פרקים בהמשכים;

[URL="http://pokemons.co.il/forum/index.php?showtopic=20116/"][IMG]http://up197.siz.co.il/up3/3dm02itkmkmj.png[/IMG][/URL]

טוב, חשבתי על פרוייקט חדש לפורום ומצאתי.
נעשה מין סיפור בהמשכים, אבל שכל אחד כותב פרק באורך מלא ומושך את הסיפור לכיוון שלו.
כדי שהסיפור לא יתבלגן ויהרס אני פותח מראש נושא הרשמה.
בנושא הזה תרשמו ואני אפרסם כאן את רשימת הרשומים ואת התאריך שבו עליהם לפרסם את הפרק.
נא להצטייד ביצרתיות ופתיחות לרעיונות אחרים.

הבהרה: בסיפור תוכלו להגיב תגובות בונות כמו בכל סיפור אחר, רק שהכותב משתנה מפרק לפרק.

הודעה! מחר יתפרסם הפרק הראשון ורשימת הזמנים לפרסום הפרק. יש לפרסם את הפרק בדיוק בזמן שנקבע, אלא אם דיברתם איתי מראש.
ברגע שתפרסמו את הפרק תעברו לסוף הרשימה.

כל מי שרוצה עוד להרשם, יכול להרשם מתי שירצה עד סוף הסיפור, בתנאי שיקרא את כל הפרקים שפורסמו. הרשמה תבוצע אך ורק בה"פ.

נא להגיב פה יותר, עד מחר כשיפורסם הפרק.

יש לתת לפרק שם

פרקים שפורסמו
[URL="http://pokemons.co.il/forum/showpost.php?p=530010&postcount=7"]פרק 01/דלת נפתחת[/URL] פורסם ע"י zuran
[URL="http://pokemons.co.il/forum/showpost.php?p=530010&postcount=8"]פרק 02/המכתב[/URL] פורסם ע"י rob
[URL="http://pokemons.co.il/forum/showpost.php?p=530010&postcount=10"]פרק 03/יוקי[/URL] פורסם ע"י Watermelon
[URL="http://pokemons.co.il/forum/showpost.php?p=530010&postcount=15"]פרק 04/המפגש עם המזל[/URL] פורסם ע"י LordAbizi
[URL="http://pokemons.co.il/forum/showpost.php?p=530010&postcount=20"]פרק 05/השכנה[/URL] פורסם ע"י ShiNZo
[URL="http://pokemons.co.il/forum/showpost.php?p=530010&postcount=33"]פרק 06/מלאך הייעוד, מיקארו[/URL] פורסם ע"י zuran
[URL="http://pokemons.co.il/forum/showpost.php?p=530010&postcount=34"]פרק 07/כשגורל ואקראיות נפגשים[/URL] פורסם ע"י Watermelon
[URL="http://pokemons.co.il/forum/showpost.php?p=530010&postcount=40"]פרק 08/מיתוס[/URL] פורסם ע"י LordAbizi
[URL="http://pokemons.co.il/forum/showpost.php?p=530010&postcount=47"]פרק 09/אשטון[/URL] פורסם ע"י נדובי ההגי
[URL="http://pokemons.co.il/forum/showpost.php?p=530010&postcount=68"]פרק 10/כשישויות נשברות[/URL] פורסם ע"י Konoha Shinobi
[URL="http://pokemons.co.il/forum/showpost.php?p=530010&postcount=83"]פרק 11/השולחן העגול[/URL] פורסם ע"י zuran
[URL="http://pokemons.co.il/forum/showpost.php?p=530010&postcount=95"]פרק 12/המדבר[/URL] פורסם ע"י LordAbizi
[URL="http://pokemons.co.il/forum/showpost.php?p=530010&postcount=101"]פרק 13/הנבואה האמיתית[/URL] פורסם ע"י zuran
[URL="http://pokemons.co.il/forum/showpost.php?p=530010&postcount=108"]פרק 14/ראי הזמן[/URL] פורסם ע"י נדובי ההגי
[COLOR=#0066cc][URL="http://pokemons.co.il/forum/showpost.php?p=596936&postcount=112"]פרק 15/קריסת מערכת[/URL][/COLOR] פורסם ע"י LordAbizi
[URL="http://pokemons.co.il/forum/showpost.php?p=601399&postcount=119"]פרק 16/הסגל החדש של מקיוואלי[/URL] פורסם ע"י נדובי ההגי

[B]תאריכי פרסום[/B]

Konoha Shinobi - 9.4
LordAbizi - 16.4
zuran - 23.4
30.4 - נדובי ההגי

אני רוצה להרשם!
נשמע ממש מגניב

טוב אני אנסה.
אבל מה יהיה הנושא הכללי של הסיפור?
כי אז אחד יתחיל בפרק מותח על איזה בלש שמגלה תעלומה גדולה בקשר לרצח של איזה פוליטיקאי.
פרק אחרי זה מגלים שהוא נהרג ע"י מכת ברק של פיקצ'ו.
ואז מגלים שזה לא היה פיקצ'ו אלא חייזר שבא מכוכב אחר עם טכנולוגיה סופר-מתקדמת.
ולבסוף מתברר שזאת חייזרית מושכת ונרקם רומן בינה לבין הבלש.

זה לא נשמע טוב.

זה יהיה בפיקוח. אבל בכללי הרעיון הוא שאתה מקדם את העלילה לקו מסויים אבל אין לאף אחד מושג לאן זה יתקדם. זה גם אתגר ליצרתיות והדמיון.

נרשם

הודעה! מחר יתפרסם הפרק הראשון ורשימת הזמנים לפרסום הפרק. יש לפרסם את הפרק בדיוק בזמן שנקבע, אלא אם דיברתם איתי מראש.
ברגע שתפרסמו את הפרק תעברו לסוף הרשימה.

כל מי שרוצה עוד להרשם, יכול להרשם מתי שירצה עד סוף הסיפור, בתנאי שיקרא את כל הפרקים שפורסמו. הרשמה תבוצע אך ורק בה"פ.

נא להגיב פה יותר, עד מחר כשיפורסם הפרק.

[b]פרק ראשון/דלת נפתחת[/b]

דלת נפתחת. ועוד דלת. ועוד דלת. חושך מסביב רק אור לבן, זורח, הבוקע דרך דלת לבנה. ועוד דלת. ועוד דלת. הרגשתי שמשהו לא אמיתי אבל כן אמיתי. משהו יקרה. צעדתי ברגל יחפה אל הדלת הראשונה ורוח חזקה נשבה והרעידה את כותנת הלילה שלי ואת שיערי החלק. מצמצתי בעיני התכולות כי התקשתי לראות. נגעתי במשקופי הדלת ועברתי את הדלת הראשונה ואז את השנייה והאחרונה. עמדתי על צוק, מתחתי הים הגועש, מעלי ענני סערה הממשמשת ובאה ומלפני השמש השוקעת בגווני ארגמן, עוד רגע ותשחיר. צעדתי עד שרגלי עמדו על שפת הצוק, כמעט מרחפת. הרמתי את ידי וטבעת הזהב היקרה שלי החליקה מהאצבע, טבעת היהלום הקסום שלי, אותו יהלום שמחליף את צבעיו בין היום ללילה. ניסיתי לתפוס אותה אך היא דאתה אל הים שפער פיו לקבלה. הסתובבתי לאחור בעיניים דומעות וראיתי שהדלת נעלמה, אבל במקומה נמצאת הטבעת שלי, מרחפת באוויר. התפלאתי איך היא הגיע לכאן ואף יותר איך היא עפה באוויר אבל למרות זאת תפסתי אותה. באותו רגע הכול נעלם, הכול השחיר. רק אני והטבעת. תהום.

התעוררתי שטופת זיעה, מיהרתי לבדוק את עצמי. שיער קלוע בצמה. כותונת לילה שלמה. הטבעת עדיין על האצבע. "מזל שזה היה רק חלום." מלמלתי לעצמי אך אני יודעת, משהו בחלום לא היה דמיוני, אני מרגישה שהחלום יתגשם.

