אסון הזמן!-פרקים אחרונים בהחלט!

[img]http://i45.tinypic.com/2rxefqf.jpg[/img]

[b] [SIZE=1]<div align="Center">התחלה

אני לא אקרא לזה הקדמה אבל זאת ההתחלה של הסיפור
מילותיי האישיות לגבי הסיפור

מישהו יכול לתת הגדרה לזמן?
אף אחד מכם לא חווה את מה שאני חוויתי
סיפור באמת שיקרע לכם את הלב לגזרים
מה קרה אתם שואלים
בזמנים שונים ביניהם תקופת התנ"ך ,קיסרות סין ומלחמת ספרטה ופרס אני וחבריי
ניסינו למצוא את הדבר שנקרא &#39;רשע&#39;
האם הצלחנו ? את זה ניתן לכם להחליט
בעת המשימה האחרונה שלנו איבדנו חבר
אולי בשביל שאר החברים הוא לא החבר הטוב אבל אצלי הוא החבר הכי טוב מהגן
הכול עשינו ביחד ,למדנו לרכב על אופניים ביחד ומה לא.
את ההמשך של הסיפור אתם לא יכולים לנחש ,אולי חוץ מזה שנותרו לנו עוד 7 קמעות למצוא
ואלה שחשבו שאנחנו נמצא את הקמע ה-3 טעו. סילאטון מצא את הקמע ה-3 ובכך חיזק את מעמדו
הסיפור שלי עכשיו מתחלק ל3 חלקים
הסיפור מתחיל מנקודות רבות ומשונות בזמן ,דברים שמאוד יבלבלו אתכם
הנקודה הראשונה בזמן היא שנת 10,000 לפני הספירה
הנקודה הזאת בזמן נורא חשובה ואפילו אנחנו נבקר בה ,לא כולנו אבל נבקר בה.
בנקודה זאת למדנו להאריך את האדם הקדמון ,המלחמות שלו נגד ההישרדות האולטימטיבית
דבר שלא רואים בכל תכנית ריאליטי זולה.
הנקודה השנייה היא המקום הכי רחוק שאפשר להגיע אליו –העתיד בערך בשנת 2040
המקום המופלא שבו הטכנולוגיה שולטת כולנו ראינו סרטים על זה
אבל אף אחד לא יודע מה באמת יש בעתיד ,אולי כדאי שסוף סוף תדעו.
הנקודה השלישית היא הנקודה הכי מסובכת ,הנקודה שאנחנו קוראים לה ה&#39;הווה&#39;
כמובן שלא אחד בהיסטוריה זה משהו אחר ,ההווה בסיפור הזה מתרכז על השנים 1948 עד השנה 2014
שפה כנראה תהיה ההפתעה הגדולה
אני לא מדבר איתכם כרגע כניק ,כמו כל הספרים הגדולים הסופר תמיד פותח בשורות הקדמה משלו
ואלה שלי ,אתם עומדים להיכנס לעולם מסובך ,הוא מאוד אינטנסיבי בשפה שלו ובביטוים שבו.
כמובן שהכול אבל הכול דמיוני ,זה מה שעושה את הסיפור לכל כך יפה וכל כך מעניין מאשר ספר של עובדות
אני מבטיח לכם שהפרק הראשון אמנם לא ירגש אתכם או ימתח אתכם אבל הוא אכן יפתח עבורכם עולם אחר ,אז מה מחכה לנו במערכה הזאת?
תצטרכו לחכות ולקרוא&#33;


ErWiN </div>[/SIZE][/b]

[SIZE=3]פרק 1 בהודעה הבאה&#33;[/SIZE]

[u][SIZE=2]פרק 1:החבר הכי טוב שלי מהגן&#33;[/SIZE][/u]

