פוקימון - המסע בצד האור

[CENTER][SIZE=7][COLOR=black][B][U]המסע בצד האור[/U][/B][/COLOR][/SIZE][/CENTER]


[CENTER][SIZE=4][COLOR=black][B][URL="http://www.up2me.co.il/images/72003404.png"]לחץ כאן על מנת לצפות במדריך דמויות מעודכן לסיפור[/URL][/B][/COLOR][/SIZE][/CENTER]


[SIZE=6]----------------------[/SIZE]

[CENTER][U][SIZE=4][B]פרק 1 - מעקב[/B][/SIZE][/U][/CENTER]
[URL="http://veekun.com:81/dex/media/black-white/570.png"][SIZE=2][COLOR=teal]זורוא[/COLOR][/SIZE][/URL][SIZE=2], פוקימון השועל השחור, התרוצץ סביב אדם בפסיעות קטנות ונמרצות והשמיעה קולות זעם. משהו הטריד את מנוחתו של פוקימון השועל. אדם וזרוא טיילו על הר פוג'יטסו כבר שלושה ימים בלי לראות נפש חיה מלבד אחד את השני. שניהם כבר מאסו מהשביל הסלעי, הצר והמכאיב שבו הלכו מספר שעות, ושמש הקיץ הלוהטת לא הקלה עליהם כלל. פרוותו השחורה של זורוא בהקה בקרניים החזקות ונראתה חמה וספוגת זיעה.[/SIZE]
[SIZE=2]אדם הסיר את כובע הקש המונח על ראשו, וניגב את הזיעה ממצחו. "כמה כבר אפשר לטפס?" שאל את זורוא שהביט בעיניו הכחולות בתמיהה, ונראה כאילו מבין כל מילה ומילה. "אתה בטוח שאתה לא רוצה להיכנס לפוקדור? יהיה לך הרבה יותר קל ככה." אדם הוציא את הפוקדור של זורוא מהכיס, אבל מיד כשראה את הכדור האדום הוא נרתע ונהם נהמת כעס. [/SIZE]
[SIZE=2]לא משנה כמה פעמים ניסה, הוא לא הצליח לשכנע את הפוקימון שלו להכנס לפוקדור. זורוא הוא פשוט לא פוקימון של פוקדורים, הבין אדם בייאוש, והכניס את הפוקדור בחזרה לכיסו. [/SIZE]
[SIZE=2]הם המשיכו ללכת זה לצד זה בחום הקופח וברגליים כואבות. לפני שיצא אדם למסע, הוא ידע היטב שייאלץ להמצא במצבים פיזיים לא נעימים כמו זה. הוא הכין את עצמו רבות לרגעים פיזיים כאלו ועשה אימונים רבים, בין היתר בחדר הכושר, על מנת לחזק את גופו. הוא בנוי היטיב מבחינה גופנית – הוא גבוה ושרירי, בעל עור שזוף ושיער שחור וקצוץ למחצה. בשל החום הכבד ששרר בתקופה זו בקיץ, בגדיו היו מינימליים ביותר – גופיית סבא פשוטה ולבנה, ג'ינס קצר שגזר בעצמו המוחזק על ידי חגורה חומה דקה, נעלי טיפוס כבדות, וכמובן כובע הקש האופנתי שלו. [/SIZE]
[SIZE=2]עם הזמן ההליכה לא השתפרה, אבל הפסגה התקרבה והתקרבה. ואז הוא ראה מרחוק, בפעם הרביעית מאז תחילת המסע שלו, את הדמות שקיווה כי לא יראה שוב. אדם הסתכל מעבר למידרון שהיה למרגלותיו. הוא אימץ את עיניו כדי לוודא שהוא לא טועה, אבל הצעיף הדקיק שהתנפנס באמצע הקיץ לא הותיר מקום לספק – זה היה הדמות האנושית שעוקבת אחריו כבר מספר ימים. הפעם האחרונה שהוא ראה אותו, הייתה לפני יומיים בדיוק, ומאז האמין שהוא כבר איבד אותו. אבל לא, הדמות המשיכה לעקוב אחריו אפילו עד פסגת הר פוג'יטסו, תמיד מתצפתת עליו מרחוק, עורבת לו ומשגיחה עליו.[/SIZE]
[SIZE=2]הדמות המטושטשת היא הדבר האחרון שצריך להתעסק בו, חשב אדם. הוא נמצא על ההר יותר מדי זמן, ובקרוב לו ולזורוא ייגמרו המים. הוא חייב לרדת מההר הזה מהר ככל האפשר, ובדרך גם לגרום לאיש שעוקב אחריו לאבד אותו. "קדימה זורוא, אנחנו חייבים למהר." אמר לפוקימון שלו, ושניהם המשיכו ללכת בקצב מוגבר.[/SIZE]
[SIZE=2]השמש הייתה בדיוק באמצע השמים. אחרי שעות רבות של הליכה, אדם וזורא הצליחו להגיע סוף כל סוף לפסגת ההר. ההקלה הייתה עצומה, והרוח שלא נחסמה על ידי דבר, פגעה בפניו בקרירות ובידרה את שיערותיו של זורוא. הנוף מהפסגה היה מדהים – מצד אחד, העיר הענקית וורהולד ממנה הוא התחיל את מסע הפוקימונים שלו, ובה הוא גר כל חייו. ומהצד השני, יער עבות ופראי שתפס את כל הנוף הצפוני ממנו, ונראה כמו מרבד אין סופי של עצים ירוקים. הדמות בעל הצעיף לא נראתה באופק.[/SIZE]
[SIZE=2]נהמות קטנות של זעם נשמעו מכיוון זורוא. "מה יש?" שאל אותו אדם, ובדיוק כשהאות האחרונה יצאה מפיו, הוא הבין על מה זורוא נוהם. [/SIZE]
[SIZE=2]במרחק של עשרה מטרים ממנו, עמד פוקימון מעופף כחול וקטנטן, בעל רעמת נוצות לבנה על ראשו. ממרכז מצחו הזדקרה נוצה ארוכה ומרשימה בגווני אדום ולבן. הפוקימון נראה עסוק בניקוי נוצותיו על ידי מקורו, והוא לא שם לב לנוכחותו של אדם וזורוא. הוא זיהה את הפוקימון הזה בשם [/SIZE][URL="http://veekun.com:81/dex/media/black-white/627.png"][SIZE=2][COLOR=teal]וואשיבון[/COLOR][/SIZE][/URL][SIZE=2]. וואשיבון הוא פוקימון נדיר מאוד באיזור הזה, ומאז החל לעלות על הר פוג'יטסו קיווה אדם לראות אותו.[/SIZE]
[SIZE=2]"זורוא, אני רוצה שתעזור לי ללכוד את הפוקימון הזה," לחש לפוקימון השועל שלו, שבתגובה עיניו הצטמצמו ותנוחתו הפכה לתנוחת קרב. "זורוא, תתקוף בחבטות זעם!" פקד אדם בלחש על מנת לשמור על אלמנט ההפתעה.[/SIZE]
[SIZE=2]פוקימון השועל החל לרוץ לכיוון וואשיבון שעסק בניקוי נוצותיו ולא הבחין בסכנה המתקרבת. זורוא פגע בגופו השברירי של הפוקימון בחבטה חזקה של גופו, ופוקימון הציפור עף מספר מטרים ממקומו. וואשיבון התעופף באוויר ונראה נחוש להחזיר מתקפה כלפי זורוא. וואשיבון החל לדאות באוויר וצלל אל זורוא המשקיף עליו. כנפו של היריב פגעה בזורוא והוא הועף לאחור בצווחת כאב. המכה הייתה ישירה וכואבת, ולזורוא לקח מספר שניות לקום על רגליו בחזרה. וואשיבון ירד לכיוון האדמה בצלילה על מנת לתקוף שוב את זורוא.[/SIZE]
[SIZE=2]"זורוא מהר, אנחנו חייבים לנצח את הוואשיבון הזה!" קרא אדם. "תשתמש בהתקפה עמומה!" פקד.[/SIZE]
[SIZE=2]לפי פקודתו של אדם, זורוא נעלם בפתאומיות, ווואשיבון פספס את המתקפה. הפוקימון השועלי הופיע באותה פתאומיות שבה נעלם, ופגע בפוקימון המעופף בחבטת ראש חזקה שהפיצה גלי אפלה שחורים. וואשיבון התרסק על הרצפה, וזורוא נחת על ידו. [/SIZE]
[SIZE=2]"זורוא, גמור אותו עכשיו עם שריטות!" [/SIZE]
[SIZE=2]זורוא שלף ציפורניים קטנות מרגליו ותקף את וואשיבון בפראות ובלי הפסקה, עד שהיה ברור לשניהם כי הקרב הסתיים. הפוקימון המעופף שכב על הרצפה בדממה, כנוע לחלוטין אך לא מעולף. וואשיבון הביט באדם בעיניים בוהקות ושקטות, ורגש חזק של חמלה געש בליבו. הוא שנא לראות פוקימונים מובסים בקרב, הוא שנא לראות את הכאב בעיניו של וואשיבון. [/SIZE]
[SIZE=2]הוא שלף פוקדור ריק מכיסו, וזרק אותו על הפוקימון ששכב באומללות על האדמה. הפוקדור נחת על וואשיבון, ואור בוהק ואדום כלא את הפוקימון והכניס אותו אל הפוקדור. הכדור האדום זז מצד לצד מספר שניות, ואז נעצר בדממה.[/SIZE]
[SIZE=2]את מקומו של רגש החמלה והכאב שמילא את ליבו של אדם עד לפני רגע החליף רגש של שמחה והתרגשות. וואשיבון הוא פוקימון שהרבה מאוד מאמנים היו הורגים בשביל שיהיה להם. ומעבר לזה, זה הפוקימון הראשון שהוא אי פעם לכד. אדם התקרב אל הפוקדור והרים אותו מהריצפה. הכדור הרגיש קריר בידיו, וגאווה עצומה גאתה בו כשהוא שם את הפוקדור על חגורת המאמנים שלו. כעת הוא הרגיש יותר מאמן מתמיד.[/SIZE]
[SIZE=2]לפתע, שמע אדם קול צעדים מאחוריו. "לא רע בכלל," אמר ילד בעל צעיף משי קייצי ודקיק ביותר שהתנפנף ברור פסגות ההרים בקלילות.[/SIZE]
[SIZE=2]זה היה הדמות שעקבה אחריו במשך הימים האחרונים, וכעת הוא ראה אותו מקרוב מאוד. החשש מהמפגש עם הדמות שעד כה הייתה רחוקה ובלתי ניתנת לזיהוי התפוגג לחלוטין. הנער שעמד מולו היה צנום, ממושקף, בעל שיער בלונדיני עם תסרוקת פטרייה, ונראה כבן שתים עשרה לכל היותר. עורו הלבנבן השתזף בשמש הקייצית והקופחת והפך לאדמדם-שרוף.[/SIZE]
[SIZE=2]אבן ירדה מליבו של אדם.[/SIZE]
[SIZE=2]"מאוד התרשמתי מהיכולת של זורוא שלך. והפוקימון שלכדת נראה גם הוא מדהים!" אמר הילד הבלונדיני שמולו.[/SIZE]
[SIZE=2]אדם התעלם ממה שאמר הילד. "אתה יכול להסביר לי למה לעזאזל עקבת אחריי במשך הימים האחרונים?" שאל אדם בקול תקיף, וידע שהוא נראה ונשמע מאיים כלפי ילד הקטן ממנו בכמה שנים. [/SIZE]
[SIZE=2]להפתעתו של אדם, הילד נראה רגוע לחלוטין, אך מבוייש. "לא עקבתי אחריך. גם אני מאמן פוקימונים, והתחלתי את המסע שלי בדיוק כמוך. בסך הכל החלטתי לטפס על ההר." הוא אמר וקולו נשמע כמו ילד קטן שממציא סיפור לאמא.[/SIZE]
[SIZE=2]"ללכת בדיוק באותה דרך שמישהו אחר הולך בה, ועוד להסתתר, נקרא לעקוב אחריו," העיר אדם בציניות, ושוב רגש החמלה התערר בו, הפעם כלפי המאמן הצעיר. אדם הבין היטב למה הילד עקב אחריו – הוא בסך הכל בן שתים עשרה, ואיכשהו נפל פוקימון לידיו. אין לו ביטחון לצאת למסע פוקימונים לגמרי לבדו, ולכן כשהבין שגם הוא יצא למסע, החליט לעקוב אחריו.[/SIZE]
[SIZE=2]"קוראים לי אדם מקווין," הציג את עצמו, "והזורוא הזה שלי. התחלתי איתו את המסע. מי אתה?" שאל אדם בניסיון להרגיע את הרוחות.[/SIZE]
[SIZE=2]התוכנית של אדם הצליחה, והילד נראה נלהב ביותר מההתענינות של אדם. "אני מארק ג'ייקובס," ענה בשמחה. "אני גם באתי מהעיר וורהולד, מהצד הצפוני של העיר."[/SIZE]
[SIZE=2]"מהצד הצפוני?" שאל אדם, ולא בכדי. העיר וורהולד החחלקה לשניים: הצד הצפוני והצד הדרומי. הצד הצפוני היה איזור המגורים של האנשים העשירים והעמידים, אלה שיכלו להחזיק ולממן לעצמם בית כמו שצריך. הצד הדרומי היה של האנשים העניים יותר, ורובם גרים בבניינים מוזנחים, בתנאי תברואה גרועים, בצפיפות ובעזרה ממשלתית פעוטה ביותר. אדם בא מהאזור הדרומי.[/SIZE]
[SIZE=2]"כן הצפוני. קיבלתי את הפוקימון שלי מההורים. תמיד חלמתי לצאת למסע פוקימונים, אז הם נתנו לי פוקימון מתנה ליום ההולדת. הנה תראה," מארק שלף פוקדור מחגורתו, וזרק אותו לאוויר. הפוקדור נפתח והאור האדום נחת על הרצפה. [/SIZE]
[SIZE=2]פוקימון כלבי וקטנטן בגודל של זורוא הופיע על הרצפה. פניו של הפוקימון היו מכוסות בפרווה בצבע קרמי, וגופו בצבע חום-אדמדם בהיר. הפוקימון נראה ידידותי ביותר ומאושר מאוד לראות את מארק. הוא נצמד לרגליו והתחכך בניסיון לגרום למאמן שלו ללטף אותו. "קוראים לו [/SIZE][URL="http://veekun.com:81/dex/media/black-white/506.png"][SIZE=2][COLOR=teal]יוטרי[/COLOR][/SIZE][/URL][SIZE=2]. הוא לא כל כך חזק עדיין, הוא בקע מביצה רק לפני מספר שבועות."[/SIZE]
[SIZE=2]"חמוד," אמר אדם, שלא רצה להעליב את הילד. הוא לא הבין איך הורים מרשים לילד עם פוקימון חסר תועלת שכזה לצאת מהבית למסע פוקימונים. הוא לא יוכל לשרוד זמן רב בדרכים המסוכנות.[/SIZE]
[SIZE=2]מארק הרים את הפוקימון שלו על שני ידיו וחיבק אותו בעוצמה. יוטרי, הפוקימון הכלבי, נראה מאושר וליקק את פניו של הבעלים. "תגיד," התחיל מארק, "תסכים לעשות איתי קרב פוקימונים? עוד אף פעם לא יצא לי להלחם עם יוטרי. מאוד הייתי רוצה לנסות." [/SIZE]
[SIZE=2]השאלה הפתיעה את אדם. הוא מאוד רצה לסרב, ולא להשפיל את מארק, אבל הוא גם לא רצה להיות מגעיל אליו. "כן, אין בעיה, אני אשתמש בזורוא" ענה לו.[/SIZE]
[SIZE=2]"יופי!" קרא מארק, "צא יוטרי, אני בוחר בך לקרב!" הוא נראה נלהב ביותר, וכמוהו גם יוטרי, שקפץ מידיו ונחת על הרצפה בקלילות.[/SIZE]