"מה? זה מה שחלמת? איזה חלום מוזר, הינאטה" הגיבה איזומי כשסיפרתי לה על החלום. איזומי היא החברה הכי טובה שלי עוד מאז שהיינו קטנות. אנחנו שונות באישיות אבל אנחנו שתינו אוהבות לבלות בדיוק באותם דרכים. איזומי די יפה, יש לה שיער חום שמגיע לה עד לכתפיים ואסוף תמיד בקשת, היא די בהירה והעיניים שלה ירוקות כמו עיניים של חתולה קטנה. אני מאוד אוהבת את השיער שלה אבל היא דווקא אומרת שיש לה שיער מכוער והשיער השחור שלי יותר יפה.
"טוב, זה סתם חלום." אמרתי לה, "למרות שאני עדיין מרגישה שיש בחלום הזה משהו אמיתי, שהוא יתגשם איכשהו."
באותו רגע צלצל הפעמון וכולם התיישבו במקומות שלהם, איזומי התיישבה במקומה, שורה אחת מאחורי. המורה נכנס לכיתה, הקריא את השמות והחל ללמד ספרות. המורה ביקש לפתוח בעמוד מסוים וביקש ממני להקריא. הבטתי בעמוד וכמעט קפאתי, שם השיר היה: "טבעת תהומית"
התחלתי להקריא ובתחילה קולי רעד אך גרגרתי בגרוני והשבתי לו את בטחונו. "הוי טבעתי היקרה/מה ארצה לשוב אלייך מן החשכה" הקראתי מהשיר, "כי הנה אבדת לי/ביום האפלה/ כי הנה בגללך אהובתי/ יאבד האור לעולמים"
כשסיימתי לקרוא הבטתי אחורה אל איזומי בעיניים מתחננות לנחמה והיא סימנה לי תנועה של: 'תירגעי, הינאטה, זה רק צירוף מקרים.' אבל הייתה לי תחושה שיש כאן מסר. משהו קורה ומישהו מנסה לרמוז לי על כך.
פיצוץ עז נשמע בבית הספר ואחריו התחילו צרחות של פחד ותדהמה. גלי הרעד שיצר הפיצוץ הדהדו בבית הספר. המורה רץ מחוץ לכיתה כדי להגיע אל מוקד ההתפוצצות ואנחנו, אלו שלא צרחו בפאניקה, רצנו אל החלון להסתכל. הפיצוץ התרחש בכיתה שמתחתנו, ולמזלנו הרב הכיתה שלנו לא התמוטטה כי כנראה הפיצוץ לא היה חזק דיו. התחלתי גם אני לצעוק מפאניקה כשאני רואה את הלהבות היוצאות מהקומה מתחת, אך לפתע הפסקתי לצעוק ולחשתי: "המורה מגיע." אחרי רגע הוא באמת נכנס.
"כולם לרדת אל המגרש, מיד!" הוא צעק תוך ניסיון להסתיר את הפאניקה שהוא שרוי בה. עוד תלמידים הצטרפו אל קבוצת הצורחים בפאניקה והמורה דחף את כולם מחוץ לכיתה, לכיוון המדרגות.
יצאנו מבית הספר אל המגרש ובדרך הצטרפו אלינו עוד ועוד כיתות מפוחדות המובלים בידי מורים היסטריים. התיישבנו ביחד במגרש, ואז התחילו כמה תלמידים לבכות וצרחות הפאניקה של תלמידי השכבות הנמוכות עלו על כל רעש שנשמע. משטרה הגיע לאזור במהירות האפשרית ואנחנו הרגשנו שאנחנו לא יודעים מה קורה. הייתי בפאניקה, מבוהלת אבל רק כלפי חוץ, בתוך תוכי ידעתי שכלום לא קרה, בלי לדעת איך ידעתי למה זה קרה ולא הייתי מופתעת כלל. אני הייתי המטרה.

[b]פרק שני/המכתב[/b]

שלושה תלמידים הגיעו לבית חולים בגלל הפיצוץ שקרה. לא יכולתי שלא להרגיש אשמה. למרות שאני יודעת שלא הייתה לי שליטה על הפיצוץ, אני עדיין מרגישה אשמה. "הפיצוץ קרה בגללי. אני הייתי המטרה!" שוב הפצרתי לאיזומי וקיוותי לקבל איזו מילת ניחום חזרה.
"הינאטה, את סתם מגזימה. מי ירצה לפגוע בך?" מילותיה של איזומי לא עודדו אותי. הסתכלתי סביבי, מחפשת את הסכנה הבאה. "את סתם פראנואידית!" קבעה איזומי בהחלטיות.
"אולי." התחלתי לפקפק בעצמי. אולי באמת אין קשר בין הפיצוץ אלי. למרות הפקפוק היתה לי תחושה של סכנה, הרגשתי שמסתכלים עלי, בוחנים אותי.

אחרי זמן קצר השתחררנו הביתה. איזומי ואני חוזרות מבית ספר ביחד עד הפארק הציבורי בו כל אחת מאיתנו לוקחת שביל אחר להגיע לביתה. כל הדרך אותה תחושה שאני תחת זכוכית מגדלת ליוותה אותי. כשהגנו לפיצול השבילים הסתכלתי לאיזומי בעיניים מתחננות: "איזומי, אולי תבואי אלי? אני פוחדת להיות לבד כרגע." איזומי חייכה אלי. היא תמיד דואגת לי וגם אני דואגת לה, יש בינינו קשר כמו של אחיות.
"בסדר. אבל שום דבר לא רודף אחרייך!" ובדיוק בסוף המשפט של איזומי נשמעו רעשים של תנועה בשיחים, היה נשמע שמשהו מתקרב אלינו. איזומי ואני התחלנו לרוץ. הגענו לפתח ביתי מתנשפות ועייפות אך מרוצות. הצלחנו להתחמק מאותו הדבר.

"זה קשור לטבעת שלי." התחלתי להסביר לאיזומי שכבר התחילה להאמין שמשהו באמת רודף אחרי. "ולחלום. תחשבי על זה, אין הסבר הגיוני אחר." לפני שאיזומי הספיקה להגיב נשמעו דפיקות בדלת.
"את מצפה למישהו?" שאלה איזומי וראתה שהבעת הפנים שלי מופתעת. שתינו חששנו, התקרבנו לאט לדלת.
"מי זה?" שאלתי אך לא הייתה תשובה. "מי זה?" חזרתי שנית אבל עדיין רק קול דממה נשמע מעברו השני של הדלת. פתחתי את הדלת באיטיות ובחשש גדול ומצידו השני של הדלת לא היה אף אחד. הסתכלתי לצדדים, חיפשתי מי דפק בדלת אבל לא ראיתי אף אחד.

"הינאטה, יש פה מכתב." הסתכלתי למטה, על השטיח שלפני הדלת ועליו היה מכתב. הרמתי את המכתב. על המעטפה היה רשום בכתב יד גדול וברור 'להינאטה'. "את בטוחה שכדאי לפתוח אותו?" שאלה איזומי. הבטתי בפניה וידעתי שאני מוכרחה לקרוא את המכתב כדי לקבל תשובות.
"כן! אנחנו מוכרחות לקרוא אותו." ובדיוק כשעמדתי לפתוח את המעטפה בפתח ביתי קפץ מגג הבית שלי אדם במסיכה ובגדים שחורים, לא גבוה מדי. נראה היה בגיל שלנו. חטף לי את המכתב מהיד והתחיל לרוץ. "בואי! צריך לתפוס אותו." קראתי לאיזומי והתחלתי לרוץ אחרי הנער. הוא היה מהיר והצליח לברוח אך ראיתי משהו נופל מהכיס שלו על הרצפה. התקרבתי והרמתי את אותו החפץ שנפל לנער, זה היה מטבע עתיק.

פרק יפה, המשיך טוב את הרעיון שהתחלתי בו.
סוף הסיפור טיפה מהיר, לדעתי היית יכול לתאר יותר את הרגשות של הינאטה בעניין המכתב.
פרק טוב

[b]פרק שלישי/יוקי[/b]

כל מי שמתעורר מוקדם מכיר את ההרגשה.
רחובות טוקיו בשעות הבוקר המוקדמות הם כמו לחיות בבועה קטנה ושקטה, הציפורים המצייצות הן הצליל היחידי הנשמע, לא צופרי מכוניות או רעש שמקימים אלפי אנשים.
השמש זורחת ומעניקה לשמיים גוון כחול יפהפה, לפחות כך חשב יוקי.
יוקי היה נער במלוא מובן המילה, הוא היה גבוה ובעל שרירים, שיערו היה קצוץ והזדקר אחורה, פה ושם קצת זיפים היו על פניו, סימן שלא התגלח. הוא לא היה אהוב הבנות, אבל גם לא מכוער בצורה יוצאת דופן.
יוקי היה נער רגיל, עד כמה שמישהו יכול להיות רגיל. אחרי הכל בכל אחד יש משהו לא רגיל.
הדבר הלא רגיל ביוקי הוא זה שהוא יתום חסר בית. פעם הוא היה בבית יתומים, אבל הוא ברח משם כי לא אהב את האווירה, ומאז מסתובב ברחובות ומתקיים מגניבה(פה ושם) ומעבודתו כמחלק עיתונים.
גם היום הוא חילק עיתונים, הוא אהב לעשות את זה, היה בזה משהו מרגיע. במהלך עבודתו הוא ראה הרבה דברים, למשל שמות משפחה משונים, בתים מצחיקים וכלבים עם מלתעות רצחניות.
רכושו היחיד בעולם היה טבעת, טבעת אודם ישנה שהייתה שייכת לאביו. רוב הזמן הוא היה משאיר אותה בחדר השכור שלו בבית האירוח המפוקפק שבו התגורר. אך היום הייתה לו תחושה שהוא צריך להביא אותה איתו, משהו שאם לא יתבצע יהיה בעל תוצאות הרסניות.
היא הייתה עכשיו על כף ידו, אדומה, ישנה ו... זוהרת?! הוא הביט בטבעת בפליאה, נראה היה כי היא זוהרת במעין צבע אדמדם! ולפתע הוא חש משיכה עזה, הכי עזה שהרגיש מעודו, לבית שמולו ניצב.
הוא נתן למשיכה הזאת להוביל אותו וראה דרך החלון נערה צעירה, דיי יפה, ישנה במיטתה בשקט. ועל אצבעה הוא ראה טבעת יהלום שזהרה אף היא קלושות בצבע לבן פניני.
ואז שתי הטבעות זהרו יותר חזק, הוא חש כאב חד ואז ראה את זה.

[i]דלת נפתחת. ועוד דלת. ועוד דלת. חושך מסביב רק אור לבן, זורח, הבוקע דרך דלת לבנה. ועוד דלת. ועוד דלת. הוא ראה את הנערה צועדת ברגל יחפה אל הדלת הראשונה ורוח חזקה נשבה והרעידה את כותנת הלילה שלה ואת שיערה החלק. היא מצמצה בעיניה התכולות כי הסתנוורה מעט. הנערה נגעה במשקופי הדלת ועברה את הדלת הראשונה ואז את השנייה והאחרונה. היא עמדה על צוק, מתחתיה הים הגועש, מעליה ענני סערה הממשמשת ובאה ומלפניה השמש השוקעת בגווני ארגמן, עוד רגע ותשחיר. היא צעדה עד שרגליה עמדו על שפת הצוק, כמעט ריחפה. היא הרימה את ידה וטבעת היהלום החליקה מאצבעה, טבעת היהלום שלה, אותו יהלום שמחליף את צבעיו בין היום ללילה. היא ניסתה לתפוס אותה אך היא דאתה אל הים שפער פיו לקבלה.[/i]

והוא כאילו היה בתוכה, הוא הרגיש את רגשותיה וקרא את מחשבותיה ולפתע הרגיש שוב כאב חד, כאילו פשטו ממנו את עורו, הוא חזר לגופו שלו וראה כלב אימתני וכועס על הפלישה לטריטוריה שלו.
הוא בלע את רוקו, הציץ פעם אחרונה בנערה שהתעוררה לפתע ובחנה את הטבעת יהלום שלה, שכבר לא זהרה, ואז ברח כל עוד נפשו בו. הוא לא ידע הרבה דברים אבל דבר אחד כן ידע- הוא צריך לעקב מעט אחרי הנערה הזאת.