רעש של מכוניות ציבוריות ,עשן בלתי נפסק ממפעלי תעשייה רבים באזור
קללות של ילדים בני 12 מתחילות ומדרדרות לקרב סכינים ,על יד בניינים גבוהים ליד פארק שומם שעבר על הפארק לילה קשה אחרי שהומלסים ישנו בו ושרפו את המקום ,מלון "פלאזה " משקיף לביתנו וממנו אנו שומעים את המוזיקה של ארוחת הבוקר של הנמצאים במלון
ביינתים אבי מארגן את האוטו לנסיעה ואימי אורזת את המזוודות ומלבישה אותי שהנני עומד על המיטה ומתבונן בה בעצבנות
"אבל למה חייבים לנסוע?"
תמיד הייתי נודניק כשהייתי קטן ,אף פעם ההורים לא סיפרו לי כלום זה גיל כזה כשאתה בן 5 הכול אחרת בשביל המבוגרים אתה סתם עוד ילד קטן שצריך לדאוג לו .
"אמרנו לך כבר ,ניו יורק זה לא מקום טוב בשבילנו " הסבירה אימא שלי
"אבל מה אני יגיד למייקל וג&#39;ון?" באותו רגע הדבר שעניין אותי מכל הוא חבריי ,כאשר אנחנו עומדים לעזוב את ארה"ב ולעבור למקום אחר ,חדש ובו אני לא מכיר אף אחד זה דיי קשה לא לחשוב על החברים שלך שגדול איתך בתור שכנים
"אתה לא תספיק להיפרד מהם לצערי" אמרה אימי בצער
"מה? אבל השארתי אצלם את הלגו שלי &#33; זה לא פייר&#33;" באותה תקופה הייתי נוהג לזרוק משהו על הרצפה ולצאת מהחדר ,גם עכשיו עשיתי זאת ,זרקתי את הכובע גרב שאימי שמה עליי ויצאתי והיא בקריאות אחריי
"ניק &#33; תחזור הנה ניק&#33;" היא עומדת בחדר וצועקת
זה באמת עצבן למה חייבים לנסוע בפתאומיות ולעבור מקום ,למקום שאף אחד לא מכיר אותך
זה השאיר בי פצע נפשי ,אמנם הפצע הגליד ועבר אבל זה הגיע למצב שלא דיברתי עם הוריי כל הנסיעה עד לשדה התעופה
התבוננתי מהחלונות הענקיים של הטרמינל על המטוסים ,לטיסה שלנו קראו &#39;טיסה 3.4.2 &#39;
עוד לא ידעתי לאן אנחנו עומדים לטוס ,רק ידעתי שזה עומד להיות רחוק ,כי ארזנו את כל הבית.
מלא אנשים יש בשדה תעופה ,מה כולם ממהרים לעזוב את השטח שהם דורכים עליו ?
מה שונה במקום אחר ,אלה השאלות שהיו לי אז ,שעליהן לא קיבלתי תשובה
"טיסה 342 נא לגשת לשער היציאה שלכם ,תודה " הגיע קול מהכריזה ואבא שלי ישר אמר :"יאללה עולים "
אימא שלי ניסתה לעודד אותי ועשתה לי פרצוף שמח "עוד מעט נגיע לבית החדש שלנו "
לא הזיזו לי כל הדברים האלה וכל השטויות שהם מאכילים אותי
אבל את התשובות שלי אני אקבל בבית החדש שלי .

