OlDemon

[CENTER][B][U][SIZE=4][IMG]http://img39.imageshack.us/img39/2917/odcopy.png[/IMG][/SIZE][/U][/B]
[B][U][SIZE=4][COLOR=#3e7d3e]OlDemon[/COLOR][/SIZE][/U][/B][/CENTER]

[RIGHT][COLOR=#3e7d3e][U]מילות פתיחה[/U][/COLOR]
סיפור חדש שעלה בראש שלי.
אין לו ממש עלילה מכוונת ואני גם לא יודע איך הוא יסתיים.
הכול תלוי אם יהיו לי רעיונות או לא.
מקווה שלא אנטוש את הסיפור, זה תלוי גם בתגובות שלכם...[/RIGHT]

[RIGHT][COLOR=#3e7d3e][U]רשימת פרקים[/U][/COLOR]
[U]פרק 01 - מפגש[/U] - פורסם בתאריך 31.5.2010
[URL="http://pokemons.co.il/forum/showthread.php?p=625453#post625453"]פרק 02 - פרידה[/URL] - פורסם בתאריך 3.6.2010
[URL="http://pokemons.co.il/forum/showthread.php?p=628171#post628171"]פרק 03 - התחדשות[/URL] - פורסם בתאריך 7.6.2010
[URL="http://pokemons.co.il/forum/showthread.php?p=636607#post636607"]פרק 04 - רעב[/URL] - פורסם בתאריך 15.6.2010
[URL="http://pokemons.co.il/forum/showthread.php?p=650105#post650105"]פרק 05 - דייט[/URL] - פורסם בתאריך 27.6.2010[/RIGHT]

[u]פרק 1 - מפגש[/u]

שעת לילה בעיר האפלה, המדרכות רטובות מנוזלים מבחילים שונים ומשונים, הרוב, כנראה, מי ביוב. ריח מסריח של ביצה סרוח עם מאפי מטוגנים בשמן עמוק עמד באוויר והתערבב בניחוח האשפה שעמדה בפחים כבר שבוע עקב שביתת אוספי האשפה. מסביב לרחובות עמדו גורדי שחקים עשויים זכוכית שהסתירו כל אפשרות לזכות במעט אור טבעי מהירח והאור היחיד שהאיר את הרחובות החשוכים היו פנסי רחוב ישנים. הרחובות לא היו ריקים לגמרי ואנשים המשיכו להסתובב בין בניינים וחנויות ומכוניות נסעו בכבישים על אף השעה המאוחרת.
"סיור אחרון בסמטאות לפני שחוזרים הביתה" מלמל לעצמו שוטר לבוש במדי משטרה כחולים וענוב בעניבה משטרתית. על דש חולצתו היה תלוי תג משטרתי והוא חבש לראשו כובע משטרתי בעל מצחייה דקיקה. לא שמשהו רציני אמור לקרות, אבל התפקיד של השוטר היה להקנות תחושת ביטחון ברחוב וגם לוודא שההומלסים לא יעשו בעיות.
הוא נכנס לתוך סמטא אפלה בין שני בניינים ישנים שקירותיהם החלו להשחיר מפיח המכוניות. הסמטא הייתה הכניסה האחורית של שתי חנויות מהרחוב הראשי וגם ניצבו שני פחי זבל אפורים גדולים. הומלסים אהבו לישון שם ומשום מה הפעם הסמטא הייתה ריקה. הוא הדליק פנס כי אורות הרחוב לא האירו שם והסתכל מסביב. לפתע ראה נחש ירקרק יוצא מפח הזבל. 'מוזר,' חשב לעצמו, 'לא אמורים להיות נחשים בעיר. טוב בטח מישהו גידל אותו בתור חיית מחמד וזרק אותו לזבל אחר כך.'
הוא הסתובב מאחורי פח הזבל ואז ראה את זה. גופה של אדם זקן שהתעוותה לגמרי ועורה קיבל גוון ירקרק חולני. השוטר הגיב בקפיצת הפתעה אחורנית ורצון עז להקיא את ארוחת הערב שלו התפשט בגופו. הוא התנשם לרגע והביט שוב בגופה, הזקן נראה כאילו הוא מת כבר לפני חודשים, אבל אתמול בערב כשהשוטר היה שם הסמטא הייתה נקייה מגופות. הוא רץ חזרה אל הרחוב, שלף את מכשיר הקשר שלו וקרא לתוכו: "35 למפקדה, יש לי מצב חרום דחוף ברח' המינגטון 27."
"כדאי שתחזור בך. לא כדאי שאנשים יבואו לפה." נשמע קול מתלחשש מאחוריו. השוטר הסתובב וצרחה קטנה הבליחה מפיו. המת עמד על רגליו ממש מולו, אך נראה מת לגמרי חוץ מפיו שהתנועע.
המת קפץ קפיצה קטנה ונחת בחבטה על גופו של השוטר והפיל אותו לארץ. השוטר ניסה להזיז את הגופה אך הוא היה כבד מידי. ריח של ריקבון על באפו של השוטר ונראה היה שכל טיפת רוחו חיים שעוד הייתה בגופה נלקחה ממנה. הוא הביט בגופה באנחה וראה לפתע שמתוך הפה יוצא נחש שנראה בדיוק כמו הנחש שראה קודם לכן. הנחש הביט בפניו של השוטר כמה שניות, השמיעה לחישה קלה ואז פער את פיו וחשף את שיניו.
צעקה נשמעה ומיד נשמט גופו של השוטר, לנצח.

