנסים היינו נתפסים על ידי אמבר וג'ים, אך לאחר כמה דקות הם יצאו החוצה ''הם בטח קוראים לאריאדוס עכשיו'' מילמל סלבי שנזכר בסיפור ''בואו זאת ההזדמנות שלנו!'' צעקתי ורצתי למערה, המערה הייתה שונה לגמרי ממה שזכרתי הקריסטל עדיין עמד שם אך כל הרצפה הייתה מלאה בזכוכיות חדשות כתער.
''בואו לכאן'' לחשתי למראה ג'סי, רנדי וסלבי שנכנסו מאחוריי, רצנו אל עבר תעלה קטנה בצד המערה כמעט נסתרת לחלוטין מן עיני יושבי המערה.

''...כן פה!'' שמעתי את אמבר שבדיוק נכנסה למערה, אחריה ג'ים וגם אריאדוס זקן ''היי אריאדוס מה זה הקריסטל הזה?'' שאלה אמבר בחיוך, אריאדוס חייך.
''שבו שבו'' הוא אמר ופינה בזריזות מקום בין שברי הזכוכית ''שמעתם פעם על אגדת הקריסטל?'' הוא שאל בקול רועד מזקנתו ''אמ..לא תוכל לספר לנו עליה מקאו?'' שאל ג'ים בחיוך, נראה כי מקאו הוא שמו של האריאדוס.

''היה היה פעם, לפני מיליוני על מיליוני שנים פוקימון אגדי בשם ארכאוס.
ארכאוס חי ביקום אחר, ורוב חייו היה שקוע בשינה אך יום אחד, זה היה מן הימים הבודדים בהם התעורר ארכאוס-הוא החליט שדי, נמאס לו ושהוא רוצה ליצור עולם חדש, הוא רוצה ליצור חיים''
''אני מכירה את החלק הזה! זה סיפור הבריאה!'' אמרה אמבר ''נכון מאוד חביבתי, את רוצה לספר את החלק הזה?'' שאל מקאו ''כן בשמחה'' אמה אמבר וציחקקה.
''ארכאוס יצר את העולם שלנו בשישה ימים, ביום הראשון הוא יצר את העולם- הוא לקח פיסה קטנה מכל כוכב ובכך יצר את העולם-בגלל זה גם יש לנו כל כך הרבה יסודות כמו זהב, כסף, מתכת, עופרת זה בגלל שכדור הארץ בנוי מכל כך הרבה פיסות כוכבים.
ביום השני יצר ארכאוס את השמים וכיסה את כל כדור הארץ בימים ואוקיאנוסים.
ביום השלישי יצר ארכאוס יבשות ענק עשויות אדמה, חול ושאר יסודות, הוא יצר שבע בסך הכל ואיים קטנים בניהם.

ביום הרביעי יצר ארכאוס את הצומח- עצים, פרחים ושיחי גרגירים גדולים וקטנים-בכל הצבעים.
ביום החמישי יצר ארכאוס את בני האדם, אחרי הכל למה עולם כה מושלם ללא חיים?
ביום השישי והאחרון-יצר ארכאוס את הפוקימונים, אחרי הכל למה שרק בני האדם יקבלו עולם כה מושלם?
וביום השביעי חזר ארכאוס לשינתו הניצחית.''
''נכון מאוד אמבר! את יודעת מה קרה ביום השביעי לפני שחזר ארכאוס לשינתו?'' שאל מקאו ''אמ..לא'' היא מילמלה

''אז אני ימשיך'' אמר מקאו בחיוך.
''ביום השביעי, לפני שחזר ארכאוס לשינתו הוא חשב 'אי אפשר להשאיר את העולם הזה ללא השגחה! מה עם בני האדם והפוקימונים יחטאו?' ובכך יצר ארכאוס את גביש הקריסטל ואמר ''על כל שש חטאי אדם, ייפול גביש ואסונות טבע יחולו, הדרך היחידה לבטל זאת היא הקרבה'' הוא הודיע, אך עברו שנים על שנים והגביש אינו ביצע את עבודתו, ארכאוס התייאש וקבר את הגביש עמוק באדמה, עברו שנים ועיר נבנתה מעל אותה מערה'' סיים מקאו את דבריו.

