-
[img]http://random.thecrow.co.il/random-19492.png[/img]
[b]הנבואה;[/b]
[i]העולם עמד מלכת. השמיים הקודרים, עטו גוון של שחור ושאול. רבבות זוגות עיניים התנשאו מעלה, מביטים כאחד במתרחש. השמיים הוארו והאור שטף גם את הארץ הרטובה. מספר רגעים מועט לאחר מכן, ספק כמה בדיוק, צליל נמוך ורועם במיוחד פילח את גוון הדממה. זוג ישויות מנוגדות, ניצבו זו כנגד זו, במעלה זוג הרים עצומי מרחב, שכמעט ונשקו לשחקים. האחת, ישות העלטה. היה זה ספק אדם ספק שד אימתני ורב עצמה. הילה אפלה אשר עטתה גווני סגול מושחר, הקיפה את גופו הכביר. עיניו המאיימות והמלוכסנות בהקו בגווני דם. כנפיו הרחבות והאפלות העניקו לו מראה של שליח הרשע בהתגלמותו, שֵכְּמוֹ זוג קרניו המחודדות שניצבו מעל ראשו. כנגדו, עמדה על ההר האחר, ישות הזוהר. הילה לבנה הקיפה את גופו. זוג עיניו השלוות והתכולות הותירו לו מראה שלו ורגוע. ישותו המרשימה הותירה תהיות לגבי גורל כדור הארץ. כנפיו הלבנות והנשגבות התנשאו מעלה בכבירות. ידעו ההמון כי זהו המושיע. משליט השלום וידי הצדק.
ללא כל אזהרה מוקדמת, ללא פצה פה, נטשו השניים באותו שבריר הרגע לערך את הקרקע הסלעית והמוצקה, החלו נוסקים זה לכיוונו של זה, בעוד כנפיהם המרשימות נעות באיטיות. אצבעותיהם נכרכו חרש ושולבו אלו באלו, כך שקצותיהם נגעו זה בגב היד של זה. הילת העלטה והילת הזוהר התמזגו באותו הרגע, ויצרו כדור קוסמי עצום מימדים שהתעצם בגודלו ובכוחו מרגע לרגע... רמת הפיזיות באותו קרב מיסטי אשר יקבע את גורל העולם, שאפה לאפס. אך הקרב הקוסמי שהתחולל בין זוג הישויות הכבירות היה גדול מכל מלחמה שראה העולם אי פעם.
בתוך שניות אחדות... לא נותר דבר...[/i]
[SIZE=1]~~~
פרסמתי את הסיפור בפורום נוסף כך שיתכן שחלק פה יכירו אותו.
בכל אופןף זו ההקדמה, בקרוב יגיע פרק 1.
10 פרקים כבר כתובים ושמורים אצלי במחשב~
קריאה מהנה. :)
~~~[/SIZE]
-
נשמע נחמד, אני מקווה שזה יהיה סיפור פנטזיה עם רגעי מתח ותדהמה, אני חושב שאהנה ממנו
רק מספר דברים קטנים ואולי קטנוניים מצדי?
מדוע אתה שם נקודה לאחר סיום השורה בכמה מהמקרים ובצמוד לאות האחרונה בשורה במקרים אחרים?
זה מספר רגעים מועטים ולא רגעים מועט
והדבר האחרון הוא: "ישותו המרשימה הותירה תהיות לגבי גורל כדור הארץ" אם הוא כה מרשים, מדוע הוא משאיר תהיות? אולי דבר כמו מעלה תקווה בלב האנשים היה מתאים יותר?
בכל מקרה נשמע נחמד מאוד, אצפה לפרקים הבאים, באמת שפה גבוהה ועשירה
-
יאוו הסיפור נשמע מאוד נחמד ומדע בדיוני הרבה =]
מחכה לפרק שלו =]
-
תודה רבה.
מחר אפרסם פרק ראשון.
-
-
אני מצטער שלא מגיבים, יכול להיות שמצפים לפרק ראשון ואז מתכננים להגיב
-
אין לך על מה להצטער... "^^
טוב בכל אופן, פרק 1~
[b]פרק 1; כוכב נופל[/b]
השמיים השחורים והרגועים, הרוח השלווה, המדשאה הרכה. הכל, היה נראה כה פשוט ורגיל באותו הרגע. קולותיהם הצורמים של הצרצרים בקעו מתוך החושך, מותירים גוון של צליל באפלה.
הלילה הזה היה שקט. שקט הרבה יותר מקודמיו. הלילה הזה, הוא ההתחלה של סיפורינו.
נער כבן חמש-עשרה לערך שכב בנוחות על המדשאה היבשה, שנעה קלות עם הרוח הנושבת והמרעננת. הוא עצם את עיניו, וניסה לחשוב. לולא היה כוכב. היה חופשי והיה מסוגל לעשות בכל אשר חפץ. הוא לנצח לא יהיה רעב, או עייף, או צמא, דברים אשר הוא חווה מידי יום ביומו.
שמו של אותו נער היה ראיטו. לראיטו היה שיער שחור כמעט כמו המוות. שיער פרוע וקוצני. מאז היה בן תשע, לא הסתפר. לא כי אינו חפץ ובכך, כלל לא. אלא כיוון שלא היה ביכולתו. עיניו היו חולמניות אך אפלות וקודרות, מה שנתן ספק רב בנוגע לצבע עיניו. ניתן היה להעריך כי הן שחורות.
באזור אחר, נוכח היה נער כבן-גילו של ראיטו לערך. היה זה ילד נמרץ בעל חוש-הומור מפותח וביקורת צינית כלפיי העולם. שיערו היה קוצני ובעל גווני מנדרינה. עיניו היו חומות ומלאות חיים. שמו היה קוהאקו.
קוהאקו ישב על המזח. הוא הביט במים השלווים שנעו באיטיות.
'הלוואי והייתי רגוע ושליו... ממש כמו המים,' חשב קוהאקו ונאנח בעצב. הוא הביט בשמיים השחורים ובירח המלא למחצה.
לעומתו, לא הרחק משם, צעדה נערה כבת-גילם ברחוב הקודר והחשוך. נביחות עזות נשמעו מפעם לפעם. לא היה שם איש, מלבדה.
היא צעדה כשחיוך על פנייה, אוחזת בפרי עגול ואדום-תפוח, שיתכן וישביע את הרעב התמידי שתקף אותה בכל פעם מחדש.
שיערה הארוך והמרהיב, עטה אינספור גווני אפרסק ושוקולד. עיניה הקורנות היו תכולות כאגם קסום אשר מצוי באגדות.
לא הרחק, בחנות קטנה ומצליחה, לא היה איש. העלטה אשר שהתה בתוך החנות הזעירה הותירה ספק-האם האור יגיע אי-פעם למקום שכזה? או שמא האפלה תשלוט בו לנצח.
נערה כבת חמש-עשרה, כמו שאר הנערים האחרים הייתה בקרבת מקום. היא המתינה לרגע המתאים. כשזה הגיע נטלה לידה סלע רב מימדים ואחזה בו בשתי ידיה, נראה היה כי בקושי רב. רק אדם מיומן היה מסוגל להרים סלע שכזה בשתי ידיו כמו שעשתה זאת.