מורטי התעורר בבית החולים. זאת הייתה שעת לילה מאוחרת ומלבד אחות תורנית אחת שישבה בקבלה וקראה מגזין, כל שאר האנשים בחדרים שמסביב ישנו. בכיסא גדול ליד המיטה שלו ישנה אשתו, קרול, מורטי ריחם עליה ולא רצה להעיר אותה על אף הפחד שזרם בעורקיו. כבר חודשים שהוא נמצא בבית החולים וכל לילה הוא מתעורר מסיוט אחר שונה ומשונה אבל הלילה זה היה השיא, זה נראה לו אמיתי ממש.
אשתו התעוררה. "מה קרה, מורטי?" שאלה אותו בקול מנומנם.
"שום דבר. תחזרי לישון, קרול." לחש לה מורטי.
"כבר התעוררתי. אני הולכת לשירותים." אמרה לו, "ובפעם הבאה שיש לך סיוט שמעיר אותך, תעיר אותי מיד." היא קמה והלכה, סוגרת את דלת החדרה מאחוריה.
אחרי דקה בערך נפתחה שוב הדלת. "קרול? כבר חזרת?!" שאל מורטי בניסיון להתבדח אך הקול שלו רעד במעט.
"אני לא קרול." אמר קול שנשמע קר כמו קרח. הוא צעד קדימה והדליק את האור. היה זה אדם בעל עור בהיר מאוד ושיער לבן לגמרי. עיניו היו שחורות עגולות והיה לו חיוך חביב. הוא היה גבוה יחסית ולבש לגופו חלוק רופאים לבן וארוך.
"מי אתה? מה אתה רוצה?" שאל מורטי את האדם בחשדנות.
"אתה יכול לקרוא לי דוקטור לוּץ. באתי לספר לך משהו חשוב מאוד בקשר למחלה שלך." אמר האדם והתיישב בכיסא שעליו ישנה קרול קודם לכן.
"אם אתה רוצה לספר לי משהו על המחלה, אני מעדיף לחכות שאשתי תחזור." אמר מורטי והשפיל מבט אל ידיו. הוא שילב את ידיו ושיחק עם אגודליו, זה משהו תמיד היה עושה כשהוא היה בלחץ.
"אשתך לא תחזור לכאן עד שאני אסיים להגיד את מה שיש לי." אמר הדוקטור. על אף המשפט המאיים הוא נאמר בטון רגוע ושליו, דבר שהלחיץ יותר את מורטי.
"בסדר. תדבר." נכנע מורטי.
"אתה יודע שאתה כבר בן שמונים ואתה זקן ובגלל זה אתה פה בבית החולים, אבל המצב שלך כבר הרבה יותר טוב ואתה תשתחרר מחר מבית החולים." אמר דוקטור לוץ.
"איך אתה יודע את זה?" שאל מורטי בפיקפוק.
"סמוך עלי, אני יודע הרבה דברים." חייך דוקטור לוץ, "בעוד שבוע המצב שלך ידרדר משמעותית וכעבור יום תמות. עכשיו אני מציע לך הצעה, או שתמות בעוד שבוע ותגיע לעולם הבא או שתבחר להישאר כאן, לחזור להיות בן עשרים ולהתחיל מחדש?"
"תסתום את הפה. אני בן אדם מבוגר ולא צוחקים על מבוגרים, אז רק תסתום את פה." לחש מורטי והמשיך להשפיל את מבטו הוא לא יכל להסתכל ב"רופא" הזה, משהו בדברים שאמר נשמע לו אמיתי אך הוא לא יכול להאמין, הוא לא רוצה להאמין.
"אני אחזור בעוד שבוע, כשתראה שמה שאמרתי התגשם ואז תחזיר לי תשובה." אמר דוקטור לוץ, הקיש באצבעותיו ונעלם באוויר.
הדלת נפתחה שוב ודרכה נכנסה קרול ומיד הסתכלה במורטי היושב מקופל ומכונס בתוך עצמו ומשחק באצבעות ידיו. "מה קרה מורטי?"
"בטח רק דמיינתי..." מלמל לעצמו, ואף על פי שקיווה כך הוא ידע שדווקא זה לא היה חלום.

וואו אהבתי מאוד את הקונספט
ואת הרעיון המרכזי
אני אשמח אם הוא יחזור להיות בן 20 .. יכול להיות מעניין
מחכה לפרק2.

מגניב...מחכה לפרק הבא!!!

תודה על התגובות!

אהבתי את הסיפור ואת הסיגנון.

ועצה קטנה מפי:
אף פעם אל תנסה ליצור סיפור תוך כדי הפירסום, אתה עלול להגיע למבוי סתום ואפילו להשביט את הסיפור לזמן מה בגלל שלא תכננת מה יקרה, וכול פרט בעלילה אמור להביא לאזור כולשהו.

אם לא תחשוב מהר ותהיה יצירתי מאוד בעניין של מה מביא למה הסיפור שלך לא יגיע לרמה גבוהה.
כי הסיפור אמור להיות מתוכנן ככה שתבנה מדרגה אחרי מדרגה שכבר יש יסודות ותיכנון לכול הבניין.
לא לחשוב "אה, קומה ראשונה, טוב, לאן בדיוק נמשיך את זה.".
אלה לחשוב ככה "קומה ראשונה?, כן טוב, אז את הקומה השנייה תבנו לפי המסגרת שהקמנו ולפי הסרטוטים.".

אוקיי?, אז אני מבקש ממך, במיוחד בשבילך:
אל תבקש רעיונות מהקהל, תשביט את הסיפור לזמן מה, ותחשוב איך הכול ממשיך!.
כול פרק שאתה מפרסם אתה צריך כבר לדעת איך הסיפור ממשיך לפחות 2 פרקים קדימה.

ניסיתי פעם לעשות סיפור בלי עמוד שדרה, לא הלך טוב...

תודה רבה גם על התגובה וגם על העצה!
כשאמרתי שהסיפור תלוי בקוראים, התכוונתי שאם יהיו תגובות תהיה לי מוטיבציה לפרסם פרקים.
וברור שאני לא אפרסם פרקים אם אני לא יודע לאן זה הולך. פשוט בד"כ כשהייתי כותב סיפורים הייתי יודע איפה זה יסתיים מראש, והפעם לא רציתי כדי שגם אני אהיה מופתע מהסיום.