אף פעם לא הבנתי איך אני מדבר אנגלית ולמה בבית זה שונה ,עם חבריי מייקל וג&#39;ון דיברתי בשפה אחת שבה יש הרבה מילים שלא ידעתי
ובבית עם אימא ואבא ידעתי לדבר שפה אחרת ואותה למדתי כשפת אם בביתי ,אם הייתי משתמש בשפה הזאת בחוץ אף אחד לא היה מבין אותי וזה הכי מעצבן שאתה מנסה להסביר למישהו משהו אבל הוא לא מבין מילה אחת שיוצאת לך מהפה.
&#39;עברית&#39; קראו לזה הוריי .
המטוס היה ענקי ,המחלקה הראשונה הייתה יותר גדולה מהבית שלנו בניו יורק
אבל לא ישבנו במחלקה הראשונה ,עברנו כמה מסדרונות גדולים והגענו בסוף למחלקה האחרונה
היא הייתה קטנה מאוד יחסית לראשונה
ישבנו בצפיפות ואני ישבתי ליד החלון ,ראיתי איך המנועים מתחילים ומניעים את הגלגלים שנוסעים במהירות במנחת, ופתאום המטוס התחיל להמריא ,תחושה כזאת אין מילים פשוט
העיניים שלי כל הזמן היו על הבניינים הגבוהים שפתאום סתם נראו לי כמו נמלים
העיניים שלי שרפו קצת ,עם ידי גירדתי את העין שלי
כנראה נרדמתי ,מצאתי את עצמי קם ורואה חצי מהמטוס ישן
הייתי עייף וחזרתי לישון כשקמתי כבר הרגשתי אור בעיניים
מישהו העיר אותי "ניק .. תקום .. ניק " אמרה אימי
"מה .מה קרה ?" שאלתי אותה בפיהוק
"הגענו לבית החדש שלנו" אמרה בשמחה
לפתע כל האשליה התנפצה ,חלמתי שאני שוב משחק בגינה מתחת לביתי עם מייקל וג&#39;ון
הפעם הזאת אני התחבאתי בבית העץ שבנינו ,ומייקל ספר ,הוא לא יודע לספור עד 10 ,אפילו שבגן לימדו אותנו איזה 50 פעמים ,ג&#39;ון התחבא מאחורי השיח ואני בבית העץ
מייקל סיים לספור והתחיל לחפש אותנו ,ג&#39;ון יצא בריצה ומייקל אחריו ,שניהם נפלו לשלולית בוץ כאשר בו זמנית ג&#39;ון אומר :"1 ..2 ..3 מייקל&#33;" בזמן שהוא צוחק כמו משוגע
ירדתי מבית העץ לאט וכמובן לא הרשיתי רק להם להנות קפצתי על שלולית הבוץ וכולנו צחקנו והתגלגלנו
אבל זה היה רק חלום.
הגענו לטרמינל שוב ,הפעם הוא היה קטן מאוד ,ראיתי את ההבדל ישר ,אפילו מבחוץ ראיתי את המנחת שהיה קטן פי 5 משדה התעופה בניו יורק
לפתע שמעתי כל מיני קולות שדיברו ,השפה הזאת נשמעה לי מוכרת
זו לא הייתה האנגלית ,הם דיברו עברית&#33;
השפה שהיחידים שדיברו אותה הם אני והוריי ,סוף כל סוף אני שומע אותה אצל עוד מישהו
זה היה החלק הכי כיף בכל הטיסה.
אבא שלי לקח מונית והתחלנו לנסוע ,הוא והנהג התבדחו על איזה משחק כדורגל שהיה בטלוויזיה
ואימא שלי הניחה את ראשה וחשבה על משהו
היא נראתה עצובה מעט
"מה קרה אימא?" שאלתי אותה
והיא כמו תמיד עם התשובות שלה "כלום ..אני בסדר"
נמאס שהיא מתחמקת מלספר את האמת.
הבטתי מחוץ לחלון ,בישראל אין גשם ורוח כמו בניו יורק ,זה שונה בהרבה ממה שחשבתי
כשיצאנו מהמונית הגענו לשכונה קטנה שבה ראיתי ילדים רצים ומשחקים ,אישה זקנה יושבת במפרסת וסורגת ואז נכנסו לבית החדש שלנו
"וזה הבית &#33;" אמר אבא בהתלהבות יתר למרות שאני עדיין הייתי מאוכזב
הבית היה נורא גדול ,לא ציפיתי לזה
בחדר הכניסה הייתה נברשת ענקית על התקרה שהקרינה עלינו מהזוהר שלה
המדרגות לקומה השנייה ישר הראו לי "שם החדר שלך " אמרו לי הוריי וחיכו שאני יעלה
כילד בן 5 זה לא הזיז לי
אבל כשעליתי למעלה ראיתי שלושה חדרים
האמצעי היה שלי ומימינו ,החדר היה נעול ,
נכנסתי לחדר האמצעי ונדהמתי לגלות שהחדר שלי בניו יורק עבר ממש בדיוק לחדר חדש וטוב יותר&#33;
זה היה הרגע המאושר ביותר בכל המעבר הזה