''ובנימה משמחת זאת בואו נתלה את הזכוכיות!'' אמר מקאו וג'ים ואמבר פרצו מיד בצחוק מתגלגל.
היה מדהים לראות אותם עובדים יחד בתליית הזכוכיות, כל פעם שאמבר לא הסתכלה, התגנב ג'ים מאחורייה ונשק לה, היא בתגובה ציחקקה בקול מתגלגל וצלול-זה לא היה אותו צחוק בו צחקה יחד איתי, זה היה צחוק טהור יותר, צחוק שנבע מאהבה.
בסיום המלאכה ניפרדו אמבר וג'ים ממקאו הקשיש שהלך חזרה לביתו.
אמבר וג'ים שכבו בשמחה על גבם והביטו במעשה ידיהם ''שם!'' לחש בחדות סלבי, בפתח המערה ניצבו זוג עיניים אדומות ''הונדור'' לחשנו.

הונדור זינק אל פנים המערה, ברגע שעשה זאת היהלום החלט לגעוש ולרטוט, ורעשים נשמעו עד שלפתע גביש אחד צנח והתנפץ, הונדור ברח עם הזנב בין הרגליים.
''מה..ג'ים!'' צעקה אמבר ''בוא נזוז!'' היא צרחה ''לא! אמבר רוצי אסור לתת לעיר לסבול בגלל שלא שמנו לב שעוקבים אחרינו'' צעק ג'ים, מנסה לגבור על רעש רטט המערה, גוש אבן קטן נפל על ראשי.
''זוזי!'' צעק ג'ים ודחף את אמבר שנייה לפני שנמחצה על ידי סלע ''ג'ים מה אתה עושה?'' שאלה אמבר שקמה מהרצפה וניערה את ראשה, ג'ים עמד לפני גביש הקריסטל ''להתראות.. אמבר'' הוא אמר בחיוך ודמעה זלגה על לחייו, הוא נגע בגביש והחל לזהור ''לא!!!'' צרחה אמבר, יכולתי לחוש בסבל שלה, ידעתי איך היא מרגישה, דמעות זלגו על לחייה ''תבטיחי לי משהו'' אמר ג'ים בעוד גופו הולך ונעלם ''מה?'' אמרה אמבר בקול רועד ופניה רטובים מדמעות ''תשכחי ממני, תכירי לעצמך פוקימון אחר שיהי נחמד אלייך'' הוא אומר ואז כלחישת להבה הוא נעלם, אמבר צרחה בסבל וייסורים והמשיכה לזעוק ככה עוד שעות רבות אחר כך.

''ג''יס'' מילמלה רנדי ונצמדה אליי, פניה רטובים מדמעות.
''הבנו מה צריך לעשות בואו'' מילמל סלבי ופתח שער, ושוב היינו שם באותה נקודה-עוקבים אחרי אמבר וג'ים המצחקקים כאילו כל מה שראינו עכשיו מעולם לא קרה ויקרה.
הפעם חיכינו מחוץ למערה, ראינו את אמבר וג'ים יוצאים ואז חוזקים יחד עם מקאו, נדרכנו שמקאו יצא מהמערה.

ואכן לא עבר זמן רב והונדור התקרב לכיוון פתח המערה מוכן לזנק , התקדמתי לעברו באיטיות שמילותיה של רנדי, ג'סי וסלבי מהדהדות בראשי ''אתה צריך לעשות את זה ג'ייס, לא אנחנו-אתה'' 'כן בטח, אתה צריך לההרג ג'ייס לא אנחנו' חזרתי על דבריהם כפי שנשמעו לי.
רצתי מיד מצידו של הונדור בדחיפה, זה העיף אותו הצידה אבל רק בגלל שלא ראה אותי בא.
''יפה יפה מה יש לנו כאן? חטיף'' הוא אמר בטימטום וירה עליי להביור, התחמקתי הצידה במהירות ויריתי כדור צל, הונדור זז הצידה במהירות, תמונתה של אמבר נעלמת הופיע במוחי, ואז את אמבר בוכה מרוסקת כל האדמה לאחר איבוד ג'ים, לפתע משהו מוזר קרה לי.

לא הצלחתי לשלוט בעצמי ולפני ששמתי לב התחלתי לחפור באדמה בזריזות, חפרתי כל כך מהר שלפני שעוד הבנתי מה אני עושה מצאתי את עצמי האמצע התעלה שחפרתי מתחת לפני האדמה, אוזניי התחדדו הצלחתי לחוש בכל דבר סביבי מעל פני האדמה ובתוכה-מימיני מחילת דיגליטים קטנה, בהמשך מעל האדמה נמצא הונדור, שוב שחושיי משתלטים עליי המשכתי לחפור במרץ, לפני שהספקתי לחשוב כבר יצאתי מתוך האדמה מעיף כלפי מעלה את הונדור המסכן שנחת חזרה פנימה.

