PoKeMoN- The One!

[IMG]http://img163.imageshack.us/img163/6753/12934735.jpg[/IMG]

רשימת פרקים:


[URL="http://forum.pokemons.co.il/showthread.php?p=705604#post705604"]פרק א': England[/URL]

[URL="http://forum.pokemons.co.il/showthread.php?p=705999#post705999"]פרק ב': Home-field battle[/URL]

[URL="http://forum.pokemons.co.il/showthread.php?p=710193#post710193"]פרק ג': Trainer, I choose you![/URL]

[URL="http://forum.pokemons.co.il/showthread.php?p=711034#post711034"]פרק ד': !!The professor's advice[/URL]

[URL="http://forum.pokemons.co.il/showthread.php?p=715531#post715531"]פרק ה': My first battle, raging stick arena!!![/URL]

[URL="http://forum.pokemons.co.il/showthread.php?p=755299#post755299"]פרק ו': Switch Intikitam[/URL]

[URL="http://forum.pokemons.co.il/showthread.php?p=788337#post788337"]פרק ז': The dream[/URL]

[URL="http://forum.pokemons.co.il/showthread.php?p=791678#post791678"]פרק ח': Good job Charmander![/URL]

[URL="http://forum.pokemons.co.il/showthread.php?p=795864#post795864"]פרק ט': "The battle that broke the camel's back" [/URL]

[URL="http://forum.pokemons.co.il/showthread.php?p=853162#post853162"]פרק י׳: new begining... I think...[/URL]

[URL="http://forum.pokemons.co.il/showthread.php?p=855189#post855189"]פרק י״א: My new friend![/URL]

[URL="http://forum.pokemons.co.il/showthread.php?p=856748#post856748"]פרק י״ב: Fight between friends![/URL]

[URL="http://forum.pokemons.co.il/showthread.php?p=862931#post862931"]פרק י"ג: Jealousy is seeping, Really?[/URL]

[URL="http://forum.pokemons.co.il/showthread.php?p=867662#post867662"]פרק י"ד: Preparations for the important battle! Flamethrower learn![/URL]

[SIZE="5"][COLOR="Red"]פרק א': England[/COLOR][/SIZE]