[SIZE=3]המשך יבוא...[/SIZE]
[SIZE=6]----------------------[/SIZE]

סיפור טוב, יש לך פשוט יכולת כתיבה מעולה!
טוב שהסיפור על הדור החמישי זה יותר נחמד...

[quote=TheBlackKnight;819822]סיפור טוב, יש לך פשוט יכולת כתיבה מעולה!
טוב שהסיפור על הדור החמישי זה יותר נחמד...[/quote]

תודה רבה!!

ובבקשה עוד תגובות! סתם כדי להראות שקראתם את הסיפור.

יפה מאוד.
אתה כותב מעולה. תמשיך

סיפור ממש טוב O:
ובמקום לשים קישור לתמונה של הפוקימון אתה יכול להראות את התמונה ישירות
תמשיך מהר ^^

תודה לשניכם!
אני מעדיף שלא לשים את התמונה ישירות, כדי לא לעשות ספויילר למי שלא קרא עדיין את הפרק.

אתה יכול לשים את התמונות בתוך ספויילר
דוגמא~
[spoiler]d:[/spoiler]

חח האמת שלא כל כך אכפת לי איך זה נראה, העיקר שאנשים מבינים לאיזה פוקימון התכוונתי! (אחרי הכל לא כולם עוד מכירים את הדור החמישי)