שמה של אותה נערה היה ריין. שערה היה ספק שחור, ספק חום כהה, ואורכו תיכוני. עיניה היו חומות וחודרניות.
היא פצחה בריצה קלה והכתה בדלת הזכוכית העבה שהותירה את החנות בטוחה ומבוטחת. האומנם...?
לצלילי נפץ הזכוכית העזים ונחיתתם הכבדה על הקרקע, לצלילי האזעקה שפרצו בעוצמה ושטפו את חלל החנות באלומות אור אדומות ומאיימות שנעו לכל עבר, פרצה ריין פנימה וזינקה אל תוך חדר המטבח, בוא החלה לחטוף כמה שיותר מוצרי מזון תוך כדי ריצה.
סירנות כבדות נשמעו ברקע לפתע. היה זה הסימן לברוח.
מיד יצאה ריין מן המטבח והחלה נעה לעבר היציאה המשנית.
בעוד מספר אנשים בעלי חליפות משטרה תכולות פרצו פנימה בסערה, בטריקת דלת עזה, עזבה ריין את החנות ופרצה בריצת אמוק לעבר אזור כלשהו. היא לא ידעה לאן. העיקר, מקום רחוק, בו תוכל לאכול בשקט.
נער אחר, שונה מהאחרים, בעל תקוות וחלומות, בעל הורים ומשפחה שהה במיטתו באותה השעה.
הוא לא ישן. הוא בהה בתקרת חדרו, מצפה לרגע בו יעצמו עיניו.
שמו היה יוקי. גילו היה ארבע-עשרה שנים. ליוקי היו הורים ומשפחה, וגדל כבן יחיד מאז שזוכר עצמו. שיערו עטה גוון לבנבן והוא היה קוצני במחציתו וחלק במחיצתו השנייה. עיניו היו ירוקות. כל המתבונן היה מהופנט כמעט ובאותו הרגע.
חמישה כוכבים החלו שועטים אל עבר הארץ. נראו היו ככוכבים נופלים רגילים לחלוטין.
ראיטו פקח את עיניו שוב. הוא הביט בכוכבים המתקדמים לעבר הארץ, חסרי מנוחה. כוכבים רגילים.
אך דעתו השתנתה. בתוך רגע אחד של הפתעה מוחלטת. הוא הביט באחד הכוכבים. נראה היה שהוא מתקדם... לעברו!
בדיוק באותה שעה, צפו עוד ארבעה נערים בקבוצת הכוכבים המרהיבים, כשאחד מהם, מתקרב לעברו של כל אחד מהם.
המחזה היה מרהיב. כל נער ונערה הביט בכוכב. מבעד לחלון. מתוך מחבוא מוצלל. בין הרחובות האפלים. בקרבת הים השקט. וגם תחת צילו של עץ אלון. נראה היה לכל אחד מהם שהכוכב, מתקדם הישר לעברו. רק למענו.
לא חלפה דקה, והנה החלו הכוכבים להאיץ ונעו במהירות בלתי ניתנת לפענוח, מותירים אחריהם אבק של ניצוצות. תוך שניות אחדות, חמשת הכוכבים הקוסמיים, פגעו ואף התמזגו בגופם של חמשת גיבורינו הנדהמים.
'מה... קורה פה...?!' הייתה מחשבתו של כל אחד מחמשת העולמות השונים האלו.
ברגע הבא, מצאו עצמם החמישה נפולים על קרקע כלשהי. הם פקחו את עיניהם באיטיות, בזה אחר זו, עדיין חבוטי תדהמה מן המאורע האחרון.
"א-איפה אני...?" היה קוהאקו הראשון לדבר. עיניו היו עוד מטושטשות. הוא שפשף אותן באמצעות גב ידו ומיד התרומם על רגליו, מביט סביב.
"מ-מי אתם...?" שאל יוקי מיד אחריו והתרומם גם הוא. הוא לא הופתע לראות עצמו לבוש בפיג'מת השינה שלו.
"מה... מה קרה?" הוסיפה היקארי למתח והתרוממה, קמה על רגליה, בו בזמן עם ריין וראיטו.
הייתה זו שעת יום. השמיים עטו גווני תכלת, ועננים מעטים שהו בשחקים. הם עמדו על קרקעת אבן מעוצבת כלשהי. מעין סלע עתיק משהו. סביב לא היה דבר, מלבד קרקע יבשה שהובילה הרחק, אך מלפנים נראה יער עשיר ומלא חיים.
לכל אחד מחמישתם היו כעת אינספור שאלות בראשם, אך איש לא פצה פה.
"טוב... מי אתם?" שאלה לפתע היקארי.
שתיקה שררה למשך כמה שניות.
"אני קוהאקו."
"השם שלי הוא יוקי."
"ריין."
"ראיטו..."
"נעים מאוד, אני היקארי," חייכה חיוך מתוק. קוהאקו הסמיק במקצת למראהו אך נראה כי עשה הכל בכדי להסתיר זאת. "אז... אתם יודעים אולי איך הגענו לכאן?" שאלה.
יוקי משך בכתפיו, כך עשו גם קוהאקו וריין.
ראיטו נראה מוטרד משהו. פניו היו רגועים ושליווים, אך מבטו בחן את הסביבה ללא הרף.
"אני חושב ש[b]אני[/b] אוכל לענות על זה," נשמע לפתע קול בוגר ומחושב.
ללא כל אזהרה, וכנגד כל הבלתי-אפשרי, כמה מטרים מרובעים של קרקע נבקעו, ופתח החל להיווצר בין זוג פיסות קרקע שהלכו ונעו לצדדים, מותירים את הפתח לגדול ולגדול בכל רגע שעובר. לבסוף, בור גדול ומרובע נותר במרכז המעגל שיצרו חמשת הנערים ההמומים.
לפתע, מתוך הבור האפלולי, נשמעו קולות צעידה. היו אלו ללא ספק קולות צעידה על פניי גרם מדרגות. מיד הגיחו מבפנים זוג ישויות.
האחד, בחור צעיר, מחוטב ורם קומה. שיערו בעל גוון הערמונים נע קלות עם הרוח. עיניו החולמניות אך המרשימות בחנו את קבוצת הנערים. הוא לבש מדים כלשהם בצבעי לבן ותכול.
האחר, אדם זקן בעל זקן לבן. ראשו העגול והקירח נצץ עם נגיעת השמש. עיניו הקטנות היו חומות ומלאות עוצמה.
"ברוך הבא גיבורים צעירים, למחתרת ג'אמפ!"
[b]המשך יבוא...[/b]
-
מאוד אהבתי את הפרק, הצלחת לשבות אותי ^^
אהבתי איך כל אחד מהם מחזיק באופי ובמראה הייחודי לו, ואיך שתיארת כל אחד, זה היה נפלא!
דיברת על מחתרת? משמע עומד להתרחש דבר רע? הם עומדים להתאמן לקראת משהו?
טוב מספיק עם שאלות, בקיצור, מאוד אהבתי את הפרק הראשון.