"אנגליה, או יותר נכון הממלכה המאוחדת, נותנת לנו זווית אחרת לצורה שבה מדינה אמורה להתנהל, אף על פי שאנו מדינה מודרנית אשר הטכנולוגיה היא חלק בלתי נפרד ממנה, עדיין מולכת על ממלכתינו מלכה. אנו משלבים את חיינו לעבודה וגם ל-"
"אולי פשוט תגיע לקטע שבו אתה מסכם את השילוב של הפוקימונים בממלכה המאוחדת?" נזפה בי המורה בקול. לא התרכזתי הייתי עסוק בלקרוא מהדף שהכנתי רק היום בבוקר, ניסיתי למרוח כמה שאפשר כדי לנסות להרוויח קצת זמן עד לצלצול, כנראה שהפעמון קפא מהקור או שפשוט המורה הקפיאה אותו.
"אני צריך להרחיב קודם." ניסיתי את מזלי, אבל מבטה של המורה לא בישר טובות.
"אני מבינה שלא הכנת את השיעורים. שוב." מלמלה וניגשה למרכז הכתה, הוציאה מהתיק שלה ספר עבה, וכתבה לעצמה משהו. מבטה היה קשוח והשתלב יפה עם האיפור הכמעט לא טבעי שלה, המון אפור ושחור מסביב לעיניה, פיה הקטן היה מכווץ תמיד כמי שבלע חמצוץ, וגובהה הנמוך ומבנה גופה הרחב, ממש נתנו הרגשה כי היא גמד רשע.
זה בסדר, הורגלתי לכך שהיא עצבנית, מן הסתם תזמין את הוריי והכל יסתיים כרגיל. כעס עצבים ואיום חד, לא אצא למסע פוקימונים. תגידו? מי יירצה לצאת למסע כזה? אני יודע שאני נשמע מיושן וזה כזה ברור שבסוף אשתכנע, אבל בינינו תהיו אמיתיים.
אפילו לא הרגשתי שהשיעור נגמר, לא הבחנתי בכך שזרקתי את הילקוט על כתפי די מזמן ושכבר אני נמצא בחניית בית הספר, מחכה לאבי שיאסוף אותי. יש דברים מגניבים בפוקימון אני לא אשקר, הייתי רוצה לעוף הביתה על גבו של פיג'יוט או צ'אריזרד, אבל זה סתם פנטזיה רחוקה, אני לא בנוי למסע ולתפוס פוקימונים לא ממש מתאים לי.
לפתע הבחנתי באיזה מיאו קטן, פוקימון חתולי שלטעמי מרגיש מעצמו יותר מדי. הוא הביט בי במבט עצוב, היה נראה בודד. קצת ריחמתי עליו ונזפתי בעצמי מיד. אין לי עניין בפוקימונים. סופית.
הפיג'ו הלבנה של אבי נכנסה לחניית בית הספר ועצרה סמוך אלי. פתחתי את הידית ברעש ונכנסתי בקולניות, כהרגלי.
"מה שלומך?" שאל אותי אבא, הוציא משקית וורודה חבילת צ'יפס שאני ממש אוהב, פה במנצ'סטר זה הצ'יפס הכי טעים. צ'יפס בטעם חומץ. אמיתי. אבל לא התחשק לי, חשבתי על מה שהיה היום בכתה.
"אנדרו?" שמעתי שוב את קולו של אבי, הוא אדם חכם, ישר הבין שמשהו אינו כשורה. הבטתי בו, היה לו את המבט הרגוע הזה מבעד למשקפיו, אני דומה לו, הוא אדם נמוך יחסית אומנם מסופר ומהודר היטב. שיערו כהה ועורו בהיר. משקפיו תמיד נראו לי חדשות, למרות כי יודע אני שמשקפיו שם כבר שנים.
"לא הכנתי שיעורים." מילמלתי בבושה.
"לא נורא." חייך אבי כהרגלו והביט בכביש "סך הכל מה שיש לי להגיד לך זה שתשתדל להכין פעם הבאה."
"אבא!" כעסתי, ציפיתי שיכעס שיציק לו שיתקוף. כל כך רציתי את זה. הוא לא מבין, אני לא מתחבר בכלל לפוקימונים, לא מבין למה בכלל צריך ללמוד אותם. "אתה לא מבין מה קורה פה?"
הפיג'ו חנתה ליד הבית, אבי הרים את הבלם יד, שיחרר את החגורה ויצא במהירות. יצאתי אחריו בכעס.
"מה קורה פה?" חייך אלי בחיוכו המעצבן.
"אני עוזב את בית הספר ומתחיל לעבוד אצל ג'ו במוסך, נותן לי יופי של כסף." צעקתי.
"מה?" שלוות רוחו נקטעה, הביט סביב לראות שאיש מדיירי הפרברים לא שמע "מה זאת אומרת?!"
"נמאס לי מפוקימונים, אין לי עניין בהם!" כעסתי נורא, הבנתי שהוא בכלל לא מבין, איך אוכל לסלוח להם אחרי מה שעשו לי. לא, איני מעוניין להכין שיעורי בית על דבר כל כך כואב, איני מוכן לצאת למסע שנהרס לפני שהוא התחיל! אין להם מושג, אין לאבא שלי מושג!
"אני לא סובל..." צעקתי ובעטתי בכוח ברטטה שעבר ליד "...פוקימונים!"
אבי שתק, הוא לא ציפה לזה. הוא פשוט הסתובב ונכנס הביתה, הבטתי בכעס ברטטה שהביט בי בעצב, הוא רץ והסתתר מתחת לרכב, חושש שאבעט בו שוב. לא באמת התכוונתי לבעוט בו, טעיתי.
נכנסתי הביתה, מאצ'וק ביקש לקחת ממני את מעילי, זרקתי לו אותו מבלי להודות לו.
עליתי לחדרי בכעס והבטתי במראה, ילד רזה, שיער שחור ועיניים חומות, ידי מוצקות וגובהי נמוך יחסית, בדיוק כמו אבי. אבל הוא לעולם לא יבין, אני לא רוצה שום קשר עם פוקימונים.
זרקתי את עצמי למיטה והבטתי בתיקרה. עיני כבדו ונרדמתי ממש מיד, כל מה שראיתי בחלום היה פוקימון נדיר שנקרא סלבי, היה ניכר שהוא הביט בי בכעס ונראה שהוא הזהיר אותי מפני משהו. בחלום הבנתי שהוא מזהיר אותי מפני כוחם של הפוקימונים, אם אמשיך בגישתי ייאלץ להענישני.
הקצתי משנתי בבהלה, התנשפתי ורצתי להביט במראה.
"חלום מטופש" מילמלתי בשקט ספק אם להרגיע את עצמי "סלבי אעלק."
"אנדרו!" קרא אבא "ארוחת ערב!"
"אני בא!" ירדתי במדרגות ונכנסתי לפינת האוכל. חדר קטן וחנוק, הוא במרכז הבית וההסקה תמיד עבדה במרכזו, אמא שלי עיצבה את כל הבית, היא אדריכלית.
"מאצ'וק!" פקד אבי בקול "הבא לאנדרו כיסא."
מאצ'וק שישב בפינה ללא נע לפתע קפץ והביא לי כיסא, כמובן לא הודיתי לו והתיישבתי.
"שמעת איווט?" החל אבי מיד, ללא הקדמה מעודנת "אנדרו כבר לא מעוניין לצאת למסע."
"חדש לי." קפצה אימי את פיה, מיהרתי לתקוע מבט במרק המהביל הרגשתי איך נהיה לי חם, ולא בזכות המרק. "תמיד מקשקש על כך שפוקימונים לא מסיבים לו תועלת."
"הוא מתחיל לעבוד במוסך של ג'ו." ליחשש אבא, כף המרק של אימי נפל ברעש על צלחת החרס.
"סליחה?" לחשה וקפצה את פיה בכעס כבוש.
"די!" הרגשתי שכבר נמאס לי "עזבו אותי בשקט! לא מעניין אותי פוקימונים!"
זרקתי את הכסא בכעס, צלחת המרק שלי נשפכה שלי נשפכה על השטיח העדין, ויצאתי החוצה בלי להביט פעמים. נמאס לי מאיך שכופים עלי. אין לי עניין ולא מעוניין להתעסק בפוקימונים המגעילים האלה.
"צ'וק!" שמעתי מישהו מאחורי, היה זה מאצ'וק, בטח רצה להחזיר אותי בכוח הבריון. הסתובבתי עליו והחטפתי לו אגרוף בכל כוחי. מאצ'וק היה בהלם, הוא נפגע בעינו וכיסה אותה עם ידו.
"הנה לך בחור גדול!" קראתי בבכי "מה שווים כל השרירים שלך הא?"
רצתי משם ונפלתי אל תוך סימטא ברחוב מגביל ונמוך יותר, מספר פוקימוני ספירו הקיפו אותי בכעס ורטטה רבים החלו לרדוף אחרי. תפסתי את רגלי הפצועה. גראולייט הביט בי ונבח לכיווני, הוא רץ לעברי ותקף את הספירו בלהביור. מתקפת האש היתה חזקה מאוד, הוא נגח נשך וחבט בכל תוקפיי וממש הקריב את עצמו עבורי. לאחר מספר דקות הניחו לי לנפשי, הבטתי בגראולייט המתנשף, לא הבנתי, הוא מנסה לעזור לי?
הוא שכב לידי ועצם את עיניו, הבטתי סביב, אם אצא מחוץ לסימטא המקורה הזאת אירטב כהוגן. שכבתי על הרצפה והנחתי ראשי על גופו החם של גראולייט, אני עייף ומזיע ומתנשף. נראה כי פעם ראשונה שאני אשן בחוץ, אך כשגראולייט לצידי אני מרגיש די רגוע.
עצמתי עיני, איני יודע אם מה שקרה אחר כך היה חלום או מציאות, אבל פה מתחיל המסע שלי ובעצם, הסיפור כולו.
סלבי עמד מולי כועס, ממלמל בשקט "לילה טוב, צ'ארמנדר."



[COLOR="Silver"][SIZE="7"]המשך יבוא...[/SIZE][/COLOR]

סיפור בסדר. את האמת, בהתחלה התלהבתי מהרעיון של סרבן אבל בסוף טיפה התאכזבתי מצינוק מסטורי... אני אשתדל לעקוב ולראות איך תפתח את זה באופן עצמאי...

אתה תופתע לגלות: הסיפור לא שייך בכלל לצינוק מסתורי. בכלל בכלל לא.

הסיפור מצוין ,הופתעתי לגלות שבסוף זה צ'רמנדר בכלל.
כל הכבוד הצלחת לגרום לי לרצות לקרוא את הפרק הבא..