למחרת יוקי התעורר שוב באותה השעה, וחיכה בקוצר רוח שיוכל לגמור את עבודתו ולראות את אותה הנערה, אך כאשר שב למקום בצהריים, היא לא הייתה שם.
'בטח הלכה לבית ספר' חשב לעצמו יוקי 'כדאי שאחזור מאוחר יותר' חשב והלך.
ואז הוא ראה איש זקן ונמוך אורב מאחורי איזה שיח, מחזיק מעטפה לבנה בידו. הזקן הרים ידיו לשמיים תוך כדי מלמול מוזר, ומעין ברק שחור פגע במעטפה, אך היא נשארה שלמה.
'זה נועד לפגוע בנערה' חשב לעצמו יוקי, מופתע בעצמו על מחשבתו 'אני חייב להציל אותה'.
הוא חשב מה לעשות, אם הברק השחור הזה נועד לפגוע בנערה, הרי שאם יתקיף את הזקן הוא ישחרר את זה עליו. מה יעשה?
בעודו חושב על זה הוא ראה את הנערה חוזרת לביתה ואיתה עוד ילדה, חברה שלה. 'אני יודע' חשב יוקי 'פשוט אזהיר אותה' הוא חשב ועמד להתקרב אליה, ונעצר. הוא ראה את עיניה של הנערה ולא יכל לזוז, הוא הרגיש שלחיו בוערות מבושה, ובנתיים הנערה וחברתה נכנסו לביתה וטרקו את הדלת מאחוריהן.
חיש מהר הזקן יצא מן השיח, מיהר אל הדלת, שם את המעטפה, דפק וברח במהירות מפתיעה. הנערה פתחה את הדלת ולקחה את המכתב 'זהו' חשב יוקי 'עכשיו או לעולם לא'.הוא עתה על פניו מסכה שבה השתמש לשוד וזינק לקרקע.
הוא התפרץ בריצה מהירה לבית הנערה לקח את המעטפה מידה וברח, וכל זה בפחות מכמה שניות.
הוא הרגיש שהמעטפה רוטטת, ואז זה קרה.

הינטאה ואיזומי היו בהלם אחרי, נער פרץ לביתם וחטף את המעטפה.
הינטאה התעשתה ראשונה "בואי איזומי" היא אמרה לחברתה "לאן?" שאלה איזומי.
"לרדוף אחריו, את באה או לא?" שאלה הינטאה את איזומי "לא" אמרה איזומי "אני קצת פוחדת, בבקשה הינטאה, אל תלכי" היא התחננה, אך לשווא.
הינטאה רצה אחר הנער.
ואז הינטאה לפתע עצרה, היא ראתה את הנער, ולידו היא ראתה את ה[b]זה[/b], וכשהיא ראתה את ה[b]זה[/b], היא ידעה שהיא תזכור אותו לכל החיים.

איזה פרק מצויין! פשוט היה כיף לקרוא אותו.
מפרש את שני הפרקים הקודמים בצורה נהדרת!
כל הכבוד.
הערות טכניות:
ישנה ולא יושנת
שתי טבעות ולא שני

אחלה פרק אחי
מאוד אהבתי את הסיפור עצמו ,אני מחכה כבר לפרק הבא של הבא אחריך ואז אחכה לתורי
יש לי כבר רעיונות

יהיה פרק היום?

הודעה: רשימת התאריכים לפרסום הפרקים שונתה.
נא להסתכל מתי עלייכם להגיש.
חבל שנאלצנו להיפרד משני כותבים.
המשך יום נעים...

מקווה שזה לא יצא יותר מדי מטורף.
[b]פרק רביעי/המפגש עם המזל[/b]

נראה שיוקי הצליח לברוח מהינאטה ואיזומי. הוא הפסיק את ריצתו ועבר להליכה. הוא המשיך ללכת, מוודא שהמכתב בכיסו, ואז הוא שוב ראה אותו, את הזקן שניסה לשלוח את הברק אל הינאטה.
"יוקי... כמה לא יפה מצדך" אמר הזקן.
"אתה שוב! איך אתה יודע מי אני?!" שאל יוקי.
"כשאתה עוסק בלא מובן במשך כל כך הרבה זמן... אחד עלול להתפלאות איך אני לא יודע הכל כבר!" אמר הזקן. "נהגת לא ביושר. ערבת את עצמך במשהו שהיה אסור לך לעשות, והתוצאות יהיו לכל היותר גרועות, כעת תודה שהבאת את המעטפה לכאן, אני אשמח לעשות בה שימוש חוזר" האיש הזקן הושיט את ידו, והמעטפה התעופפה מהכיס את יוקי, והזקן תפס אותה.
"על מה לעזאזל אתה מדבר?!מי אתה, ולמה אתה עושה את כל הדברים האלה?" שאל יוקי.
"הממ? במשך עשרת אלפי השנים האחרונות לא שאלו אותי את זה.... הזכרון בגילאים כאלה כבר לא מה שהוא היה. כשאני אזכר אני אגיד לך" אמר הזקן, והתחיל ללכת משם.
'הוא לא יודע שאת הגב מראים רק לגופה?' תהה יוקי, ואז החל לרוץ והתכוון להכות בזקן, אך ברגע שהתקרב יוקי לזקן, דעך הזקן באוויר ונעלם. יוקי התנגש ברצפה. 'איך לעזאזל זה קרה... כעת כדאי שאני אחזור לשם ואזהיר אותן' חשב יוקי, והלך לחזור על עקבותיו.

בינתיים, הינאטה בהתה במטבע שנפל מיוקי.
"הכל בסדר, הינאטה?" שאלה איזומי.
"כן.. אבל המטבע הזה מוכר לי... אף הוא מהחלום!" ענתה הינאטה כשהיא לפתע נזכרה במטבע "הוא מופיע לשבריר שנייה, אני יכולה לראות אותו במים כשהטבעת שלי נופלת לשם, והוא נראה כל כך חלוש, ואני תמיד שוכחת אותו כשאני מתעוררת. אבל עכשיו כשראיתי אותו במציאות, נזכרתי בו!"
"החלום שלך מוזר מדי, הינאטה" אמרה איזומי.
"אני יודעת! אני כמעט משוכנעת שאם אני עכשיו אכנס הביתה, ואני אסגור את הדלת אני אמצע את עצמי על צוק והטבעת שלי תיפול... אבל ברור שזה לא יכול להיות!" אמרה הינאטה.
"אבל כל כך הרבה דברים לא הגיוניים קורים מסביבנו... לדעתי המושג 'ברור' איבד מתוקפו" אמרה איזומי. וברגע הזה יוקי הגיע לשם.
"היי, הנה אתה! תחזיר לנו את המכתב!" אמרה הינאטה בזעם.
"המכתב נועד לפגוע בך!" אמר יוקי.
"איך אני יכולה לדעת את זה?" שאלה הינאטה
"את תאלצי לסמוך עליי" ענה יוקי
"ולמה לי לעשות את זה?" שאלה הינאטה
"כי את עדיין חייה" ענה יוקי. הינאטה עצרה לחשוב.
"אולי יש בזה משהו... אבל איך אני יכולה לסמוך עליך? אני אפילו לא יודעת מי אתה!" אמרה הינאטה.
"אה... נכון. אני יוקי" הוא אמר.
"הינאטה"
"איזומי" הן הציגו את עצמן.
"עכשיו השהסדרנו את כל זה, למה לקחת את המכתב?" שאלה הינאטה.
"הוא נועד לפגוע בך.אני פשוט יודע את זה. אני מחלק עיתונים ולכן אני עובר כאן מדי פעם. ובאחת הפעמים, קרה משהו די מוזר, ראיתי אותך, והטבעת שלך זהרה, ויכולתי לראות משהו... את עמדת על צוק... והטבעת נפלה, זה היה מוזר מאוד. יכולתי להרגיש פחד, למרות שאני די בטוח ששום דבר שם לא הפחיד אותי.. המכתב נלקח בידי איש זקן ומוזר שלקח אותו דרך האוויר מהיד שלי." אמר יוקי. הינאטה הייתה בהלם, לכל הפחות.
"זה... החלום שלי.... שעד כה מוכיח את ממשיותו כל פעם מחדש...." אמרה הינאטה ולפתע הרגישה צריבה שנבעה מהטבע. היא שמטה את המטבע כתוצאה מהכאב "המטבע הזה הפך לצורב!"
"את בסדר הינאטה?" שאלה איזומי
"כן" הינאטה ענתה. התחושה שהמטבע הזה יצר בה הייתה די מוזרה והיא לא יכלה לעמוד על טיב התחושה הזאת. הדבר הזה נמצא במים, מחכה כאילו קצת בזדון לטבעת שלה שתיפול, אבל זה נראה מאוד תמים למראית עין.
"זה המטבע שלי!" אמר יוקי והתקרב להסתכל במטבע הוא הרים אותו. "זה לא צורב"
"המטבע גם מופיע בחלום שלי. הוא נמצא במים, כמעט ולא נראה כשהטבעת שלי נופלת" הוסיפה הינאטה.
"אין לי שמץ של מושג מה קורה כאן..." אמר יוקי,
"ול-למה אתה מ-מ-מצפה שתדע?" אמר והופיע איש זקן שדיבר בקול תרנגולי, שונה מהאיש הזקן שלקח את המעטפה. כשהינאטה הסתכלה עליו, היא מיד הגיעה למסקנה שהוא זקן יותר מהזמן. ומיד לאחר מכן היא הגיעה למסקנה שמסקנתה הקודמת בלתי אפשרית. "ל-לדעת.... זוהי אינה נחלתכם... בני אדם"
"אז של מי הנחלה הזו?" שאלה איזומי.
"של-לי!" הוא אמר וצחק.
"ומי אתה?" שאל יוקי.
"אקראיות!" הוא קרא "אני אקראיות!! אני שולט בכל-לל מה שקורה בעולם שלכממם!! בכל תחום.... אם תסתכל מספיק עמוק... תמצא אקראיות! תמצא אי וודאות! זה אנ-ני!!" שלושת בני האדם היו מאוד מופתעים כתוצאה מההצגה העצמית הזאת.
"נניח שהבנו משהו. מה אתה רוצה מאתנו?" המשיך יוקי.
"מכם... כלום! אתם צריכם לרצות משהו ממנ-ני!" אמר אקראיות.
"המממ.." החל יוקי לאמר "שתסיים את כל הטירוף הזה?"
"אי אפשר! אני באתי ליידע אתכם. מכיוון שהכל חייב להיות אקראי... אז כשהעולם לא נוצר לא הצליחו לאזן את הכל!! הכל תנודות!! פה ושם יש רוחות טובות ופה ושם יש רוחות רעות... עכשיו קרה משהו לא נחמד... רוח רעה ברחה מהתנודות והפכה לקבועה!! לא טוב!" אמר אקראיות
"ומה אתה רוצה מאיתנו? אנחנו פשוט רוצים לחיות!" אמרה הינאטה. בהרגשה שכל מה שקורה כאן הזוי יותר מדי. אחרי הכל, ממתי זקנים שמדברים כמו תרנגולות מדברים על אקראיות ורוחות רעות?
"אי אפשר!! קוביות המשחק שלי לא מרשות לכם." אמר אקראיות. ברגע הזה הייתה רעידה קלה. "אוי לא... אסור לי להיות כאן...." אקראיות חזר על עקבותיו ונעלם משם.
"רגע... מה איתנו?!" צעקה הינאטה
"זה הזקן עם המכתב! זה שפגשתי ממקודם! הוא אמר משהו על שימוש חוזר!" אמר יוקי.