''ג'ייס מה לעז...?'' מילמלה רנדי מהצד, הבטתי אליה אך בנוסף אליה ראיתי עוד פוקימון-איווי נוסף, ולידו.. עוד אחד ועוד אחד היו מסביבי כל כך הרבה איווים שיצרו מעגל סביב הונדור המבולבל, שמתי לב שכל תנועה שאני עושה כל שאר האיווים עושים כמעט כמו מראה ''זה צוות כפול!'' צעקה ג'סי בשמחה.

''צוות כפול א ה..? מה דעתך על זה אבא'' אמרתי בשמחה, התרכזתי חזק ויצאתי בדחיפה אל עבר הונדור, ואיתי גל כל שאר האיווים, הונדור לא היה יכול לברוח באנו אליו מכל הכיוונים ובמהרה הוא התעלף.

''אה?'' שאל לפתע קול מוכר, אמבר וג'ים עמדו בפתח המערה והביטו בי בפליאה למראה ההונדור המעולף לרגליי, דמעות עמדו בעניי ''את חיה! את חיה!'' צעקתי וקפצתי על אמבר המופתעת בבכי, אמבר הסמיקה ושאלה ''מי אתה?'' ''או..אמ...אני מצטער כנראה שבילבלתי אותך עם מישהי אחרת'' עניתי בחיוך וניגבתי את דמעותיי ''מי שהמישהי הזאת תהיה היא ברת מזל עם יש לה חבר דאגן כמוך'' אמרה אמבר וחייכה.
היא התחילה ללכת לכיוון היציאה מהעיר יחד עם ג'ים.

''סלבי? אתה מוכן להחזיר אותנו ליום בו פגשתי את אמבר?'' שאלתי ''כן'' הוא אמר בלחש ופתח שער.
עברנו דרך השער, רצתי למקום בו פגשתי את רנדי לראשונה אך שום זכר אליה לא נראה ''הצלחנו! עשינו את זה!'' צעקתי באושר, סלבי פתח שער ''לאן זה? להווה?'' שאלתי ''כן, אפשר לומר'' אמר סלבי בחיוך, עברנו דרך השער עמדנו בשדה ענקי מלא עצים, פרחים ועצים וכמובן פוקימונים ''תסתכל לשם'' אמר סלבי בחיוך, אמבר, כפי שאני זכרתי אותה ישבה על האחו, לידה עמד ג'ים מבוגר בשלוש שנים, על גבה של אמבר טיפסו איווים וולפיקסים קטנים ונמרצים שצועקים קריאות ''אמא! אבא!'' לכל מקום.

[B]*מנקודת הראייה של אמבר וג'ים*
[/B]
''היי ג'ים?'' שאלתי את בעלי ''כן מתוקה?'' הוא השיב בזמן שליילה, בתנו הצעירה ביותר נשכה את אוזנו ''האיווי ששם.. הוא לא נראה לך מוכר?'' שאלתי והבטתי באיווי שהביט בי עם דמעות בעיניו, ולצידו סקיטי, אמבראון ועוד פוקימון לא מוכר ''כן הוא נראה כמו האיווי מהיום ההוא, אבל אין סיכוי שזה הוא'' השיב ג'ים בתהייה ''נכון, אתה צודק'' השבתי.

[B]*חזרה לגיבורינו*
[/B]
עברנו חזרה דרך השער ושוב עמדנו באותה קרח יער קטנה בה פגשנו את סלבי לראשונה.
''להתראות אמבר...'' מילמלתי, ובכי משולב בדמעות וחיוך הופיע על פניי.
[/SPOILER]

[SPOILER]תמונת הפרק:
ג'ייס קופץ על אמבר לאחר הקרב עם הונדור והיא לא מבינה מי הוא
[IMG]http://static.zerochan.net/Pok%C3%A9mon.full.806834.jpg[/IMG][/SPOILER]

אני הצעתי צוות כפול! איפה הקרדיטים P:?

הלכו לטייל^^

גדול!!!!!!!!!!!!!!!!!!! את המצאת את הקטע עם ארכיאוס?

תודה רבה^^
וכן חירבשתי איזה סיפור על איך שהעולם נברא וגביש וכל הדברים האחרים האלהxd

את מחרבשת טוב מאוד:nose_pick:

אכן, זאת תמיד הייתה המומחיות שלי:nose_pick:

פרק טוב ומעניין

היי כולם בקרוב פרק חדש^^

[size="5"]למי שזוכר את סאגת ''המסע המוזר של חיי 1'' לא 2 הראשון אז שהסיפור הזה ייגמר אני יפתח סיפור על חלק בחיים של גיבורי המסע המוזר של חיי 1 ושל גיבורי הסיפור הזה שבו הם ייפגשו:-)[/size]

אהבתי מאוד! תמשיכי!