[COLOR="Red"][SIZE="5"]פרק ב': Home-field battle[/SIZE][/COLOR]


כאב ראש. זה הדבר היחיד שאני זוכר, הבטתי סביבי. אני עוד שוכב ליד גרואלייט שפשוט הביט בי כל הזמן שישנתי, הוא התנשף בכבדות עם לשון בחוץ, מרייר.
"קשה לי לשכוח שהצלת אותי אתמול, אז אני מודה לך." אמרתי בקור, לא מביט בעיניו.
"אין בעד מה." נשמע קול.
"הא?" מילמלתי, ייתכן וגראולייט כרגע דיבר?
"מה בדיוק עשיתי למענך צ'ארמנדר?" שאל אותי גראולייט ישירות. אגב גראולייט נראה ממש גדול, או שאני פשוט התכווצתי.
"אתה מדבר אלי?" חייכתי, הפתיע אותי שגאולייט דיבר אלי. היה לו קול נעים. "לא קוראים לי צ'ארמנדר!"
"אז איך קוראים לך?" גיחח בטימטום. הוא כבר החל לעצבן אותי.
"אנדרו!" עניתי בכעס "למה אתה קורא לי צ'ארמנדר, אתה לא רואה שאני בן אדם?"
"היי היי רגע אחד!" ענה גראולייט "ידעתי שלצ'ארמנדרים יש פתיל קצר אבל אמור להיות לך שם משהו בקופסא!"
"אתה לא זוכר אותי?" ניסיתי להזכיר לו "אני הילד שהצלת אתמול מהספירו האיומים האלה!"
"באמת?" נזכר גראולייט "אז מה קרה לך?"
"מה קרה לי?" חייכתי בעצב "התעצבנתי על ההורים שלי ומאצ'וק רדף אחרי והחלקתי לרחוב הזה, אז כבר פגשתי אותך."
"אני לא מתכוון לזה, אני מתכוון..." קרא גראולייט ופלט להביור ממש לכיווני, האש חלפה ולא חשתי בשום כאב, מפתיע. "... שאתה הפכת לפוקימון בין לילה!"
הבטתי בשני ידי הכתומות, זנבי הבוער ובגופי. שלחתי ידי לעבר פני העגולות, נגעתי בחוטם המוזר. לא היה ספק. הפכתי לצ'ארמנדר!
"מה זה!?" צעקתי בקול "איך זה ייתכן?"
גראולייט חייך והלך לכיוון הנגדי "אז אתה צ'ארמנדר עכשיו! אני רוצה להראות לך איפה חבר'ה כמוך מסתובבים.
"לא תודה גראולייט!" קראתי אליו "אני חוזר הביתה!"
"יודע את הדרך?" שאל גראולייט, והסתובב לכיווני, נראה היה כי מוכן ללוות אותי אם אצתרך.
"לא תודה גראולייט, אשמור על עצמי." עניתי בחיוך, אחרי הכל אני פוקימון אש, ואני פוקימון חזק.
עליתי לרחוב של ביתי וצעדתי בנחישות, היה זה הרבה יותר קשה לצעוד בתור צ'ארמנדר, כאילו יש לי שפשפת תמידית. לבסוף עליתי לכיוון הבית, ופגשתי ברטטה פצוע ועצוב.
"מה קרה לך?" שאלתי אותו, לא יודע מה הוא בכלל מעניין אותי, אבל כל המהפך הזה גרם לי לחשוב על הכל מזווית קצת שונה.
"תתרחק מהבית הזה פוקימון יקר!" ענה רטטה "מסוכן פה!"
"למה?" שאלתי, אבל ידעתי את התשובה, הרי אני בעטתי בו. "אל דאגה, אני אנדר... אני הפוקימון ההתחלתי של אנדרו!"
"נתנו לו פוקימון?!" צרח רטטה בהלם "אוי, רחמנות עליך צ'ארמנדר!"
התעלמתי ממנו ונכנסתי לבית, לא שמעתי כלום, שמעתי את אבא מדבר אבל לא הבנתי מילה!
"אני יכול לעזור לך?" שמעתי את קולו של מאצ'וק "מה אתה עושה כאן?"
הייתי בשוק. הרי הכיתי את מאצ'וק, הוא יתקוף אותי אם אגלה לו, מה אעשה?
"אני," התחלתי לחרבש "הפוקימון של אנדרו."
"לאנדרו אין פוקימון." רכן אלי מאצ'וק "אתה בטוח שאתה שלו?"
"אני לא שלו." עניתי "אני פשוט מחבב אותו, הוא נראה נחמד, ואני רוצה שיאמן אותי.
"לצערי הוא ברח מהבית, אני לא יודע איפה הוא, האמת היא שאני לגמרי מבין אותו, סבל נורא פה בבית, הוריו לוחצים אותו חזק לפינה.
"תיזהר! הגברת הבחינה בך!" קרא מאצ'וק "היא לבטח תתפוס אותך, ברח מפה אם אתה רוצה להיות פוקימון של אנדרו לך ותחפש אותו מחוץ לבית!"
זאת היתה אמא שלי, נראתה כועסת והוציאה מהפוקדור שלה את טוטודאייל שלה, הוא צייתן נורא, וכמו שאני מכיר את אמא שלי, מאצ'וק צודק, כדאי שאברח.
רצתי לעבר הדלת, להפתעתי גיליתי שהיא נעולה. אני חסום, וטוטודאייל כבר נעמד מולי, שיניו נוצצות.
מה אעשה?!



[SIZE="7"][COLOR="Silver"]המשך יבוא...[/COLOR][/SIZE]

פרק נחמד, למרות שלא הבנתי עדיין את קו העלילה. אז כדי באמת לממש דעה לגבי הסיפור אני חושב שאצתרך לקרוא עוד כמה פרקים.

עריכה: שלחת את הפרק השני בדיוק כשהתחלתי לכתוב את התגובה. אז אל תתיחס עד שאסיים את הפרק השני

עריכה 2: קראתי את הפרק השני. פרק חביב ועלילה גם די מענינת.

פרק חביב, מוזר במעט... מצפה להמשך

ואוו, ממש ממש יפה!

סיפור מדהים!,העלילה מאוד מענינת ומותחת.

[COLOR="Red"][SIZE="5"]פרק ג': trainer, I choose you!
[/SIZE][/COLOR]