"כדאי שתקום ניק כבר שבע" אומרת אימי בבוקר כאשר אני עייף ועוד במיטה מתכרבל ואין לי כוח ללכת לגן החדש
"אני לא מרגיש טוב" השקרים האלה תמיד עבדו כשהייתי קטן מאוחר יותר כשהתבגרתי זה לא כזה עבד.
"קדימה ניק תקום ,יהיו לך הרבה חברים חדשים" הוסיפה אימי כאשר היא עלתה עליי שאני משקר
"נו טוב" אמרתי לה וקמתי להתלבש לגן החדש .
היציאה לגן הייתה כרוכה כולה רק ב5 דקות הליכה מהבית שלנו
וכשהגעתי הגננת הגיעה ואמרה :"שלום ..אתה בטח ניק " הביטה בי במבט כאילו אני איזה אידיוט ,ילד קטן וחמוד שלא יודע כלום .
כמה ילדים ראו אותי והתחילו לצחוק עליי "איזה ילד מוזר" אחד מהם אמר.
ניסיתי להתעלם אבל במקום זה אמרתי לאימי "אני רוצה הביתה" והיא הביטה בי בחזרה והבינה למה
"תראו איזה שיער יש לו " אמר ילד אחד בלגלוג.
"תעזבו אותו הוא ילד חדש וצריך לכבד אותו לברוכה הבאה " אמרה הגננת לילדים
התחלתי לבכות ,הדבר הראשון שעשיתי בגן ,לא ציור להורים ,לא פאזל ואפילו לא לגו
בכיתי מרוב שהילדים נראו לי כל כך מאיימים ומפחידים
אבל אז יצא מפתח הגן ילד אחר ,הוא נראה שונה מכל השאר ,הוא הגיע עד אליי ואמר:
"שלום.. ברוך הבא לך ,אני טוני " אמר הילד הזה וחייך
מאז הבנתי שטוני יהיה חבר טוב שלי אבל זאת רק ההתחלה של ההתבגרות שלנו והחברות שלנו.

חול נמצא על פניהם ,לכלוך ואבק רב ,המכונה הייתה מכוסה בקש שהיה בצריף
השמש לא זרחה על הצריף אבל היה בתוכו חם מאוד.
צעקות מבחוץ הועידו להם שזה המיקום הנכון "תחי ספרטה&#33;" צעקו בחוץ
"אז .. נראה לכם שהגענו?"

[b]בפרק הבא:
נגלה עוד סיפורים על הילדות שלי ,הקשיים והחברות שלי עם טוני &#33;
בפרק הבא:
פרק 2:זריחת עולם חדש&#33;
[/b]

פרק די יפה,ההקדמה מסתורית ומעניינת,אחלה סיפור.

ואאהה יפה מאוד&#33;&#33;&#33;

אהבתי,אבל מה הסיפור עם הילדות שלו תקדם את הסיפור הזה?