וואו שמע הפרק הזה מצוין מכמה בחינות
1) הוא מטורף
2)הוא מטורף
3)הוא מטורף!!
פשוט היה לי כיף לקרוא אותו ולדעת שאוי אני ממשיך אותו :)

פרק מדהים!
נהדר!
ככל שהסיפור ממשיך ככה אני מופתע יותר ויותר. ממש הולך לכיוונים שלא דמיינתי שיילך.
מדהים. אין עוד אף מילה.
נהנתי.

השיגעון של הפרק הזה פשוט עושה אותו מעולה.
אין שגיאות כתיב כפי שהצלחתי לראות(אולי פספסתי).
הפרק טוב רק שהוא לא מתקשר לפסקה האחרונה בפרק הקודם וזה יוצר בלבול כיוון ש...
1)הינטאה רצה אחרי יוקי וראתה משהו ליד יוקי, בפרק שלך היא לא רצה אחריו להפך יוקי חזר על עקבותיו.
2)מהו הזה שהם ראו? הוא לא מוזכר בפרק ויוצר בלבול שכן הפרק הקודם נקטע בדיוק בנקודה שבה היו צריכים לגלות מהו הזה, ובפרק לא הייתה התייחסות- וחבל.

שתי אלו יוצרים מאין כפל גרסה שמעוררת שאלות רבות, אני מקווה שהם יפתרו בפרק הבא (אני לא מקנא בארווין ><)

אין שום פער בין מה שכתבתי לבין מה שאתה כתבת אם מתחשבים בפסקה האחרונה של פרק 2.

מצטער שהפרק "גרוע" כל כך ,אבל לא מצאתי שיטה טובה יותר לפתח את העלילה לכיוון שלי.
תגובות לא כואבות מדי בבקשה.

[b]פרק 5/השכנה[/b]

"כדאי שזה יהיה כמו שרצינו" אומר אשטון אחרי שהוא מאיים על מייקל מייקל הזועם שלא מסכים שיאיימו עליו בצורה כזאת עוד מתוקף משחק פשוט .מייקל הוא ילד צעיר בן 15 לא יותר מכך שבכיתתו הוא הכי טוב בלימודים אך בספורט הוא לא הכי חזק .מייקל חי בארצות הברית כבר שנה שלמה ,עד שלקח לו להשתלב מהמעבר האחרון ,גם המעבר הזה לא היה הרעיון הכי טוב של הוריו
והדבר שמייקל הכי לא ציפה לו קרה בדיוק הם שוב עוברים דירה וזה קורה רק בגלל אבא שלו
כך לפחות מצא דרך להאשים מייקל את אביו
אבא של מייקל עובד בשיווק ולכן מייקל לא מוצא לעצמו חיים אחידים וכל פעם חייב להיות התלמיד החדש בכיתה."אנחנו עוברים ליפן" אומר אביו של מייקל
כאשר מייקל עם פרצוף זועף אך ברגשותיו הוא רק חושב על הבית החדש שהולך לחכות לו
&#39;זה הולך להיות כמו כל פעם&#39; חושב לעצמו מייקל
הטיסה הייתה דווקא בסדר ,הם טסו הפעם במחלקה הראשונה של המטוס ושם באמת כיף
הם הגיעו לאיזה שכונה ביפן ושם הם הגיעו לביתם
"וואו" אמר לעצמו מייקל כאשר ראה את הרחוב בו הוא גר וזו הייתה דווקא שכונה נחמדה במראה היחסי שלה.
אבל הדבר שבאמת ריגש את מייקל אלה השכנים
"ברוך הבא " אמר איש יפני אחד שיצא מהדלת של הבית הסמוך הוא נראה דיי מבוגר
אבא של מייקל יודע 50 שפות אז לו אף פעם לא חדש לעבור לשום מקום .
אביו ואימו השתלבו במהירות עם השכנים החדשים
מייקל השתעמם בכניסה לבית כאשר המפתחות אצל ההורים שלו
"נו אימא " הוא אומר כאשר הוא מת להיכנס ואז האיש היפני קורא לביתו ואומר :"הינאטה בואי ואמרי שלום לשכנים החדשים" אומר השכן
"הינאטה?" חושב לעצמו מייקל ופתאום ראה בחורה נאה יוצאת מהבית בעלת חצאית קצרה ומדי בית ספר ואומרת :"ברוכים הבאים "
הדבר היחיד שמייקל ראה הוא החיוך שלה שישר התאהב בו וביופייה המיוחד
אביו הציג את מייקל ואומר ביפנית להינאטה ומציג את בנו
מייקל לא ענה ורק חייך מרוב ביישנות
הינאטה נכנסה לביתה ומיד אחרי זה גם משפחתו של מייקל
מאז מייקל עוקב אחרי הינאטה כל יום מהחלון של חדרו שמשקיפה ישר לחלון חדרה של הינאטה
אותה ראה שם הרבה פעמים ולמד לדבר אפילו ביפנית אחרי חודש
מייקל והינאטה למדו גם באותו בית ספר ,אך הבעיה היחידה היא שהינאטה מבוגרת יותר ממייקל
לפחות בשנתיים.
לרבות מייקל היה רואה את הינאטה הולכת עם חברה שלה איזומי לבית הספר
והיה אפילו עוקב אחריהן בהפסקות.
יום אחד בבית הספר התלמידים היפנים החליטו לצחוק על מייקל שקלטו שהוא מאוהב בהינאטה
ולכן סיפרו לו סיפור
"אתה יודע יש זקנים מטורפים שירצו לעשות להינאטה כל מיני דברים " התחילו להפחיד את מייקל
מייקל נשאר רגוע ואמר :"עזבו אותי "
אבל זה לא נגמר בזה "מה אתה לא יודע? יש לה חבר והוא לומד בבית הספר שלנו" אומרים לו בפתטיות וללא כל מילה של אמת .חשב לעצמו מייקל שהכול סתם שטויות וזה לא הגיוני אפילו
הדבר האחרון שהם אמרו לו וזה הדבר שהכי הפחיד אותו
"אני שמעתי שהחבר שלה גילה שהיא בוגדת בו והוא וסבא הזקן שלו הולכים לפגוע בה היום אחרי בית ספר" אמרו וברחו כשהם מצחקקים במסדרונות
&#39;אין מצב&#39; חשב לעצמו מייקל
כשמייקל חוזר מבית ספר הוא רואה את זה.
הוא רואה את הינאטה ואת איזומי מדברות עם איזה בחור שצועק עליהם ונראה לחוץ מאוד
ואז הוא רואה זקן שמתקרב
הכול קורה כל כך מהר ומייקל לא יכול לחשוב על דברים אחרים
הוא רואה שאנשים פוגעים באהובתו והוא לא יתן לזה לקרות.

אנטרים
חוסר בהתפתחות העלילה, למה לא פתחת את העלילה?
הכל כתוב בזמן הווה, מה שלא נכון בכלל.
טוב...
בסדר...

מצטער
הייתי יכול לכתוב משהו אחר אבל אין לי זמן ואין לי כוח רצון לצערי ,אני בדיכאון.

אוקי בסדר...