אין בעד מה, תמיד שמח לעזור. :).

הבנתי, קודם חשבתי שהתכוונת שכול הסיפור תלוי בקוראים.
עכשיו אני מבין למה התכוונת, בכול מקרה אהבתי את הסיפור.
מקווה שתפרסם חלק 2...
(ו3, ו4, ו5, וגם 6, ו7, ו8, ו9, ו10, ו11, ו12.
[center]***אחרי שלושים שעות שזה נמשך.***[/center]
ו9761, ו9762, ו9763, ו9764, ו9765, וגם 9766.)

[u]פרק 2 - פרידה[/u]

"אתה יודע שלא היית חייב לעשות את זה ככה..." הוא מלמל והשתנק מעט מכובד המשקל של הצ'ימידאן שעל כתפו. הוא היה אדם צעיר בעל שיער שחור באורך רגיל. העור שלו היה בהיר מאוד, כאילו לא נחשף לשמש מעולם. הוא לבש לגופו סריג שחור ומכנסי ספורט-אלגנט שחורות ונעל מגפי עור נמוכים אף הם שחורים. מעל חליפת הבגדים הוא לבש ז'קט עור שחור ארוך שעבר באורכו את ברכיו. על אף שהייתה זאת שעת לילה, לראשו הוא חבש כובע ג'אגורו רחב שוליים והוא הרכיב לעיניו משקפי שמש שחורות חלקות ששיוו לעצמן דמיון למראה.
"אתה צודק, אבל זה הרבה יותר מהנה ככה. אל תדאג, את עוד תתרגל לדברים 'מוזרים' שכאלה ואפילו תתחיל להנות מזה..." ענה לו אדם זקן שהתהלך לפניו בקלילות ובמהירות, מתמרן בקלות בין האנשים ההולכים ברחוב. על אף שנראה מבוגר מאוד הוא התהלך בזקיפות לגמרי, כאילו הגיל לא משפיע כלל. עורו היה בהיר כמו של הבחור הצעיר ושיערו היה לבן לגמרי. היו לו עיניים שחורות קרות כקרח אבל חיוך נעים. הוא לבש לגופו חליפה אלגנטית בצבע בז' ונעל נעליים חומות.
הזוג המוזר הלך ברחובות ועל אף מוזרותו הוא לא עורר תהיות ומבטים מהעוברים ושבים, זו העיר הגדולה, כולם מוזרים כאן. הם הלכו בין האנשים עד שהזקן פנה לסמטא חשוכה והצעיר שסח את התיק פנה אחריו.
"תוריד את זה כאן." אמר הזקן והצביע על הצד המוסתר של פח זבל גדול.
"סוף סוף." נאנח הצעיר וזרק את התיק אל המקום שהזקן הצביע עליו. "עכשיו תעזור לי להוציא את זה מהתיק."
"אתה לא צריך את העזרה שלי... אתה ילד גדול." גיחך הזקן ושילב ידיים. הצעיר התכופף ופתח את התיק. הוא שלף מהתיק גופה של אדם זקן שנראה כאילו מת לא מזמן. הוא הניח אותו בצורה של בין שכיבה לישיבה, פרקדן, והוא נראה כאילו הוא נזרק שם.
"מעולה. עכשיו תורי." אמר הזקן, ניגש קדימה תוך דחיפה קלה של הצעיר והרים את ידיו מעל גופת הזקן. מיד החלה הגופה להחוויר ולהתירק לצבע גוף ירקרק חולני. ריח של עובש וריקבון פעפע לאוויר, דבר שהעיד על הרקבה המהירה שעברה על הגופה.
"אני אגיד לך את האמת, קשה לי לראות את זה ככה..." מלמל הצעיר, הרים קלות את משקפי השמש שלו ומחה דמעות שבצבצו בקצות עיניו.
"מה אתה בוכה? אתה צריך להפסיק להתנהג בצורה כזאת." אמר הזקן בתקיפות, "קדימה, צריך להתחבא. הכנתי הפתעה למי שימצא את הגופה."
"אני לא אוהב את ההפתעות שלך. אתה לא צריך להתנהג ככה." אמר הצעיר בשעה ששניהם נכנסו להתחבא בתוך הפח.
"אמרתי לך שזה הכי כיף ככה ושאתה עוד תתרגל. עכשיו תסתום." אמר הזקן ורגע לאחר מכן נראה שוטר נכנס לתוך הסמטא החשוכה של רחוב המינגטון 27.