-
[quote][i]Originally posted by Aviv[/i]@Jul 1 2008, 06:11 PM
[b] מאוד אהבתי את הפרק, הצלחת לשבות אותי ^^
אהבתי איך כל אחד מהם מחזיק באופי ובמראה הייחודי לו, ואיך שתיארת כל אחד, זה היה נפלא!
דיברת על מחתרת? משמע עומד להתרחש דבר רע? הם עומדים להתאמן לקראת משהו?
טוב מספיק עם שאלות, בקיצור, מאוד אהבתי את הפרק הראשון. [/b][/quote]
[b]רוב הסיפור[/b] יתגלה בפרק הבא. :)
(הסיפור של המחתרת, לא שלנו חלילה, אחרת למה שאר הפרקים...? XD)
תודה על התגובה. =]
-
סיפור יפה.
השקעה יפה תמשיך כך.
עלילה טובה למרות שהחיבור בין החלקים הראשונים של הפרק נראים לי מעט רופפים.
ישר כוח על הסיפור.
אסף.
-
ממ תודה אסף. =]
אם זה אסף zuran, אז אני מקווה שתאהב את זה לפחות כמו את בארוק וורקס...
מחר פרק 2.
-
[quote][i]Originally posted by Ultimate[/i]@Jul 1 2008, 10:29 PM
[b] ממ תודה אסף. =]
אם זה אסף zuran, אז אני מקווה שתאהב את זה לפחות כמו את בארוק וורקס...
מחר פרק 2. [/b][/quote]
תסתכל בחתימה <_<
-
[quote][i]Originally posted by Peter Petrelli[/i]@Jul 2 2008, 03:45 AM
[b] תסתכל בחתימה <_< [/b][/quote]
אהה כן...
בגלל זה אמרתי את זה... "^^
-
[b]פרק 2; דמעות[/b]
השמש נצנצה במרומים. השמיים התכולים והשלווים, שעד כלפניי דקה הכילו מעט גושי אדי מים, כעת היו נקיים ואביבים.
תחת כיפת שמיים אלו, עמדו להם חמישה נערים נדהמים בצורת מעגל. במרכז המעגל עמדו זוג אנשים נוסף. האחד בחור צעיר וחטוב, והאחר אדם זקן ונמוך-קומה.
"הוא... אמר... גיבורים?" תהה יוקי.
"מחתרת ג'אמפ...?" הוסיף קוהאקו לבלבול.
"הכל התברר לכם במהרה," נשמע קולו הקלוש של אותו אדם זקן.
"השם שלי הוא מאסארו," אמר הבחור הגבוה, והניח ידיו מאחורי גבו ברשמיות משהו.
"ואני הוא ג'וקאן," אמר הזקן, שאחז בשתי ידיו במקל עץ עבה באורך תיכוני, כך שזה נגע בקרקע ותמך בו.
"תוכלו לומר לנו היכן אנו נמצאים?" שאל יוקי.
"בקרוב תדע, יוקי," ענה לו ג'וקאן.
"מה...? אבל... איך ידעת את שמי?!"
"הוא פשוט יודע, בסדר?!" אמר מאסארו בחוסר סבלנות. יוקי נרתע לאחור באי-נוחות לשמע דברים אלו.
"הקשיבו לי היטב," החל מאסארו לומר. "אתם עברתם בזמן. חזרתם בזמן חמש-מאות ועשר שנים, מה שאומר שכעת אתם נמצאים בשנת אלף וחמש-מאות."
שתיקה מביכה השתררה. לולא היה הדבר כה מפחיד ומוזר, היו פורצים רובם בצחוק מתגלגל. הרי מסע בזמן יכול להתקיים רק בסרטי מדע בדיוני, ולא במציאות. האומנם?
"אני מודע לכך שזו הפתעה לא קטנה בשבילכם," פתח ג'וקאן. "אך תהיו חייבים להאמין לי. ככל שנסיים את שלב ההסברים יותר מהר, מה טוב."
"אבל... זה לא הגיוני! איך יתכן שחזרו בזמן?" אמרה היקארי בהגיונות.
"איפה נתחיל...? כן. הכל מתחיל... בנבואה," אמר ג'וקאן ברצינות ומבט מחושב עלה על פניו.
"נ-נבואה...?" תהה ראיטו שפתח את פיו לראשונה. קולו היה נמוך וניתן היה לחוש באפלה שבו.
"הנבואה מספרת על קרב תמידי בין זוג יסודות. קרב אינסופי בין העלטה לזוהר, או בשפתכם-האור והחושך. שני יסודות נוגדים אלו בהתעמתות קוסמית זה עם זה מאז היווצרות העולם, ועד יומו האחרון," הסביר מאסארו.
"אך האבות הקדומים של הלוחמים המיסטיים כלאו כל אחד מן הכוחות בלתי-הניתנים לעצירה האלו בזוג גבישים מסתוריים. גביש העלטה וגביש הזוהר, וכל אחד מהם נשלח לקצה אחר בעולם," אמר ג'וקאן.
"אם כך הכל בסדר... ההתעמתות תמה, לכן, מדוע אנו כאן?" שאלה ריין בביטחון והעלתה נקודה למחשבה.
"זה לא סוף הסיפור," אמר מאסארו. "מספרים כי קבוצת בני-אדם הגיעה לפניי מאה שנים מן התקופה הנוכחית, לאי. אותו האי בו שכן גביש העלטה. הם מצאו את הגביש המסתורי, ובדרך לא-דרך, גאלו את נשמת העלטה ששכנה בתוך הגביש, וזו בתמורה השתלטה על גופו של מנהיגם והעניקה לו חיים נצחיים. הודות לכוחותיו המחודשים של המנהיג, הפכה נשמת העלטה את כל קבוצת בני-האדם לבני העלטה גם הם, נתינים נצחיים לאותו מנהיג אפל ועצמתי, בעל חיי הנצח."
ג'וקאן היה הבא לדבר. "אט-אט, נוצרה שם אבולוציה חדשה של אופל ושאול, שהלכה והתפתחה במשך מאה השנים האחרונות. למרבית המזל, לא זכו בני-העלטה לצאת מתחומי האי, והשאול נותר רק בתחומיו. בינתיים, בשנים אלו, התפתחה האבולוציה וכיום אותה אימפריה, המכונה אימפריית העלטה, מאוכלסת במספר נשמות רשע, או שתוכלו לקרוא להם גם נתיני העלטה, רב ועצום, המתקרב לכמה רבבות."
"מה...? אבל... זה לא יתכן..." אמר יוקי והשפיל מבטו.
"לצערי כן. על-כך אמרו, כל האפשרי נעשה, והבלתי-אפשרי יעשה," השכיל ג'וקאן.
"אך זה לא חדל כאן. כיוון שבשנים האחרונות, השכילו בני-העלטה ולמדו, כיצד ניתן לחצות את גבולות האוקיינוס ולהגיע אל שאר העולם. אני לא צריך לפרט לכם כמה נורא זה עלול להיות אם הם יגיעו הנה, ליפן," הסביר מאסארו.
"אבל... חייבת להיות להם מטרה כלשהי," אמר קוהאקו.