עוד תגובות בבקשה

[CENTER][SIZE=4][U][B]פרק 2 - לילה ביער[/B][/U][/SIZE][/CENTER]
[URL="http://veekun.com:81/dex/media/black-white/570.png"][SIZE=2]זורוא[/SIZE][/URL][SIZE=2], פוקימון השועל השחור [/SIZE][URL="http://veekun.com:81/dex/media/black-white/506.png"][SIZE=2]ויוטרי[/SIZE][/URL][SIZE=2], פוקימון הכלב עמדו זה מול זה מוכנים ומזומנים לתקוף אחד את השני. אדם עדיין לא האמין שהסכים לבקשתו של מארק לקרב פוקימונים. לפוקימון הגור שלו אין שום סיכוי מול הזוארו המאומן היטב שלו. "אני אתן לך להתחיל," אמר אדם.[/SIZE]
[SIZE=2]מארק נראה נלהב ביותר, ובטוח באופן בלתי מוסבר ביכולותיו. "יוטירי, דחיפה!" קרא לפוקימון שלו.[/SIZE]
[SIZE=2]פוקימון הכלבלב החל לרוץ בקלילות אל כיוונו של זורוא, אך נראה היה שהוא לא היה מהיר מספיק על מנת לפגוע בזורוא שהתחמק ממנו בלי מאמץ. [/SIZE]
[SIZE=2]"יוטרי, נסה שוב לתקוף את זורוא בדחיפה," ניסה מארק לתקוף שוב, אך גם הניסיון הזה כשל כישלון מוחץ, וזורוא התחמק בלי שום מאמץ מנסיונותיו החוזרים של יריבו להטיח בו את גופו. [/SIZE]
[SIZE=2]"תוותר מארק, זורוא מהיר מדי, מיומן מדי, ובוגר מדי בשביל שהגור שלך ינצח אותו." אמר אדם, שראה שפניו של מארק נופלות בעצב. [/SIZE]
[SIZE=2]"יוטרי, תשתמש במתקפת נשיכה!" פקד מארק.[/SIZE]
[SIZE=2]הפוקימון שלו חשף את שיניו הקטנטנות, וניסה ככל יכולתו לתפוס את זורוא בשיניו. אבל גם הניסיון הזה כשל. זורוא התחמק בקפיצות קטנות ומיומנות מצידו של יוטרי. [/SIZE]
[SIZE=2]אדם החליט שעליו לעשות מעשה על מנת לסיים את הקרב. "זורוא, תשתמש בחבטות זעם!" פקד על פוקימון השועל שלו. [/SIZE]
[SIZE=2]זורוא ציית מייד לפקודותיו של אדם, ורץ במהירות אל יוטרי ופגע בו בחבטת ראש חזקה. יוטרי עף מספר מטרים לאחור ופגע בסלע גדול. זורוא לא הפסיק את התקיפה, ויצא למתקפה נוספת מול יריבו. הוא רץ במהירות ופגע שוב ביוטרי חסר האונים, שפלט יללת כאב.[/SIZE]
[SIZE=2]יוטרי נראה תשוש לגמרי, ולא הצליח לעמוד על רגליו. "זה מספיק." אמר אדם. "אני לא חושב שיש עוד טעם להמשיך. יוטרי בקושי מצליח להתרומם." [/SIZE]
[SIZE=2]מארק לא זז. הוא נראה המום מהניצחון המוחץ והמהיר של אדם. אדם הבין כי מארק מאמן חסר ניסיון, שציפה שהפוקימון שלו יהיה הכי טוב בעולם ויפתיע באורך פלאי. אבל לא ככה קורים דברים בעולם הפוקימונים. פוקימונים חזקים ומיומנים הם תוצאה של אימונים אינטנסיביים וזמן רב שהושקע בהם. אין הפתעות בעולם הזה, הפתעות שמורות לסרטים מצויירים.[/SIZE]
[SIZE=2]מארק שלף את הפוקדור של יוטרי, וקרן אדמדמה יצאה ממנו והחזירה את יוטרי לפוקדור. [/SIZE]
[SIZE=2]"לא נורא," ניסה אדם לעודד. "אני בטוח שיוטרי ישתפר עם הזמן. זה הכל עניין של אימונים."[/SIZE]
[SIZE=2]"אני יודע," מלמל מארק. "פשוט ציפיתי להפסד קצת פחות מביך. לא הצלחתי לתקוף אותך אפילו במכה אחת!"[/SIZE]
[SIZE=2]"תראה, גם אני בסך הכל מאמן מתחיל. הוואשיבן שראית אותי לוכד הוא בסך הכל הפוקימון הראשון שאני לוכד אי פעם. אני לא מאמן מנוסה ומוכשר, אני התחלתי את המסע שלי בדיוק כמוך. העניין הוא שלי יש את זורוא כבר כמעט שנה, מה שהופך אותו לפוקימון מאומן מאוד," אדם עצר לרגע. מחשבה מוזרה עלתה בראשו, והוא לא ידע אם כדאי לו לבטא אותה בקול. "תראה," התחיל אדם להגיד, "אם אתה רוצה, אתה יכול להתלוות אליי למסע לכמה ימים. אני בטוח שזה יעזור לך מאוד ללמוד איך להיות מאמן פוקימונים קצת יותר טוב. וגם לא תצטרך לעקוב אחריי בסתר..." העיר בציניות.[/SIZE]
[SIZE=2]פניו של מארק קרנו למשמע ההצעה. "כן אני אשמח לבוא איתך! אני כל כך שמח שהצעת את זה! אני לא יודע איך להודדות לך." ההתלהבות נשפכה ממנו כמו נהרות עצומים של מים. אדם חשב שככל הנראה זה בדיוק מה שתכנן מארק מאז התחיל לעקוב אחריו.[/SIZE]
[SIZE=2]"אם ככה כדאי שנתחיל למהר לרדת מההר. אנחנו לא רוצים להיכנס לשעות של החושך. כדאי שנגיע ליער כמה שיותר מהר, ואז נקים שם אוהל."[/SIZE]
[SIZE=2]התלהבותו של מארק נקטעה. "אוהל?" שאל מארק. "ביער? אתה בטוח שזה כדאי? לא סתם מכנים את היער הזה יער הדמים. הרבה מאוד מאמנים הלכו שם לאיבוד ולא נמצאו לעולם!"[/SIZE]
[SIZE=2]אדם רצה לגחך, אך מנע מעצמו על מנת לא להעליב את מארק. "זה הכל סיפורים ילדותיים. היער הזה לא שונה משום יער אחר. חוץ מזה, הכנתי את עצמי היטב להליכה ביער. יש לי מספיק אוכל לשנינו, וחוץ מזה, אתה איתי." הרגיע אותו.[/SIZE]
[SIZE=2]אדם ומארק החלו לרדת במדרונות התלולים של ההר. היריד הייתה הרבה יותר קשה מהעלייה, שכן החום הגיע לשיאו והרגליים כאבו בטירוף. שניהם היו עייפים מאוד, אבל אדם המשיך לדרבן אותם לאורך כל הדרך. החצץ שכיסה את השביל הצר הכאיב ברגליים, וההליכה המאמצת הוסיפה עוד ועוד יבלוט מציק. זורוא תמיד הלך לפניהם, מגשש בדרך, מריח כל שיח וחלקת אדמה. לעיתים היה הפוקימון השועלי עוצר ונוהם קלות, כאילו מצא ריח חדש ומעניין של אויב. לאט לאט השביל הסלעי נעשה פחות תלול והרבה יותר רחב, ועצי אלון נמוכים שמדי פעם הגיחו באמצע הדרך היו מחייבים עקיפה.[/SIZE]
[SIZE=2]כשטיפות האור האחרונות היו בשמיים, אדם ומארק הגיעו לחלק המישורי ביותר של ההר, בדיוק במקום בו היער מתחיל להעשות עבות, והשמיים כבר אינם נראים מבעד לעלים שמעליהם. [/SIZE]
[SIZE=2]"זה הזמן להקים מחנה," פסק אדם. "אם נעמיק יותר מדי בשעה כזאת אנחנו נלך לאיבוד במהרה. יותר מדי חשוך עכשיו." [/SIZE]
[SIZE=2]מארק נראה מתוסכל מהמחשבה שהוא צריך לישון בלילה באמצע יער המכונה 'יער הדמים'. "אתה בטוח שזה מה שכדאי לעשות?" שאל מארק. "שמעתי הרבה סיפורים על פוקימונים מפלצתיים ששוכנים ביער הזה, ותוקפים מאמנים כשהם הולכים לישון."[/SIZE]
[SIZE=2]אדם ניסה להבין מהם 'פוקימונים מפלצתיים'. הוא לא ידע שקיימים פוקימונים לא מפלצתיים. "אתה חייב להפסיק לדאוג. אני איתך, וגם זוארו איתנו. תאמין לי שהוא מסוגל להריח כל סכנה מרוחק. אם הוא יריח סכנה, אני סומך אליו שהוא יזהיר אותנו. תפתח את האוהל שלך ולך לישון, מחר יש לנו יום ארוך מאוד של הליכה. אנחנו צריכים לחצות את החלק הזה של היער ולהגיע לכפר רומורה הנמצא בלב היער. יש שם מכון פוקימונים שאני מעוניין מאוד להלחם בו. בסדר?"[/SIZE]
[SIZE=2]מארק הינהן לאישור, והוציא מתיקו את האוהל המתקפל שלו. אדם עשה בדיוק כמו מארק, והוציא את האוהל. תוך שתי דקות, שני אוהלים אישיים היו מוכנים עומדים זה לצד זה, וחפציהם של אדם ומארק היו מוכנסים בתוכם. אדם סידר מעגל אבנים קטן, והדליק בתוכו מדורה שעליה חימם שתי קופסאות שימורים קטנות. [/SIZE]
[SIZE=2]"זו ארוחת הערב שלנו. אני יודע שזה לא הרבה, אבל אנחנו חייבים לחסוך. יש לנו לפחות עוד יום שלם עד שנגיע לכפר רומורה, ואחרי הכפר יש לנו יומיים נוספים עד שנחצה את היער כולו. זה יותר מדי זמן, ואני לא לגמרי בטוח שיש בכפר קניון שאפשר לקנות בו אוכל." החליט אדם לחשוף את כל האמת לאמיתה כלפי מארק הצעיר, שנראה חושש ממה שאמר לו אדם. [/SIZE]
[SIZE=2]שניהם ישבו סביב המדורה, אוכלים בדממה את קופסאות השימורים העלובות. אדם הביט במארק בולס בפרעות את האוכל שלו, מלקק כל פיסת מזון שקיבל. לפתע הרגיש אדם כמו אח גדול שאחראי על אחיו מפני הסכנות העורבות לו. מזמן הוא לא הרגיש תחושה כזאת, וזה עורר בו געגועים הביתה.[/SIZE]
[SIZE=2]הם סיימו לאכול, ואדם כיבה מיד את המדורה "זהו, הגיע הזמן לישון." הוא אמר למארק. מארק ציית בלי לומר מילה, ונכנס לאוהל שלו, כשהוא רוכס את פתח האוהל עד הסוף. אדם עשה כמוהו, ונכנס לאוהל, כשאחריו נכנס גם זורוא ונשכב על ידו. פרוותו של הפוקימון הייתה נעימה, ואדם הרגיש כאילו הוא מחבק בובת דוב פרוותית וחמה. [/SIZE]
[SIZE=2]אדם שכב על גבו במשך זמן רב בניסיון לא מוצלח להרדם. האבנים בגבו הציקו והחום המחניק באוהל היה כמו כיבשן. זורוא התמתח בלי גבולות והפריע לו למצוא תנוחה שתיהיה נוחה מספיק כדי לההרדם. הוא שמע את נחירותיו של מארק מהאוהל השני, ולפחות היה שמח שמישהו מהם הצליח להרדם. אחרי מספר דקות שנראו כמו נצח, הוא ויתר על הניסיון להרדם בזמן הקרוב, והקשיב בעיניים עצומות לקולות של הלילה. משב הרוח הקיצי הזיז את העלים ויצר מנגינת יער נעימה לאוזן. הוא יכול היה להקשיב למנגינה הזאת במשך שעות, אך לפתע היא נקטעה – אדם שמע צרחה מהאוהל שלידו.[/SIZE]
[SIZE=2]הוא קם במהירות ויצא מהאוהל. הוא הביט על האוהל של מארק וראה בדיוק למה הוא צורח – פוקימון חרקי גדול וסגלגל הזיז בזעם את האוהל שבו ישן מארק. מנקודת מבטו של אדם, המחזה הזה נראה מגוחך ודבילי לחלוטין, בוודאי שלא סיבה לצרוח באופן שכזה. החרק ניער את האוהל, כאילו מנסה להוציא ממנו דבר מה. [/SIZE]
[SIZE=2]"מארק, תרגע!" צעק אדם. "זה בסך הכל פוקימון. קוראים לפוקימון הזה [/SIZE][URL="http://veekun.com:81/dex/media/black-white/543.png"][SIZE=2]פוטסודה[/SIZE][/URL][SIZE=2]." ניסה להרגיע אותו.[/SIZE]
[SIZE=2]"פוטסודה?!" שאל מארק באימה. "הם פוקימונים רעילים עד כדי כך,שאסור אפילו לגעת בהם. תרחיק אותו ממני!" [/SIZE]
[SIZE=2]אדם חשב שמארק עומד לפרוץ בבכי, והצורך שלו לגונן עליו התעורר מיד. "זורוא," קרא, "תשתמש בשריטות!"[/SIZE]
[SIZE=2]זורוא ציית מייד לפקודתו של אדם, ומיד רץ אל פוטוסודה ושרט אותו בציפורניו הקטנות. פוטוסודה הוטח לאחור, ושריטה קטנה הופיעה על גבו. פוקימון החרק השמנמן והסגלגל נראה זועם, והחל לשלוח מפיו קוצים בוהקים. [/SIZE]
[SIZE=2]"תתחמק מהקוצים זורוא, אסור שהם יפגעו בך, הם רעילים!" קרא אדם, וזורוא רץ מיד מאחורי אחד העצים. הקוצים הרעילים פגעו בעץ, וזורוא ניצל מההרעלה שציפתה לו. [/SIZE]
[SIZE=2]"אדם תיזהר מאוד," שמע אדם את מארק אומר מתוך האוהל. "כמו שאמרתי לך כבר, אסור לגעת בפוטסודה בצורה פיזית, יש לפוקימון הזה מעטפת רעל שמגנה עליו, וזה יכול לגרום להרעלה של זורוא אם הוא יגע בו יותר מדי. אתה חייב לסיים את הקרב הזה מהר ככל האפשר, ולגעת כמה שפחות!"[/SIZE]
[SIZE=2]אדם התרשם מהידע של מארק והופתע ממנו. "תודע מארק, זה מאוד עוזר." הודה לו. "זורוא, צא מאחורי העץ ותשתמש במתקפה עמומה!" פקד.[/SIZE]
[SIZE=2]זורוא יצא מיד, הילה שחורה ואפלה החלה להקיף את גופו השחור. זורוא רץ במהירות לכיוון יריבו, ואז, נעלם. מספר שניות עברו, וזורואה הופיע שוב, אך מאחורי פוטסודה ופגע בו באמצעות חבטה של ראשו. ההילה השחורה כאילו התנפצה והדף חזק נוצר. ההדף דחף את פוטוסודה יותר משני מטרים באוויר, ופוקימון החרק הסגלגל נחת על הרצפה. [/SIZE]
[SIZE=2]"סיים את הקרב במתקפת שריטה!" [/SIZE]
[SIZE=2]זורואה שלף את ציפורניו, ושרט את פווסודה הישר בבטנו. הפוקימון נעדף שוב ללא יכולת להגיב להתקפה, והתגלגל לכדור על מנת להגן על עצמו.[/SIZE]
[SIZE=2]אדם שלף פוקדור, וזרק אותו על פוטוסודה. הפוקדור נחת עליו, אור אדום הציף את חשכת הלילה, והכניס את הפוקימון הכדורי אל תוך הפוקדור. הפוקדור התנדנד קלת מספר פעמים, ואז נעצר לחלוטין. [/SIZE]
[SIZE=2]אדם הרגיש את אותה תחושת עליונות שחש בפסגת ההר, כאשר תפס בפעם הראשונה פוקימון, והתרגשות אדירה התפרצה ממנו. "פוקימון שני בתוך יום אחד! היית מאמין לזה מארק?" קרא אדם.[/SIZE]
[SIZE=2]"תפסת אותו? זה מדהים!" הוא יצא מהאוהל ונראה מאושר באופן בלתי מוסבר. [/SIZE]
[SIZE=2]אדם לקח את הפוקדור מהרצפה ושם אותו בחגורת המאמנים. כעת היו לו שלושה פוקדורים המחוברים לחגורה, והוא הרגיש כעת, הרבה יותר מתמיד, כמו מאמן פוקימונים אמיתי. [/SIZE]
[SIZE=2]אדם ומארק לא המשיכו לישון בלילה, השעה כבר הייתה יותר מדי מוקדמת, וקרני אור קטנטנים החלו להפציע. אדם סיפר למארק על איך בדיוק נראה הקרב, ועל עוקץ הרעל ששלח פוטסודה ופספסו את זורוא. מארק הגיב בהתלהבות בכל פעם שתיאר אדם משהו חדש מהקרב, וביקש ממנו לספר שוב ושוב איך לכד את הפוקימון, עד שנמאס לשתיהם. [/SIZE]
[SIZE=2]הם התחילו לארוז את הדברים, קיפלו את האוהל וסידרו את הכל בתיקים. אדם הרגיש עירני יותר מתמיד, והביט איך מארק כורך סביב צווארו את צעיף המשי הדקיק שלו. באופן בלתי מוסבר, אדם ממש שמח שמפגש את מארק על פסגת ההר, ואפילו שמח שעקב אחריו במשך מספר ימים בלי סיבה ברור לעין. תוך לילה אחד בלבד הוא הרגיש שוב כמו אח גדול מזה זמן רב, והרגיש שיש לו על מי לגונן ולשמור. [/SIZE]
[SIZE=2]קרני האור של הבוקר חדרו את סבך העצים הצפופים. אדם ומארק החלו לצעוד על האדמה הלחה כשקולות פיצוח של העלים נשמע תחת רגליהם. ההליכה על משטח מישורי הייתה נוחה הרבה יותר מאשר טיפוס על הר תלול, ולאחר מספר שעות של הליכה רצופה, הם הגיעו ליעדם – הכפר רומורה. שלט עץ מתקלף הכריז על הגיעם ליעד, כשמולם ניצבה קרחת יער ענקית, ועשרות בתי עץ קטנים ופסטורליים. מעולם לא ראה אדם מחזה שכזה. הכפר נראה שוקק חיים ועירני, ועשרות גברים עבדו בחרישת האדמה החקלאית הקטנה שלהם. אדם ומארק נכנסו יותר ויותר אל תוך הכפר, ואז ראו מולם את בית העץ הגדול ביותר שראו מימיהם. בית העץ היה רחב ידיים, ישן הרבה יותר משאר הבתים בכפר, ולא היו בו כלל חלונות. מעל דלת הכניסה למבנה המוזר היה חרוט "מכון הפוקימונים של הכפר רומורה".[/SIZE]
[SIZE=2]אדם ומארק הביטו זה בזה בתמיהה. "היום אני הולך לזכות בתג המכון הראשון שלי," אמר אדם, ומארק הביט בו בעיניים נוצצות.[/SIZE]

[SIZE=3]המשך יבוא...[/SIZE]
[SIZE=6]----------------------[/SIZE]

פרק טוב!
אתה לא חושב שאתה מתקדם מהר מידיי?
לא שזה מפריע לי כיאילו זה נחמד אבל...