"מורטי בלאק..." מלמל הרופא ליד מיטתו של מורטי בבית החולים. הוא רפרף בפנקס גדול עם מידע רפואי של מספר חולים עד שהגיע לדף שרצה, הביט לרגע בדף כשמבט רציני פרוש על פניו. "בסדר," אמר, "אתה יכול להשתחרר היום. אני אביא את טפסי השחרור, אתה תחתום ותלך הביתה."
מבט של הקלה נפרש על פניה של קרול וחיוך נפרש על פניה. מורטי ניסה גם הוא לחייך אבל רק דבר אחד הדהד בראשו, דוקטור לוץ המפחיד מאתמול צדק. אם הוא באמת השתחרר היום, באמת יתכן שנשאר לו רק שבוע לחיות. מורטי ידע עכשיו שהוא צריך לקחת ברצינות את ההצעה של דוקטור לוץ. אולי זה הסיכוי שלו לא למות עכשיו, הרי יש כל כך הרבה שהוא עוד לא עשה!
"מורטי, אתה לא שמח?" שאלה קרול בפרצוף מודאג והניחה את ידה על ברכו של מורטי.
"ברור." אמר ושיגר לעברה חיוך מלא של שמחה אבל העיניים שלו המשיכו לרעוד בפחד, קרול זיהתה את הפחד הזה אבל לא אמרה כלום. אם מורטי לא רוצה לספר לה בטח יש לו סיבה והיא לא תשאל, רק ככה הם הצליחו להישאר יחד כמעט שישים שנה.
הרופא חזר ואיתו הטפסים. מורטי חתם במקום שבו מאשר שחרור ואז הרופא הלך. קרול עזרה למורטי לארוז את הדברים בתיק ולהחליף את כותנות בית החולים הנוראית לבגדים של בני אדם. הם ירדו לקומת הכניסה לבית החולים ויצאו מהדלת הראשית שם חיכה להם אחד מילדיו של מורטי שאסף אותם במכונית ולקח אותם חזרה הביתה. כשהגיעו התברר ששלושת ילדיהם של מורטי וקרול ארגנו לאבא שלהם מסיבת חזרה הביתה מאולתרת. הפעם מורטי שמח באמת. הבית קושט בקישוטים צבעוניים וכל אחד מהנכדים ואף הנינים הקטנים ציירו לו ציורים שמאחלים לו בריאות ומביעים שמחה על חזרתו מבית החולים. קרול תהתה איך הם ארגנו את כל זה בכל כך מעט זמן, אבל זה בכלל לא מה שהטריד את מורטי. מורטי רק שמח לראות את כל משפחתו ביחד כי הפעם יתכן וזו באמת תהיה הפעם האחרונה שהוא רואה אותם. הוא האמין לדוקטור לוץ הדמיוני. הוא עומד למות בעוד שבוע ורק הוא יודע את זה. מורטי עבר בין כל אחד ואחת מבני משפחתו וחיבק אותם חיבוק ארוך, שאל שאלה של התעניינות והם ענו בנימוס ובשמחה. הם היו משפחה אוהבת ומלוכדת. לפחות בעניין אחד מורטי יכל להיות רגוע, אחרי לכתו המשפחה לא תתפרק.
המסיבה נמשכה עוד כמה שעות ואז לאט לאט הבית התרוקן מבני משפחה ולבסוף נשארו מורטי וקרול לבדם. הם התיישבו בשקט לראות טלוויזיה ולאחר שעה קלה פנו שניהם אל המיטה לישון.
הם שכבו אחד ליד השנייה, מביטים אחד בשני, גם אחרי שישים שנה שהם מכירים הם עדיין אהבו אחד את השנייה. אבל עם זאת מורטי ידע שעם כל אהבתו אל קרול הוא יצטרך לשכוח את קרול. גם אם יבחר למות או להתחיל חיים חדשים,הוא יעזוב אותה בעוד שבוע.
מורטי הושיט ידה רפה אל ראשה של קרול וליטף את שיערה ברוך. "את יודעת שלא משנה מה, אני תמיד אוהב אותך. גם כשאני לא אהיה פה אני תמיד אוהב ואגן עלייך." לחש לה. קרול לא בדיוק הבינה מה הניע את בעלה לומר את זה אבל היא הנהנה קלות. מורטי חייך חיוך קטן, עצם את עיניו ונרדם מיד כשמחשבה אחת בראש, גם שבוע אחרון יכול לעבור בנעימות ורוגע.

ווואו המחשבה שמורטי ימות עושה לא נעים
אבל אני מחכה כבר שהוא ימות ויחזור לגיל 20 ... כל כך מרתק..
פרק יפה מחכה לפרק 3

קראתי את פרק 1, ההתחלה נשמעת כמו ההתחלה של הספר הרביעי של הארי פוטר O:

ארוין - מי אמר שהוא יחזור להיות בן 20?..
אה, כן, אם הוא לא נמצא אי אפשר לכתוב ת'סיפור בצורה הטוב...
דאאא.

תודה רבה על התגובות...
שמתי לב שאתם קצת מתעלמים מהחלקים הראשונים של הפרקים...
שיט, ספיילרתי... חחח

יפה.. קראתי הכול. כתוב בצורה טובה, אבל חסר קצת אופי לדמויות. אפילו שזה רק פרק שני, אפשר קצת לפרט על מה גורם לכל דמות "לתקתק". אבל הכתיבה טובה, ומעניין לדעת את ההמשך

תודה על התגובה.

כתוב טוב ומסקרן,
אבל כמו אביעד אני חושב שחסר אופי לדמויות

תודה על התגובה.

קראתי את הפרק השני, הדרך שבה הסיפור נבנה בחלומות של מורטי נחמדה ומרתקת, אבל עדיין דומה להארי פוטר לדעתי O:

הסיפור רוצה לגרום לראות מה יקרה, קצת התאכזבתי שכל הפרק היה על איך הוא נפגש עם המשפחה שלו וכל זה, מחכה בקוצר רוח ל3 D:

[u]פרק 3 - התחדשות[/u]