[quote][i]Originally posted by FaNtAsY AnGeLIght[/i]@Dec 25 2009, 02:31 PM
[b] ואאהה יפה מאוד&#33;&#33;&#33;

אהבתי,אבל מה הסיפור עם הילדות שלו תקדם את הסיפור הזה? [/b][/quote]
כן אני אקדם אותו

שמח שהסיפור הבא יצא לדרך
פרק טוב שאפשר ללמוד ממנו הרבה

תודה אספי
עוד תגובות

אחי חזק&#33;
מקווה שהסיפור הזה יהיה מוצלח כמו הקודם&#33;

תודה ירין &#33;
שבת שלום לכולם עוד תגובות

סוף סוף מצאתי זמן שאני יכול לקרוא&#33;
אני אישית מאוד אוהב שכתבת את סיפור הילדות של הדמות, אני בטוח שזה מרמז על ההמשך שיבוא כי אם לא זה אולי היה מיותר. לפני ההערות הרציניות שלי אני אתחיל עם ההערות הקטנוניות:

[quote][b]אבל מה אני [u]יגיד[/u] למייקל וג&#39;ון?" [/b][/quote] פועל בעתיד בגוף ראשון מתחיל בא&#39; ולא בי&#39;. לכן צריך להיות אגיד ולא יגיד.

[quote][b] על החברים שלך [u]שגדול[/u] איתך בתור שכנים[/b][/quote] טעות הקלדה. זה אמור להיות שגדלו

[quote][b]ואז [u]נכנסו[/u] לבית [/b][/quote] ועוד טעות הקלדה. זה אמור להיות נכנסנו.

עכשיו להערות המרכזיות.
אם הבנתי נכון את הפרק אז ניק של ההווה מספר על סיפור הילדות שלו. אם זה ככה כל הסיפור צריך להיות בעבר לדוגמא: [quote][b]"כדאי שתקום ניק כבר שבע" [u]אומרת[/u] אימי בבוקר [/b][/quote]צריך להיות אמרה.
דבר שני שהפריע לי הוא התיאור של החשיבה של ילד בן 5. בהרבה נקודות בסיפור אתה מתאר את החשיבה של ילד בן 5 אבל היא לא תואמת לילד בן 5. בגיל 5 האופי שלך בדר"כ מפונק, עקשן, צר ראיה (לא רואה את הצדדים השונים בכל מעשה) וילד בן 5 לא מתוסכל אלא יותר מעוצבן. תסכול זה רגש יותר בוגר לדעתי כי לתסכול אתה צריך להבין את המצב שאתה רוצה שיהיה והמצב שקורה והרגע שיש פער בין הרצוי למצוי אז יש תסכול (הערה מסובכת מקווה שזה ברור. אם זה לא ברור אז לא נורא.) בקיצור הילד שתיארת נשמע לי נורא מתוסכל ובוגר לעומת מה שילד בן 5 צריך להיות.
התיאורים השתפרו. כל הכבוד&#33;
האמת שנורא קשה לי לתת תגובה בונה כי קשה לי לנסח בדיוק את מה שהפריע לי.
אם הטעויות יחזרו בפרקים הבאים אני אנסה לנסח את ההערה בצורה כזאת או אחרת.

מזל טוב על הסיפור המשך
ובהצלחה&#33;
רוב

[quote][i]Originally posted by rob[/i]@Dec 27 2009, 08:39 PM
[b] סוף סוף מצאתי זמן שאני יכול לקרוא&#33;
אני אישית מאוד אוהב שכתבת את סיפור הילדות של הדמות, אני בטוח שזה מרמז על ההמשך שיבוא כי אם לא זה אולי היה מיותר. לפני ההערות הרציניות שלי אני אתחיל עם ההערות הקטנוניות:

פועל בעתיד בגוף ראשון מתחיל בא&#39; ולא בי&#39;. לכן צריך להיות אגיד ולא יגיד.

טעות הקלדה. זה אמור להיות שגדלו

ועוד טעות הקלדה. זה אמור להיות נכנסנו.