[quote=TheBlackKnight;824449]פרק טוב!
אתה לא חושב שאתה מתקדם מהר מידיי?
לא שזה מפריע לי כיאילו זה נחמד אבל...[/quote]
כן אני חושב שאני מתקדם קצת מהר מדי. אבל תחשוב על זה ככה: אני צריך לדחוף לסיפור אחד שמונה קרבות מכון, פחות או יותר עשרה תפיסות של פוקימונים, מספר מסויים של התפתחויות, בנוסף גם להכניס קטעים שמפתחים את העלילה, ואז גם להגיע לליגה. זה [B]המון[/B] [B]דברים[/B] לדחוף לתוך סיפור אחד, וזה אומר שכל פרק חייב לקרות משהו.
עשיתי שאדם יתפוס שני פוקימונים על ההתחלה כדי שיהיה לו מגוון כלשהו לבחור ממנו. זה יעשה את הסיפור קצת יותר מעניין (:

תודה על התגובה!

וואו.
אתה כותב ממש ממש טוב.
אבל לפי דעתי הוא מצליח קצת יותר מידי.
ד.א. מי הגיבור ומי הזה שהצטרף אליו?
התבלבלתי.

[quote=dav5000;826471]וואו.
אתה כותב ממש ממש טוב.
אבל לפי דעתי הוא מצליח קצת יותר מידי.
ד.א. מי הגיבור ומי הזה שהצטרף אליו?
התבלבלתי.[/quote]
תודה על התגובה (:
אדם - הגיבור.
מארק - זה שהצטרף.

מתי אתה ממשיך?
מחכה בקוצר רוח!