מורטי פקח את עיניו. הוא מצמץ קלות למול אור הפלורוסנט שנצנץ באורו המכאיב על התקרה הלבנה. הכול נראה פתאום בהיר מדי וזורח מידי, משהו לא בסדר. מורטי שם לב שהוא שוכב על ריצפה קשה וקרה כקרח. הוא ניסה לקום אבל הוא לא הצליח להזיז אף איבר מאיבריו. איך לעזאזל הוא הגיע למצב כזה? הוא ניסה להיזכר.
הוא שכב במיטה שלו, מודע לעצמו אך לא יכל להזיז כלום. בערב שקדם ליום זה המצב שלו הורע באופן דרסטי, דבר שהפתיע את הרופאים ששחררו אותו בדיוק שבוע לפני כן. מורטי היה מודע לכל והוא גם לא היה מופתע, הנבואה של דוקטור לוץ המסתורי התקיימה כבר בשבוע הקודם, כשהוא שוחרר, אז לא בעיניו לא הייתה אף סיבה שהיא לא תתקיים הפעם. אלו היו העשרים וארבע השעות האחרונות בחייו של מורטי, על פי הנבואה של דוקטור לוץ והוא הכין את עצמו לזה, הוא השלים עם העובדה שהוא ימות בתוך שבוע והוא השתדל לסיים את חייו בני השמונים בצורה נעימה לו ולמשפחתו.
מורטי זכר שהוא שכב על המיטה בבית החולים בלי שום יכולת לדבר או לזוז. אף אחד לא היה לידו. קרול המסכנה, היא גם מבוגרת מאוד והיא צריכה לישון, מזל שהיא לא הייתה לידו באותו זמן. הוא שמע שילדיו תכננו משמרות על ידו כדי להקל על אימם. הוא לא זכר מי היה אמור להיות לידו באותו רגע, אולי אף אחד לא צריך להיות, בכל זאת זה היה אמצע הלילה.
הדלת נפתחה ולתוכה צעד אדם זקן בעל שיער לבן ועיניו שחורות קרות כקרח. הוא לבש מקטורן בז' ומכנסיים תואמים. הוא היה גבוה והלך בקלות כאילו גילו המתקדם לא ניכר בגופו מלבד הקמטים הקלים שבפניו ושיערו הלבן. מורטי זיהה אותו מיד, היה זה דוקטור לוץ.
"שלום לך, מורטי בלאק." אמר הדוקטור וחייך, "אה, שכחתי. אתה לא יכול לדבר. רק רגע." הוא הניף את ידו מעל מורטי ומורטי הרגיש פתאום משוחרר מהמחלה שתקפה אותו, הוא הרגיש מצויין. "אל תתרגש מזה, מורטי," אמר הדוקטור ופניו הפכו רציניות, "זה רק זמני. הנבואה שלי התקיימה וגם העניין של המוות שלך גם יתקיים עכשיו.
"באתי להציע לך שוב את ההצעה שלי עם מעט יותר הסברים. לכל אדם יש את הזמן שנקבע לו למוות, ושלך הגיע עכשיו. אבל אני החלטתי מהסיבות האישיות שלי להציג לך ברירה. או שתמות עכשיו ותעבור לעולם האמת, או שתמות עכשיו ותוך זמן לא רב תתעורר מחדש בגוף צעיר, בן עשרים."
"למה שאני לא אבחר באפשרות השנייה?" שאל מורטי בחשדנות למרות שבתוכו כבר נגמלה ההחלטה.
"בגלל שאתה לא תיוולד מחדש בתור בן אדם. אתה תיוולד בתור שד שיאלץ להיעתר למרותי. אם תבחר בהצעה השנייה אתה תהיה המוציא לפועל שלי." ענה הדוקטור.
"מוציא לפועל של מה?" שאל מורטי.
"אל תיתמם לי, מורטי. אתה יודע מה הכוונה שבם 'דוקטור לוץ'. לוץ זה קיצור של לוציפר, אבל עם כל השם הרע שהוציאו לי בני האדם אני מעדיף להיקרא בכינוי 'דוקטור לוץ'." גיחך הדוקטור, "אתה תהיה המוציא לפועל של התוכניות שלי. אתה לא תשאל, אתה תבצע. עכשיו, מה הבחירה שלך?"
"גם אתה מיתמם." ענה מורטי ביהירות שלא התאימה לו כלל, "מי יעדיף למות על פני החיים? גם אם אלה חיים של מעיין שיעבוד, אף פעם לא האמנתי בטוב שאחרי המוות. אני מעדיף להיות שד מהאי וודאות. נכון שהשלמתי עם המוות שלי בשבוע החולף, אבל אם יש אלטרנטיבה, ברור שאני אקח אותה."
"בסדר, בחירה שלך." השיב הדוקטור ונעמד על רגליו, "לילה טוב, מורטי בלאק. נפגש עוד מעט."

עכשיו מורטי ידע מה קרה. הוא ניסה שוב להזיז את הגוף שלו ושם לב שהוא מצליח. הוא התיישב על הריצפה והביט בעצמו. ידיו היו בהירות מאוד, הרבה יותר משזכר, וגם היו נראות צעירות מאוד. הוא הביט על בגדיו, הוא לבש לגופו סריג שחור ומכנסי ספורט-אלגנט שחורות ונעל מגפי עור נמוכים אף הם שחורים. מעל חליפת הבגדים הוא לבש ז'קט עור שחור ארוך שעבר באורכו את ברכיו. הוא העביר יד על ראשו והרגיש את השיער הקצוץ שהיה על ראשו, דבר שלא היה לו קודם לכן. הוא הביט סביב וראה שהוא שוכב בתוך חדר מלא במיטות ברזל שעליהן מונחים שקים אטומים. היה לו קר והוא חיבק את עצמו כדי להתחמם מעט.
"סוף סוף התעוררתי, האדון בלאק." נשמע קול, "כפי שהבטחתי, הרי לך גוף של שד צעיר."
מורטי נעמד על רגליו והביט סביב הוא התקשה לראות מה קורה בגלל האור המסנוור. הוא ראה שאדם כלשהו מתקרב אליו אבל הוא לא הצליח לזהות אותו.
"העיניים של השדים רגישות לאור. זה יעזור לך." אמר האדם שהתקרב עליו והרקיב על עיניו משקפי שמש. מורטי מצמץ בעיניו ושם לב שעכשיו הוא רואה טוב יותר. הוא הביט באדם שמולו, היה זה דוקטור לוץ.
"להשלמת המראה." חייך הדוקטור והניח על ראשו של מורטי כובע ג'אגורו רחב שוליים.
"תאמין לי, מורטי, יש הרבה יתרונות להיות שד. אתה עוד תלמד להשתמש בכוחות המיוחדים שמגיעים עם הגוף הזה, אבל בנתיים יש לנו עבודה לעשות" אמר הדוקטור הסתובב והחל להתרחק ממורטי.
"רגע, אבל איפה אנחנו?" שאל מורטי בקול צרוד מעט.
"איפה אנחנו?" חזר אחריו הדוקטור בגיחוך ואז הסתובב תוך פרישת ידיים, "ברוך הבא לחדר הקירור לגופות של בית החולים! אתה מתת לפני שעה וארבעים ושתיים דקות, ועכשיו יש לנו עבודה."
הדוקטור המשיך ללכת עד שנעצר ליד אחת ממיטות המתכת. "תפתח אותה." פקד הדוקטור והוציא מכיסו תיק צ'ימידן גדול. מורטי פתח את השק ונבהל ממה שראה בפנים. מורטי שכב ערום בתוך השק.
הדוקטור הביט אף הוא בגופה ואמר: "כן, כן. זה הגוף הישן שלך. עכשיו תוציא אותו ותכניס אותו לתיק. יש לנו עבודה."