"ויש להם," פסק ג'וקאן. "זכרו, שהעלטה והאפלה, היא אינה בהכרח הרוע. מטרתם של בני-העלטה היא להשליט את תורתם בכל אנשי-העולם, בכך שיהפכו אותם לבני-עלטה בעצמם. כך, לפי תכנונם, הדעות הקדומות והדעות השונות, לא יהיו קיימות. כולם יהיו שווים, וכך העולם יהיה מקום טוב יותר. מקום בו ישנו שליט אחד, אותו שליט בעל חיי-נצח שנשלט על-ידי רוח העלטה בהתגלמותה."
"יש לי רק שאלה אחת. הרי בתקופתנו, בשנת אלפיים ועשר, דבר מן הדברים האלו לא התרחש, ולא יתרחש. כיוון שאם אמרת שכוונתם היא לתקוף ולנסות לגרום ל'שלום עולמי' כבר בשנים אלו, הם כבר יכלו לעשות זאת לאחר חמש-מאות ועשה שנים," אמר ראיטו בחוכמה.
"שאלה מצוינת ראיטו," אמר ג'וקאן. "ויש לי בשבילך תשובה." ג'וקאן דמם למספר רגעים, ולבסוף ענה.
"כשהעולם נוצר, נוצרו יחד איתו שני קווי זמן, בעלי הפרש של חמש-מאות ועשר שנים."
"מה? זה לא יתכן. איך זה שלא למדתי על זה בבית-הספר?" שאל יוקי.
"אתה... לומד בבית-ספר?!" הופתע קוהאקו.
"לא למדת על כך כיוון שזה דבר שלא היה ידוע כלל לכל מי שלא אחז בכוחות על-אנושיים," הסביר מאסארו.
"כוחות על-אנושיים...?" שבה היקארי על דבריו.
ג'וקאן התעלם והמשיך בסיפורו. "קווי הזמן לא היו שונים זה מזה, והתנהלו באופן דומה ללא שום שינוי קטן ביותר. אך הכל השתנה, בשנת אלף-וחמש מאות בקו הזמן המשני."
"כאשר קו הזמן העתידי, שלנו, עמד על שנת אלפיים ועשר..." השלימה אותו ריין.
"בדיוק," אישר. "הכוונה ל... היום. בשנת אלף וחמש-מאות בקו הזמן העתידי, אימפריית האופל כלל לא נוצרה. זה היה שינוי משמעותי, שסיבותיו לא ידועות, שהתרחש רק בשנת אלף וחמש-מאות בקו הזמן המשני. מה שאומר שבהיסטוריה הזו, אם איש לא יעצור את אימפריית העלטה, בעוד שנה אחת בלבד, תכניתם תתממש וגורל העולם יהיה נתון לידיהם."
"טוב... אבל למה זה אמור לעניין אותנו בדיוק? אנחנו חלק מקו הזמן העתידי כך שאין לנו מה לחשוש," אמר ראיטו בקור-רוח.
ג'וקאן נאנח. "הנבואה מספרת עוד, על חמישה גיבורים שיגיעו בשנת אלף וחמש-מאות לספירה השנייה, מן העתיד, כלומר, משנת אלפיים ועשר, הספירה השנייה."
"חמישה גיבורים...? הכוונה היא..."
"אנחנו!"
"בדיוק," אישר מאסארו.
"אבל... מה הופך אותנו לגיבורים פתאום...?" תהתה היקארי.
"בעולם קיימים עשרות לוחמים בשם אולטימייטים. אולטימייטים הם לוחמים בעלי יכולות על-אנושיות שונות. קבוצה של אולטימייטים בספירה השנייה החלה להתאחד על-מנת להקים מחתרת. מחתרת מורדים שתתמודד מול אימפריית העלטה. אותם מורדים מתנגדים בתוקף לדרך בה מנסים חברי אימפריית השאול להשליט שלום. מטרתה של מחתרת הזוהר, או בשמה הרשמי, "חתרת ג'אמפ", היא ללחום עד הנשימה האחרונה באימפריית העלטה ולהשמיד את כל תכניותיהם למען גורל העולם," הסביר מאסארו.
"אבל אינכם עניתם על השאלה. למה דווקא אנחנו?" שאלה ריין ושילבה ידיה זו בזו.
"לפי הנבואה, חמשת הגיבורים יגיעו היום, בשעה הזו, לכאן. אתם הופעתם כאן, מה שאומר-אתם הגיבורים," הסביר ג'וקאן. "תבינו. לא נוכל ללחום לבד באימפריית הזוהר. אין לאיש בעולם מושג מה מאפיין אתכם ומה הופך אתכם מאולטימייטים רגילים לגיבורים, אבל אנחנו יודעים שיש משהו, ושרק בעזרתכם, נוכל להביס את אימפריית העלטה."
"ממש הסתבכתי. אתה אומר שיש לנו כוחות? אז איך זה שלא יכולנו להשתמש בהם עד היום?" התפרץ קוהאקו.
"הסיבה פשוטה. אתם לא מיומנים. במחתרת תוכלו לעבור אימונים קשים שבעזרתם תגלו את כוחותיכם במוקדם ובמאוחר. וכך, תוכלו ללחום לצידינו ולהשמיד את אימפריית העלטה," הסביר מאסארו.
"ואם אנחנו לא רוצים?" אמר לפתע יוקי.
דממה.
ג'וקאן השפיל מבטו. "לא נוכל להכריח אתכם. בידינו גביש המכונה 'גביש הזמן'. הוא מסוגל להעביר אתכם מן הספירה הראשונה לשנייה פעם אחת בלבד, במידה ואינכם תסכימו להישאר כאן ולהציל את עולמנו."
"אבל," אמר מאסארו. "ההחלטה חייבת להיות של כולכם. אם רק אחד מכם יחליט כי הוא רוצה לחזור לספירה הראשונה, כולכם תאלצו לחזור. אנו זקוקים לכולכם, או לאיש מכם."
"מה?!" אמר יוקי בבהלה. הוא הרגיש בחילה. הוא היה מבולבל. פרטי הסיפור המסובך החלו לרחף בראשו ובמוחו ללא הרף. הוא לא רצה להישאר. הרי ב'ספירה הראשונה', כפי שכינו אותה מאסארו וג'וקאן, היה לו הכל. אוכל, מקום לישון, משפחה. המשפחה שלו... הם בטח דואגים לו...
"מי מכם מוכן להישאר?" שאל מאסארו מיד בקולו הנחוש.
קוהאקו וראיטו הרימו מיד את ידיהם. היקארי וריין נראו מהוססות משהו. יוקי שקע במחשבות בעוד ראשו מושפל.
"אם כך... לצערי נאלץ ללחום לבדנו בבני-העלטה," נאנח ג'וקאן בעצב.
"בעצם..." אמרה לפתע היקארי. "למה לא. הרי... בתקופה המודרנית לא היה לי כלום. ופה יהיה לי אוכל. ומקום לישון..." חשבה בקול רם. חיוך עלה על פניו של ג'וקאן כשהרימה את ידיה.
"נו טוב... מה יש לי להפסיד..." הרימה ריין ידה לאוויר כתגובה למבטה המתחנן של היקארי.