[CENTER][SIZE=4][COLOR=#000000][U][B]פרק 3 – קרב מכון ראשון[/B][/U][/COLOR][/SIZE][/CENTER]
[SIZE=2][COLOR=dimgray]אדם דפק על דלת המכון מספר פעמים, והמתין שתיפתח. ההמתנה הייתה מורטת עצבים, ואדם הרגיש איך [/COLOR][/SIZE][URL="http://veekun.com:81/dex/media/black-white/570.png"][SIZE=2][COLOR=dimgray]זורואה[/COLOR][/SIZE][/URL][SIZE=2][COLOR=dimgray] מתחכך ברגלו בעצבנות. הפוקימון השועלי הרגיש היטב שלפניו עומד קרב, ואדם המתין בציפייה דרוכה לקרב שבו יוכל לנסות את שני הפוקימונים החדשים שלו. דקה שלמה עברה, ואדם דפק שוב על הדלת.[/COLOR][/SIZE]
[SIZE=2][COLOR=dimgray]"אני לא מבין כמה זמן צריך לחכות," התלונן מארק בעצבים. "אולי מאמן המכון לא נמצא פה." [/COLOR][/SIZE]
[SIZE=2][COLOR=dimgray]אדם דפק פעם נוספת, גם זו ללא הצלחה. "טוב, אני לא מוכן בשום פנים ואופן לצאת היום בלי תג מכון," הכריז בגאווה. אדם שלח את ידו אל ידית הדלת, וסובב אותה. הדלת נפתחה לאט לאט ובחריקה מחרישת אוזניים.[/COLOR][/SIZE]
[SIZE=2][COLOR=dimgray]"אתה בטוח שכדאי לעשות את זה?" שאל מארק בחשש. "המאמן מכון אולי יתרגז עלינו... חוץ מזה, ראית איך המכון הזה נראה? לך תדע מה יש בפנים!"[/COLOR][/SIZE]
[SIZE=2][COLOR=dimgray]"מארק, אתה חייב להרגע לפעמים. אני מבטיח לך שכל עוד אתה איתי לא יקרה לך כלום." הוא ניסה להרגיע אותו, אך בפניו של מארק לא ניכר שום סימן לרוגע.[/COLOR][/SIZE]
[SIZE=2][COLOR=dimgray]אדם נכנס אל תוך המבנה המוזר ונטול החלונות. האוויר בפנים היה מחניק וחם מאוד, והאור היה כבוי. זורואה נכנס אחריו, ומארק עוד הביט בחשש שמפתן הדלת.[/COLOR][/SIZE]
[SIZE=2][COLOR=dimgray]"אתה בא?" שאל אותו אדם, ומארק נכנס אחריו בהיסוס. [/COLOR][/SIZE]
[SIZE=2][COLOR=dimgray]אדם חיפש את מתג האור, וכשמצא אותו והאור הציף את החדר, נגלה לעיניו מחזה מדהים – כל רצפת הזירה הייתה מלאה בדשא גבוה, בעצים, שיחים ואפילו באגם קטנטן בצידו השמאלי הרחוק. התאורה שנדלקה נתנה תחושה של אור שמש בוקרית והאווירה הפכה פתאום להרבה יותר נעימה ורעננה. המקום נראה נפלא, כאילו הוציאו אותו מפרדס מדהים שהטבע יצר. [/COLOR][/SIZE]
[SIZE=2][COLOR=dimgray]"שלום לך," נשמע קול מהדהד מהקצה השני של נחדר. "מי אתה ומה רצונותיך?" [/COLOR][/SIZE]
[SIZE=2][COLOR=dimgray]אדם חיפש את הדמות שדיברה, אך ללא הצלחה. הקול ללא ספק היה קול של אישה. "אני אדם מקווין, אני מאמן פוקימונים מתחיל ובאתי להלחם במכון שלך." אמר לחלל האוויר בתקווה שהדמות המדברת תישמע.[/COLOR][/SIZE]
[SIZE=2][COLOR=dimgray]לפתע ראה אדם שדלת ניסתרת מהקצה השני של המגרש נפתחת בחבטה פתאומית, ודמות של אישה גבוהה מאוד הולכת לקראת עמדת המאמנים. האישה נעלה נעלי עקב גבוהים ביותר, ובשמלתה הארוכה היו שזורים מאות פרחים קטנטנים מבד. שיערה השחור היה פזור על כתיפיה, ועל אף שגזרתה הדקה נראתה שברירית, היא שידרה ביטחון רב ויציבות – בעיקר בזכות תווי פניה החדים.[/COLOR][/SIZE]
[SIZE=2][COLOR=dimgray]"קוראים לי אנה ורסוס. אני המאמנת של מכון הפוקימונים הזה. אמרת שאתה מאמן פוקימונים מתחיל, נכון?" שאלה אותו בקול נשי אך תקיף.[/COLOR][/SIZE]
[SIZE=2][COLOR=dimgray]"כן, התחלתי את המסע שלי לפני שבוע בערך." הוא ענה לה. [/COLOR][/SIZE]
[SIZE=2][COLOR=dimgray]זורואה התיישב לידו והתחכך ברגלו בעצבנות. [/COLOR][/SIZE]
[SIZE=2][COLOR=dimgray]"אם כך אני לא אלחם בך בכל הכוח שלי, יש לי רחמים רבים כלפי מאמני פוקימון מתחילים." היא המשיכה, "המכון שלי הוא מכון מסוג עשב, וכל אחד מאיתנו יוכל להשתמש בשני פוקימונים במהלך הקרב. הראשון מבינינו ששני הפוקימונים שלו לא יכולו להלחם יפסיד. מקובל עליך?" שאלה.[/COLOR][/SIZE]
[SIZE=2][COLOR=dimgray]"כן," ענה לה אדם, ושלף מחגורתו את הפוקימון הראשון שבו הוא רוצה להשתמש. [/COLOR][/SIZE]
[SIZE=2][COLOR=dimgray]"מצטער זורואה," פנה אדם לפוקימון השועלי שנצמד לרגלו. "הפעם אתה לא תיקח חלק בקרב, הייתי רוצה לנסות את שני הפוקימונים החדשים." [/COLOR][/SIZE]
[SIZE=2][COLOR=dimgray]שני המאמנים זרקו את הפוקדור לאוויר והאורות האדומים נחתו על הרצפה במרחק לא רב זה מזה.[/COLOR][/SIZE]
[SIZE=2][COLOR=dimgray]"צא [/COLOR][/SIZE][URL="http://veekun.com:81/dex/media/black-white/627.png"][SIZE=2][COLOR=dimgray]וואשיבון[/COLOR][/SIZE][/URL][SIZE=2][COLOR=dimgray]!"[/COLOR][/SIZE]
[SIZE=2][COLOR=dimgray]"צא [/COLOR][/SIZE][URL="http://veekun.com:81/dex/media/black-white/540.png"][SIZE=2][COLOR=dimgray]קורומירו[/COLOR][/SIZE][/URL][SIZE=2][COLOR=dimgray]!"[/COLOR][/SIZE]
[SIZE=2][COLOR=dimgray]פוקימון ציפור כחלחל, בעל רעמת נוצות המכסה את כל פניו עמד על הרצפה בדממה. מולו עמד פוקימון תולעת קטנה וצהובה, כשראשה מכוסב בעלה גדול ומכורסם.[/COLOR][/SIZE]
[SIZE=2][COLOR=dimgray]"תכיר את קורומירו שלי," הכריזה אנה בגאווה. "הוא אמנם פוקימון קטן ונראה תמים למראה, אבל הוא לוחם מדהים, אני מבטיחה לך את זה. אני נותנת לך את האפשרות לפתוח במתקפה ראשון."[/COLOR][/SIZE]
[SIZE=2][COLOR=dimgray]"מעולה אדם!" קרא מארק מהספסל עליו ישב מאחוריו. "קורומירו הוא גם פוקימון עשב וגם פוקימון חרק. לוואשיבון שלך יש יתרון כפול עליו."[/COLOR][/SIZE]
[SIZE=2][COLOR=dimgray]הבחירה בוואשיבון הפוקימון המעופף ללא ספק הייתה מתבקשת בקרב מול פוקימונים עשב. "וואשיבון," פתח אדם את הקרב. "תשתמש במתקפת ניקור, קדימה!" הוא פקד.[/COLOR][/SIZE]
[SIZE=2][COLOR=dimgray]וואשיבון ציית מיד לפקודותיו של אדם. הוא התרומם באוויר, מנופף בכנפיו במהירות, והתחיל לצלול לכיוון פוקימון התולעת הקטן שעמד בחוסר אונים על הרצפה כשמקורו מחודד ומכוון הישר אליו. [/COLOR][/SIZE]
[SIZE=2][COLOR=dimgray]"קורומירו, תשתמש במתקפת עלי תער ותעצור את ההתקפה שלו!" אנה נראתה חדה מתמיד, וחדורת מוטיבציה לנצח את האתגר שניצב מולה.[/COLOR][/SIZE]
[SIZE=2][COLOR=dimgray]קורומירו החל לשלוח מגבו עשרות עלים מושחזים, שהתעופפו אל וואשיבון וחתכו את האוויר בשריקות. אולם וואשיבון הצליח להתחמק מהעלים שלא כוונו היטב אל המטרה שטסה במהירות באוויר, ומקורו של הציפור הכחולה פגעה בגופו הזעיר של קורומירו. קורומירו הועף באוויר ונחת על הרצפה בחבטה חזקה.[/COLOR][/SIZE]
[SIZE=2][COLOR=dimgray]"כל הכבוד אדם!" קרא מארק מאחוריו ומחא כפיים בהתלהבות.[/COLOR][/SIZE]
[SIZE=2][COLOR=dimgray]"וואשיבון, תתקוף את קורומירו עכשיו במתקפת חבטות זעם!" הוא פקד מתקפה נוספת.[/COLOR][/SIZE]
[SIZE=2][COLOR=dimgray]וואשיבון החל לצלולל בשנית אל כיוון יריבו ששכב על הרצפה, ופגע בו באמצעות רגליו החזקות שוב ושוב, בכל פעם מעיף אותו מספר סנטימטרים נוספים לאחור.[/COLOR][/SIZE]
[SIZE=2][COLOR=dimgray]"קורומירו, תנצל את העובדה שוואשיבון קרוב אליך, ותשתמש ביריית פתיל!" צעקה אנה שהבינה שהמצב של הפוקימון שלה מתחיל אט אט להיות חמור.[/COLOR][/SIZE]
[SIZE=2][COLOR=dimgray]קורומירו, פוקימון התולעת, התעשת וירה מפיו קורים דקיקים ומהירים, שפגעו בוואשיבון. זרם הקורים המשיך והמשיך, והדביקות שלהם מנעה מוואשיבון לנופף בכנפיו, והוא נחת על הרצפה בכבדות.[/COLOR][/SIZE]
[SIZE=2][COLOR=dimgray]"אוי לא!" חרדה מילאה את ליבו של אדם. הוא היה חייב לחשוב על משהו כדי להיפתר מהקורים האלו, לפני שהיריב יתקיף אותו. "וואשיבון, תשתמש בהשחזת טפרים כדי לקרוע ממך את הקורים האלו!" [/COLOR][/SIZE]
[SIZE=2][COLOR=dimgray]ציפורני הרגליים של וואשיבון התארכו והתארכו ונעשו מחודדות יותר. וואשיבון החל לקרוע מעליו את הקורים באמצעות הטפרים החדים שלו, אך זה לקח לו יותר מדי זמן.[/COLOR][/SIZE]
[SIZE=2][COLOR=dimgray]"קורומירו, תתקוף אותו בנשיכת חרק, עכשיו!" קראה אנה ופניה נראו מרוצים מהעצירה של וואשיבון. פוקימון החרק הקטן התקדם אל וואשיבון, ושיניו הקטנות נראו מאיימות מתמיד. [/COLOR][/SIZE]
[SIZE=2][COLOR=dimgray]"תשכחי מזה," אמר אדם. "וואשיבון, תשתמש במתקפת שיסוע!" [/COLOR][/SIZE]
[SIZE=2][COLOR=dimgray]פוקימון הציפור הקטנה פרסה את שני כנפיה באוויר, והתעופפה בקלילות מהקרקע. אנה נראתה מופתעת לגלות שהוא הצליח להשתחרר מהקורים בזמן. ציפורניו המושחזות של וואשיבון כוונו את פוקימון החרק תוך כדי צלילה אימתנית ומהירה שלו, ופגעו בו בעוצמה אדירה. השיסוע היה חזק ביותר, והעיף את היריב מרחק של מטרים רבים לאחור. קורומירו שכב על הצד מעולף לחלוטין. אור אדם כיסה אותו, והוא הוחזר לתוך הפוקדור שלו.[/COLOR][/SIZE]
[SIZE=2][COLOR=dimgray]"הוואשיבון שלך מאוד מרשים," הודתה אנה בחיוך. "מזמן לא ראיתי וואשיבון. הם מאוד נדירים בימנו. תפסת אותו בהר פוג'יטסו, נכון?" שאלה אותו. [/COLOR][/SIZE]
[SIZE=2][COLOR=dimgray]"כן, תפסתי אותו רק אתמול."[/COLOR][/SIZE]
[SIZE=2][COLOR=dimgray]"הוא אולי חזק יחסית למאמן מתחיל שכמוך, אבל אין לו שום סיכוי לשרוד את הפוקימון הבא שיתמודד מולו." היא אמרה באופן חד משמעי וחיוכה העדין נמחק והותיק רק קרירות.[/COLOR][/SIZE]
[SIZE=2][COLOR=dimgray]היא שלפה פוקדור חדש, וזרקה אותו לאוויר. מתוכו יצא אור אדום ונחת על הרצפה. פוקימון גדול הרבה יותר מהקודם הופיע. הוא עמד על ארבעת רגליו בביטחון ויציבות מרשימים שהזכירו לו את עמידתה הבטוחה של אנה. כל גופו מכוסה בפרווה דקיקה וחומה, ומראשו מזדקרות שני קרני עץ גדולים ועליהם פרחים ורודים מהממים. [/COLOR][/SIZE]
[SIZE=2][COLOR=dimgray]"זה [/COLOR][/SIZE][URL="http://veekun.com:81/dex/media/black-white/586.png"][SIZE=2][COLOR=dimgray]מבוקיג'יקה[/COLOR][/SIZE][/URL][SIZE=2][COLOR=dimgray]," אמר מארק. "הם מאוד נדירים ומאוד חזקים. זה הולך להיות קרב קשה אדם. אני לא חושב שיש לך פוקימון שמשתווה בכוחו לפוקימון הזה." [/COLOR][/SIZE]
[SIZE=2][COLOR=dimgray]אנה גיחכה. "אין ספק שהילדון הבלונדיני צודק." היא ליגלגה. "הפעם אני ארחם עליך הרבה פחות. צא מבוקיג'יקה, תשתמש במתקפת הורדה!" היא פקדה.[/COLOR][/SIZE]
[SIZE=2][COLOR=dimgray]מבוקיג'יקה החל לרץ במהירות אדיקה, כשכל צעד הידהד בחלל החדר הענקי. מבוקיג'יקה קפץ קפיצה ענקית, ופגע בוואשיבון עם כל גופו הכבד בעודו באוויר. וואשיבות התרסק על הרצפה עוד לפני שאדם הספיק להבין מה קרה.[/COLOR][/SIZE]
[SIZE=2][COLOR=dimgray]"וואשיבון, אתה חייב לקום!" עודד אותו אדם. [/COLOR][/SIZE]
[SIZE=2][COLOR=dimgray]וואשיבון ניסה ככל יכולתו להתרומם, ונופף בכנפיו בכאב. לא היה ספק שהמכה הייתה קשה. מבוקיג'יקה עמד על ארבעת רגליו ביציבות מוכן ומזומן להתקיף את וואשיבון בפעם השניה – והפעם גם לכגמור אותו.[/COLOR][/SIZE]