אני חייב להגיד שאהבתי :)

וואו!אתה הולך להיות סופר מוכשר!
אתה סוס!!!

תודה על התגובות!
:)

מסכים...יש לך כישרון!

תודה על התגובה!

בכיף העיקרשתמשיך...! :)

ממש מוכשר, כל הכבוד,
אתה יכול להיות סופר Xd

תודה רבה על המחמאות!
:embarrassed:

אחי זה סיפור אדירררר
יש לך חתיכת פונטציאל!!

תודה!

אחי אני רוצה לשווק לך תסיפור הוא אדיר!!!חחחח

סיפור טוב שכזה לא ראיתי ממך הרבה זמן
יפה אסף.

תודה ארווין

פרק חדש... קצת קצר יותר מהאחרים ועם פחות עלילה בגלל שהיה לי מחסום כתיבה קל...

פרק 4 - רעב
שני הגברים יצאו מפח הזבל נוטפים נוזלים מסריחים רגע אחרי שהקיש הנחש את השוטר. הזקן מביניהם יצא בקפיצה ונחת ליד גופת הקשיש הרקובה וליד גופת השוטר. הוא לבש מקטורן ומכנסי בז' ושיער לבן שנראה לבן יותר בחשכת הלילה ובאפלוליות הסמטא. מיד אחריו יצא הצעיר בעל הבגדים השחורים בטיפוס גמלוני מתוך הפח. עד שהגיע הצעיר אל הזקן כבר התכופף הזקן ליד גופת הקשיש והשוטר שמתחתיה.
"מצוין, בדיוק כפי שצפיתי..." מלמל הזקן כשמישש את פני השוטר.
"אני שוב חוזר ואומר, לא היית צריך לעשות את זה באכזריות כזאת. בעצם, בכלל לא היית צריך לעשות את זה." אמר הצעיר והביט דרך משקפי השמש שלו בגועל בגופות ובזקן שכרע ברך על ידן.
"אוי, מורטי, זה חלק מהג'וב, אתה תעשה דברים גרועים בהרבה, וחוץ מזה אין לך מה לדאוג, הוא לא באמת מת." ענה דוקטור לוץ והזדקף ליד מורטי.
"ומה הסיבה שבגללה היית צריך להרדים אותו בצורה כזאת?" שאל מורטי ברצינות.
"לומר את האמת, אין לי מושג. בדרך כלל יש לי סיבה אבל הפעם אין לי." ענה הדוקטור וצחקק לעצמו.
"זה לא מוסרי. שמונים שנים של חיים חייתי ולא ראיתי דבר כזה. תתבייש." תקף מורטי בכעס מטובל במעט גועל.
"אדון בלאק, אני חי קצת יותר ממך, משך זמן שמתקרב לזמן הקיום של העולם הזה, ותאמין לי, לפעמים צריך ליהנות מהעבודה." השיב הדוקטור והפעם בנימה מעט יותר רצינית, "מורטי, בסופו של דבר אתה תפסיק להיגעל מהדבר הזה , אתה תתרגל ואפילו תתחיל ליהנות, כמוני." ואז הוסיף בנימה מפחידה מעט: "אחרי הכול, זה הטבע של השדים."
"לא רציתי שזה יהיה ככה, רצח שכזה." מלמל מורטי ברעד.
"מה חשבת שזה להיות המוציא לפועל של לוציפר?" שאל הדוקטור ולא ציפה לתשובה, "אתה היית אדם מבוגר שהגיע להחלטה. אתה בחרת בזה. עכשיו, אנחנו צריכים ללכת, אני צריך להסביר לך עוד על העבודה ועל מי שאתה. לא להסביר הכול, אבל לתת לך טעימה."