"אז... מה איתך?" שאל מאסארו והביט לעברו של יוקי. חמשת זוגות העיניים האחרים ננעצו גם כן בנער האומלל. הוא חש שהכל על גבו. אם יחליט להישאר, הכל יתפוגג. המשפחה שלו... הוא עלול למות בתקופה הזו ולשכוח מהם. אך אם יחזור, לא רק שיספוג עלבונות ללא הרף... הוא השמיד חלומות ותקוות של מחתרת שלמה. רבבות של אנשים. הסיכונים היו גבוהים מידי.
הדמעות החלו לזלוג באיטיות מעיניו הירוקות והזחות. מה יעשה?
"אתן לך דקה להחליט. אם לא תחליט עד תום הדקה, אשיב אתכם הביתה," אמר מאסארו.
המחשבות הכו בו ללא הרף. ליבו הלם בחוזקה. מה יעשה?
'יוקי...' נשמע קול בראשו.
נותרו עוד שלושים שניות.
'בחר בדבר הנכון...'
בעוד חמש-עשרה שניות יאלץ לשאת החלטה.
'לעולם לא נשכח אותך... אתה מסוגל!' היה זה קול מוכר...
הוריו.
יוקי הרים ידו בהיסוס, אך עם כל רגע שחלף, העוצמה מילאה את גופו. הוא הרגיש שהוא מתמלא בכוחות חדשים הודות להוריו שהבטיחו לו שלא ישכחו אותו לעד. בדמיון קרה הדבר... אך היה כל-כך... מציאותי... כאילו רצו שיגיע היום הזה... והבן שלהם יהיה גיבור...
[b]המשך יבוא...[/b]
-
פרק יפה.
למרות שהלכתי לאיבוד קצת בין קווי הזמן.
תוכל לעזור אם תתן סיכום מתומצת.
אבל כל הכבוד!
-
לא הבנתי כלל וכלל את כל הקטע של הזמן, תוכל להסביר אותו בפשטות? ><
האמת שסיפור כל כך גרנדיוזי שכולל שינויים בזמן ועשרות אנשים עם כוחות על וכו', בדרך כלל לא מושך אותי, מקווה שבהמשך יהיה מעניין
-
בעקרון יש שני קוי זמן.
בקו הזמן הראשון רוח האופל אינה קיימת.
בקו הזמן השני היא קיימת, ומנסה להשליט "שלום" בעולם בדרכים לא מקובלות.
כך שהגיבורים כביכול עברו לקו הזמן השני בכדי לגאול את העולם מאומת האופל.
טוב, אני לא בארץ עד -13, אז אפרסם היום שני פרקים.
פרק אחד עכשיו ועוד אחד יותר מאוחר~
[b]פרק 3; האימון[/b]
"האולטימייטים... מן העתיד. הם הגיעו אדוני. הם הגיעו..."
זוג דמויות אפלות שוחחו ביניהם. הכל התרחש בעלטה מוחלטת. האדם שפצה פיו אחרון, נראה מלא חששות. זעה קלה נטפה ממצחו והחלה גולשת מטה באיטיות, גורמת לידו לעבור עליה ולנקותה למחצה.
"זה אומר ש... חייבים לפעול," הוסיף קול אחר, רם ואפל עוד יותר גוון נוסף לדממה שהשתררה בעלטה. "הנח לי לחשוב," ציווה.
"כמובן אדוני," השיב האחר ומיהר לפנות את החדר האפלולי.
"ראיטו..."
חיוך עלה על פניהם של מאסארו וג'וקאן. "ברכותיי, אולטימייטים יקרים," אמר ג'וקאן. "בקרוב מאוד נתחיל באימון הראשון שימשך עד הערב, אך קודם, אתם צריכים להתחזק," הסביר.
"להתחזק...?" תהה קוהאקו.
"בדיוק," אישר מאסארו, שחיוכו הספיק להימחק מפניו. "בואו."
השבעה החלו צועדים פנימה, יורדים בצעדים מהוססים אך מהירים מטה, על גרם המדרגות שהוביל אל תחתית הקרקע. ניתן היה לשמוע את קולות הדלת הנסתרת אשר נסגרת ומותירה צל כבד בפנים.
תוך פחות מצאו עצמם השבעה לאחר גרם המדרגות, מצויים בעלטה מוחלטת.
"אור!" קרא לפתע ג'וקאן.
לפתע, עשרות פנסים כבדים במיוחד ששהו בתקרת המערה העצומה. עם בוא התאורה, נחשף חלל עצום של חדר מצופה פלדה דקה מבפנים. בנוסף, חשפו הזרקורים עשרות אנשים שונים שעמדו בקבוצה אל מול השבעה. אותם אנשים עטו את מדי המחתרת, בצבעי תכלת ולבן, אשר אותם עטו גם ג'וקאן ומאסארו.
ברגע שהבחינו קבוצת האנשים בשבעה, חיוכים מאוזן לאוזן עלו על פניהם. מחיאות כף החלו להישמע בהדרגתיות.
"מה קורה פה?" אמרה ריין בזעף פנים.
"כל חברי המחתרת של בסיס זה ציפו לכם. כעת יודעים ההמון כי סיכויינו לניצחון במלחמה גדלו משמעותית," הסביר ג'וקאן בחיוך.
"חבל לבזבז זמן. הביאו את האוכל!" קרא מאסארו בקול.
"א-אוכל...?" שב קוהאקו על מילתו של מאסארו בחיוך.
מיד הגיחו מאחורי קבוצת האנשים, אנשי מחתרת נוספים. הם היו שונים במקצת. מדיהם היו שונים, ועל ראשם נח כובע לבן וארוך. ניתן היה להבחין במהרה כי הם טבחים. הם אחזו בידיהם סלסילות שכללו מכל טוב. פירות, בשר, גבינות, מאפים ועוד...
"וואו!" קראו החמישה בהתפעלות. ברגע שהניחו הטבחים את הסלסילות, הסתערו החמישה על האוכל ואכלו לבלוס ברעבתנות.
"זה... מעולה!" הכריז קוהאקו בפה מלא.
"איכס, לפחות תאכל עם פה סגור!" זעמה ריין ודחפה מעט את קוהאקו.
"מצטער..." נרתע קוהאקו. מהרגע הראשון שפתחה פיה חשש ממנה.
ראיטו ויוקי אכלו באיטיות ובחוסר רעבתנות. אך לא מסיבות דומות. ראיטו סרב להראות תלוי באנשי המחתרת. יוקי לעומתו ניסה להראות מנומס ולהיתפס כנער שקט וקשוב.
"זה מספיק!" הכריז מאסארו, לאחר שאכלו במשך מחצית השעה.
"אני... מפוצץ..." אמר קוהאקו ונשכב על גבו בנחת.
"קומו מיד, הזמן להתאמן!" שאג מאסארו.
"אבל... אנחנו נקיא...!" מיהר קוהאקו להתגונן.
"בעיה שלך. לא היית צריך לאכול..." אמר מאסארו וחיוך זדוני וקטן עלה על פניו.
"מה... אבל...?!"
במחצית השעה הזו פינו שאר חברי המחתרת את המקום. הטבחים מיהרו ופינו גם את הסלסילות מן המקום.