[SIZE=2][COLOR=dimgray]"וואשיבון, קום! תשתמש במתקפת כנף!" פקד אדם בניסיון לא לגמור את הקרב הזה בהשפלה. וואשיבון התרומם באוויר והחל לעוף במהירות מפתיעה ביחס למצבוא לכיוונו של מבוקיג'יקה. כנפו השמאלית פגעה בגופו של מבוקיג'יקה, שספג מכה חזקה ביותר ופלט צעקת כאב. אולם המכה לא הייתה חזקה מספסיק על מנת להוזיז את הפוקימון האייל מהמקום. [/COLOR][/SIZE]
[SIZE=2][COLOR=dimgray]"מבוקיג'יקה, תשתמש מתקפת כדור אנרגיה!" פקדה אנה בצעקה זעומה, ועורה הלבן בהק באור החמים.[/COLOR][/SIZE]
[SIZE=2][COLOR=dimgray]אור בוהק התגבש בין קרניו של מבוקיג'יקה, ויצר כדור ירקרק וזוהר שהאיר בעוצמה את הסביבה. [/COLOR][/SIZE]
[SIZE=2][COLOR=dimgray]"תשלח את כדור האנרגיה, עכשיו!" [/COLOR][/SIZE]
[SIZE=2][COLOR=dimgray]כדור האנריה השתחרר וטס בעוצמה אל וואשיבון. הכדור פגע בציפור המעופפת בדיוק במרכז הבטן והתפוצצה לעשרות חלקיקי אור ירקרקים בהדף אדיר. וואשיבון נחת על הרצפה מעולף לחלוטין.[/COLOR][/SIZE]
[SIZE=2][COLOR=dimgray]ההתקפה הזאת הייתה אחת המתקפות המדהימות ביותר שראה אדם מימיו. לוואשיבון שלו לא היה שום סיכוי לשרוד את המתקפה הזאת. הוא שלף את הפוקדור בחזרה מכיסו, והחזיר את הפוקימון שלו אל תוך הפוקדור.[/COLOR][/SIZE]
[SIZE=2][COLOR=dimgray]חרדה רבה עלתה בו. הוא תהה אם פוטסודה, פוקימון החרק-רעל שלו, אותו הוא לכד רק אתמול בלילה, מסוגל להתמודד מול יצור אימתני כמו מבוקיג'יקה. לא היתה לו ברירה אלא לנסות.[/COLOR][/SIZE]
[SIZE=2][COLOR=dimgray]"צא, [/COLOR][/SIZE][URL="http://veekun.com:81/dex/media/black-white/543.png"][SIZE=2][COLOR=dimgray]פוטסודה[/COLOR][/SIZE][/URL][SIZE=2][COLOR=dimgray]!" קרא אדם ושיחרר את הפוקדור לאוויר. הפוקימון יצא מתוך הפוקדור ונחת על האדמה. ההבדלים בין שני הםוקימונים ניכרו – האחת היה אימתני, מיומן, ויציב, והשני היה קטנטן וחסר ניסיון. [/COLOR][/SIZE]
[SIZE=2][COLOR=dimgray]"אדם, אתה יכול לנצח אותו. יש לך יתרון סוג כפול! פוטסודה הוא גם פוקימון חרק וגם פוקימון רעל. אתה יכול לנצח אותו!" ניסה מארק לעודד.[/COLOR][/SIZE]
[SIZE=2][COLOR=dimgray]"פטוסודה," התחיל אדם באיטיות, "תשתמש בעוקץ רעל!"[/COLOR][/SIZE]
[SIZE=2][COLOR=dimgray]לפתע פוקימון החרק שלו נראה הרבה יותר כמו קלף בטוח – קוצי רעל קטנטנים נורו מפיו של פוטסודה והשתגרו במהירות לכיוונו של מבוקיג'יקה. פוקימון האייל ניסה להתחמק מהם באמצעות רגליו הזריזות, אך שטף הקוצים האדיר לא איפשר לו להתחמק והקוצים חדרו תחת עורו של הפוקימון הענקי. זה היה הדבר הטוב ביותר שקרה מאז תחילת הקרב – המשמעות של חדירת הקוצים תחת עורו של מבוקיג'יקה היא שהוא מורעל. אדם לא יכול היה לחכות עד שהרעל יתחיל להשפיע.[/COLOR][/SIZE]
[SIZE=2][COLOR=dimgray]"לעזאזל!" קראה אנה. "אני לא מאמינה שמתקפה פשוטה שכזו הצליחה לפגוע בפוקימון שלי."[/COLOR][/SIZE]
[SIZE=2][COLOR=dimgray]ולמרות הרעל שהיווה יתרון אדיר בשביל אדם, הוא התחיל לפחד באמת. כאשו פוקימון מורעל באמצע קרב, נותרת לו ברירה אחת – לתקוף כמה שיותר חזק וכמה שיותר מהר כדי לחסל את הפוקימון השני לפני שמתעלפים מהרעל. אנה היא ללא ספק מאמנת מספיק מנוסה כדי להבין את העיקרון הזה.[/COLOR][/SIZE]
[SIZE=2][COLOR=dimgray]"מבוקיג'יקה, תשתמש בבעיטת קפיצה!" היא פקדה על הפוקימון שלה.[/COLOR][/SIZE]
[SIZE=2][COLOR=dimgray]מבוקיג'יקה החל לקוץ במהירות עצומה, ואז קפץ באוויר כששתי רגליו הקידמיות מכוונות כלפי פוקימון החרק שלו.[/COLOR][/SIZE]
[SIZE=2][COLOR=dimgray]"תשתמש בהתקפלות הגנתית!" קרא אדם, והפוקימון שלו מייד התגלגל לכדור ויצר מעטפת כחלחלה שהגנה עליו. [/COLOR][/SIZE]
[SIZE=2][COLOR=dimgray]פוקימון האייל הגדול נחת על פוטסודה בעוצמה אדירה שהעיפה גושי אדמה גדולים לכל עבר. המתקפה פגעה בפטסודה והוא הועף מטרים רבים לאחור, תוך כדי גילגול.[/COLOR][/SIZE]
[SIZE=2][COLOR=dimgray]"יש לך הרבה מזל אדם," אמר מארק. "אם לא היית מספיק להשתמש בגילגול הגנתי, אין ספק שהיית מפסיד מיד."[/COLOR][/SIZE]
[SIZE=2][COLOR=dimgray]פוקימון החרק שלו המשיך להתגלגל באיטיות עד מספר מטרים, ואז הוא נעצר וחזר למצבו הרגיל. הוא נראה היה תשוש יותר, אבל לא קרה לו שום נזק רציני מידי. אדם הרגיש הקלה לראות את פוטסודה עומד אחרי מתקפה חזקה כל כך. זה איפשר לאדם להשתמש במתקפה שהוא קיווה בכל ליבו שהוא יוכל להשתמש בה בקרב הזה.[/COLOR][/SIZE]
[SIZE=2][COLOR=dimgray]"פוטסודה, תשתמש במתקפת זעזועי ארס!" הוא פקד על הפוקימון שלו.[/COLOR][/SIZE]
[SIZE=2][COLOR=dimgray]זעזועי ארס היא מתקפה ייחודית לפוקימוני רעל, והיא מאפשרת לארס שהוחדר לגוף היריב להשפיע חזק הרבה יותר, ולפעול מהר יותר.[/COLOR][/SIZE]
[SIZE=2][COLOR=dimgray]עיניו של מטסודה החלו לזהור באור אדמדם – המתקפה התחילה לפעות. צווחה איומה נשמעה מכיוונו של מבוקיג'יקה שהתעוות בכאב אדיר.[/COLOR][/SIZE]
[SIZE=2][COLOR=dimgray]"הארס מתפשט הרבה יותר מהר עכשיו, והוא מגיע למערכות הגוף של הפוקימון שלך הרבה יותר מהר. אין לך עוד הרבה זמן בקרב הזה," אמר אדם.[/COLOR][/SIZE]
[SIZE=2][COLOR=dimgray]לאט לאט הזוהר האדום בעיניו של מטסודה נפסק. פוקימון האייל מצידו השני של הזירה הפסיק להשמיע קולות ייסורים. הוא התנשם והתנשף בכבדות, ונראה מטושטש ומסוחרר. [/COLOR][/SIZE]
[SIZE=2][COLOR=dimgray]אם היא לא תעשה מעשה באופן מיידי, הפוקימון שלה יתעייף מהר, ואנה תפסיד בקרב.[/COLOR][/SIZE]
[SIZE=2][COLOR=dimgray]"מבוקיג'יקה, תשתמש במתקפת נגיחת עץ!" קראה אנה ושמלתה הפרחונית התנפנפה מזעם.[/COLOR][/SIZE]
[SIZE=2][COLOR=dimgray]פוקימון האייל שלה החל להתקדם אל כיוונו של פוטסודה, כשהקרניים האדירות שעל ראשו מכוונות אליו.[/COLOR][/SIZE]
[SIZE=2][COLOR=dimgray]"אדם תיזהר, הקרניים של מבוקיג'יקה מסוגלות לשאוב אנרגיה מפוקימונים אחרים! אם הם יפגעו בפוטסודה הוא יתחיל להבריא!" אזהיר אותו מארק.[/COLOR][/SIZE]
[SIZE=2][COLOR=dimgray]"פוטוסודה, תשתמש בהתקפלות הגנתית שוב!" פקד אדם.[/COLOR][/SIZE]
[SIZE=2][COLOR=dimgray]פוטוסודה התקפל בפעם השנייה בקרב הנוכחי לצורת כדור, ושוב ההילה הכחלחלה הופיעה והגנה עליו. אבל הפעם זה לא הספיק - הקרניים של מבוקיג'יקה פגעו בו והצמידו את פוקימון החרק הסגלגל לעץ הקרוב. ככל שהמשיכו הקרניים לגעת בפטסודה ולהצמיד אותו אל העץ, כך נשאבו ממנו עוד ועוד חיים, ועייפותו ופצעיו של מבוקיג'יקה נעלמו יותר ויותר.[/COLOR][/SIZE]
[SIZE=2][COLOR=dimgray]"פטסודה, נסה להשתחרר מהקרניים שלו!" קרא אדם, אך הדבר לא הועיל. פטסודה היה כלוא בין שני הקרניים האימתניות של יריבו, בלי שום אפשרות לזוז. [/COLOR][/SIZE]
[SIZE=2][COLOR=dimgray]"זה הסוף שלך," אמרה אנה.[/COLOR][/SIZE]
[SIZE=2][COLOR=dimgray]אבל אז, קרה דבר בלתי צפוי – פוטסודה התחיל לזהור באור בהיר שהציף את החדר, וסינוור את כל הנוכחים. הוא לאט לאט שינה את צורתו, וקיבל צורת עגולה ואלגנטית הרבה יותר. [/COLOR][/SIZE]
[SIZE=2][COLOR=dimgray]"פטסודה התפתח!" קרא מארק בשמחה. [/COLOR][/SIZE]
[SIZE=2][COLOR=dimgray]הפוקימון אליו התפתח פטסודה היה סגול הרבה יותר, וצורתו הכדורית הייתה מלאת קוצים דוקרניים. "[/COLOR][/SIZE][URL="http://veekun.com:81/dex/media/black-white/544.png"][SIZE=2][COLOR=dimgray]הוייגא[/COLOR][/SIZE][/URL][SIZE=2][COLOR=dimgray], תשתמש במתקפת גילגול קשוח!" פקד עליו אדם את המתקפה החדשה בה הוא יוכל להשתמש.[/COLOR][/SIZE]
[SIZE=2][COLOR=dimgray]שיריונו הסגול של הוייגא החל לזהור בהילה בהירה, וגופו החל להסתובב בין קרניו של מבוקיג'יקה. הפוקימון היריב ניסה להחזיק את הוייגא בין שני קרניו, אך ללא הצלחה. הגלגול היה מהיר מדי והעיף את מבוקיג'יקה והפיל אותו על הרצפה. הוייגא המשיך להסתובב סביב יריבו במיומנות, מוכן ומזומן לתקיפה נוספת.[/COLOR][/SIZE]
[SIZE=2][COLOR=dimgray]"בוייגא, תשתמש עכשיו במתקפת זנבות רעל!" קרא אדם. הקוצים המכסים את גופו של הוייגא בהקו באור סגול, והפוקימון הכדורי קפץ ממקומו ונחת על בטנו של מבוקיג'יקה. מבוקיג'יקה ששכב על הרצפה פלט צווחת כאב אחרונה, ואז התעלף.[/COLOR][/SIZE]
[SIZE=2][COLOR=dimgray]אנה נראתה בהלם. היא לא ציפתה להפסיד, הבין אדם. במיוחד לא לפוקימון שנראה חלש כמו פטסודה. "התרשמתי מאוד מהיכולות שלך," היא אמרה. "אם התחלת את המסע שלך רק לפני שבוע וכבר המיומנות שלך היא כל כך גבוהה, אין לי ספק שצפוי לך עתיד מזהיר. התג הזה מהגיעה לך." היא התקרבה אליו והושיטה לו את ידה הלבנה והעדינה. על כך ידה היה מונח תג זעיר, בצורת פרח ורוד. אדם לקח את התג מידה הקרה, והרגיש התעלות אדירה.[/COLOR][/SIZE]
[SIZE=2][COLOR=dimgray]"אני ממליצה לך לנוח היום, הפוקימונים שלך מאוד עייפים," אמרה אנה. "בדיוק מול המכון יש בית הארחה זול שתוכלו לשכור בו חדר ללילה. לזקנה שעובדת שם גוראים ג'וזפינה, היא תטפל בפוקימונים שלך וגם תיתן לך ארוחות בחינם. מחר תוכל לצאת שוב אל היער עם כוחות מחודשים. החלץ הצפוני של היער הרבה יותר מסוכן מהחלק הדרומי, כך שצפוי לך מסע קשה יותר. לפי השמועות יש הרבה חיילים מצוות אוראון שעורבים בלילה מסיבות לא ברורות, וכדאי לך להזהר מהם."[/COLOR][/SIZE]
[SIZE=2][COLOR=dimgray]"מה זה צוות אוראון?" שאל אדם.[/COLOR][/SIZE]
[SIZE=2][COLOR=dimgray]"אל תגיד לי שאתה לא יודע," התערב מארק שקם ממקומו. "צוות אוראון הם ארגון מחתרתי ומסוכן, שמחפש משאבים, כסף ופוקימונים חזקים. אף אחד לא באמת יודע מה המטרה העיקרית שלהם, אבל הם עושים הרבה מאוד נזק בכל מקום שהם נמצאים." הוא אמר ברצינות תהומית. [/COLOR][/SIZE]
[SIZE=2][COLOR=dimgray]"אתה בהחלט צודק," אמרה אנה, שתווי פניה נראו לפתע הרבה יותר בוגרים, ופחות חדים ומאייימים. מארק נראה גאה מאוד בידע שלו, וניפח את חזהו. "לאחרונה הם מסתובבים הרבה מאוד סביב הכפר שלנו, וזה מדאיג את כל התושבים מאוד. אנחנו נערכים למתקפת נגד למקרה שהם יחליטו לפלוש לנו לתוך הכפר, אבל בינתיים אין הרבה מה לעשות מלבד להמתין."[/COLOR][/SIZE]
[SIZE=2][COLOR=dimgray]"אם אתם צריכים עזרה כלשהי אני כאן," אמר אדם. [/COLOR][/SIZE]
[SIZE=2][COLOR=dimgray]אנה גיחכה. "אני יודעת ואני מודה לך מאוד. אבל כרגע הדבר הטוב ביותר שתוכל לעשות עבורי זה להמשיך במסע שלך ולהתחזק. העולם צריך מאמני פוקימונים חזקים שיתמודדו מול צוות אוראון. כרגע יש מחסור קשה בהם, ודווקא צוות אוראן מצידו ממשיך וממשיך להתחזק."[/COLOR][/SIZE]
[SIZE=3][COLOR=#000000][SIZE=2][COLOR=dimgray]אדם לחלוטין לא היה מודעלקיומו של צוות אוראן, והידע על קיומו רק עורר בו רצון גדול יותר להמשיך במסע ולהתחזק. הוא הודה לאנה על הקרב, ויצא יחד עם מארק מהמכון.[/COLOR][/SIZE] [/COLOR][/SIZE]