כמו שאני מכיר את אמא שלי היא לא תוותר. מעניין יהיה לדעת איך זה להיכנס לתוך פוקדור, האמת זאת חוויה מפחידה, ניסיתי לפנות לטוטודייל.
״שמע טוטודייל, בוא נוותר על הקרב הזה ואני פשוט אברח לי החוצה.״
״לא נראה לי צ׳ארמנדר״ לחש טוטודייל ברעות. הוא קפץ קדימה ושיחרר אקדח מים לכיווני, ידעתי שזה מסוכן לי. קפצתי קדימה והתחמקתי, הדלת חטפה את מיטב הזרם. עד כמה שנראה לי, יש לי רעיון.
״טוטו!״ התגריתי בו ״זה כל מה שיש לך?״
״ממש לא.״ אמר ושלח אקדח מים שוב לעברי, גיליתי שלצ׳ארמנדר יש דווקא יופי של כושר. ניסיתי כמיטבי לפגוע בטוטודייל עם זנבי, אני שולט בזנבי לחלוטין, פגעתי בו, מה שהרגיז אותו ואת אימי יותר, ושלח אקדח מים נוסף לכיווני. הפעם התחמקתי ביתר קלות, כיאה לפוקימון אמיתי, זרם המים שהוטח בדלת בפעם השלישית גרם לי להיות בטוח בתוכניתי. אקדח מים נוסף לכיווני ואני הופתעתי, חמקתי אך בקושי, מעולם לא תיעבתי ככה מים, סלדתי מהמגע הרטוב והקר הזה, הרגשתי חולשה עזה, ובסופו של דבר הדלת נפרצה. לא היססתי לרגע, זינקתי לעבר הדלת אך טוטודייל פגע בי בדחיפה, מיד לאחר מכן חשתי בשיניו, הוא נשך אותי בכל כוחו, ויש לו כח.
להביור מוכר. גראולייט נכנס לבית ותקף את טוטודייל, שמעתי את אימי קוראת למאצ׳וק.
״מאצ׳וק!״ קראתי בכל הכח ״תעזור לי!״
באמת קיוויתי שמאצ׳וק יעזור לי, גראולייט וטוטודייל נלחמו ותקפו אחד את השני בנשיכות, הזנב שלי כאב, אומנם היתי צריך לברוח מפה, אך הייתי בטוח כי עלי לעזור לגראולייט, שניה לפני שטוטודייל נשך אותו שוב קפצתי עליו ושרטתי אותו בפניו, הוא התגלגל מופתע וכאוב.
״בוא נברח גראולייט!״ קראתי בקול ויצאתי מהבית, טוטודייל אחרי, גראולייט פלט להביור חזק ופגע בטוטודייל המופתע, טוטודייל ניסה להזדקף אך גראולייט דרך עליו ועילף אותו. כמעט ויצאתי מהחצר שמאצ׳וק עצר אותי.
״בבקשה, תן לנו לברוח!״ התחננתי אליו.
״אני לא אמנע ממך לברוח אנדרו.״ חייך אלי מאצ׳וק ״אבל רציתי להגיד לך שאני לא התכוונתי להחזיר אותך הביתה אתמול, הבנתי שנמאס לך מהבית, יפה לך, אני רואה שהפכו אותך לצ׳ארמנדר קטן. אל דאגה, אתה גם פוקימון חזק, עכשיו ברח!״
הבטתי בו בהלם, רציתי להגיד לו כל כך הרבה, ידעתי שאין לי זמן ורצתי ביחד עם גראולייט.
״אני ממש מצטער גראולייט!״ התנצלתי בזמן שרצנו לכיוון אותו רחוב שנפגשו לראשונה. לאחר כמה דקות שרצנו עצרנו לנוח כשהבחנתי בפרופסור גורדון מסתובב באיזור, חשבתי שהדבר הכי טבעי בעולם זה פשוט לברוח ממנו, אך גראולייט פשוט רץ לעברו.
״מה אתה עושה?״ שאלתי אותו בכעס, נראה היה כי גראולייט דאג שהפרופסור יהיה פה.
״עוזר לך להתחיל במסע שלך.״ חייך גראולייט. ״תראה הוא לא יזיק לך אני מבטיח.״
״אבל גראולייט אני לא מבין בני אדם בכלל!״ אמרתי לו, הבטתי בפרופסור המחוייך ששלף פוקדור.
״אל תדאג אנדרו, פשוט תתנהג כמו צ׳ארמנדר נחמד.״ חייך גראולייט ״בהצלחה מקווה שניפגש יום אחד.״
הוא הסתובב ונעלם מהעין, הבטתי לעבר הפרופסור והבנתי שעכשיו אני הולך להתחיל את מסע הפוקימונים שלי. בערך...


[COLOR="Silver"][SIZE="7"]המשך יבוא...[/SIZE][/COLOR]

אם זה מה שאני חושב שזה יהיה ממש אהבתי את העלילה :)
כל הכבוד תמשיך D:

פרק נחמד, הוא עדיף בהרבה על השניים הקודמים.

אשמח לקבל עוד קצת תגובות, כדי שאפרסם את הפרק הבא

לחוות איך זה להיות פוקימון מתוך גוף של פוקימון..
מצמרר...

אחלה סיפור! אני מחכה בקוצר רוח לפרק הבא!

פרק חביב, קצר ומהיר מידי, עוד תיאורים, עוד רגשות, שאני באמת אדע איפה אני נמצא...
הרעיון טיפה מוזר לי אבל זה יפה ומקורי
כל הכבוד
מחכה לפרק הבא

[COLOR="Red"][SIZE="5"]פרק ד': !!The professor's advice
[/SIZE][/COLOR]

אני לא יכול בדיוק יכול להסביר מה קרה בדקות הבאות, ראיתי את הפוקדור עף לעברי, הוא ממש פגע בי ונפתח ואז מין חום התפשט בגופי, הבטתי בשני ידי שהפכו למין אנרגיה אדומה ואז משהו בלתי נראה משך אותי לכיוון הפוקדור, משהו מתוך הבטן דיגדג ופשוט שניה לאחר מכן דממה, הייתי בתוך הפוקדור.