שים אותי בבקשה לעוד פרק אם תרצה

ואפשר עוד תגובות אנשים?&#33;

רציתי רק להזכיר שכל מי שרוצה עוד להרשם, יכול להרשם מתי שירצה עד סוף הסיפור. אפשר עדיין להרשם&#33;

[quote][i]Originally posted by zuran[/i]@Jan 22 2010, 03:02 PM
[b] רציתי רק להזכיר שכל מי שרוצה עוד להרשם, יכול להרשם מתי שירצה עד סוף הסיפור. אפשר עדיין להרשם&#33; [/b][/quote]
אני אשמח להירשם, יש לי קצת זמן פנוי ואשמח להתנסות בדבר

[quote][i]Originally posted by Konoha Shinobi[/i]@Jan 22 2010, 11:38 AM
[b] אני אשמח להירשם, יש לי קצת זמן פנוי ואשמח להתנסות בדבר [/b][/quote]
בסדר, נכנסת לרשימת הכותבים.

עדיין יש מקום פנוי?
אני רוצה להירשם

תקשיב אסף אתה יכול להחליף ביני לבינך בתורות? (שאתה תעשה את פרק 6 ואני את 7)
פשוט יש לי שתי בעיות-
א) ממש אין לי רעיון איך להמשיך מפרק 5 ><
ב) המורים המעצבנים שלי התחילו לתת לפתע מלא עבודות וכולם להגשה עד סוף השבוע הזה אז אני בקושי על המחשב וגם אם כן אני צריך להקדיש את מרבית הזמן לעבודות שלי. אז שבוע הבא יהיה לי יותר נוח לכתוב את הפרק.

אסף תעיף אותי מהרשימה .

אני מעונין להרשם, אם אפשר.

Watermelon
רק עכשיו ראיתי כי חזרתי מסקי אתמול. אני אשתדל לפרסם היום פרק.

ShiNZo
אם אתה רוצה ככה. חבל.

נדובי ההגי
בסדר, אני מכניס אותך במקום ארווין

[b]פרק שישי / מלאך הייעוד, מיקארו[/b]

מייקל הסתכל מהפינה, חושש מהאדם שמנסה להתקרב אל הינאטה היקרה שלו. לפתע הוא שמע מין קול פצפוץ מאחוריו וראה שכל העולם קפא במקום. מייקל הסתובב לאחוריו וראה שעומדת לפניו אישה כבת עשרים לבושה בטוניקה לבנה, בעלת שיער בלונד ארוך, פנים עגלגלות ועיניים כחולות כמו הים, היא חייכה אליו בחיוך מבשר טובות והיא זרחה באופן שגרם למייק לרצות להיות לצידה כמה שיותר וליהנות מהאור הזורח ממנה.
"שלום לך, מייקל," אמרה האישה בקול פעמונים שהצטלצל בקלילות ונעימות באוזני מייקל, "אני יודעת מה אתה מבקש, ובקשה זו מתאימה לתוכניתי." כשהיא אמרה זאת מייקל שם לב שהיא מחזיקה ספר עתיק וגדול.
"אבל מי את?" שאל מייקל בחשש, "ולמה הכול נעצר ככה?"
"אני היא ייעוד, יש לי את הספר של הייעוד האנושי והתפקיד שלי הוא לוודא שהייעוד ימשיך להתקיים." היא אמרה בחיוך, "האיש הזקן שרץ שם הוא אקראיות, התפקיד שלו הוא לוודא שהעולם ימשיך להתקיים על ידי אקראיות הקוביות שלו, לעיתים האקראיות שלו פוגעת בעתיד הייעודי שלי ולכן אני חייבת להניע אותו מלהפריע לי. הפעם יש תפקיד להינאטה אהובתך בייעוד שלי אבל לפי הקוביות של אקראיות היא חייבת למות ואני חייבת לעצור אותו."
"למה פנית אליי? אני יכול לעזור לך באיזה שהוא אופן?" הוא שאל את ייעוד בקול שהעיד על חדירות מוטיבציה ואז הוסיף לעצמו בשקט: "אני לא יכול לתת לאף אחד לפגוע בהינאטה."
"למה אתה לוחש לעצמך? אני יודעת שאתה לא יכול לתת לאף אחד לפגוע בהינאטה, לכן אתה בדיוק האדם המתאים לתפקיד." היא אמרה, "כבר מאות שנים שאקראיות ואני לא הפרענו בעבודה אחד של השני ולכן כל מלאכי העזרה אנושיים שלי כבר מתים מזמן ואני צריכה אחד שיעזור לי."
"מלאך עזרה?" שאל מייקל בהתעניינות.
"מלאך שהיה בן אנוש בעבר וקיבל ממני כוחות על טבעיים וכנפי מלאך כדי שיוכל לעזור לי, הוא הופך להיות כמעט כמוני חוץ מהעובדה שהוא ימות מזקנה כמו אדם רגיל. אתה רוצה לעזור לי?" יעוד שאלה.
"כן&#33;" אמר מייקל בהחלטיות.
"זה אומר שתפסיק לחיות את החיים הרגילים שלך ותצטרך לעשות כל מה שאני אומר לך." היא אמרה.
"כן&#33;" ענה מייקל.
"בסדר." היא אמרה והרימה את ידיה באוויר, מייקל שם לב שהספר העתיק נשאר לרחף באוויר. יעוד הניחה את ידיה על ראשו של מייקל ואמרה בקול מתקתק: "מעתה אתה לא עוד בן האנוש מייקל, מעתה אתה הוא מיקארו מלאך הייעוד."
ברגע שהיא אמרה את המילים הללו מייקל הרגיש שכל גופו בוער באש, אבל לא אש רעה, אש טובה שליטפה את כל גופו הוא הרגיש שהוא משתנה, נהפך לדבר חדש. מייקל מת, מעכשיו הוא מיקארו.

מיקארו ויעוד נעלמו באוויר והעולם המשיך לזרום רק שהזקן, אקראיות, נעלם באוויר אף הוא. לכול דאגה ייעוד לעת עתה, בלי לומר מילה להינאטה, איזומי ויוקי.

"אנחנו חייבים לחשוב מה לעשות." אמרה איזומי, "אסור שהזקן יבוא לתפוס אותנו."
"איזומי." אמרה הינאטה ונאנחה, "את יודעת שכנראה הזקן מחפש רק אותי ואת יוקי, את לא חייבת לבוא איתנו."
"אני כן." פסקה איזומי, "את החברה הכי טובה שלי, אני לא אנטוש אותך עכשיו."
"החלטה שלך." ענה יוקי. "אנחנו חייבים להסתלק מכאן. בואו נלך למקום שלי, סמטה שקטה בקצה העיר, נוכל להירגע שם קצת."
ברגע שיוקי אמר את דבריו נשמעה רעידה חזקה והבית שלה התמוטט. הבית האהוב שלה התמוטט לגמרי. שלושתם ברחו בצרחות מאזור הרעידה והינאטה הביטה לאחור אל בית ילדותה, הבית היחיד באזור שנפגע, הינאטה הביטה אל השמים ונדמה היה לה שהיא רואה שם מלאך שמשום מה הזכיר לה את השכנה מהבית ליד, איך קוראים לו? מייקל.

יצא לי טיפה ארוך, אין מה לעשות.

[b]פרק שביעי/ כשגורל ואקראיות מתנגשים[/b]

איזומי הביטה בחברתה בחשש, בתור חברתה הטובה ביותר היא ידעה מה עובר עליה, היא ממש קראה את מחשבותיה. היא ידעה שהינטאה אהבה מאוד את הבית שלה, בית ילדותה, שכעת עולה בלהבות והופך לאפר.
איזומי הביטה מסביבה, בדקות המעטות שבהם בהתה בהינטאה אנשים רבים באו וניסו לכבות את השריפה, להציל את מה שנשאר. אבל הינטאה וכמוה איזומי ידעו ששום דבר לא נשאר, הבית נשרף כמעט עד היסוד. איזומי הסתכלה על האנשים שמכבים את השריפה, היא זיהתה את בעל המכולת בתחילת הרחוב, את טאי וו, השכן העשיר של הינטאה וגם את אבא של השכן ההוא של הינטאה, הילד ההוא, מייק נראה לה.