אוקיי חברים אנחנו חוזרים לרצף!
הפרק כמעט גמור אז הוא יפורסם או היום בלילה או מחר בבוקר!
בינתיים תהנו לצפות בטריילר לסיפור ההמשך שיתפרסם לאחר שסיפור זה ייגמר (צפויים לסיפור זה כ20-22 פרקים)
[url]http://www.youtube.com/watch?v=DroGJO-7qaY&feature=youtube_gdata[/url]

[SIZE="5"]פרק 15-קומה 50, ג'סי, רנדי ורובי[/SIZE]


[SPOILER]קפצתי אל זרועותיו של לי, מאושר ושמח להתאחד איתו שוב. אני לא שמח להודות בזה אחרי כל ניסיונות הבריחה שלי אבל התגעגעתי אל הילד.
ליקקתי את פניו והוא ציחקק בחיוך ''רנדי, ג'סי בואו מהר!'' צעקתי בזמן שהתחלתי לרוץ אל השביל שמוביל מחוץ לשטח האחוזה ''אנחנו באות!'' הן אמרו מצליחות בקושי לזוז מרוב ריצה.

*כמה שעות לפני זה*

''אוקיי!'' מילמלתי חסר כוחות שנעמדתי מול דלת החדר הארבעים ותשע, שלושה ימים עברו מאז הייתי בקומה הראשונה-ראשי כבר הסתחרר מרוב אנגרמות מעצבנות ופעם בכאב.
הדלת נפתחה, החדר הזה היה שונה לחלוטין משאר החדרים.
קירות החדר היו צבועים בצבע צהוב רך, הוא היה מרוהט ברהיטים בעלי כוון צהוב-בננה עדין ומוזיקה שקטה התנגנה ברקע לעומת שאר החדרים אשר היו צבועים בצבעים בולטים לעין, לא מרוהטים וללא שום צליל.

''מה זה המקום הזה...?'' תהיתי בקול ''זו התחנה האחרונה'' נשמע הקול הנשי המעצבן.
''תחנה אחרונה? למה הכוונה?'' שאלתי פעם ראשונה ללא שמץ של רגזנות בקולי ''אם תפתור את החידה הבאה תוכל לצאת ממבצר החידות'' אמר הקול 'מבצר החידות..' התנגנו המילים בראשי.
''נו טוב.. מה האנגרמה?'' שאלתי כשהעצבנות חוזרת לקולי רק עוד אנגרמה אחת וזהו זה ''זו לא אנגרמה, זו חידה'' אמר הקול וכיתוב הופיע על הרצפה.

הוא הופיע בהקרנה שורה אחר שורה הוא לאט נחשף.
''אני משתמש בטפרים שקשה למצא'' הייתה השורה הראשונה
''אני תמיד משאיר שביל מאחור'' הופיע השורה הבאה
''אני יצור לילי בידי הטבע''
''יש לי דרך תפיסה מתוכמת''
''אבל משום מה אני נקרא שיר 2(song 2)'' וכך נגמרה החידה.
זה היה נראה קשה.

''אני משתמש בטפרים שקשה למצא..'' חזרתי על המשפט בראשי
''אני תמיד משאיר שביל מאחור..'' המשכתי 'אולי זה פוקימון שזוחל, אז הוא משאיר אחריו שביל בחול' חשבתי לעצמי

''אני יצור לילי בידי הטבע'' 'חוץ מסוויפר אני לא בטוח ששמעתי על עוד פוקימון זוחל לילי' חשבתי בביטול המשפט השני.

''יש לי דרך תפיסה מתוכמת'' 'הכוונה היא להילכד על ידי מאמן או שהפוקימון עצמו לוכד? זה קשה מידי!' חלפה המחשבה בראשי.

''אתה יכול להיכנע בכל רגע, כניעה היא לא דבר נורא בסך הכל תשוגר חזרה אל הקומה הראשונה'' אמר הקול הנשי בשיא הרצינות ''שכחי מזה'' אמרתי בעצבנות.
לפתע ניצוץ זיכרון עלה בראשי ''יש לי טפרים שקשה למצא...'' כלומר זה חייב להיות פוקימון בעל טפרים אבל שקשה מאוד לראות 'לאיזו מטרה יש טפרים לא נראים לעין.. לטיפוס!' חייכתי, פתרתי כבר חלק מהחידה.