עכשיו להערות המרכזיות.
אם הבנתי נכון את הפרק אז ניק של ההווה מספר על סיפור הילדות שלו. אם זה ככה כל הסיפור צריך להיות בעבר לדוגמא: צריך להיות אמרה.
דבר שני שהפריע לי הוא התיאור של החשיבה של ילד בן 5. בהרבה נקודות בסיפור אתה מתאר את החשיבה של ילד בן 5 אבל היא לא תואמת לילד בן 5. בגיל 5 האופי שלך בדר"כ מפונק, עקשן, צר ראיה (לא רואה את הצדדים השונים בכל מעשה) וילד בן 5 לא מתוסכל אלא יותר מעוצבן. תסכול זה רגש יותר בוגר לדעתי כי לתסכול אתה צריך להבין את המצב שאתה רוצה שיהיה והמצב שקורה והרגע שיש פער בין הרצוי למצוי אז יש תסכול (הערה מסובכת מקווה שזה ברור. אם זה לא ברור אז לא נורא.) בקיצור הילד שתיארת נשמע לי נורא מתוסכל ובוגר לעומת מה שילד בן 5 צריך להיות.
התיאורים השתפרו. כל הכבוד&#33;
האמת שנורא קשה לי לתת תגובה בונה כי קשה לי לנסח בדיוק את מה שהפריע לי.
אם הטעויות יחזרו בפרקים הבאים אני אנסה לנסח את ההערה בצורה כזאת או אחרת.

מזל טוב על הסיפור המשך
ובהצלחה&#33;
רוב [/b][/quote]
תודה ואני אשתפר
התיאורים שופרו יחד עם זאת שהורדתי את הקוים הדפוקים האלה של ישראל ,2009 ,ספטמבר
והתחלתי לתאר פשוט את המקום והשנה

[u]פרק 2: זריחת עולם חדש&#33;[/u]

אותם רגעים אלה ,שנותנים לך להרגיש מישהו שייך לחברה
אחרי שהילדים צחקו עליי פגשתי את טוני הוא התחיל במשפט מאוד יפה :"שלום לך ,ברוך הבא ,אני טוני"
"איך קוראים לך?" הוא שואל אותי
לא עניתי לו תחילה אבל אימי הסתכלה עליי ורמזה לי שאני צריך להציג את עצמי כרגע
"ניני... ..ניק " רגע של ביישנות עבר אצלי אבל זה חלף ברגע אחד
"בוא נשחק במשהו " הציע לי טוני חברי וכמובן שהסכמתי ,אימי הלכה חזרה הביתה ואני נשארתי בגן
אני וטוני שיחקנו בלגו המשחק האהוב עליי ביותר בילדותי
בנינו מגדל ענקי שהוא היה הצריח של ארמון בהיסטוריה
פיסלנו גם בקתה קטנה ,מעץ אבל שונה מכל שאר הארמון וממנה יוצאים שלושה חברים