[SIZE=4][COLOR=black]המשך יבוא...[/COLOR][/SIZE]
[SIZE=6][COLOR=black]----------------------[/COLOR][/SIZE]

פרק טוב, העובדה שאתה עושה פרקים ארוכים ומלאים ממש משפרת את הסיפור

פרק מדהים.
אני מאוד אוהב את איך שאתה כותב.
תמשיך לכתוב פרקים.

תודה רבה :)
עד עכשיו את היחידים כמעט שהגיבו לי על הסיפור. שזה מצחיק כי יש כבר שלושה פרקים!

אתה לא צריך את התגובות שלהם,
אני אומר לך הסיפור שלך מעולה ואתה גם כותב מעולה!

חח תודה..

[u]עידכון קטן[/u]: למען הנוחיות של הקוראים, הורדתי את הקטע שיש מאין אינדקס של הפוקימונים שמופיע בסוף כל פרק. פשוט עשיתי קישור [u]בתוך הסיפור[/u] ברגע שהשם של הפוקימון מופיע בפעם הראשונה, וככה אפשר לראות את התמונה שלהם בקלות, בלי להתאמץ יותר מדי.
כמו כן, נוסף גם מדריך דמויות.

[CENTER][SIZE=3][SIZE=4][U]פרק 4 - ידיות ותיקה[/U][/SIZE][/SIZE][/CENTER]
[SIZE=2]השעה הייתה שעת לילה מאוחרת ביותר, והרוח מבחוץ גרמה לחריקות איומות שהפריעו לאדם לישון. הוא הביט בתקרת החדר, חושב רבות על הימים האחרונים: מהלכידה של הפוקימון הראשון והשני שלו, ועד לקרב המכון שבו ניצח ניצחון מדהים. הוא שכב בדממה ובעיניים פקוחות, והסיט את מבטו אל מארק, הילד הבלונדי בן השתים עשרה שהצטרף למסעו. מארק נראה שליו, וישן שינה עמוקה כשפוקימון הכלבלב שלו יוטרי שוכב על המיטה לידו. אדם הבין שהוא יודע מעט מאוד על מארק. חוץ מכמה פרטים שוליים, הוא לא סיפר לו שום דבר על עצמו, מלבד היותו בא מהצד הצפוני העשיר של העיר וורהולד. מארק ג'ייקובס היה תעלומה מבחינתו, ואדם החליט שבשבוע הקרוב הוא יעשה כמיטב יכולתו כדי להכיר אותו קצת יותר.[/SIZE]
[SIZE=2]הבוקר הגיע מהר משציפה אדם. מארק התעורר לפניו, והרעש שיצר תוך כדי משחק פרוע וילדותי עם הפוקימון שלו. [/SIZE]
[SIZE=2]"אפשר קצת שקט? בקושי ישנתי בלילה!" גער בו אדם, וכיסה את ראשו בסמיכה.[/SIZE]
[SIZE=2]"לא התכוונתי להפריע לך, אבל אני חייב להזכיר לך משהו – בעלת המקום ביקשה שנעזוב את החדר כמה שיותר מוקדם. החדר הזה הוזמן מראש למישהו, ועד שלא נצא הוא לא יוכל להכנס. ואנחנו, בניגוד למי שהזמין את המקום מראש, לא משלמים אפילו שקל." מארק קם ממקומו, ואדם שמע אותו מתחיל לארוז את חפציו אל תוך התיק.[/SIZE]
[SIZE=2]"מה השעה עכשיו?" שאל אדם.[/SIZE]
[SIZE=2]"שתים עשרה בצהריים." [/SIZE]
[SIZE=2]אדם קם מהמיטה בבהלה. "אני לא מאמין שלא הערת אותי עד עכשיו!" התרגז אדם על ביזבוז הזמן המיותר. הם היו אמורים לצאת חזרה ליער כבר לפני יותר מארבע שעות על פי התכנונים שלו. הוא החיל לדחוס את החפצים שלו אל תיק המסע, צחצח שיניים במהירות, והתלבש בבגדים הראשונים שמצא. זורואה הביט בו מפינת החדר, ואדם תהה כמה זמן גם הוא ער. "קדימה מארק, אני רוצה שתוך שתי דקות נרד למטה לאכול, ואז נצא מיד." [/SIZE]
[SIZE=2]תוך זמן לא רב מארק ואדם היו בדרכם לקומה התחתונה של בית האירוח. בעלת המקום, הגברת ג'וזפינה ווסטווד, הביטה בשתיהם בזעם וקמטי פניה הובלטו בחימה. ג'וזפינה הייתה נמוכת קומה, חרושת קמטים, ובעלת אנרגיות שליליות ביותר. היא התהלכה באמצעות מקל ההליכה שלה, ובכל צעד שעשתה נשמעה דפיקה מחרישת אוזניים שהידהדה בכל הבית ונשמעה אפילו עד לקומה השלישית. אדם הרגיש נבוך מאוד מההתעוררות המאוחרת, והבטיח לעצמו שישאיר טיפ גדול לאחר שיעזוב את המקום. [/SIZE]
[SIZE=2]אדם אזר אומץ ופנה אל ג'וזפינה, שנראתה רצחנית ביותר. "אמ... מתי מוגשת ארוחת הצהריים?" הוא התחיל בשאלה פשוטה ביותר.[/SIZE]
[SIZE=2]"אם אתה חושב שלא שמתי לב ששהית בחדר הרבה יותר זמן ממה שהיית אמור, אז אתה טועה לגמרי בחורצ'יק!" אדם לא העלה על דעתו דבר שכזה. "רק שתדע שהייתי צריכה להסביר לנערה המסכנה שהזמינה את החדר שלך מראש שהוא תפוס על ידי פרזיט שלא מוכן להתפנות, ועוד התחייבתי לפצות אותה על הזמן שהיא צריכה לחכות!" קולה הלך והתרומם יותר ויותר.[/SIZE]
[SIZE=2]"אני מתנצל מאוד," ניסה אדם להרגיע אותה. הוא תיאר לעצמו שכל הדיירים שומעים את הצווחות שלה.[/SIZE]
[SIZE=2]"אני מוכן לפצות אותך בכל סכום."[/SIZE]
[SIZE=2]"אני לא צריכה את הכסף הארור שלך! אני רק רוצה שתסתכל ביניים של הנערה שממנה לקחת את החדר!" היא הצביע על הפינה הרחוקה ממנו.[/SIZE]
[SIZE=2]אדם סובב את ראשו לאותו כיוון, ואז ראה מחזה מפתיע. בפינת החדר ישבה נערה בת גילו, שיערה החום הערמוני היה פזור על כתפיה, וטלטליה העדינים זהרו באור האדמדם של החדר. מעט הנמשים שהיו על פניה התרכזו באיזור האף, ונתנו לה מראה חינני ביותר. היא הביטה במתרחש, ונראה היה שהרגישה מבוכה קלה. עיניהם נפגשו. [/SIZE]
[SIZE=2]"אדם?" שאלה הנערה, וחיוך קטן בצבץ לפתע וחשף שיניים לבנות ומושלמות. לקח לו מספר שניות להבין מאיפה היא מכירה את השם שלו, אבל אז הכל התבהר במוחו. [/SIZE]
[SIZE=2]"גבריאלה!" קרא אדם, "שנים לא התראינו!"[/SIZE]
[SIZE=2]גברת ווסטווד העצבנית נראתה מופתעת, והשתתקה מיד.[/SIZE]
[SIZE=2]אדם התקרה אל גבריאלה והיא קמה לקראתו. הם נעמדו זה מול זה, ובאופן שנראה היה להם טבעי לחלוטין, הם התחבקו. אדם חש איך מארק נועץ בו את מבטיו. הוא הריח את ריחה של הידידה הוותיקה שלו, והופתע לגלות שהריח נשאר בדיוק אותו הדבר. הזכרונות הציפו אותו בבת אחת, ופתאום זכרונות הילדות שלו נראו בהירים לחלוטין. אדם וגבריאלה מכירים עוד מגיל הגן היסודי. הבתים שלהם היו צמודים זה לזה, וההורים שלהם הכירו היטב. הם גרו שניהם בשכונת עוני, ולא הלכו לבית הספר או לגן, מה שאיפשר להם להתראות מדי יום ביומו ולהעמיד פנים שהם מאמני פוקימון גדולים ביחד. כל חויית הילדות שלהם נקטעה כאשר משפחתה של גבריאלה התעשרה באופן בלתי מוסבר, והם עברו לצד הצפוני.[/SIZE]
[SIZE=2]אדם וגבריאלו התנתקו זה מזה, והוא הביט בפניה מקרוב. היא לא השתנתה כלל, חשב לעצמו. היא רק הפכה להיות גדולה יותר. הוא תהה עד כמה הוא השתנה בעיניה.[/SIZE]
[SIZE=2]"בואו שבו," היא הזמינה אותם, ומארק נראה נלהב ביותר ליחס כלשהו. "מתי החלטת לצאת למסע פוקימונים?" היא שאלה אותו, וחיוכה המושלם לא נעלם אפילו לשניה. [/SIZE]
[SIZE=2]"התחלתי לפני שבוע וקצת, אני ממש מאמן מתחיל. כמה זמן את כבר נמצאת במסע?" הוא שאל אותה.[/SIZE]
[SIZE=2]"התחלתי גם לא מזמן. לפני שבועיים!" היא אמרה בהתלהבות קופצנית. "זה כזה צרוף מקרים מוזר. זה בדיוק מה שחלמנו עליו כשהיינו ילדים קטנים! היית מאמין? כל משחקי הילדות שלנו תמיד עסקו באיך זה יהיה כששנינו ניהיה מאמני פוקימונים אגדיים, והנה אנחנו כאן, יושבים בבית אירוח למאמני פוקימונים הנמצאים במהלך המסע." מבחינתו של אדם הכל היה נכון, מלבד החלק שכלל מאמני פוקימון אגדיים. "מה בעצם אתה עושה פה?" היא שאלה אותו.[/SIZE]
[SIZE=2]"מה שכל מאמן פוקימונים עושה פה. בדיוק אתמול ניצחתי במכון הפוקימונים וזכיתי בתג הראשון שלי, והתכוונתי לצאת היום מהכפר הזה לכיוון היער הצפוני."[/SIZE]
[SIZE=2]"ניצחת את המכון?" היא שאלה אותו בפליאה.[/SIZE]
[SIZE=2]אדם ניפח את חזהו בגאווה. "כן, זה היה קרב ממש קשה, אבל הצלחתי. מאמנת המכון ממש קשוחה..."[/SIZE]
[SIZE=2]"אני יודעת, נלחמתי מולה כבר פעם אחת, אבל הפסדתי. בגלל זה החלטתי להשאר בכפר כמה ימים כדי שאני אוכל להתאמן קצת, ואז לנסות לזכות שוב בתג." היא נשמעה מאוכזבת מעצמה, וזו הייתה הפעם הראשונה שהחיוך שלה נמחק מהפנים. היא הביטה על פוקימון השועל השחור שישב בצמוד לכיסאו של אדם, מנסה להיצמד כמה שיותר לבעליו. "הוא נראה חמוד מאוד. אבל גם חזק." היא החמיאה לו. [/SIZE]
[SIZE=2]"כן, זורואה הוא משהו מיוחד. לא הייתי מחליף אותו בשום דבר. ואני בטוח שגם לך יש פוקימונים מעניינים." הוא אמר בניסיון להגיע לנושא שיתן לו מידע על הפוקימונים שלה.[/SIZE]
[SIZE=2]"האמת שכן," הודתה. "אין ספק שהאימונים ביער הניבו פירות. אני מתה כבר לנסות להתמודד במכון."[/SIZE]
[SIZE=2]"שמעתי שמסוכן להיות ביער בימים האחרונים," העיר מארק שעד כה שתק. "צוות אוראון מסתובב שם בלי הפסקה."[/SIZE]
[SIZE=2]"כן, זה נכון. ראיתי אותם יותר מפעם אחת כשהסתובבתי שם," אמרה. "אבל תשמע, אני לא יודעת בדיוק מה הם עושים ביער, אבל הם בהחלט לא מחפשים להציק למאמנים מתחלים. אם לא תפריע להם, הם לא יפריעו לך. בכל מקרה, אם אתה פוגש במישהו מצוות אוראון, אני ממליצה לך פשוט להמשיך ללכת מהר, בלי להסתכל לאחור." היא פסקה, ומארק השתתק בעיניים פעורות. "בכל אופן אדם, אם לא אכפת לך, אני אשמח לערוך מולך קרב פוקימונים. אם אתה ניצחת את מאמנת המכון, אני רוצה לדעת אם אני מסוגלת לנצח אותך."[/SIZE]
[SIZE=2]אדם קיווה שגבריאלה תציע את זה. "אני מסכים." הוא אמר, ושניהם קמו מהכיסה, ויצאו החוצה.[/SIZE]
[SIZE=2]השמש עמדה במרכז השמיים, והשעות החמות ביותר של היום הלכו והתקרבו. האוויר הלח היה מחניק והרצפה החולית המאובקת החזירה לפניהם את הקני השמש המסנוורות. [/SIZE]
[SIZE=2]"אני משתמש בזורואה בקרב הזה." הוא הודיע.[/SIZE]
[SIZE=2]גבריאלה שלפה פוקדור מחגורתה, והוא נפתח בידה. אור אדום יצא ממנו ונחת על הרצפה. האור התגבש אט אט, ועל הזירה הופיע פוקימון שכמוהו אדם לא ראה מעולם. מוז זורואה עמד על ארבעת רגליו פוקימון דרקוני שחציו שחור וחציו כחול. עיניו של הפוקימון כוסו על ידי שיערותיו השחורות, והוא עמד בדממה ובציפייה לתחילת הקרב. הוא נראה לא יותר מדי מסוכן, חשב אדם, והוא תהה מאיפה השיגה גבריאלה פוקימון כל כך מיוחד בתחילת המסע שלה.[/SIZE]
[SIZE=2]"קוראים לפוקימון הזה [/SIZE][URL="http://veekun.com:81/dex/media/black-white/633.png"][SIZE=2]מונוזו[/SIZE][/URL][SIZE=2]," ציין מארק מהצד. "הם נדירים בטירוף. אני לא מבין איך הצלחת להשיג פוקימון כזה." [/SIZE]
[SIZE=2]"לא השגתי אותו," הודתה גבריאלה, "התחלתי איתו את המסע. ההורים שלי קנו לי אותו ליום ההולדת האחרון שלי."[/SIZE]
[SIZE=2]כמובן. איך הוא לא ניחש. אנשים מהאיזור הצפוני של העיר וורהולד מסוגלים להרשות לעצמם לקנות את הפוקימון ההתחלתי שלהם. אדם נשבע במעמקי ליבו לנצח בקרב הזה.[/SIZE]
[SIZE=2]"זורואה," התחיל אדם, "תשתמש במתקפת חבטות זעם!" הוא פקד על הפוקימון שלו. [/SIZE]
[SIZE=2]זוראה החל לרוץ לכיוונו של הפוקימון הדרקוני, ופגע עם ראשו בגופו המכוסה פרווה שחורה של מונוזו. מונוזו הועף מטר לאחור, וזוראה המשיך לתקוף את יריבו שוב ושוב.[/SIZE]
[SIZE=2]"מונוזו, תשתמש בנגיחת ראש!" פקדה גבריאלה.[/SIZE]
[SIZE=2]מונוזו נגח בראשו הקשה בגופו הקטן והעדין של זורואה, והוא התגלגל הרחק ממנו. זוראה, הצליח להתייצב במהירות ובמיומנות, ונעמד בחזרה על ארבעת רגליו.[/SIZE]
[SIZE=2]"עכשיו מונוזו, תתקוף אותו בהתחת גוף!" מונוזו קפץ באוויר לכיוונו של זורואה, כשרגליו ברושות באוויר במטרה להרחיב את טווח הפגיעה.[/SIZE]
[SIZE=2]"זורואה תתחמק!" הורא אדם באינסטינקט מיידי, וזורואה זז ממקומו במהירות.[/SIZE]
[SIZE=2]מונוזו נחת על האדמה המאובקת בכבדות, והעיף אבק כבד לכל עבר. "לעזאזל, פיספסתי!" זעמה גבריאלה. [/SIZE]
[SIZE=2]אדם התכוון לנצל את הזמן שניתן לו על מנת לתקוף. "זורואה תשתמש בהתקפה עמומה!" [/SIZE]
[SIZE=2]זו הייתה אחת המתקפות האהובות על אדם. הילה שחורה ואפלה הופיעה סביב גופו של הפוקימון השועלי. זורואה התחיל לרוץ לכיוונו של מונוזו, ואז נעלם בפתאומיות. לאחר שתי שניות בלבד, זוראה הופיע באוויר מעל יריבו, ונחת על קודקוד ראשו. ההילה סביב גופו של זורואה התנפצה ויצרה הדף חזק שפגע בנוזורו. זורואה נחת על הרצפה, והתרחק במהירות מהדרקון הכחול.[/SIZE]
[SIZE=2]נוזורו נראה עייף ותשוב, אבל עדיין מוכן להלחם. הרבה מאוד פוקימונים היו מובסים ממתקפה ישירה כזו מצידו של זורואה, אבל נוזורו הוא פוקימון מזן אחר... הוא לא פוקימון שיובס בקלות שכזו. [/SIZE]
[SIZE=2]"נוזורו, תשתמש בנשימת דרקון!" היא פקדה לכיוון הפוקימון שלה.[/SIZE]
[SIZE=2]נוזורו פתח את פיו, וזרם של להבה סגולה בקע ממנה. הלהבה הסגולה נשלחה הישר לזורואה, שלא הצליח להתחמק בזמן. הלהבה שטפה את כל גופו של הפוקימון שצווח בכב. חרדה רבה פעמה בליבו של אדם, הוא לא תיאר לעצמו שהפוקימון שלו מסוגל להחזיק לעמוד מול מתקפה כזאת. "זורואה, תחזיק מעמד!" הוא קרא אליו. [/SIZE]
[SIZE=2]נוזורו סגר את פיו, והלהבה הסגלגלה נעלמה לגמרי. זורואה נותר שוכב על הרצפה, מעולף לגמרי. [/SIZE]
[SIZE=2]"מתקפה מדהימה," שמע אדם את מארק מאחוריו.[/SIZE]
[SIZE=2]"תודה. התאמנתי בעיקר על המתקפה הזאת במהלך השבוע הזה ביער. אם היא הצליחה להפיל את זורואה שלך במהירות כזאת, אז אני מרגישה בטוחה מספיק ללכת למכון." היא הכריזה.[/SIZE]
[SIZE=2]"אני מאחל לך בהצלחה בזה," אמר לה והתכוון לזה בכל הרצינות.[/SIZE]
[SIZE=2]אדם ניגש לזורואה ולקח אותו בשתי ידיו. הוא לא היה חם מהלהבה הסגולה של הדרקון. תוך כמה דקות הוא יתעורר, חשב.[/SIZE]
[SIZE=2]"גבריאלה, אני ממש שמח שנפגשנו," אמר לה. "אני מאחל לך המון בהצלחה בקרב המכון שלך."[/SIZE]
[SIZE=2]"תודה רבה," אמרה לו ועיני השקד שלה נצצו בגעגועים. "אני מצפה לראות אותך בהמשך הדרך, שיהיה לך ברור! מעכשיו אנחנו יריבים זה של זה, ואני מבטיחה לך שאני אהיה יריבה ראויה." היא אמרה בחיבה.[/SIZE]
[SIZE=2]אדם וגבריאלה נפרדו בחיבוק. "אם תתחילו ללכת עכשיו בלי להפסיק ובקצב מהיר, אני משוכנעת שתצליחו לעבור את היער עד הלילה. אמנם אתם תיכנס לחושך, אבל זה עדיף מכלום." היא פנתה למארק ונתנה לו נשיקה קטנה על הלחי. "אני מצפה גם ממך להפוך מאמן פוקימונים ראוי, זה ברור?" פרצופו הלבן של מארק הפך בבת אחת לאדום, ואדם גיחך לעצמו.[/SIZE]
[SIZE=2]אדם וגבריאלה לחצו ידיים, והיא נכנסה חזרה אל בית האירוח. [/SIZE]
[SIZE=2]"היא מדהימה." אמר מארק בקול מאוהב. [/SIZE]
[SIZE=2]"קדימה מארק, שמעת מה גבריאלה אמרה. אנחנו חייבים להכנס ליער ברגע זה. אולי נספיק להגיע עד שתים עשרה בלילה לעיר הירוקורה," זירז אותו אדם.[/SIZE]
[SIZE=2]הם יצאו מהיציאה הצפונית של הכפר, והתחילו להיכנס עמוק יותר ויותר אל תוך היער. אדם לא התגעגע ללהליכה הבלתי פוסקת ולאיום וחוסר הביטחון שהיער גרם לו להרגיש. יותר מדי סכנות מחכות במקום כזה, וכל מה שהוא רצה כרגע זה להגיע לעיר הבאה.[/SIZE]