''איזה פוקימון מטפס ומשאיר שביל מאחוריו... אם הוא מטפש בטח יש לו רגליים...'' חשבתי בקול ''רק רגע!'' צעקתי ללא כוונה ואז כחכתי בגרוני וחזרתי לריכוז 'אולי הכוונה בשביל היא לא לעקבות בחול או באדמה אולי היא לחפץ כלשהו, לסימן כמו למשל קורים'.
חלפו כמה דקות עד שקלטתי שהרגע אמרתי את התשובה.

'קורים כמובן! זה חייב להיות אריאדוס! איזה פוקימון חוץ ממנו יכול לטפס, הוא בעל טפרים שקשה לראות, הוא משאיר אחריו עקבות-קורים ואם זאת את החלק האחרון אני לא מבין' חשבתי מעט בעצבנות למקרה שאני טועה.

''אריאדוס'' אמרתי בקול רם אך מעט חסר ביטחון, הקול הנשי לא ענה אבל הדלת שלפניי נפתחה.
רצתי באושר דרך הדלת וברגע שעשיתי זאת נזכרתי למה עברתי את כל הדרך הזאת.
המראה היה נורא, הייתי חייב להתאפק שלא להקיא.

הייתי בחדר רחב ידיים שקירותיו מתכת ורק חלון קטן יחיד עמד גבוהה ומסורג, מאפשר בקושי לקרן אור קטנה להיכנס לחדר.

חנק שרר בחדר ומדפי מתכת גדולים השתרעו על כל צידו הימני, על המדפים הונחו אחת אחת מבחנות, צנצנות וקופסאות שקופים אומנם הן הכילו דברים שונים אך בהחלט היה אפשר להכליל את כל הדברים הללו לקבוצה אחת, קבוצה שגרמה לי להקיא בכח על הרצפה למרות שניסיתי להתאפק.
חלקי גוף, חלקי גוף של פוקימונים.

הרגשת צריבה עלתה בגרוני עקב ההקאה וראייתי היטשטשה מעט, הפנתי את מבטי לקיר הימני, ואני שמח וגם מתחרט שעשיתי זאת.
בצד השמאלי של החדר בכלובים מוזנחים עד כדי התעללות שכבו פוקימונים.

ספרתי כעשרה איווים בכלוב אחד קטן שיועד אולי לשלושה במקרה הטוב ולאחר שסרקתי ממש את כל הכלובים הגעתי לסכום כולל של כשלושים איווים וכארבעים ממפותחיהם.

כמעט כל הפוקימונים היו רזים עד דמעות ונראו עייפים וחלשים, אפילו גורים קטנים היו שם.
''ג'ייס?'' שאל קול מוכר בקול צורב ''רנדי! רנדי איפה את?!'' נעניתי מיד למשמע הקול המוכר ''אני כאן וגם ג'סי כאן'' השיב הקול אשר הגיע מכיוון כלוב פנימי קטן ומוזנח, רנדי וג'סי היו שם הן נראו רע, אבל טוב ביחס לשאר הפוקימונים.

''אני מצטערת על העיכוב.. הייתי תקוע במגדל מעצבן'' מילמלתי בהתנצלות ''זה בסדר חייבים לצאת מכאן ולשחרר את כולם'' אמרה ג'סי בהחלטוית, כרגיל נראת חזקה למרות מצבה.

''אבל איך?'' שאלתי בעצבנות למראה החדר הסגול ''מאחוריי כל הכלובים יש חלון אוורור קטן, הוא מוביל ישר אל מחוץ לשטח האחוזה עם נצליח להוריד לשם את כולם...'' אמרה רנדי ''אוקיי אבל איך נפתח את כל הכלובים?'' שאלתי ''בעזרתו'' אמרה ג'סי והצביע על איווי קטן וחלוש ''קדימה מולי'' אמרה ג'סי לאיווית הקטנה שלפתע שינתה צורה לפוקימון סגול מוזר חסר צורה מוגדרת ''מה את?'' שאלתי בהפתעה ''אני דיטו, משנה צורה'' השיבה מולי.

מולי יצאה מבין הסורגים בגמישות מופגנת ולפתע שוב החלה לשנות את צורתה עד שהפכה לצורת מפתח סגול בעל מרגש מוזר ''מהר! אני לא יכולה להישאר ככה הרבה'' אמרה מולי מעט בכאב ''אוקיי!'' אמרתי והתחלתי לפתוח את הכלובים, זה אולי לא היה יפה אבל ראשון פתחתי את הכלוב של רנדי וג'סי.

''ג'ייס הם יחכו לנו שם.. הומנים אבל המונים של סוכנים וחיילי צוות רעים'' אמרה רנדי בדאגה ''אל תדאגי'' מילמלתי ''יש לי תוכנית''.
''תוכנית?'' שאלה רנדי ''זה הזמן לפגוש חבר וותיק'' עניתי ולחצתי על הסיכה המוזהבת של האיווי הגאה שלי הצמיד לפרוותי.