"הגיע הזמן שתכירו את המאמן שלכם," אמר ג'וקאן. "דאיסוקה!"
דלת מתכתית נפתחה לפתע. ישות נוספת יצאה ממנה בצעידה איטית. שיערו היה קוצני ועטה גווני חום. פניו היו זעופות ועשן קליל פעפע מעלה מתוך גליל הטבק שהחזיק בפיו. לעומת האחרים, הוא לבש מעיל שחור בעל פרווה בקצותיו, ולא את מדי המחתרת.
"אז אלה הגיבורים מהאגדה מה...?" אמר וצעד, עד אשר עמד לצידם של ג'וקאן ומאסארו.
"לא, אלו הגיבורים השניים מהאגדה. האמיתיים מתחבאים..." אמר מאסארו בעוקצנות.
"לא באתי לריב איתך..." אמר דאיסוקה. "יש לי עבודה, אז תתפנה מפה, קדימה," אמר דאיסוקה.
מאסארו החל להתרגז. "אני חושב שאתה שוכח מי הבוס פה!" שאג עליו. "ובפעם הבאה שאראה אותך ללא מדים, אתה מפוטר!" אמר והחל צועד החוצה.
"אם איני טועה זה בדיוק מה שאמרת בפעם שעברה שהתראינו..." הספק המאמן לסנן לפניי שנעלם מאסארו מאחורי דלת הפלדה.
קולות גיחוך נשמעו מקרב החמישה. רק ראיטו לא צחק. הוא ציפה לאימון יותר מכל. הוא רצה כל-כך להתחזק.
"אני אשאיר אתכם לבד," אמר ג'וקאן ופינה גם הוא את החדר רחב המימדים.
"משהו מצחיק?" סינן דאיסוקה לעברם ומיד חדלו הצחקוקים. "אוקי, תקשיבו לי פשפשים שכמותכם, אתם, בתור אולטימייטים, מוכרחים לדעת לשלוט באנגריה שלכם. ראשית, עליי לגלות מהי המתכונת של כל אחד מכם."
"מתכונת...?"
"קיימות שש מתכונות. אש, מים, רוח, קרקע, אור וחושך. מספרים כי לכל אחד מהגיבורים מן הנבואה יש מתכונת משלו, עליה מתבססות המתקפות והיכולות שלו," הסביר.
"אבל... יש שש מתכונות וחמישה גיבורים," אמרה היקארי.
"ישנה מתכונת אחת שלא שייכת לאיש מכם. לא ידוע למי בעולם היא שייכת אם לא לכם. ראשית, עליי לגלות איזו מתכונת שייכת לכל אחד מכם,"
דאיסוקה צעד ועמד סנטימטרים ספורים לפניי קוהאקו. "אתה..." הוא הביט בעיניו בחודרניות. קוהאקו נרתע מעט מן המבט. "אתה מלא כוח ועוצמה. יש לך שכבה קשה וקשוחה של בטחון. מתכונת הקרקע," אמר ועבר לעמוד אל מול ריין.
"מלאת אנרגיות מטורפות. חמת מזג. משולהבת ובעלת דם חם. מתכונת האש."
"רגועה ושליוה. מחושבת ובעלת יכולת זרימה אינסופית. מתכונת המים," הייתה היקארי הבאה לגלות את מתכונתה.
"קל דעת ולעיתים אינו מחובר לקרקע. נושב לפי רצונך ומסוגל לגרום לסערות לפי מצב רוחך. מתכונת הרוח," היה זה יוקי.
"ואתה..." לבסוף עמד אל מול ראיטו. משהו עצר אותו. הוא התקשה להבחין במתכונת. אך לבסוף... הצליח לגלות. באותו רגע ההלם הכה בוא. 'זה לא יתכן...' רק דאיסוקה הבחין בהילה האפלה שהקיפה אותו. 'מתכונת האפלה... כל-כך קיוויתי שזו המתכונת שלא בשימוש על-ידי אחד מחמשת הגיבורים. ציפיתי כי אותו נער יהווה חלק ממתוכנת האור. איך יתכן כי במחתרת הזוהר לא תיווכח מתכונת האור...?' המחשבות הכו בו ללא הרף. "מתכונת... האופל..." לחש, וגילה לראיטו את הדבר אשר ידע. דאיסוקה לא הראה את חששותיו ואת הפתעתו העצומה. הוא צעד לאחור ושוב נעמד כנגד כל החמישה. "הגיע הזמן להתחיל באימון!" הכריז. "נסו כולכם להתרכז. נסו לרכז את כל האנרגיה שלכם. עצמו עיניכם ונסו להרגיש איך האנרגיה זורמת בעורקיכם וממלאת את גופכם." תוך כדי מילים אלו, עשו החמישה כדבריו. ניסו להתכנס ולהזרים את האנרגיה בגופם.
אך כלום לא קרה. כך חלפו להן הדקות... ללא מעש... מתישהו כבר הפסיקו לנסות, אך לא הראו זאת כלפיי חוץ על-מנת לא להרגיז את דאיסוקה.
"זה מספיק!" פסק לפתע. "בואו ננסה קודם לעבוד על משהו אחר. יכולות פיזיות!" הכריז.
"מזה חששתי..." לחש קוהאקו והחזיק את בטנו בחשש.
"כולם, רוצו מיד לעבר הקצה ובחזרה!" קרא דאיסוקה. "צאו!"
מיד פרצו החמישה בריצה לעבר קצה החדר שנותר הרחק... כעבור כדקה וחצי לערך חלף ראיטו מיד בסמוך לדאיסוקה. מיד אחריו הגיעו ריין וקוהאקו. יוקי והיקארי התעכבו מאחור. לבסוף גם הם הגיעו.
"זה לא טוב..." מלמל דאיסוקה. אתם צריכים להצליח לרוץ ולחזור הנה בתוך דקה לכל היותר," הסביר, בעוד החמישה התנשפו באיטיות. ובעייפות.
"אין בעיה!" אמר ראיטו ומיד צעד קדימה על מנת לצאת לעוד סבב ריצה.
"עצור! עכשיו נעבוד על משהו אחר," אמר וראיטו נעצר מיד. דאיסוקה חשב כמה רגעים, ולבסוף עלה על רעיון. הוא היה נודע במחשבתו החדה והמהירה כבזק.
"מיד שלף מכשיר קטן מכיס מעילו. היה זה מכשיר קטן הדומה בצורתו למכשיר טלפון נייד המצוי בימינו. הוא לחץ על כפתור כלשהו ומיד שכבת פלדה עבה במיוחד גלשה מעל כל אחת מהדלתות שהיו בחדר, עד אשר סגרה עליה וציפתה כל אחת.
"היי! נעלת אותנו!" אמרה היקארי בבהלה לשמע קולות הבריח שנשמעו כרגע לאחר מכן.
"הבחנה דקה," עקץ דאיסוקה. מיד הסתובב והחל רץ לעבר אחד הקירות. לשמע קולות התפעלותם של החמישה, החל דאיסוקה צועד על פניי הקיר ורץ במהירות כלפיי מעלה. לבסוף הצמיד את המכשיר בתנועה חדשה לאחד מכותלי המתכת של החדר העצום, ומיד זינק חזרה מטה.