השריפה כובתה, אך מהבית לא נותר כלום כמעט.
יוקי, שהרגיש לא ממש בנוח, הלך ל"ביתו" ואיזומי הלכה לביתה גם כדי לשאול את אמה אם הינטאה תוכל להתארח אצלם ללילה.
איזומי הלכה בקצב מהיר במיוחד, היא לא רצתה לעקב את הינטאה, הינטאה המסכנה.
כשחשבה על זה, גם היא הייתה נהרסת אילו הבית שלה היה נשרף עד היסוד. ועוד כל הדברים המוזרים שקרו בזמן האחרון, איזומי מדי פעם ממש חשבה שהיא באיזה סרט קולנוע, או באמצע מתיחה גדולה במיוחד. וכשהיא חשבה על זה, היא נזכרה שבאמת יש לה עוד שבועיים יום הולדת, יכול להיות ש....? &#39;לא&#39; חשבה איזומי בנחישות. &#39;הינטאה לא הייתה מותחת אותה זמן רב כל כך, ועוד שורפת את ביתה, הינטאה המסכנה&#39;.
ואז ללא כל אזהרה מאין ברק שחור פגע בקרקע הסמוכה לאיזומי.
"אמאלה" צעקה איזומי בפחד בעודה קופצת מטר אחורה ברפלקס.
"אל תפחדי" נשמע קול גברי, איזומי הסתכלה וראתה בחור צעיר, כבן עשרים בערך, במקום שבו פגע הברק "אני לא אפגע בך" הוא אמר והתקדם אליה כשידיו למעלה כדי להראות לאיזומי שהוא לא נושא דבר שעלול לפגוע בה.
ככל שהתקרב איזומי שמה לב ליותר ויותר פרטים, שיערו היה בלונדיני ארוך ואסוף בקוקו, עיניו היו ירוקות באופן יוצא דופן וקומתו היה גבוהה. איזומי גם ציינה לעצמה שהוא לובש גלימה מוזרה שמזכירה את גלימת השופט בבית המשפט.
"מי אתה?" שאלה איזומי, קצת בחשש, את הגבר המוזר שנגלה כנגד עיניה.
"אני הוא המזל" אמר הגבר המוזר בנימה שלווה באופן מוזר כמעט.
"אהה" אמרה איזומי, למרות שלא באמת הבינה למה הוא התכוון, הרי איך מישהו יכול להיות מזל? אולי הוא התכוון שהוא טיפוס בר מזל, אבל המזל עצמו? משהו כאן לא בסדר.
"את בוודאי לא מבינה" ניחש מזל את מחשבותיה "אם כך, אני חושב שעליי להסביר לך כמה דברים" אמר מזל וכיחכח בגרונו.
"נתחיל מההתחלה, כאשר אדם או כל יצור חי אחר נולד, נקבע לו גורל.
הגורל, או הייעוד, קובע לאן יגיע היצור בחייו. הגורל יכול לקבוע דברים נוראיים כמו מוות לאחר הלידה, או לקבוע דברים נפלאים, כמו הצלחה ותהילה.
אם כך, מדוע אין הגורל שולט בעולם? הרי ידועים מקרים שבהם כנגד כל הסיכווים תינוק שיועד למוות שרד, או שצבא קטן ניצח צבא הגדול ממנו בעשרות מונים.
הסיבה לכך היא הכח השני הפועל בעולם- אקראיות.
אקראיות, שאותו כבר פגשת, אחראי על אותו כח שמטרתו לרסן את הגורל וכך ליצור איזון.
אקראיות הולך על פי קוביות מיוחדות שלו, שמורות לו מה לעשות ואיך להגיב לכל דבר, ולכן לא כל מי שסומן למוות בלידה שורד.
ולמרות זאת, רוב הפעמים הגורל והאקראיות מתנגשים זה בזה. וזה יוצר מן מלחמה בין אקראיות לבין ייעוד, שאחראית על הגורל.
המלחמות הללו הפכו את ייעוד ואת אקראיות לאויבים מרים, שמנסים לחבל זה בזה בכל עת.
לעיתים, המצב מסלים כל כך שהם מתחילים לשכוח שמדובר בתפקיד של שניהם והם נלחמים זה בזה, דבר שקורה אחת לאלף שנה בערך.
אם כך, מדוע אין העולם הוחרב את בוודאי תועה, האמת היא שאני, מזל, השולט בכוח השלישי והחזק מכולם מרסן אותם, וזהו תפקידי. ביכולתי להעניק ליצורים חיים מזל רב, שבעזרתו יוכלו להגשים את כל רצונותיהם, או לקחת מהם את מזלם וגורם להם להיכשל בכל אשר ילכו.
כיוון שהם אינם מסתכסכים הרבה, אין לי הרבה עבודה. אבל לאחרונה, כפי שבטח ניחשת, הם שבו לריב. והפעם- על חברתך, הינטאה.
להינטאה יש ייעוד חשוב במיוחד בעולם הזה, ובסופו עליה למות. אקראיות כתמיד הטיל את קוביותיו, וגילה שאין הוא צריך לחבל בייעודה, אבל כן למנוע את המוות שלה.
אני, מזל, אמור &#39;לשפוט&#39; ולקבוע מי מהם צודק בכך שאעניק או אחסיר מהמזל של הינטאה, דבר שיקבע אם היא תמות או תחיה.
הדילמה היא כזאת- מצד אחד אם הינטאה לא תמות הייעוד שלה לא יושלם והעולם עצמו עלול להיחרב, מצד שני להרוג אותה, מצילת העולם, היא אינה דרך טובה לגמול לה על עזרתה.
ולכן אני נכנסתי לבעיה, אבל עליך להבטיח לי- אל תספרי לאיש על מה שנאמר כאן. אם תספרי התוצאות יהיו הרות אסון, ואם לא תישבעי איאלץ להוריד קצת ממזלך, קצת באופן יחסי אלי, הרבה באופן יחסי אלייך" סיים מזל את נאומו, בנימת אזהרה ברורה וחדה.

איזומי הייתה בהלם, הינטאה, חברתה האהובה נידונה למוות ולה אסור להגיד מילה.
"אני יודע שזה קשה" אמר לה מזל "ושזה בא בהפתעה גמורה, אבל הכל אמת לאמיתה".
"זה לא יתכן" אמרה איזומי בקול רועד "אתה משקר&#33; אין דבר כזה מזל, ייעוד, אקראיות, זה רק חלום&#33; בקרוב אני אתעורר והכל יהיה שוב טוב&#33;" היא אמרה כשדמעות מכסות את פניה היפות. מזל נרתע מעט אחורה.
"ובכן, אם כך תגידי אם זה חלום&#33;" צעק מזל ושילח מעין קליע שחור מאצבעו, הקליע פגע ברגלה של איזומי והיא נפלה.
איזומי חשה את הכאב, הכאב היה נורא כל כך שהיא הבינה מייד- היא לא יכולה לדמיין את זה, הכל אמת. והיא כמו טיפשה האמינה שזה באמת חלום, ועכשיו, היא עומדת למות רק בגלל היהירות והטיפשות שלה. &#39;שלום עולם&#39; חשבה לעצמה איזומי &#39;זה גורלה של ילדה פתיה ויהירה&#39;.
ואז, הכאב נעלם. איזומי פקחה את עיניה וראתה את רגלה ללא פגע. "באמת האמנת שאתן לך למות" שאל אותה מזל שרכן מעל רגלה שנפגעה.
"רפאת אותי?" שאלה איזומי ברטוריות "אבל למה?".
"כי אינני אכזר" אמר מזל "אני טיפוס טוב לב, אבל תפקידי מאלץ אותי לעשות מדי פעם דברים רעים. לטובת העולם."
"אני מבינה" אמרה איזומי בעודה קמה "זה בטח קשה בשבילך".
"כן" אמר מזל, "זה מאוד קשה".
"טוב אז, היה נעים לדבר איתך" אמרה איזומי "אז... להתראות" היא אמרה והסתובבה.
"להתראות?" שאל מזל "אני מצטער איזומי, אבל אחרי כל מה ששמעת אני לא יכול לתת לך ללכת".
"למה אתה מתכוון? אתה מתכוון שתכלא אותי איתך לנצח?" שאלה איזומי באי אמון וכעס מעורבבים בבהלה.
"זה אפשרות אחת" אמר מזל "האפשרות השנייה היא עדיפה לדעתי"
"ומה היא האפשרות השנייה?"
מזל נשם עמוק "האפשרות השנייה היא שאהפוך אותך לסגנית שלי, מלאכית המזל- אילומה. את תקבלי כוחות רבים וגם פיקוד על מלאכוני המזל האחרים ועל המפקדים שלהם- הצלחה וכישלון." אמר מזל "אבל- את תהיי מחויבת לפעול בדיוק כפי שאגיד לך ולעשות כל מה שמצווה עלייך. את צריכה לקחת בחשבון שאת ואני למעשה כאילו נתאחד לאותה ישות רוחנית, פקודה ממני תהיה שונה. תהיי מחויבת לבצע אותה לא משנה מה ולא משנה איך" סיים מזל "אז מה דעתך?"
איזומי התלבטה למשך זמן מסוים. &#39;אין לי ברירה אחרת&#39; חשבה כשהבינה שבעצם מזל כופה עליה את זה במובן כזה או אחר. "אני מסכימה" אמרה איזומי.
"אם כך, אין שום בעיה" אמר מזל והרים את ידיו, אנרגיה קסומה מוזרה יצאה מידיו ועטפה את איזומי.
ההרגשה הייתה נפלאה, כמו להיוולד מחדש. היא הרגישה כוחנית, חכמה ומהירה הרבה יותר. העייפות והרעב נעלמו כליל והיא הרגישה כל הזמן מאושרת.
היא פקחה את עיניה, וגילתה שצורתה השתנתה. זוג כנפיים ירקרקות צמחו מגבה, שערה, כפי שראתה בהשתקפותה בחלון, נהפך לירוק. ובאופן כללי היא נראתה מבוגרת יותר מאשר הייתה קודם.
"ברוך הבא לעולם המזל, המלאכית אילומה"

וואו... ממש עשיתם רצח אופי לאקראיות.... הפכתם אותו לפסיכופט חלש שרק מטיל קוביות כל הזמן... אבל לא נורא עכשיו הפרק שלי, ואיתו גל חדש של אי שפיות.

סך הכל פרקים די טובים אצל שניכם.

הפכת את כל העלילה, נפטרת מאיזומי ושינת אותה, דבר שלא ציפיתי לו.
אבל גם ממש שינית דבר אחד, המטרה של אקראיות וייעוד. מכל הפרקים נראה שאקראיות מנסה לחסל את הינאטה ומהפרק שלי משתמע שייעוד מנסה להציל את הינאטה ואתה הפכת את זה, לא יודע אם זה טוב או רע...
יופי.

שאלה בשביל הידע שלי לקראת הפרק הבא

איך הגעת למסקנה שאקראיות מנסה לחסל את הינאטה..?

ציטוט מהפרק שלך:
"ומה אתה רוצה מאיתנו? אנחנו פשוט רוצים לחיות&#33;" אמרה הינאטה.
"אי אפשר&#33;&#33; קוביות המשחק שלי לא מרשות לכם." אמר אקראיות.