אור ירוק נדלק בסיכה ולפתע חלקה העליון נפל וחשף לוח מתגים, על כל מתג היה ציור ''תראה ג'ייס! ציור של שוטר!'' אמרה רנדי מעט משועשעת מכך שלי צייר בעצמו על המתגים ובכל ציור שילב איווי, גם אני הבטתי מעט מושעשע בציור האיווי עם כובע השוטר אך זה לא היה זמן ''תלחצי עליו'' הורתי לרנדי, היא הרימה את כפתה ולחצה.

קול צפצוף ארוך נשמע ואחריו קולו של לי ''המשטרה בדרך'' ואז הקול נעלם.
רנדי עזרה לי להחזיר את המכסה לסיכה ומיד שהבטתי בפתח האוורור ראיתי שצפוייה לנו בעיה רצינית.

הפוקימונים הבוגרים יותר יכלו עוד להשתמש בשארית כוחותם בכדי לרדת במורד התעלה אך הגורים, אשר מנו כעשרים לא יכלו לעשות עוד צעד לבדם ''נצטרך לסחוב אותם'' מלמלה רנדי מעט ברוגז.
''כל מי שנשאר לו כח לקחת גור שייקח!'' צעקתי לכל הפוקימונים, רק כחמישה מכלל הפוקימונים הסכימו והרימו חמישה גורים.

הרמתי גור קטן בעל סרט קטיפה שחור קשור סביב צווארו בפיו והבאתי אותו עד תחילת פתח האוורור, שם שיחררתי אותו ונתתי לו דחיפה קלה בכדי שיחליק במורד הפתח.

כך המשכנו עד שהגענו לגור האחרון, כולם חוץ ממני, רנדי ג'סי וגורה קטנה וחלושה במיוחד בעלת עיניי קריסטל וקולר אדום כאבן רובי שבדיוק עמדנו להוריד.

''חכי רגע אנחנו נלך לסדר את התעלה שתוכלי להחליק במורד שלה'' אמרתי לגורה שמסתבר ששמה רובי ''ג'סי, רנדי תעזרו לי רגע ליישר את החלק הזה הוא קצת התעקם'' אמרתי והן באו לעזרתי.
''תיכנעו את שתסבלו'' נשמע לפתע קול, הסתובבנו בבהלה.
אדם בעל שיער לבן ועיניים צהובות-כתומות קרות קרח עמד מאחורינו, ובידיו רובי.
[/SPOILER]

האיש:
[SPOILER][IMG]http://img-cache.cdn.gaiaonline.com/624ab77b68b32ee332637984676fad74/http://bestuff.com/images/images_of_stuff/210x600/sexy-anime-boys-109110.jpg[/IMG][/SPOILER]

איזה תעלה גדולה. 50קומות!!!
פרק ממש מגניב. מאוד אהבתי.
בעיה אחת: לא הבנתי מי אני!!

נחש:)

אני הגור!!!

חח אולי;)
שמע בו נגיד את זה ככה אולי אתה הגור, אולי אתה האיש הרע, אולי אתה בכלל לא בפרקp=

[SIZE="5"]היי כולם תגיבו לפרק ומה דעתכם על הטריילר לסיפור הבא;)[/SIZE]
[YOUTUBE]http://www.youtube.com/watch?v=DroGJO-7qaY&feature=youtube_gdata[/YOUTUBE]

היום יוצא פרק חדש!
השער שלו יהיה:
[IMG][IMG]http://uploads.upng.co.il/3c7a687976fc14d4218d42.png[/IMG][/IMG]

[size="7"]פרק 16-חלק א'[/size]
[IMG]http://uploads.upng.co.il/3c7a687976fc14d4218d42.png[/IMG]


[SPOILER]''אה אה אה אה'' נשמעה אזעקה בקולות עולים ויורדים, נורות החלו להבהב וצבעו את החדר בהבהובים כחולים ''זה לא נגמר'' אמר האיש בעל השיער הלבן ונעלם בריצה מהחדר.

''בואו'' אמרתי מעט בעצבנות, רנדי, ג'סי ואני החלקנו במורד מערכת האוורור שבפי הגורה, בזמן ההחלקה למטה הרגשתי את הרוח נושבת בשערי וריח עלה באפי-חופש.
המנהרה הייתה חשוכה אך הירידה לא הייתה נורא כל כך ונראה כי רובי, הגורה הקטנה נהנתה מאוד פני שלמרות חולשתה לא הפסיקה לצחקק בקולי קולות.