"אז ..נראה לכם שהגענו?"
השאלה הזאת טעתה הרבה זמן כאשר הם יצאו מהצריף
ארמגדון ,סטיוארט ופיס יצאו מהצריף עם הלבוש החדש שארגנו לעצמם לתקופה הזאת
"כמו מה זה נראה לך?" שאל ארמגדון בציניות אחרי שפיס שאל שאלה לא במקום
אנדרסון נראה היחיד שמודאג הוא נראה ממש כאילו קרה משהו חמור
"מה קרה סטיוארט?" שאל ארמגדון את סטיוארט כאשר אנדרסון מחפש בצג של מכונת הזמן מה הטעות
הוא מנסה להגיד משהו אך לא מצליח
הוא אומר :"טעינו .. " במין מבטא כזה כאשר הוא בולע טון של רוק אחרי לחץ עמוק
"מה זאת אומרת טעינו?" שאל בחזרה פיס
הטעות שלהם הייתה גורלית ,הם הגיעו יומיים אחרינו במקום יומיים לפנינו ולעזור לנו ,עכשיו הסיכויים למצוא אותנו קלושים.
ליאונידס מלך ספרטה לא הבין לאן נעלמנו ,הוא רק ידע שהייתה לוחמת צעירה ואמיצה ששמה דון והיא נעלמה ביחד עם חבריה ,חוץ מחבר אחד שגופתו נשארה בשדה הקרב ,מדממת וגוססת .
החיילים הרימו את טוני ונתנו לו לשכב.
"אני יביא לך את המטפל הכי טוב שלי " ניסה לעודד ליאונידס כאשר מחזיק בידו של טוני וטוני מקיא דם והרבה ,זה כבר היה סופו של טוני ולא היה מה לדבר.
"קח את זה " אמר בקושי רב טוני והושיט ליאונידס את הקמע שלו .
"מה זה ?" שאל ליאונידס אחרי שהוא לא ראה יותר מדי דברים כאלה בחייו .
טוני התקשה לדבר הוא לא יכול להוציא מפיו מילים באותו רגע.
"כשהם יבואו.. תן להם את זה ותגיד לניק שהוא ..." אמר טוני בקשיים וליאונידס כמעט ובוכה
"מה להגיד לניק?" שואל שוב ליאונידס כאשר טוני לא הספיק לומר את זה.
"תגיד לניק שהוא.. החבר הכי טוב שלי מהגן &#33;" אומר טוני וראשו נופל הצידה ועיניו נסגרות.
כנראה שזה הסוף.
ארמגדון התקדם ועמד ,הוא ראה את גופו של טוני שוכב מת על הרצפה כשליאונידס ושאר החיילים עומדים סביבו הוא התקדם ואמר לסטיוארט ולפיס :"בואו &#33; מהר&#33;"
והוא רץ לעבר טוני ביחד עם אנדרסון ופיס.
"מה קרה לו?" שאל ארמגדון נסער כשהוא מחזיק את ידו הקרה של טוני
"אתה מכיר אותו ?" שואל ליאונידס את ארמגדון ובוהה בהם ,אחד אחד הוא מסתכל עליהם.
"בטח שאני מכיר אותו " אומר ארמגדון
"מאיפה ?" שואל בסקרנות חזרה ליאונידס
וחיכה לקבל תשובה.


"קדימה תמסור לי &#33; אני פנוי "
"תמסור כבר זה אצלי "
מסירה קלה מטוני לעבר הרחבה של השער השני ,נגיעה קטנה בכדור מהצד שלי וזה "גול&#33;&#33;"
התנפלנו אחד על השני ועל קבוצתנו שניצחנו את ו&#39; 2 במשחק כדורגל באחת ההפסקות
וזאת כיתה ו&#39; אצלי ,הכיתה הכי מוזרה ,בעיקר במדינה שלא שלך .
אבל אחרי שפגשתי את טוני הכול ישתנה 6 שנים שאנחנו כבר באותה כיתה ואנחנו תמיד ביחד.
"כל הכבוד על ההכנה " אני אומר לטוני ומחמיא לו כמו חבר טוב
"אולי הבישול שלי היה טוב אבל הבעיטה שלך לסיום הייתה מצוינת&#33;" הוא אומר לי בחזרה.
שנינו צוחקים ונהנים בחזרה הביתה כאשר אנחנו מזיעים ורעבים.
"אימא אנחנו בבית&#33;" אני צועק לאימי שהיא כנראה במטבח או בסלון
כבר התרגלתי להגיד &#39;אנחנו&#39; בבית ,טוני נמצא אצלי הרבה בבית ואני אצלו
כשאנחנו חוזרים הביתה אנחנו חוזרים לבית של אחד מאיתנו ,וזה לא ירגיש לנו הבדל גדול מדי.
"אז איך היה בבית הספר חמודים ?" שואלת אימי את שתינו איך היה היום וכרגיל נענה לה שהיה כיף ושוב ניצחנו.
הביקורים האלה היו בתדירות גבוהה ,זה התחיל להסתיים כאשר הגענו לכיתה ט&#39; ושם גילינו את היכולות שלנו.