"אתה אוכל, שותה וישן כמו בן אדם, למרות שאין לך צורך ממשי בזה." אמר דוקטור לוץ למורטי שהלך לצידו ברחוב החשוך, "אתה ניזון ממשהו אחר. שדים חיים רק הודות לרגשות של בני אדם."
"רגשות של בני אדם?" תהה מורטי.
"כן. אתה אוכל רגשות של בני אדם. עצבות, פחד, אושר, הכול אוכל בשבילך." גיחך הדוקטור, "אפשר לומר שזו מעיין קללה שקיבלת..."
הם המשיכו להלך בין האנשים ברחוב ומורטי החל להרגיש מין דגדוג בבטן. מורטי שעכשיו שמע מה הוא צריך לאכול, הביט באנשים שהולכים מסביבו במבט רעב אך נגעל ומפחד.
"תפסיק לפחד." אמר הדוקטור, "בוא, נמצא איזה הומלס שתוכל לאכול."
"אני לא אוכל בני אדם!" לחש מורטי בנימה החלטית.
"כן, כמו שאתה לא עושה כיף בעבודה. זה בסדר, רק לפני כמה שעות הפכת לשד אז אתה לא רגיל לנבזיות." ענה הדוקטור, "ברגע שתטעם תשתנה לגמרי. אתה תשכח את האדם שהיית ותתחבר לשד."
הם נכנסו לתוך עוד סמטא צדדית ברחוב המינגטון, סמטא רחבה יותר שהייתה מקום מפגש להומלסים. פנה שקטה וחמימה שהומלסים אהבו לשון בה. באחת מהפינות של הסמטא ישב הומלס שחור, לבוש בבגדים מרופטים ומטונפים, הוא חבש לראשו כובע גרב קרוע שאיבד מזמן את צבעו ולידיו גרב כפפות קרועות בצבעים שונים. הוא ישב מכורבל בתוך ערימת עיתונים ולא היה נראה שאכפת לו ממי שנכנס לסמטא עכשיו.
"בתאבון." לחש הדוקטור לאוזנו של מורטי ודחף אותו קדימה. מורטי נדחף ונעצר ליד ההומלס שהתעלם ממנו לחלוטין. מורטי הריח את האוויר והוא הרגיש ריח נעים שהוא לא הריח מעולם. הוא הרגיש לפתע כאב חד ביד הימנית שלו. כשהוא הרים אותה הוא נבהל לגלות פתח עגול במרכז היד שלו שהוביל למין לוע ארוך. הפתח היה מוקף כולו שיניים שרטטו קלות. היד הלכה בכוחות עצמה. יד שמאל התרוממה ותפסה את ההומלס בגרונו. ההומלס שעד לאותו רגע התעלם מהאדם הבהיר לבוש השחורים שעמד על ידו החל לנסות לצעוק אך במקום זאת יצאו לו התנשפויות וחריקות. היד הימנית, בעלת הפה המוזר, נצמדה לראשו של הקורבן והחלה להשמיע קולות מציצה שהעבירו רעידות בגופותיהם של מורטי וההומלס. מורטי הרגיש איך יאוש ופחד מתפשטים בתוכו אך משום מה הייתה זו הרגשה נעימה והוא הרגיש איך הוא מתחזק.
מורטי המשיך לשאוב ולשאוב עד שהרעידות והחרחורים של ההומלס נפסקו. מורטי הוריד את ידיו מהקורבן שלו, והוא נפל על הרצפה בחבטה. מורטי הבית על ידו הימנית ושם לב שהפה נעלם. הוא הביט שוב על ההומלס המסכן ושם לב שהוא לא זז. מורטי ניסה לבדוק דופק ולא הרגיש כלום. הוא הסתובב לאחור והביט בדוקטור שהביט ממרחק קל תוך גיחוך ושילוב ידיים.
"ציינתי את העובדה שאם אתה שואב יותר מידי רגשות, הקורבן ימות?" גיחך הדוקטור וצעד קדימה, "כנראה שלא."

אחי אתה תותח!!!זה מדהים.....

תודה רבה!
:)

תה כותב בצורה טובה
אבל אני לא אוהב את הרעיון לסיפור:)

תפרט מה מפריע לך בעלילה...
תודה על התגובה.

אני בתור ילד יחסית צעיר
לא נעים לי לקרוא על דברי מוות
ואיך שהבנתי בסיפור הולכים למות הרבה אנשים

אחרי די הרבה זמן יחסית, פרק חדש עם עלילה קצת לא אופיינית, חריגה ויתכן ותהינה תגבות שליליות על המהירות ובטענות ש"זה לא יכול לקרות ככה." וש"אין אנשים מהסוג הזה." ועוד שלל תגובות. זה לגיטימי, אולי אפילו לי תהינה ביקורות על הכתיבה של עצמי בעוד כמה ימים...
רציתי להזכיר, חבל שלא הגבתם... כמה שיותר תגובות תהיה לי מוטיבציה לכתוב פרקים יותר במהירות...

[b][u]פרק 5 - דייט[/u][/b]
זה סוף היום בדיינר של אוריילי, השעה כבר 2 בלילה. אנה נשארה לבד לסיים את הסגירה, לנקות את הטינופת מעל השולחנות. להעביר את הרווחים לכספת בחדר של אוריילי ואז היא יכלה ללכת הביתה. היא שמחה שהיא יכלה לישון עד מאוחר למחרת, יש לה יום חופשי מהלימודים, והיא יכלה לקום מתי שבא לה, ללכת לקניות עם חברה ולהספיק לחזור לעוד ערב ארוך, אבל עם מלא טיפים, בדיינר.
הדיינר היה מקום בילוי פופולארי בפרבר הקטן הזה והערב הוא היה עמוס במיוחד. הלקוחות זרמו פנימה והזמינו בתחילת הערב ארוחה רווית שמן וכוס גדולה של בירה ובשעות המאוחרות יותר קינחו עם כוסית משקה ססגוני. אנה סיימה לנגב את השולחנות ועברה לטאטוא נוסף. היא רצתה שהרצפה תבריק, מקום נקי מביא אנשים שקונים אוכל ונותנים טיפים.
לפתע הדלת נפתחה דבר שהקפיץ את אנה. היא הביטה בדלת וראתה אדם עומד בכניסה. "אנחנו ס-סגורים..." היא אמרה לו ברעד אך הוא נראה כאילו לא שמע בכלל. הוא היה לבוש שחורים כולו ופניו הלבנים נראו כפני מת. הוא צעד שלושה צעדים לתוך הדיינר ואז נעצר שוב. אנה החלה לצרוח אך הוא התעלם מהצרחה. הוא מלמל משהו ואז התמוטט על הרצפה. אנה שמטה את המטאטא מידה ורצה אל האדם. היא כרעה לידו והניחה את אוזנה ליד פיו, לבדוק עם הוא נושם והוא מלמל רק מילה אחת שוב ושוב, "הצילו".