אט אט המנהרה התבהרה וחשפה קשתות של צבע על קירות המתכת, שבירת האור גרמה להן כמובן ורובי רק צחקקה יותר ויותר.

לבסוף נפלתי אל מחוץ מערכת האוורור ונפלתי על האדמה הקשה היישר אל מחוץ שטח האחוזה-בתוך ערמת זבל אבל זה זניח.
''את בסדר רובי?'' שאלתי כאשר הנחתי אותה ''שוב פעם! שוב פעם!'' היא צחקה בהנאה ''ילדים..'' נאנחתי בהקלה.

כולם היו שם-מגורים ועד בוגרים כל הפוקימונים השווים, שמתי לב שכל הגורים קפצו לעבר כמה מהמבוגרים שהחלו לבכות באושר 'אז הם הפרידו בין משפחות, חוסר פוקימוניות' חשבתי בעצבנות.
לאחר מעט זמן כולם התפזרו לכל הכיוונים והערים 'הם באמת הביאו איווים מכל רחבי העולם' חשבתי לעצמי בזעזוע שהבנתי את היקף הדבר.

נראה כי אפילו רובי נפגשה שוב עם הוריה וקיפצה על גבם בשמחה.
לאחר שכולם התפזרו הגיע גם תורינו ללכת ''אתם באים?'' שאלתי ''כן'' ענו ג'סי ורנדי הן רצו אליי והתחלנו ללכת צפונה.

''ג'ייס חכה!'' אמרה רנדי לפתע והביטה בסקרנות לנקודה כלשהי מאחורינו, סובבתי את ראשי והופתעתי לראות את האיווי בעל סרט הקטיפה השחור יושב לבדו עם אוזניים נפולות ומבט לרצפה ''היי, מה שמך ילד?'' שאלתי את האיווי כאשר התקרבתי אליו, הוא הסיט ממני את מבטו ואמר בלחש ''צ'ופר''.

''למה אתה לא הולך הביתה צ'ופר?'' שאלתי את האיווי הקטן ''כי אין לי בית'' הוא ענה ''מה כוונתך?'' שאלתי בחשש ''עברו שלושה חודשים מאז שנחטפתי, זה היה שהייתי בן חודש ומאז לא ראיתי את הוריי אני זוכר אותם רק במטושטש כי אז עוד הייתי ממש קטן-אני לא זוכר מהיכן באתי, אני בקושי זוכר איך הוריי נראו כל מה שאני זוכר הוא שאבי אמבריאון, אמי אספיאון ויש לי אחות תאומה עם סרט קטיפה ורוד על צווארה-אותה אני זוכר במדויק היינו משחקים כל הזמן יחד עד... שהופרדנו''
''הופרדתם?'' שאלתי בסקרנות ''כן, זוג ליפיאונים-מהמעוצה העליונה'' ''המועצה העליונה?!'' אמרתי בהפתעה ''כן.. הם חיפשו פוקימונים פוטנציאלים להיות חלק מהמועצה.. ונראה כי אחותי נולדה במיוחד בשביל זה... זה הרי ידוע שגורים שנלקחים על ידי המועצה העליונה-לעולם לא חוזרים הביתה'' אמר צ'ופר בכאב.

הבטתי בג'סי ורנדי ''מה נעשה?'' שאלתי כשהלכנו הצידה ''אני אומרת שניקח אותו איתנו, אני בטוחה שבשלב מסויים נעבור ליד מישהו שיזהה אותו!'' אמרה רנדי ''רנדי את יודעת איזו אחריות זאת לטפל בגור קטן כל כך? את, אתם מוכנים לזה?'' שאלה ג'סי בקול רציני, רנדי ואני הנהנו ללא היסוס.

''היי צ'ופר בו הנה'' קראה ג'סי רציני וצ'ופר התקדם אלינו בחשש ''לי קוראים רנדי, זה שפה הוא ג'ייס וזאת ג'סי, תתעלם ממנה היא לא יודעת להיות נחמדה'' אמרה אנדי בקול רך וצחקה שג'סי דפקה לה מרפק, צ'ופר חייך בביישנות ומיד נעמד לצד רנדי, נראה כי הרושם הראשוני שלו היה שעליו להיצמד לרנדי.


''טוב אז לאן עכשיו?'' שאלה רנדי ''בואו נמשיך במסלול הרגיל שלנו אוקיי?'' שאלתי בחיוך ''אוקיי'' כולם ענו בחיוב.