[quote][i]Originally posted by zuran[/i]@Feb 6 2010, 06:57 PM
[b] הפכת את כל העלילה, נפטרת מאיזומי ושינת אותה, דבר שלא ציפיתי לו.
אבל גם ממש שינית דבר אחד, המטרה של אקראיות וייעוד. מכל הפרקים נראה שאקראיות מנסה לחסל את הינאטה ומהפרק שלי משתמע שייעוד מנסה להציל את הינאטה ואתה הפכת את זה, לא יודע אם זה טוב או רע...
יופי. [/b][/quote]
בקשר לאיזומי גם אני לא ציפיתי, אבל כשחשבתי על זה החלטתי לקחת סיכון ולעשות איזה מהפך בעלילה.
בקשר לאקראיות וייעוד, אין כאן טוב ורע, הרעיון הוא שלכל אחד יש טיעון למה הדעה שלו צודקת.
ושתי הדעות טובות ורעות.
כל קורא יכול להחליט בעצמו עם מי הוא מזדהה, אקראיות או ייעוד.
בכל אופן אני קראתי בעת הכנת הפרק את כל הפרקים מחדש, והגעתי למסקנה שאקראיות מנסה להציל וייעוד מנסה להרוג. יכול להיות שהתבלבלתי, לא נורא. אפשר לשנות את זה.

כרגיל, מצטער אם זה לא שפוי מדי, וגם מצטער שזה יצא ארוך מאוד (3.5 עמודי וורד בTIMES NEW ROMAN גודל 12), ניסיתי להכניס כאן קצת עלילה... הנה התוצאה...
פרק 8/מיתוס
אך איזומי לא שמעה. היא הרגישה כאב עמום בראשה וערפול חושים קל, כשם שמרגישים כאשר יש חום גבוה. דבר מה נגע בשכמותיה. היא מששה את גבה עד שפגעה ידה בזוג החפצים המוזרים. היא נסתה לדחוף אותם, אך הם לא זזו. מבעד לכאב שמעה את קולו העמום של מזל:
"זה עוד לא הסוף אילומה. כפי שבוודאי הבנת, ייעוד ואקראיות שניהם מנסים להשפיע על הינאטה. כיוון שהם לא שייכים לעולם הזה, כל מעשה שלהם עלול להשפיע על מזלם של אחרים. מעתה, תוכלי לראות את מזלם של כל בני האדם. משימתך היא לשמור שמזלה של הינאטה ישאר זהה עד שאקבע מזלה הסופי."
הכאב נעלם כשם שהופיע ולפתע תקפה אותה הבנה. "לדעתי היא די תחשוד כשהיא תראה אותי עם כנפיים על הגב, לא?" שאלה אילומה
"כמובן. את עדיין יכולה לחזור לצורתך המקורית כרצונך. זה פשוט כמו להרים את הזרת" הוסיף מזל למראה חוסר ההבנה של אילומה. למרבה הפלא הבעתה של אילומה לא השתנתה לנוכח ההסבר המפוקפק.
"בכל מקרה, משימתך מובנת לך?"
"כן" אמרה אילומה.
"אם כך בהצלחה, ומזל טוב" אמר מזל ונעלם בהרף עין.

"מחר..... אתקוף&#33;&#33;" אמר איש זקן בקול צרוד תוך צחוק מרושע בשעה שברקים שחורים ואפלים מאוד מתעופפים לכל עבר במקום החשוך והמבודד בו היה. כל כך חשוך, שאף עטלפים לא רואים בו, וכל כך מבודד, שאף ספרי הארי פוטר לא הגיעו אליו.

יוקי כבר ממזמן נעלם מטווח הראייה של הינאטה. היא שכבה על ספסל ליד מה שהיה פעם ביתה ושקעה במחשבות על המאורעות האחרונים. לפתע הרגישה שמשהו מכביד על מעילה. היא מיששה בכיסה והוציאה את המטבע העתיק. היא הביטה במטבע, אחר בטבעת, ושוב במטבע. רק עכשיו נזכרה הינאטה שלפני הופעתו הפתאומית של הזקן ההוא, אקראיות, והריסת ביתה ניסתה למצוא קשר בין הטבעת, המטבע וכל שקרה. דעתה הוסחה כאשר נשמע קולה של איזומי.
"בואי הינאטה, את יכולה לישון אצלי" אמרה איזומי.
"תודה" אמרה הינאטה, קמה מהספסל, ושתיהן הלכו חזרה לביתה של איזומי. אף אירוע לא קרה באותו היום.

בבוקר שלמחרת, קם יוקי לתחושות מעורבות של אשם וחרטה. הוא הבין שלעזוב אותן לאחר כל מה שעברו הוא לא רק דבר אנוכי, אלא גם לא משתלם, הרי מי כבר זוכה לראות בחייו זקנים שיורים ברקים ומדברים על אקראיות ונשמעים כאילו היו עולים לשיר על במה, היו זורקים אותם מהחלון. לפיכך, החליט יוקי, הוא חייב לעזור להן. הוא הניח שהן נמצאות בביתה של איזומי או, לפחות, שאינן בביתה של הינאטה ולכן הלך למקום עבודתו. הוא ידע ששם הוא יוכל למצוא את כתובתה של איזומי. אחרי הכל, מי לא קורא את ה&#39;טוקיו שי&#39;?