״אתה סתם מתרגש, אני אומרת לך שאתה תקבל את הפוקימון שלך היום.״ ליגלגה קלייר, היא בדיוק חזרה ממסע הפוקימונים הראשון שלה עם שלל פוקימונים חדשים.
״אבל בהזמנה למעבדה צויין שחובה להביא קבלה איתך!״ יילל כריס, היום הוא אמור לקבל את הפוקימון שלו, וכנראה רק דבר אחד עומד בינו לבין המסע...
״מצאתי!״ נשמע קול אימו מלמעלה. לא, שום דבר לא עמד בינו לבין המסע.
״טוב הכנתי לך כבר את התיק וציידתי אותך בתשעים פאונד*. איפה הכובע שלך? קלייר את מוכנה לעזור לי עם האופניים שלו?״ גברת מיילס, כן, היא נרגשת והיא רצתה שכריס יהיה כמה שיותר מוכן לקראת המסע.
״טוב!״ קרא כריס בהתלהבות ״אני באוטו!״
״דונפן! הרם את האופניים והכנס אותם לאוטו!״ פקדה קלייר על הפוקימון שלה. ״הכל מוכן?״ שאלה האם בשלישית ״את באה קלייר?״
״בטח!״ חייכה קלייר ושלפה פוקדור, ״נראה לך שאחמיץ את הפוקימון הראשון של כריס? חזור דונפאן!״קרן לייזר אדומה שאבה את הפוקימון הענק לכדור קטן וקלייר יצאה לכיוון הרכב.
״אז איזה פוקימונים מחלקים השנה כריס?״ שאלה קלייר בסקרנות ״בתקופתי היו מחלקים את השלישיה של קנטו.״
״אני ממש מקווה, אני רוצה סקווירטל!״ חייך כריס בהתלהבות.
״אני דווקא הייתי מציעה לך לחשוב לכיוון פוקימוני העשב.״ חייכה גברת מיילס ״טורטורה אז היה עוד טורטוייג קטן וחמוד בזמנו.״
״לא יודע, הפרופסור אמר שהוא ימליץ לנו איזה פוקימון מומלץ לכל אחד לקחת.״ אמר כריס, הוא לא הפסיק לדמיין את עצמו מסתובב עם פוקימון לצידו. גברת מיילס כבר החנתה בפתח המעבדה, לאחר שכריס הציץ בשעון גילה כי הוא מאחר כבר בחצי שעה, הוא לעבר המעבדה כשהקול של המזכירה מהדהד בראשו שוב ושוב ׳מי שמאחר מאבד את תורו!״ האזהרה היתה חד משמעית וכריס חשש לאבד את הפוקימון שדווקא הכי מתאים לו.
״אני מצטערת אדון כריס הצעיר אבל הכנסנו את רוב גרין להיכנס לפרופסור, אחרי הייעוץ תוכל להיכנס.״ אמרה המזכירה בחיוך מעושה. גברת מיילס נכנסה למעבדה בחיוך ״קלייר קושרת את האופניים שלך בחוץ.״
״אמא!״ כעס כריס ״עכשיו רוב גרין השחצן בפנים!״
״אבל אתה תיכנס מיד אחר כך.״נזפה בו גברת מיילס ״חדל להתנהג כמו ילדה קטנה.״
״תקשיב לאמא שלך, כריס.״ נשמע קול קר וחצוף, רוב עמד ליד הדלת אוחז הפוקדור. ״מאוד מקווה שלא רצית סקווירטל כי אזל״ כיוון באצבעו לכיוון הכדור שאחז בידו השניה.
״אתה...״ מילמל כריס בשקט ״בכלל לא רציתי סקווירטל, לוזר.״
״כן בטח, בגלל זה אתה ומנדי סתם פיטפטתם עליו שעות.״
״אתה רוצה להגיד לי שאתה בחרת פוקימון רק כדי שלכריס לא יהיה את הפוקימון הזה?״ התערבה קלייר ״כנראה שממש אכפת לך ממנו.״
רוב הסתובב והלך בכעס, פרופסור גורדון יצא מחדרו בחיוך, וזימן בידו לכריס להיכנס לבדו.
כריס נכנס לחדר הפנימי בהתרגשות והביט סביבו, מלבד השולחן השחור הבוהק ומכשיר עגול לא ברור, היו גם מחשב שולחני גדול ומוזר ומעין מכולה בפינת החדר.
״טוב, חשבת קצת על פוקימונים?״ שאל הפרופסור בחיוך ״לאיזה סוג של פוקימונים אתה מתחבר במיוחד?״
״מים אדוני.״ ענה כריס ״אני חושב.״
״לא נראה לי,״ חייך הפרופסור ״אשאל אותך מספר שאלות שקשורות לאישיות שלך ונחליט על כך.״
״בסדר,״ ענה כריס ״ואז אקבל את הפוקימון שלי?״
״חכה בסבלנות.״ ענה הפרופסור בחיוך ״אני מבטיח שתצא מפה מרוצה.״
לאחר ששאל הפרופסור את כריס כל מה שרצה לדעת הוא ניגש למחשב והציג את הנתונים.
״אני יודע איזה פוקימון הכי מתאים לך כריס.״ אמר הפרופסור בהחלטיות. הוא ניגש למכשיר העגול ולחץ על כפתור מסויים, פוקדור בוהק עלה ממרכז המכשיר, הפרופסור זרק את הכדור לעבר כריס, מיד כריס תפס את הפוקדור ולחץ על הכפתור, אור כסוף האיר את החדר וצ׳ארמנדר הביט בכריס.
״צ׳ארמנדר?״ שאל כריס באכזבה ״אבל רציתי סקווירטל!״
״כריס, אתה חייב להבין שזה הפוקימון שהכי מתאים לך ולאישיות שלך. צ׳ארמנדר הוא פוקימון מעולה.״
״כל החידון הזה הוא שטויות. בסך הכל אין לך סקווירטל בשבילי.״
״יש לי סקווירטל.״ ענה הפרופסור בכעס ״אני באמת חושב שצ׳ארמנדר מתאים לך יותר.״
״אני אסתדר עם הצ׳ארמנדר הזה?״ שאל כריס בחשש ״הלהבה שלו מסוכנת?״
״אל תידאג כריס, אתם תסתדרו יופי.״ ענה הפרופסור וקם לארגן לכריס פוקדורים ולעדכן את הפוקידע שלו.
הבטתי בכריס, אני מכיר אותו הוא גר בשכונה שלי, ועכשיו הוא הולך לאמן אותי בתור הפקימון הראשון שלו. אני מאמין שניסתדר ביחד והוא גם נראה לי מישהו שיש לו יכולות להיות מאמן מוצלח.
האמת זה דווקא מרגש לצאת למסע בתור פוקימון, להילחם בעצמי וללמוד התקפות חדשות.
״דווקא הוא חמוד צ׳ארמנדר״ חייך כריס. הוא הודה לפרופסור גורדון ונטל את הפוקדורים הנוספים וגם את הפוקידע המעודכן שלו, למעשה הפוקידע החדש מכונה בפי כל ״אייפון״ שהוא גם נגן שירים ובנוסף הוא גם מכשיר סלולארי. הוא יצא מחדרו ללובי המעבדה יחד איתי, הבטתי במשפחתו של כריס בחיוך, הוא מציג אותם בפני.
״צ׳ארמנדר!״ התלהבה קלייר ״אני חולה על הפוקימון הזה!״
״שלי!״ חייך כריס בשמחה, קצת היה נשמע לי מוזר שמישהו מכנה אותי שלו. היה קשה לי להבין את שפת בני האדם אבל במהירות מילים התחברו לי.
״אני שמחה שבחרת את הפוקימון הראשון שלך בהצלחה,״ חייכה גברת מיילס ״תהנה ותשאיר את האייפון שלך תמיד דלוק.״
״תודה אמא, אגב הבאת את הקבלה למזכירות?״
״לא היה צורך חמודי.״ חייכה גברת מיילס ״המזכירה טיפלה בניירת.״
כריס נפרד ממשפחתו ופנה לכיוון היטון פארק שנמצא מאחורי השכונה שלהם, כשגשם החל לרדת ואני נאלצתי בצער לחזור לפוקדור שלי.


[SIZE="7"][COLOR="Silver"]המשך יבוא... [/COLOR][/SIZE]

אהבתי את הפרק מאוד!! מחכה מאוד לפרק הבא!