*לאחר ארבע שעות*

''אוקיי די! רנדי אני לא יכול ככה!'' אמרתי משתדל לא להתפרץ, צ'ופר היה על גבי ולעס את האוזן שלי בהנאה כמו שלעס אותה במשך כל השעה האחרונה ''הזהרתי אותכם'' אמרה ג'סי משועשעת.
''צ'ופר חמוד לך קצת לרנדי טוב?'' אמרתי ברכות ''ג..ג''יס'' אמרה רנדי בעצבנות למראי, משתדל לא לצחוק מהאוזן הנפוחה של רנדי ''ג'סי..'' התחלתי לומר ''בשום ואופן לא!'' אמרה ג'סי בחיוך.

''בבקשההה'' התחננתי, ג'סי הביטה בי ואז בצ'ופר ובעיניו הגדולות והתמימות ''רק הפעם! הבטחתם להיות אחראים עליו!'' אמרה ג'סי בריכוך ''קדימה צ'ופ' לך אל דודה ג'סי'' אמרתי בחיוך וצו'פר הקטן מיד קיפץ אל גבה של רנדי וזינק על אוזנה.

''חח תראו הוא נרגם'' גיחכה ג'סי למראה צ'ופר הקטן שנרדם כאשר אוזנה של ג'סי עדיין בפיו ''תני לי'' אמרה רנדי בצחקוק קל והורידה את צ'ופר ''נסחב בתורות?'' שאלה אותי רנדי ''אוקיי, אני ראשון'' הנהנתי ושמתי את צ'ופר על גבי.

''כל מה שידוע לנו על המשפחה של צ'ופר הוא שיש לו הורים-אמבריאון ואספיאון ואחות עם סרט קטיפה ורוד, בטח כמו של צ'ופר רק בצבע אחר'' אמרתי בהרהור ''אנחנו צריכים להתחיל לשאול פוקימונים אם ידוע להם על משפחת איוויים כזאת'' הוסיפה רנדי ''נכון'' השבתי בהרהור.
''מעניין מה הקטע עם המועצה העליונה..'' הוספתי מנצל את העובדה שצ'ופר ישן כדי לדבר על כך ''אתה צודק... מעניין מאיפה צ'ופר בא, המועצה לוקחת רק גורים מאזורים ספציפיים מאוד, אזורים שבהם הגורים יוצאים חזקים וטובים'' אמרה רנדי ''נכון..'' הרהרתי.

''טוב אני אומרת שנעצור לנוח ולאכול, חוץ מזה תראו איזה ירוק כאן אני בטוחה שיש פה פוקימונים צעירים שירצו לשחק עם צ'ופר-לא יזיק לו לשחק קצת'' אמרה ג'סי למראה האחו שמסביבינו ''אוקיי'' אמרנו והתיישבנו.

''צ'ופ, צ'ופר קום חמוד'' אמרה רנדי בעדינות והעירה את צ'ופר ''זמן לאכולף קח'' היא אמרה והושיטה לו כמה גרגירי יער שצ'ופר אכל בתאבון, לא עבר זמן רב וכמה פוקימונים קטנים וצעירים-אייפומים ניתרו מבין העצים היישר אל עבר צ'ופר וקראו לו לשחק עמם ''אל תתרחק!'' קראה אחריו רנדי לפני שנעלם מבין העצים ''ילדים.'' נאנחתי.

''היי תראו את זה'' אמרתי לפתע מעט בעצבנות ''מה?'' שאלו רנדי וג'סי, הבטתי על מפה קטה למטייל שהועמדה באמצע הדרך ונראה כי פנינו אל העיר פסטוריה, עיר שיש עלי שמועות-שמועות שזו היא העיר בה ממוקמות המועצה העליונה, העיר אליה נלקחים כל הגורים ומגודלים שם למטרות חברות במועצה ''איך נעבור שם? שמעתי שיש שומרים בכל הכניסות'' אמרה רנדי מודאגת ''נגיד שאנחנו בדיוק בדרך הביתה והם ייתנו לנו כמובן'' אמרתי בחיוך.
''אבל''
''אל תתנו לצ'ופר לגלות על כך''.
[/SPOILER]

תמונת הפרק:
[SPOILER]המועצה העליונה(קרדיט לי על הכנת התמונה):
[IMG]http://uploads.upng.co.il/0343d37224f07c0ec30302.png[/IMG][/SPOILER]

פרק ממש טוב. נהנתי לקרוא.
נראה שיש לי אהבה רבה ללעיסת אוזניים!!!
יש כמה טעויות כתיב אבל זה בגלל הקלדה מהירה אז לא נורא

אכן! תינוק קטן ומגודל שכמותך די ללעוס אוזניים של אחרים זה לא מנומס!

מתי הפרק הבא?