"בוקר טוב&#33;" אמרה איזומי להינאטה. ממש בוקר טוב בהתחשב בעובדה שביתה נהרס, חשבה הינאטה, אך בחרה לשתוק. לאחר כמה שניות אמרה "אני חושבת שכדאי לנו ללכת לספריה."
"לשם מה? אני לא חושבת שעכשיו זה הזמן להכין עבודות בהיסטוריה." אמרה איזומי
"לא, אני רוצה לעשות סדר בדברים שקרו אתמול ולהבין יותר."
"ומה את חושבת, שבספריה פתאום תראי ספר שעליו רשום באותיות זוהרות &#39;ההיסטוריה של אקראיות&#39;?" צחקה איזומי.
הינאטה לא צפתה את התגובה המשונת של חברתה. "לא, אבל חשבתי שאולי אנשים אחרים נתקלו בהם בעבר אך לא ידעו זאת ורשמו על כך במיתולוגיה. למה, יש לך רעיון יותר טוב?"
"אני מניחה שלא" נכנעה איזומי.
שתי הבנות יצאו מהבית והחלו ללכת לכיוון הסיפריה כאשר לפתע שמעו קול גברי מאחוריהן "סוף סוף התעוררתן, הא?"
"אין לך מה לעשות חוץ מלערוב ליד בתים של נערות??" צעקה לעברו איזומי.
"לאן אתן הולכות?" התעלם ממנה יוקי.
"לספריה" ענתה הינאטה.
"אוקיי, אז גם אני אב -" אמר יוקי.
"אתה לא רצוי" קטעה אותו איזומי.
הינאטה לא יכלה שלא להודות שהתנהגותה של איזומי בבוקר נראתה קצת מוזרה. "על מה את מדברת? ככל שיש איתנו יותר אנשים, יותר טוב. חוץ מזה, הוא עזר לנו מההתחלה."
הייתה שתיקה של מספר שניות כשהינאטה אמרה "טוב הולכים&#33;".
אולם, לאחר דקות ספורות של הליכה, החלה הטבעת של הינאטה לצרוב. "אחחחחחחחחחחח&#33;" צעקה הינאטה "מה זה&#33;? תורידו לי את הטבעת."
יוקי שלח את ידו במהירות אל עבר הטבעת והוריד אותה מידה. "מה? מה קרה?" שאל בדאגה.
"איך אתה מסוגל להחזיק את הטבעת הזו? היא רותחת&#33;" אמרה הינאטה תוך שהיא מנופפת בידה הכואבת.
"אני לא מרגיש כלום" אמר יוקי.
"אבל אני לא אוהבת את ההרגשה של זה.... פעם קודמת שהמטבע או הטבעת צרבו הבית שלי קרס" אמרה הינאטה. איזומי התסכלה בערנות מסביבה בעקבות דברים אלו. ניכר היה שאיזומי הבחינה במשהו. הינאטה הסתובבה וראתה איש משונה בעל שיער פרוע. הוא נראה כמו אדם, אך משהו גרם להרגיש להינאטה להרגיש שהוא לא אדם. הוא רץ לכיוונם.
"רוצו&#33;" קרא יוקי "אני אעכב אותו". שתי הבנות החלו לרוץ. הינאטה הביטה לאחור וראתה שוב את היצור הדוהר לעבר יוקי. כל איברי גופו נעו בריצתו. היא המשיכה לרוץ. נשמע צעקה והינאטה, לאימתה, ראתה את היצור תופס את יוקי ומשליך אותו על דוכן ירקות במהירות מדהימה. כל העניין נמשך שניות. היצור לא היסס. מיד לאחר שזרק את יוקי החל לרוץ לכיוון הינאטה. הינאטה המשיכה בריצה שלה כאשר לפתע הבחינה בנק&#39; קטנה מעל האופק. הנקודה הלכה וגדלה עד שהצליחה להבחין כי מדובר באדם, אבל... עם כנפיים&#33;? שוב ראתה הינאטה את השכן שלה, מייקל מעופף לו בשמיים. היצור הדביק את הפער והינאטה מעדה. היצור הניף את ידו כדי להכות את הינאטה אך אז מייקל האיץ מטה ותפס את היצור תוך כדי טיסה. הוא זרק אותו לרצפה. לפני שהיצור הספיק להבין מה קורה, שם מייקל את ידו האחת על כתפו הימנית של היצור ועם השנייה אחז בצווארו ובתנוע אחת קרע את גופו לשניים. שני חלקי הגופה נפלו לאדמה, אך החלו לעבור שינוי למעין עשן שחור.
"ל-לא&#33;&#33;" נשמעה צעקה פתאום, בעת ששברי כד הופיעו משום מקום והרכיבו את עצמם סביב העשן כך שכולו נכנס לכד. הכד החל ליפול למטה, בעוד שחלקי גוף עפו מהר והורכבו לצורה המוכרת של אקראיות הזקן. הוא תפס את הכד. "אס-סור לתת-ת לעש-שן של יצור רש-שע לעל-לות למעל-לה, זה עושה חור באוז-זון&#33;&#33;". הכד נעלם מידו של אקראיות. יוקי התאושש מהזריקה הכואבת והתקרב אליהם. אקראיות התקרב מעט לעבר מיקארו ועשה הבעת פנים המזכירה רחרוח. "ייעוד... כמ-מעט עבד-דה עליי&#33;&#33; כמ-מעט לא ראיתי שאתה אמריק-קאי&#33;&#33; אני שונ-נא כאלה.... אנ-ני לא משתף אית-תך פעולה&#33;&#33;" לפתע הופיע במקום אור לבן בעל גוון כחול וייעוד הופיעה שם.
"על מה אתה מדבר אקראיות? מיקארו כרגע הציל את הינאטה, ואני לא רואה מה אתה עשית כדי לעזור לה&#33;" אמרה ייעוד.
"בטח שאת לא ר-רואה&#33; אנ-ני לאאא&#33; אנ-ני ממ-מנסה להביא לאיזון&#33; ש-שהיא תהיה בשיוויון עם האוייב&#33;" אמר לה אקראיות. למיד בתום דבירו הופיע שוב אור לבן רק הפעם עם גוון צהוב ומזל הופיע שם.
"אבל אני היחיד שבכלל יכול לקבוע משהו בנושא הזה&#33;" אמר מזל
"הממ? יות-תר מדי אנ-נשים שלא רצויים בב-עולם הזה&#33;" אמר אקראיות, ואז אקראיות, ייעוד, מזל ומיקארו התפרקו לחלקים ונעלמו משם. שלושת בני האדם שעד לרגע ההוא האמינו בשפיותם התקשו לעכל את הוויכוח המוזר.
"שנלך לספרייה?" הציעה איזומי. האמירה הזאת שברה את ההלם, והם הלכו לספרייה.
בינתיים חלקי הגוף הורכבו בעולם משונה מאוד. מיקארו התקשה מאוד להבין מה קורה סביבו. ייעוד, אקראיות, והאיש הצעיר כולם הופיעו שם, אבל בכל מקום הופיעו סימנים מתמטיים מורכבים ביותר שמיקארו מעולם לא פגש. הוא ראה גם אותיות ביותר משלוש שפות. עינו האחת של אקראיות תמיד הייתה מופנית הצידה, וידו המתאימה הזיזה את הדברים המתמטיים המסובכים ללא הפסקה.
"מזל&#33;&#33; יעוד&#33;&#33; מ-מה ללעזאזל אתם עושים??" שאל אקראיות בזעם "אנ-ני כמ-מעט מצל-ליח למצוא איזון&#33; ואז אתם עושימם מ-משהו שהורס הכל-ל&#33;&#33;"
"מצטערת, אבל אני פשוט לא סומכת על כל הדבר הזה" אמרה ייעוד והצביעה אל הסימנים המתמטיים שהיו בכל מקום.
"הממ? חמישה-עשר מיליארד&#33; שנים&#33; ואף אחד לא התלונ-נן&#33;&#33; ועכ-כשיו התחלתם להתלונן?&#33; מה הב-בעיה שלכם&#33;&#33;" אמר אקראיות
"זקן מטופש&#33; אתה לא מבין שהעניינים כאן נהיים מסובכים מדי כדי שתוכל לטפ-" החל לאמר מזל והוא נעלם פתאום.
"ילד קטן ושחצן..... הוא כל-ל הזמן שו-כח שאקראיות ומזל.... זה כמעט אותו דבר... אנ-נחנו יכול-לים להפרד ולהתחבר באופ-פן ספונטני" אמר אקראיות באגביות "בכל-ל אופן, ייעוד, אני לא אשאיר אותם שם תחת השג-גחתך המפוקפקת. אבל-ל ברור שאנ-ני לא אב-בוא איתם, בגלל האמריקאי. אז אני קור-רא לדולו. הוא יעז-זור להם מטעמ-מי." לפתע מהקיר אחת השורות המתמטיות הארוכות נעו למרכז החדר ואז הפכו לבחור צעיר עם שער קוצני ועיניים פתוחות לרווחה יתרה. אקראיות וייעוד המשיכו להתווכח, אבל הבחור, שכנראה היה דולו, הבחין במיקארו, הוציא מצית וירה כדור אש לעבר מיקארו. מיקארו הבחין בזה והתחמק. דולו המשיך לירות כדורי אש. מיקארו רצה לרסן את דולו ולכן עף לעבר דולו תוך כדי שהוא התחמק מכדורי האש. ברגע שהוא היה מספיק קרוב, הוא ניסה להכות בדולו, אך דולו לפתע שלח את הרגלו השמאלית מכופפת קדימה על הרצפה ואת ידו הימנית לעבר מיקארו בעוד הוא צורח ומזיז את אצבעותיו הלוך ושוב במהירות.
מיקארו הופתע מהתנועה הבלתי צפויה ונרתע לאחור. דולו ניצל את ההזדמנות, הפנה את ראשו הצידה וסובב את גלגל המצית פעם נוספת. הפעם, כל העולם עלה בלהבות, אך נדמה היה שדבר לא קורה, עד שלפתע, נעלמו כל הלהבות כשם שהופיעו חוץ מזו שהייתה על מיקארו ופגעה בו.
"דול-לו&#33; מספיק&#33; לך החוצה תשחק קצת&#33;" אמר אקראיות. דולו ומיקארו נעלמו מהמקום של אקראיות והופיעו קרוב למקום שבו הם נעלמו. דולו החל לדלג בעליזות במעגל שם. ומיקארו הביט בו בתמיהה וניסה להעריך את הייצור המשונה הזה, אבל הבין שזה קשה מדי.

בינתיים השלושה כבר היו בספרייה, והם דברו עם הספרנית.
"האם יש לכם ספרי מיתולוגיה כלשהם? ספרים בהם יצורים השלוטים בדברים כמו ייעוד, אקראיות או ברקים. או שאולי מופיעים בהם מטבעות וטבעות?"
"אני אבדוק" אמרה הספרנית, ניגשה למחשב והחלה לחפש.
לפתע, גבר צעיר עם משקפי קריאה שעמד מאחוריהם דיבר. "אני חושב שאני יודע מה אתם מחפשים. אני לומד לתואר שני בתרבות וארכיאולוגיה באוניברסיטה ואני מכיר את כל הסיפור מאחורי הדברים, או יותר נכון הישויות, שהזכרתם."
ספר לנו את מה שאתה יודע בבקשה" אמרה הינאטה.
"ולמה שאני אעשה זאת?" שאל האיש.
"תקשיב, זה חשוב&#33; היצורים האלה מנסים להרוג אותה" אמר יוקי. "אנחנו ראינו אותם."
"לא, זה בלתי אפשרי&#33;" איבד הצעיר את קור הרוח שלו "5 הישויות ששולטות בעולם לעולם אינן מופיעות יחד"
"5 ישויות? עד כה ראינו רק 3. אקראיות, ייעוד ועוד אחד לא מוכר."
"טוב, אני אספר לכם את מה שאני יודע.", אמר האיש. "יש 5 ישויות השולטות ביקום: אקראיות, ייעוד, מזל, הבנה וטמטום. לפני הרבה מאוד זמן, כשהיקום רק נוצר, חילקו הישויות האלה את העולמות ביניהן. כל אחת מהישויות הללו בטוחה, כמובן, שהיא החזקה מכולן ושעליה לשלוט ביקום כולו. לפיכך, הן כמעט ולא מפסיקות להתווכח. מובן שאף אחת מהישויות אינה מיותר. ללא אקראיות, רבות מהתופעות המדעיות המרתקות ביותר לא היו קורות. ללא ייעוד, לאנשים לא היה במה להאמין. המזל הוא מה שמפשט את האקראיות בשביל האנשים הפשוטים. ההבנה מאפשרת לאנשים ללמוד אודות סביבתם והטמטום... טוב... היה לכולנו משעמם מאוד ללא טמטום. כל אחת מחמש הישויות, כאמור, קיבלה עולם משלה לשלוט בו, אך למרות שהיא שולטת בו גם כל אחת מהישויות האחרות משפיעה עליו. קחו לדוגמה את העולם שלנו. העולם שלנו נשלט על ידי טמטום. בכל מקום שתסתכלו, יש מטומטמים. אם תסתכלו מהחלון לרחוב, בטוח תמצאו מטומטמים. אפילו רוב מנהיגי האומה שלנו, הפוליטיקאים, הם מטומטמים. הם כל כך מטומטמים, שהם אפילו לא קולטים שהם שליחים של טמטום. עדיין, כפי ששמתם לב, יש אקראיות בעולם שלנו. יש ייעוד. יש הבנה. למרבה האירוניה, דווקא הבנה וטמטום, מי שהייתם מצפים שתהיינה אויבות מרות, חיות בהרמוניה אחת עם השנייה. לעומת זאת, אקראיות, מזל וייעוד הם אלה שכל הזמן רבים. זה כל מה שאני יודע".
"אתה יודע הרבה מאוד ונראה שאתה סקרן. האם תהיה מוכן לעזור לנו? בתמורה, אולי אפילו תפגוש את הישויות." אמרה היאנטה.
"לא. בשום פנים ואופן לא. לפגוש את הישויות האלה זה ממש לא דבר טוב&#33; אתם יודעים מה הסבירות שאפילו אחד מכם יפגוש את אחת מהן במהלך חייו&#33;? שלא נדבר על שלוש ישויות. נראה לי שאין לכם מזל" הוא אמר. "ספרנית, אני מחזיר את הספר הזה" פנה לספרנית, שם את הספר על הדלפק, הסתובב והלך.
הינאטה המאוכזבת והאחרים ישבו בשולחן הקרוב שהיה ליד חלון. לפתע, נשמעה חריקה ואחריה המון צעקות אימה ברחוב. הם עמדו והסתכלו מהחלון. הרבה אנשים התקבצו סביב מכונית וסביב משהו שהיה מרוח על הכביש הייתה זו גופתו של האיש אותו פגשו מרוח על הכביש. כנראה שלא היה לו מזל...