חסר לדמויות שלך אופי... כולן מדברות בדיוק באותו סגנון וזה מפריע לזיהוי שלהן...
פרק נחמד...

פרק סביר, היה החצי הראשון של הפרק היה מאד מבלבל וכתוב בצורה לא מסודרת.

אז ככה:
עלילה ממש ממש מצוינת! כתיבה תותחית! בינתיים מושלם! אני כבר ממש מחכה לפרק הבא.

תודה רבה, תודה אסף לקחתי לתשומת ליבי את ההערה המאוד בונה, האמת היא שעד כה את הפרקים כתבתי ישירות דרך האייפון שלי בתוך תגובה וחבל. אני אתחיל להשקיע יותר בפרק הבא.
תודה לכולם! המשיכו להגיב כיף לראות שהסיפור מעניין, סיפורים קודמים שלי פסקו סתם בגלל חוסר התלהבות וחבל, אני מת להמשיך את הסיפור הזה.

עכשיו שאלה: האם הייתם רוצים שאעשה הקדמה לתחילת הפרק ומאורעי הפרק לאחריו?*

לדעתי בשביל משהו שכתבת דרך האייפון - זה מצוין
לדעתי אם תעשה את התגובות בוורד ותעביר את זה תהליך של טיהור, ליטושים אחרונים, ושכתוב מחדש בצורה טובה, זה יהיה מצוין..

סיפור ממש יפה!
קראתי עכשיו את הפרק הראשון והוא הפתיעה אותי לטובה!
אני עוד מעט יקראה את פרק 2
עריכה:אני עכשיו קראתי את פרק 2 ו3 ופרקים ממש יפים יותר מאוחר אני יקרא את פרק 4

[COLOR="Red"][SIZE="5"]פרק ה': My first battle, raging stick arena!!!
[/SIZE][/COLOR]


היטון פארק ידוע כמקום מושלם להתחלת מסע, מאמנים רבים ממנצ'סטר מספרים כי הפוקימונים הכי טובים שלהם נתפסו דווקא בהיטון פארק, מלבד זאת מזג האוויר בפארק לא היה סוער, אומנם היה קר, אך בשל העצים הגבוהים שסיפקו הגנה מפני הגשם, מאמנים ניראו נלחמים ואף מטיילים להנאתם. כריס היה מלא ברוח חיובית, קיווה שגם הוא יתפוס לו איזה פוקימון או שניים, אחרי הכל הפארק היה מאוכלס בפוקימונים פראיים רבים. האמת היא שאופיו של כריס היה קל לזיהוי, מדובר בילד טוב, כנה ואמיץ, אומנם נסיון רב בפוקימונים לא היה לו ולכן טעויות רבות היו מנת חלקו. הוא אהב לרכב על אופני ההרים שלו, וכך גם למסעו יצא רכוב באופניו, מביט סביב בתקווה לפגוש בפוקימון פראי שיוכל לתפוס.
"היי!" קרא לעבר כריס ילד לא מוכר, דמותו הנמוכה וקולו הצייצני לא תרמו הרבה למשיכת תשומת ליבו של כריס. כריס בלם את אופניו ממש בפני הילד, וירד בזינוק קל מהם. כריס הביט בילד בפליאה, נמוך קומה בעל שיער אדמוני מסודר בקבוקים-בקבוקים אשר היה לבוש בגדים אדומים כאש.
"אתה באמת חושב שתוכל לתפוס פוקימונים בצורה כזאת?" ליגלג הילד "אתה חייך לרדת מהשביל, עצה שלי אפילו תסתובב עם פוקימון אחד בהיכון, תראה, אני כבר תפסתי פוקימון משלי!" הוא הוציא פוקדור ולחץ על מרכזו, מה שגרם לפוקדור להפוך מגודלו המקורי לגודל כף ידו.
"איזה פוקימון תפסת?" שאל כריס בסקרנות "איך קוראים לך בכלל?"
"קוראים לי טום, אבל אתה יכול לקרוא לי מגבי, כולם קוראים לי כך בגלל שהשיער שלי נראה כמו שלו!" אמר טום-מגבי בקול נחוש "אם אתה רוצה לראות את הפוקימון שתפסתי, בוא נילחם קרב הוגן, על חמש פאונד, ותוכל לראות את הפוקימון."
כריס התלבט, היו לו תשעים פאונד והוא זקוק לכסף, הוא גם מעולם לא נילחם נגד מאמן וצ'ארמנדר שלו כלל לא אומן. אך מצד שני, הוא רצה לנסות את מזלו, ואת יכולותיו של צ'ארמנדר.
"אני מוכן!" קרא כריס בקול, ותפס עמדה והניח את תיקו ליד אופניו. "קרב אחד על אחד!"
"אין בעיה!" חייך מגבי, הוא השליך את הפוקדור לאויר, הפוקדור נפתח ואור בוהק בקע וכאילו נשפח לרצפה, הפוקדור הועף חזרה לידיו של מגבי שתפס אותו במיומנות. האור הבוהק התפוגג בין רגע, פארפייג' נחוש למראה החזיק את מקלו כעומד לתקוף. כריס שלף את האייפון שלו ונכנס לאפליקציית הפוקידע, האייפון צילם את הפארפייג' והחל לדקלם מידע. גם לאחר ששמע בעיון רב בעיני כריס לא היה זה יותר מברווז משוגע על מקל.
"צ'ארמנדר, צא!" פקד כריס, סינוור חד הקיץ אותי משנתי ומיד הבחנתי שאיני בפוקדור עוד, לקח לי זמן לקלוט מה הולך סביבי ולמה אני כתמתם עם זנב בוער, אך כשזה חזר אלי, הבחנתי בפארפייג' והכל התחבר לי כמו פאזל, המאמן התותח שלי החליט להילחם, ולי אין מושג מה עושים בכלל!
"פארפייג', התקף אותו עם המקל!" קרא מגבי בקול, הבנתי כי פארפייג' תוקף אותי על תקן קרב פוקימונים, שמעתי את כריס צועק לעברי משהו אך לא הבנתי מילה. החבטות שהרגשתי בגופי כלל לא הזיקו לי ולא נראה כי הוחלשתי, אבל ניתחתי את המצב מהר מאוד והבנתי שאין לי מה להקשיב. קמתי על רגלי ודחפתי את פארפייג' ממני, חבטתי בו עם זנבי, הרגשתי שליטה מלאה בזנב, ולכן קפצתי וחבטתי בו שוב, פארפייג' הועף אחורה ולפתע מקורו בהק, הוא רץ לעברי ופגע בי בכל הכח, הרגשתי כאב חד מצד אחד אבל הכאב נרגע מיד, נעמדתי על רגלי ורצתי לעבר פארפייג', אך נדמה היה כי הבנתי את כריס הצרוד מתחנן אלי להתחמק, מכיון שלא הייתי בטוח החלטתי להמשיך לתקוף, אך בהתקפה מהירה אחת הגשתי חיתוך מהיר לאורך כל גופי, הועפתי אחורה והבנתי דבר אחד פשוט, כדאי לי להקשיב לכריס, לפחות לנסות. כנראה שדברים שכריס רואה אני לא מצליח לראות, ניסיתי גם להקשיב לבעל הפארפייג', אך גם אותו לא הבנתי. הבטתי לעבר כריס, הוא השתדל לפקוד עלי לתקוף התקפה מסויימת ולא הצלחתי לפענח מה הוא אומר, אך הוא עשה תנועה ובפיו נראה כצועק, לא צועק אלא יותר נוהם, הוא פקד לתקוף בנהמה.
"פארפייג'!" פקד מגבי "תקוף אותו במקל משתק!" הקילשון שפארפייג' החזיק בהק באור ירוק חיוור ונראה כי פארפייג' עמד לתקוף את צ'ארמנדר שוב. כריס התחנן בכל כוחו שצ'ארמנדר יקשיב לו, אך כנראה צ'ארמנדר עוד צעיר ואינו מאומן דיו בשביל להילחם.
"צ'ארמנדר!" ניסה שוב כריס והשתמש גם בתנועות ידיו ופער את פיו בצורה מגוחכת "נהמה!"
הבנתי. פתחתי את פי וצעקתי את מה שהיה לי בבטן בכל הכוח, זה השפיע על פארפייג' והוא השתהה, המשכתי לנהום ולנהום, וכשפארפייג' לבסוף תקף אותי עם הקילשון, הוא לא כאב יותר מסתם בצל ירוק שהוטח על זרועי, חייכתי והבנתי את תוכניתו של כריס, פתחתי את פי ונהמתי שוב, ניסיתי משהו חדש, אני לא יכול ממש להסביר את זה אך פתחתי מעין פקק שהיה בתוכי והרגשתי את הבטן שלי מתחממת במהירות, זה עלה עד לגרוני וכשנהמתי שוב גחלים קטנים ואדומים הוטחו בפארפייג' בכוח. רצתי לעבר פארפייג' ונגחתי בו כמו כדור, הוא הועף רחוק, מעולף.
"ניצחתי!" קרא כריס בקול, הבטתי בו במבט כועס, אחרי הכל אני ניצחתי ולא הוא. "ניצחנו, סליחה." חייך בבושה, הראתי לו שאני שבע רצון והתיישבתי בעייפות על הקרקע.
"בכבוד!" חייך מגבי "אתה מאמן טוב! בהתחלה לא ממש הלך לך עם הצ'ארמנדר הקטן הזה אבל הוא החליט לציית לך בסוף." הוא החזיר את פארפייג' לפוקדור והביא לכריס חמש פאונד.
"אני ממש נהניתי להילחם מולך!" חייך כריס וניסה לעודד את מגבי "אתה מאמן מוצלח."
דרכינו התפצלו, השמש עלתה ולא היה צורך להחזיר אותי לפוקדור, נראה כי כריס הקשיב לעצת המאמן והסתובב יחד איתי בחיפוש אחר פוקימון. כריס סחב את אופניו ולא רכב עליהם וניסה להאזין לקולות הפוקימונים, הוא ירד בדממה מהשביל והשאיר את אופניו ליד אחד העצים. שמעתי גם אני רשרוש עלים קרוב ונראה כי אנחנו קרובים לתפוס את הפוקימון הראשון שלנו.
ההפתעה היתה מוחלטת לפוקימון הזה לא אני ובטח שלא כריס ציפינו, הבטתי בו בפחד, מה הוא רוצה ממני?