"זה סוג של בדיחה...?" תהה קוהאקו שהביט במכשיר ששהה מעלה, מופתע מכך שלא נופל.
"ממש לא. זו המשימה שלכם. תאלצו ללמוד להשתמש בכוחות המיוחדים שלכם בכדי להגיע אל השלט ולפתוח את הדלתות."
"מה זה?!" קרא יוקי בבהלה. "לעולם לא נגיע אליו...!"
"אז... לעולם לא תצאו מפה..."
קולות בליעת רוק נשמעו. החרדה הכתה בחמישייה המופתעת.
"אני אשאיר אתכם לבד עכשיו. תיהנו לכם בזמן שאתם מנסים לצאת..." גיחך לעצמו.
"אתה לא יכול לעשות את זה!" קראה ריין.
"נחשי מה. כבר עשיתי..." אמר בחיוך ולפתע נעלם כהרף עין. נראה כי הוא השתגר לבחוץ.
"מ-מה? אבל... איך הוא עשה את זה?" קרא קוהאקו בתדהמה.
"אנחנו תקועים פה לנצח ומה שמעניין אותך זה איך הוא עשה את זה?!" זעמה ריין.
האם הכל אבוד...? המחשבות התרוצצו בראשם. כן. כמה שניסתו להדחיק את המחשבה שלא יצאו משם לעולם, זו הלמה בהם בעוצמה רבה והותירה במוחם זעזוע.
ובינתיים... מחוץ לאותו אזור ששימש באותו הזמן כמרכז העולם, החלה להתנהל המתקפה הראשונה... על מחתרת ג'אמפ.
[b]המשך יבוא...[/b]
-
פרק מעולה!
למרות שלטעמי המשפט האחרון לא מתאים לשאר הפרק.
-
זיעה*
"רם ואפל עוד יותר גוון נוסף לדממה שהשתררה בעלטה" ? מה? ><
"רם ואפל עוד יותר, גוון נוסף לדממה שבלה בלה" ככה?
אולי די עם העלטה, תגיד חשיכה או אפלה, אבל העלטה יצא כבר מכל החורים ><
יש לך קטעים שאתה שוכח לכתוב מילים שהתכוונת לכתוב, למשל:
"לפתע, עשרות פנסים כבדים במיוחד ששהו בתקרת המערה העצומה."
התכוונת שהם האירו את המקום? אז תזכור לא לשכוח מילים. או הופיעו לפתע?
הולך להיות הסבר לאיך הם יבלו את הכוחות?
אממ חבל שאתה הולך, הולכים לעבור ימים רבים עד שנזכה לפרקים חדשים :(
תהנה היכן שלא תהיה ^^"
-
תאילנד. D:
אה... אביב, אני לא זוכר אם יש בפרק שעכשיו אפרסם עוד 'עלטות',
פשוט אין לי זמן לשנות, אז אל תהרוג אותי... "^^
[b]פרק 4; המתקפה (חלק א')[/b]
הלילה ירד. קולות ינשופים וחיות לילה אפלות נשמע מידי פעם מתוך היער הסמוך לבסיס המחתרת.
ראיטו עמד על ענף של עץ גבוה. אולי הכי גבוה ביער. מעולם לא פחד מן החושך. הוא נהג לטפס על עצים כל חיו, מאז גיל שבע, שבו נטש את משפחתו המאמצת. הוא היה רגיל לזה.
ראיטו המתין למשהו. הוא ציפה. חלפו כמה רגעים והנה הגיע אותו דבר מסוים ומסתורי. הילה עצומה שעטתה גווני שחור חזקים ומלאי עוצמה זדונית נראתה לפתע במרחק קילומטרים ספורים. ראיטו הצליח להשקיף ממקומו לאותו מרחק. הוא הבחין בסכנה המתקרבת. הוא בלע רוקו וחששות עלו בליבו. הוא ניסה להדחיקם, אך ללא הצלחה.
בינתיים, מאסארו ודאיסוקה נעו במהירות עצומה מאות מטרים לפניי ראיטו. הם רצו במהירות, מזנקים מידי פעם על ענפי העצים החשוכים. הם היו מתוחים והתקרבו לעבר דבר כלשהו. "אידיוט שכמותך! מדוע השארת אותם שם!" שאג מאסארו לעברו של דאיסוקה תוך כדי ריצה.
"אולי תשתוק כבר? ג'וקאן יטפל בזה! הוא ימצא אותם!"
"אתה באמת טיפש, נכון?! אתה לא מבין שהם עלולים להיות קורבנות בקרב השטני שעומד להתרחש בעוד זמן קצר?!" צרח מאסארו.
דאיסוקה ניסה להתעלם. הוא ידע שעשה טעות. הוא השפיל מבטו תוך כדי ריצה. השתיקה שבאה מיד אחר כך ונותרה למשך רוב הדרך הותירה רושם שליו, אך מאסארו חש סערות עזות בתוך גופו.
לפניי שעה אחת;
"מה הוא חושב לעצמו!?" שאגה ריין בזעם. היא התיישבה במרדנות על הקרקע הסלעית ושילבה ידיה זו בזו.
"אבל... אם לא נעשה כלום, אנחנו נגווע ברעב... אולי אפילו נמות פה..." אמר קוהאקו.
"הצילו!!!" קראה היקארי. קולה הותיר הד כבד בשטח המערה, אך לא נראה כי חדר את כתלי המתכת והסלע האיתנים.
"זה לא יעזור..." לחש ראיטו והשפיל מבטו, על מנת למצוא דרך, כיצד יצא מפה.
"הכל אבוד!" אמר יוקי והתיישב גם הוא על הקרקע, מותיר ראשו בין ידיו.
"תפסיק להתבכיין..." סינן קוהאקו בעוקצנות ובחן את הסביבה.
ראיטו ניסה להתעלם מן הדיבורים חסרי התובנה בכל כוחו. הוא התרכז בעצמו וניסה לרכז את האנרגיה שלו, כפי שפקד דאיסוקה.
לפתע חש במשהו. משהו אחר. הוא הרגיש את האנרגיה. אך היא נלוותה ברגשות נוספים. פחד. געגועים. חמלה. שמחה. עצב. ועוד רבים. רגשות רבים מחייו הכו בו בחוזקה.
הזיכרונות... הזיכרונות לא פסקו.
אביו של ראיטו היה איש עסקים מצליח במיוחד. חודש לפניי לידתו, טס אביו למפגש עסקים בחוץ-לארץ. המטוס התרסק בצורה מסתורית. איש לא מצא גופות. מיקום ההתרסקות גם הוא לא נודע. אביו מת. נראה היה כי זה הכל. כי כאן נגמר הסבל המשפחתי, אך לא כך הדבר.
לאחר שראיטו נולד, לא הרבה אחרי, התגלה סרטן אצל אימו. כצפוי, היא מתה. אפילו פוטרופוס לא נקבע לו.
בן כמה חודשים, נותר ראיטו בבית-החולים, שם טופל וגדל במשך שנה שלמה.