מורטי התעורר על ספה רכה ומאסיבית שנראתה ישנה יחסית. הוא הביט סביבו לתוך סלון קטן עם שולח קפה וטלוויזיה גדולה מעוטרת במיני כבלים משונים. מצד אחד של הסלון היה מטבחון קטן ומצידו השני היו שתי דלתות ומכיוון אחת מהן נשמע רעש פכפוך של מים, כנראה שזו הדלת לשירותים והשנייה, סביר להניח, היא חדר השינה. הוא לא זיהה את הדירה הזאת והוא לא זכר איך הוא הגיע אליה בכלל. הוא ניסה להיזכר בכלל במשהו והוא גילה שהזיכרון שלו נמחק לגמרי, נקי. הוא זכר שהוא שד שניזון מרגשות של בני אדם, הוא זכר שקוראים לו מורטי והוא זכר שהוא חייב לבצע את כל המשימות שיצור בשם 'ד"ר לוץ' ייתן לו. הוא לא זכר למה, אבל הוא חייב. המשימה האחרונה שדוקטור לוץ נתן לו הדהדה באוזניו, להסתובב באזור עד שימצא מקום קבוע שבו יוכל לחכות עד שדוקטור לוץ יפנה אליו ולעשות את זה בלי שבני האדם יגלו את זהותו האמיתית, היותו שד.
רעש פכפוך המים נפסק ורגע לאחר מכן נפתחה דלת השירותים בקול. מורטי זכר שהיו לו משקפי שמש וכובע רחב שוליים, אך הם נעלמו. הוא פחד שמי שהביא אותו לדירה הזאת יגלה שהוא ער, אבל הוא פחד יותר שהבעלים של הדירה הוא בן אדם. משהו בתוך מורטי לא רצה לפגוע בבני אדם אף על פי שהוא חייב לפגוע בהם כדי לחיות, הוא לא ממש הבין למה זה מפריע לו, הרי הוא שד שצריך לחיות, מה איכפת לו מבני אדם? אולי זה מופיע בזיכרונות המחוקים שלו...
מורטי עצם את עיניו וניסה להתנהג כאילו הוא ישן. הוא שמע צעדים של אדם עוברים לידו ואז הוא שמע קול נשי יפהפה שאמר מלווה בצחקוק קל: "אתה יכול להפסיק לעשות את עצמך ישן."
הוא פקח את עיניו וראה שלידו עומדת בחורה יפה בעלת עור לבנבן ועיניים כחלחלות. היא לבשה לגופה חלוק רחצה ורדרד ועל ראשה הייתה כרוכה מגבת תואמת שכיסתה את שיערה לגמרי.
"למרות שהפחדת אותי כל כך אתמול בלילה, הרגשתי שלא תעשה לי שום דבר ואחרי שהתחננת לעזרה החלטתי להביא אותך לפה." היא אמרה למורטי בחיוך והתיישבה לצידו על הספה. "אני אנה. נעים להכיר. מי אתה?"
"אני מורטי. אני מצטער אם עשיתי משהו שפגע בך, את נדיבה מאוד ואני לא רוצה לפגוע באף אדם." אמר מורטי במין רעד.
"לא קרה שום דבר." צחקקה אנה, "אתה חמוד, אמרו לך פעם?" סומק קל עלה על פניו הלבנבנות של מורטי. "אני מצטער, אבל אני יכול להישאר פה כמה ימים? אין לי לאן ללכת." גמגם מורטי בבושה קלה.
"אתה מוזמן להישאר כמה שתרצה מורטי, אני אשמח לקצת חברה גברית פה בבית." ענתה אנה, "אם לומר את האמת, אתמול בערב הדלקת אותי." היא קמה והלכה לחדר שלה והשאירה את מורטי לבדו.

אנה לא יכלה להאמין שהיא ממש אמרה את מה שהיא אמרה. זה ממש לא התאים לחזות השקטה שהיא כפתה על עצמה שלא מרצון כל חייה. אף פעם לא היו לה קשרי ידידות עם גברים משום סוג, שלא לדבר על אהבה, אבל משהו במורטי גרם לה לצאת מגדרה. בלי להכיר אותו בכלל, הפחד והחשש שלו הדליק אותה והיא רצתה שהוא יישאר לידה. היא תנסה שלא להראות נואשת כל כך, אבל היא מוכנה לעשות הכול כדי שמורטי המסתורי הזה יישאר כאן. היא התלבשה במהירות במין שמלה קיצית קצרצרה, היא יצאה מהחדר וחזרה אל מורטי שנשאר באותה תנוחה מהורהרת שבה הוא היה כשהיא עזבה אותו.
"תקשיב, מורטי, אין לי לימודים היום וחשבתי לצאת עם חברה אבל אתה נראה מוטרד וצריך עזרה." היא אמרה בחיוך מבויש במעט, מנסה לשנות טקטיקה מהיושרה שהציגה קודם לכן. "אולי תבוא איתי לבית קפה, נשתה משהו ונוכל להכיר אחד את השנייה קצת יותר טוב אם אתה באמת מתכוון להישאר פה."
"את מתכוונת שאני אבוא איתך לדייט?" שאל מורטי וקולו נשמע הרבה יותר משוחרר ממקודם וגל של סומק עז עבר על פניה של אנה.
"אם אתה רוצה לקרוא לזה ככה..." היא גמגמה, "אמרתי לך שאתה חמוד?"

מורטי הסכים לצאת לדייט עם אנה, זה התאים לו עם התוכנית של דוקטור לוץ להסתרה שלו בתור שד ובנוסף לזה משהו באנה משך אותו, הזכיר לו משהו או מישהי שהוא אהב, אבל הוא לא זכר מי ומתי. אולי זה היה בחיים קודמים.

פרק מצוין, אהבתי :)