[COLOR="Silver"][SIZE="7"]
המשך יבוא...[/SIZE][/COLOR]

פרק תותח!!! תמשיך לפרסם פרקים!

קראתי עכשיו את כל הפרקים וזה סיפור ממש יפה!

תודה רבה. בוייזל, אתה מוזמן להמשיך לקרוא וליהנות מהסיפור, אשמח אם תמשיך לגיב ולחוות את דעתך?

זה סיפור יפה .מתי ההמשך.

אהבתי :)!

תמשיך כך.

פרק נחמד מאד
אך יש בעיה אחת, יש קטעים שבהם אתה כותב מזוויתו של צ'רמנדר ובקטע אחר בזווית עלילת למשל: "כריס התחנן בכל כוחו שצ'ארמנדר יקשיב לו, אך כנראה צ'ארמנדר עוד צעיר ואינו מאומן דיו בשביל להילחם."
תחליט על מספר אחד, כי זה מאד מבלבל.

הסרביי הזה מאוד כעס עליו חחח
סיפור טוב מאוד

[QUOTE=firechimchar;715942]פרק נחמד מאד
אך יש בעיה אחת, יש קטעים שבהם אתה כותב מזוויתו של צ'רמנדר ובקטע אחר בזווית עלילת למשל: "כריס התחנן בכל כוחו שצ'ארמנדר יקשיב לו, אך כנראה צ'ארמנדר עוד צעיר ואינו מאומן דיו בשביל להילחם."
תחליט על מספר אחד, כי זה מאד מבלבל.[/QUOTE]

תודה על התגובה, אך מנסיוני בספרות ישנה דרך לעשות סיפור בעל שתי זוויות בו זמנית, כפי שאתה מבין, ישנה את זוית הראייה של אנדרו הצ'ארמנדר, ויש את זוית הראייה של הסיפור בכללי, שבזוית זו מתוארים גם מחשבותיו של כריס, אבל בגוף שלישי.
דוגמא למצב כזה תוכל למצוא ב"הארי פוטר" וכו'... אשתדל לעשות זאת פחות מבלבל להבא, אך זה מצב מוכר.

[B]טוב חבר'ה, סליחה על העיכובים עברתי דירה ועוד פול בלאגן, עכשיו יש לי פנאי לחזור במלוא הכח!! מעוניינים בהמשך???? :wink:[/B]

כן D:

[COLOR="Red"][SIZE="6"]פרק ו': Switch Intikitam[/SIZE][/COLOR]

כריס לא האמין למראה עיניו, היה זה הפוקימון האגדי סלבי, הוא פשוט ריחף לו והביט בכעס בצ'ארמנדר. סלבי ריחף ברוגע באוויר, נראה כי לא התאמץ כלל. דמותו הזעירה בגוון ירוק נראתה מעט מטושטשת וחלשה, אולי בגלל כי עיני השקד הגדולות היו נראות עוצמתיות כל כך. לשבריר שניה סלבי הביט בעיני כריס, הרגשה לא נעימה חלפה בליבו ולפתע נעלם סלבי יחד עם צ'ארמנדר, והותירו את כריס לבדו.