לאחר שנה, אומץ על-ידי משפחה חביבה ומלאת חום ואהבה. האומנם?
נראה היה כי אותה משפחה הייתה כה חמה וכה אוהבת. המשפחה המושלמת לילד עזוב. כך הרופאים חשבו. בלי לחשוב פעמיים, ניתן ראיטו לאימוץ.
אך פרצופם האמיתי נחשף. עד מהרה איבדו סבלנותם והחלו להטיח בראיטו קללות נוראיות, וכשגדל אפילו אלימות... פיזית. פיזית מאסיבית.
בגיל שבע לא יכול היה לסבול. ראיטו ברח מביתו, חסר ניסיון וחסר רצון לחיות. הוא ידע שבמהרה חיו יתומו ויגיע הקץ ברחוב, אך להפתעתו הצליח לחיות. הצליח לשרוד. כאשר הבין כי המוות אינו דבר רצוני, וכאשר לא היה מסוגל לסבול את הרעב הכבד שפקד אותו מידי יום, החל לגנוב. תמיד גנב פירות וירקות אחדים ולרוב לא היו מבחינים בו כלל. מעולם לא נתפס במשך שנה שלמה.
אך גם זמנים אלו תמו בגיל שמונה. לאחר שנתפס ונאשם בגדר גניבה לא מוצלחת שבוצעה ברשלנות, נשלח לבית-מאסר המיועד לבני-נוער. שם היה לו מקום ללון, אוכל, שתייה, וכל מה שרצה. התנאים היו מושלמים, יחסית לתנאי הרחוב הקודר.
ראיטו התעשת מיד. זיכרונותיו גזלו ממנו עשרות דקות. הוא הבחין כי השאר המשיכו להתלונן ולא ניסו אפילו למקד את האנרגיה.
לפתע, זה קרא. הילה שחורה כמוות החלה מקיפה את גופו באיטיות ובהדרגתיות. אט-אט, עד שכיסתה את כל גופו.
"מ-מה ק-קרה לך...?!" אמר קוהאקו הנדהם. הארבעה הביטו בראיטו, נדהמים. ראיטו לא נראה מופתע במיוחד. הוא ידע כי במוקדם או במאוחר יצליח.
"אבל... מה עכשיו?" תהה יוקי שבינתיים קם על רגליו. כך עשתה גם ריין.
ראיטו לא ענה. הוא רק הביט בקיר המתכת, ואט-אט הרים מבטו לעברו של המכשיר בעל יכולת פתיחת הדלתות.
הוא עצם עיניו וניסה להתרכז. לפתע החל לרוץ במהרה לעבר הקיר. למרבה ההפתעה הצליח גם הוא לטפס על הקיר במהירות תוך-כדי ריצה. מיד שלח מידו זרם אנרגיה אפל שצלף במכשיר והפילו מטה.
המכשיר נחת היישר בתוך כפות ידיו של קוהאקו. הוא הביט במכשיר. עיניו היו פעורות מרוב התדהמה.
ההפתעה הכתה בכולם. הם הביטו בראיטו שנחת על הקרקע מיד. לפתע נפל על ברכיו והתנשף בכבדות. נראה כי הפעולה שביצע גזלה ממנו המון כוחות.
"תלחץ... על הכפתור!" אמר לקוהאקו.
קוהאקו מיהר ולחץ מיד על הכפתור. קולות בריח נשמעו וציפויי המתכת הכבדה התרוממו מעלה.
"יש!" קראה היקארי בשמחה עזה.
ראיטו קם על רגליו ומיד יצא מתוך החדר, חולף על פני הפתח, בעוד הדלת נסגרת אחריו.
"סופסוף!" התמתחה ריין ופיהקה, בעודה צועדת קדימה, לעבר הדלת. אחריה צעדו השלושה.
ראיטו היה עייף ותשוש. הוא לא ידע לאן הוא צועד. הוא צעד לתאורת אור עמום, על פניי קרקע סלעית שנמשכה הרחק... הרחק. לפתע הבחין בדלת מתכתית לצידו. לולא שמע מתוכה קולות מוכרים, לא היה עוצר ומאזין פנימה.
"הדבר הנורא מכל... קורה!" היה זה קולו ג'וקאן.
"מה כבר קרא?" שאל קול אחר. היה זה דאיסוקה.
"אימפריית העלטה... הם... מתקיפים. המתקפה מתרחשת ברגעים אלו ממש!" אמר ג'וקאן בקול רועד ומהוסס.
"חייבים לגבש תכנית במהירות!" אמר מאסארו בקולו המבוטח. "ג'וקאן, הכן את הצבא. אני ודאיסוקה נצא קדימה על מנת לעכב אותם."
"השתגעתם? זה מסוכן!"
"אל תדאג..." אמר דאיסוקה בביטחון.
"מה עם... הגיבורים...?" שאל ג'וקאן.
"הם עוד לא מוכנים. האימונים יאלצו להמשיך כשהקרב יסתיים. בינתיים הם צריכים לנוח," אמר מאסארו. "הם בהפסקה יותר מידי זמן, לך ותקרא להם הנה. צריך להסביר להם את המצב."
"הם לא בהפסקה..." אמר דאיסוקה. מבטיהם של ג'וקאן ומאסארו הופנו לעברו.
"מה זאת אומרת... לא בהפסקה?" שאל מאסארו וכיווץ עיניו בחשדנות.
"הם במבחן ההיחלצות," פסק דאיסוקה.
"מבחן ההיחלצות..." אמר מאסארו ונאנח בזעם. "מבחן ההיחלצות?!!" שאג מאסארו. "ולא אמרת כלום?! עם הרשלנות שלך, הם היו גוועים ברעב שם, ולך לא היה בכלל אכפת!"
"תירגע בסדר! אל תתנהג כמו אידיוט!"
"אין לי כוח לשטויות שלכם. אני אלך לחלץ אותם, ואז אעביר את הלוחמים לכוננות!" אמר ג'וקאן. "אבל זכרו שחייבים למהר! לכן מהרו וצאו מיד!" ציווה על השניים.
"בסדר, בוא נלך..." אמר דאיסוקה. צעדיו נשמעו באוזניי ראיטו מצידה השני של הדלת. ראיטו נחפז למצוא מחבוא ומיד הסתתר מאחורי הצללים. הוא הביט במאסארו ודאיסוקה, יוצאים מתוך החדר וצועדים קדימה, בעוד ג'וקאן יוצא אחריהם וצועד לכיוון האחר.
לאחר שהשטח נותר נקי, חשב ראיטו מה עליו לעשות. אימפריית העלטה פותחת במתקפה. הם יהיו זקוקים לעוד כוחות, וכעת כשהוא שולט בכוחותיו החדשים, הוא מסוגל ללחום לצד מחתרת ג'אמפ.
'זה הזמן להיות הגיבור שעשו ממני!' חשב והחל רץ לכיוונם של מאסארו ודאיסוקה. נעלם בצללים-לאט... לאט...
[b]המשך יבוא...[/b]
-
למה?!
למה אתה נוסע?
יעבור יותר מידי זמן עד שנקרא עוד פרק...
---
אחלה פרק!