"אני יוצא לבית ספר אימא " אני מודיע לאימי לפני שאני יוצא מהבית
"בסדר . בהצלחה במבחן במתמטיקה&#33;" היא צועקת לי חזרה.
אבל אני כבר הייתי בחוץ מזמן ועליתי על האופניים שלי ונסעתי לקרוא לו
"קדימה טוני&#33; בוא רד&#33;" אני צועק לו מתחת לחלון
"רק דקה אחי&#33;" הוא עונה לי וכבר אני רואה אותו יוצא מהמסדרון החוצה שאופניו בידיו והוא עולה עליהם ואנחנו מתחילים לנסוע.
כמו כל בוקר עוברים במוסך של יעקב ,שישמן לנו את השרשרת מעט.
"יעקב? " אנחנו שואלים אם יש מישהו
ואז הדבר הכי נורא שקרה יכול לקרות והוא קרה.
ראינו את המוסך ריק והוא השאיר מכתב

[i]לניק וטוני יקיריי &#33;
אני מאוד מצטער אבל אני עוזב את ישראל ואת העסק שלי כמוסכניק אני יוצא לאמריקה כדי לפגוש את בני ולחיות שם חיים חדשים ,בבקשה קחו את המוסך וטפלו בו ,שפצו את האופניים שלכם ומי יודע אולי פעם אלה יהיו אופנועים &#33;
אגב השארתי לכם מפתחות רזרביות שתוכלו להיכנס
באהבה יעקב.

נ.ב .בהצלחה במבחן במתמטיקה [/i]

זה היה המכתב שהוא השאיר ,מאז המוסך שלנו ואנחנו עושים בו מה שבראש שלנו
אבל זה לא הדבר היחיד שגילינו
קראנו בעיתון איזה ידיעה על חבורת "בייקרים" ,בייקרים זה רוכבי אופניים ותיקים ומקצוענים
שמצילה את השכונות שלה מפשע כשהם עם אופניים ומכשירים שהם בנו
זה נתן לי ולטוני רעיון חדש ,לפתוח את המועדון שלנו ולהציל את העיר שלנו מפשע ,זה בא לידי ביטוי בסיפור שכולכם מכירים
זה היה אחרי שנה , ב1 לספטמבר שלנו בכיתה י&#39; בשנת 2009 כאשר אנחנו נוסעים לבית הספר
אני שומע צפירה חזקה מאחוריי ,נהג משאית שנוסע במהירות ולא עוצר ,אני רואה שמאחוריו ישנם ארבעה או חמישה ניידות משטרה ,אני מבין שזה פושע נמלט :"טוני&#33; ,בוא נעזור להם לתפוס את החמור "
אני אומר.ומאז זאת זריחת העולם החדש שלנו&#33;

כשגופתו מוטלת מתה וחסרת אוויר בידיו שואל אותו שאלה ליאונידס
"מאיפה אתה מכיר אותו ?"
"זה הבן שלי &#33;" אומר ארמגדון

[b] בפרק הבא:
איך טוני הוא בנו של ארמגדון?
פרק 3:סיפור מצד אחר&#33;
[/b]

הבן שלו&#33;? :XD:
הסיפור שלך משתפר אחי

מפתיע&#33;
פרק טוב

הערות קטנונית:
[quote][b]שואלת אימי את [u]שתינו[/u] איך [/b][/quote] הם בנים אז אמור להיות שנינו ולא שתינו
[quote][b]"אני [u]יביא[/u] לך את המטפל הכי טוב שלי " ניסה לעודד ליאונידס [/b][/quote] פועל בגוף ראשון בעתיד מתחיל בא&#39; ולא בי&#39;. אמור להיות אביא ולא יביא.

בכללי אני מחכה שהתיאורים שלך יעלו רמה. למרות שהם השתפרו מאוד הם עדיין בינוניים.

מחכה לפרק 3&#33;
רוב

עלילה ממש יפה ,אהבתי ת&#39;פרק(יותר טוב מקודם...) :) ,רק תעבוד על סימני פיסוק,זה מבלבל לקרוא ככה...