"מגיע לי הסברים!" קראתי בכעס, לא ייתכן שהוא פשוט יוכל לעשות כל מה שבא לו, כריס בטח דואג לי ואין לי מושג מה קורה לו שם "איפה אני קודם כל!" הבטתי סביב, הייתי במעין מימד ירוק מנוקד ובוהק סלבי המשיך להביט בי באותו מבט מהחלום.
"לא מגיע לך דבר אנדרו, גרמת לבלגן עצום!" צעק סלבי "העולם עומד בפני כאוס עצום וכל זה קרה באשמתך!"
"תגיד לי, מה אתה בסדר?" עניתי לו, בנתיים סרקתי בעיני דרך לברוח ולחזור לכריס. "הפכת אותי מילד לפוקימון ואני יוצר כאוס?"
"לא אני הפכתי אותך לפוקימון, אלא כוח גדול הרבה יותר, שמאיים כרגע על כל העולם. אנחנו נמצאים כרגע במרחב בין זמני, המאפשר לנו הסלבים לנוע מזמן לזמן, אנדרו, אין לי צורך להראות לך מה עשית בעבר נכון?"
השפלתי את מבטי, אני מודע היטב לעובדה שאני לא הייתי נחמד לפוקימונים בכלל, בכלל לא הייתי מעוניין לצאת למסע פוקימונים.
"נהגת באלימות רבה כלפי פוקימונים, לא הבנת לליבם ולא ריחמת עליהם. המצב הזה גרם לפוקימונים שבקרבתך לסבול מאוד, מה שיצר את הבלגן הזה." סלבי ריכך את מבטו, נראה לי שהוא מבין שאני בא בגישה שונה.
"אבל האמת שלא כל כך מפריע לי להיות פוקימון!" ניסיתי להרגיע אותו, נראה היה כי סלבי באמת מודאג מהמצב שנוצר. "אני אוהב להיות צ'ארמנדר ויש לי מאמן כבר, שאני אפילו מתחיל להבין את השפה שלו!"
"אתה באמת חושב שזה נגמר בזה?" מילמל סלבי "למצב שנוצר קוראים סוויץ' אינטקיטם."
לפתע משום מקום הגיח צל ענק של ככל הנראה פוקימון מרחף נכנס למרחב הבין זמני ותקף את סלבי במהירות מרשימה, השיחה נקטעה וברעד מפחיד מצאתי את עצמי ליד כריס.
"וואו צ'ארמנדר ראית?" התלהב כריס והצביע על המקום בו סלבי הופיע "אומרים שאם רואים פוקימון אגדי בתחילת המסע זה אומר שיש לנו מזל טוב. עשיתי תנועת אגרוף וקראתי בהתלהבות, הרי אין לי דרך להסביר לכריס מה קרה, והוא בטח לא הבחין בזה שנעלמתי, כנראה כי זה מרחב בין זמני.
כריס חזר על עקביו והחל לחפש פוקימון כדי לתפוס אותו ולצרף אותו לצוות שלנו, הדחקתי את המידע החשוב ששמעתי מסלבי, סוויץ' אינטקיטם או מה שזה לא יהיה לא מעניין אותי כרגע, עכשיו עלינו להוסיף פוקימון חדש לצוות.
"צ'ארמנדר בוא מהר!" שמעתי את כריס לפתע קורא לי, הוא כבר עקף אותי בהרבה, התחלתי לרוץ לעברו וראיתי כי הוא מצביע על שינקס שהביט בכריס ולא היה נראה שמח.
"אני יכול להגיד לך כבר מעכשיו," חייכתי ואמרתי לשינקס "ברוך הבא לצוות."
"תצתרך לנצח אותי קודם, ואני מוכן להבטיח לך שזה לא הולך להיות קל. בוא נראה אותך מתמודד עם הנשיכה שלי!" לפתע שינקס רץ לעברי ונשך אותי, כאב חד עבר בזרועי השמאלית, אך היה זה סבל שניתן לסבול.
"צ'ארמנדר נהמה!!" פקד עלי כריס, ציות זה דבר חשוב בקרב, הספקתי ללמוד את זה. גיבשתי את כל מה שהיה בתוכי ונהמתי בקול על שינקס. הוא רץ לעברי ונשך אותי שוב, אך הרגשתי כי הנשיכה לא כמו הראשונה.
"צ'ארמנדר גחלת, עכשיו!" נשמעה פקודה חדשה, קמצתי אגרופים והרגשתי את הבטן שלי מתחממת וגחלים קטנים נורו לעבר שינקס, הם פגעו בו ישירות והחלישו אותו, אך הוא המשיך לרוץ לעברי ולנשוך אותי.
"צ'ארמנדר!" כריס נשמע הרבה יותר בטוח בעצמו "נגיחת ראש ואז גחלת שוב!"
רצתי לעבר שינקס ונגחתי בו, הוא הועף לאחור ואיבד שיווי משקל, שוב השתמשתי בגחלת והגחלים העלה פגעו בו פגיעה ישירה, נראה כי הוא עולף.
"פוקדור, צא!" יכולתי לשמוע את נימת ההתרגשות שבקולו של כריס, זה הפוקימון הראשון שהוא תופס בעזרתי בלבד. אני אדאג לכך שנתפוס עוד הרבה פוקימונים, שלחתי מבט אחרון לפוקדור שבדיוק הפסיק להבהב, מה שמעיד על תפיסה בטוחה.
בשעות הערב התחלתי להרגיש את העייפות, כריס כבר בנה אוהל קטן והניח לעצמו את שק השינה, אך המחשבות החלו להציף את ראשי, מי היה הפוקימון שתקף את סלבי, אני מקווה שהוא בסדר.
"לילה טוב צ'ארמנר, רוצה לחזור לפוקדור או להישאר לישון בחוץ?" כריס ניגש אלי וליטף אותי בראש. חושך כבר, עברו עוד כמה שעות שאפילו לא הבחנתי בהם, רמזתי לכריס כי ברצוני לישון בחוץ ועיני נעצמו.
הכל היה רגוע עד שהתחלתי לחלום...



[SIZE="7"][COLOR="Silver"]המשך יבוא....[/COLOR][/SIZE]

פרק ממש יפה!
מחכה לפרק הבא!

אחי ממש יפה תמשיך לכתב אתה כותב מדהים!!אולי אפילו תוציא ספר!!!!חח....

ממש אהבתי תסיפור ^^
מחכה לפרק הבא D:

מה עם פרק 7?
אתה כותב מדהים

מה עם פרק 7 כבר!!
כבר המון זמן לא הוצאת פרק.
אתה פשוט כותב מעולה!