פרק מעולה!
חח...
אהבתי את החלק הזה במיוחד:
[quote][SIZE=3]היא פנתה למארק ונתנה לו נשיקה קטנה על הלחי. "אני מצפה גם ממך להפוך מאמן פוקימונים ראוי, זה ברור?" פרצופו הלבן של מארק הפך בבת אחת לאדום, ואדם גיחך לעצמו.
אדם וגבריאלה לחצו ידיים, והיא נכנסה חזרה אל בית האירוח.
"היא מדהימה." אמר מארק בקול מאוהב. [/SIZE][/quote]קורע...

[CENTER][SIZE=4][U][B]פרק 5 - להבות[/B][/U][/SIZE][/CENTER]
"אדם, אני חייב לעצור לנוח," יילל מארק.
"אני יודע שאתה עייף, אבל אנחנו לא יכולים לעצור עכשיו. מסוכן פה מדי. אם נראה מישהו מצוות אוראון זה יכול להיות צרה צרורה." הזכיר לו. "קדימה, רק עוד מאמץ קטן."
אדם הצליח לראות מבעד לחשכה המוחלטת שפניו של מארק אדומים ממאמץ. הוא התנשף והתנשם בכבדות, והסיר מצווארו את צעיף המשי הלבן כדי שיוכל לנשום טוב יותר.
זוראה זז במעגלים סביבם, וקולות נהמה קטנים בקעו מגרונו. מדי פעם הוא הרים את ראשו והביט בחשכה העמוקה, כאילו הוא רואה או שומע משהו שהם לא.
"אני באמת לא חושב שאני אצליח להמשיך ככה עוד הרבה זמן. אנחנו הולכים מהר מדי! אולי נצליח למצוא מחסה כלשהו, רק למשך הליל -" דיבורו של מארק נקטע על ידי נהמתו של [URL="http://veekun.com:81/dex/media/black-white/570.png"]זורואה[/URL].
זורואה נעמד בתנוחה עצבנית כשניביו חשופים, גופו רועד ונהמה ארוכה נשמעת מפיו. עם כל רגע שחלף הנהמה התגברה יותר ויותר. אדם צמצם את עיניו וניסה לראות מבעד לעצים, אבל כל מה שהצליח לקלוט היה רק אפלה שחורה.
הם עמדו בדממה, מנסים לשמוע קולות צעדים. אדם שמע קולות פיצוח קטנים של עלים יבשים. כעת לא היה לו ספק – מישהו הולך לקראתם.
הם עמדו משותקים לחלוטין, לא מסוגלים להוציא הגה מפיהם. לאט לאט התחיל אדם לקלוט תזוזה המתקרבת הישר אליהם. שתי דמויות אנושיות התקרבו אליהם, פניהם מוסתרות בחשכה.
"תזדהו מיד!" פקד קול גברי.
"מי אתם?" אזר אדם אומץ לשאול. "אני לא מתכוון להזדהות לאף אחד שלא שלא מגלה לי מי הוא."
אדם הבחין במארק רועד לצידו, קפוא מלחץ. אדם קיווה שאם הם יצטרכו לברוח, מארק יוכל לעמוד בזה.
אחת הדמויות התקרבה מספר צעדים נוספים. "אתה ילד קטן וחוצפן," אמר האיש. הוא התקרב יותר ויותר, ואז אדם הצליח לראות את פניו בבירור. הוא היה בערך בגיל שלושים, גבוה וחסון, בעל שיער קצוץ ותווי פנים מאיימים. את פנים עיטרו זיפים שחורים ועבותים שגרמו לו להראות כמו פושע שיצא מסרט מצוייר. הוא לבש בגד צמוד ושחור, שעטף את כל גופו והבליט את שריריו המפותחים. על בית החזה שלו, איפה שנמצא הלב, היה רקום באותיות לבנות – צוות אוראון.
האיש השני התקרב גם הוא וכעת אדם יכול היה לראות גם אותו. הוא היה רזה, צעיר ועדין יותר מהאיש הראשון, אבל גם הוא לבש לגופו את הבגדים השחורים והצמודים של צוות אוראון.
"אני רואה שאתם מאמני פוקימונים." אמר בצרידות המבוגר יותר מבין השנים תוך שהוא מסתכל על זורואה שעמד ונהם נהמה מפוחדת מבין רגליו של אדם. "הפוקימון שלך נדיר מאוד, איך השגת אותו?" הוא שאל.
אדם לא ענה.
האיש מצוות אוראון צחקק צחוק מרושע וצרוד. "אם אתה לא מתכוון לדבר, בסדר גמור. אבל אם לא תוציא מילה מהפה, איך תצליח לתת לפוקימון שלך פקודות כשאתה נלחם מולי?" חיוך נמתח על פניו של האיש, והוא שלף פוקדור מכיסו.
אדם הרגיש שליבו מפסיק לעבוד. אסור לו להלחם מול צוות אוראון, אין לו שום סיכוי לנצח. ואז בפעולה אמיצה הוא התחיל לברוח. "מארק, תרוץ!" צרח אדם באימה. הוא תפס את ידו של מארק ושניהם התחילו לרוץ במהירות בכיוון ההפוך משני הפושעים. אדם לא הביט מסביבו ולא ראה על מה הוא דורך, הוא רק המשיך לרוץ יותר ויותר עמוק אל תוך היער, ידו של מארק אוחזת בו בעוצמה וזוראה רץ בעקבותיהם. אדם שמע קול פיצוח מאחוריו, ואחריו אור אדמדם וחזק שהאיר את החשכה של היער האפל.
"אוי לא," קרא מארק, "נראה לי שהוא הוציא פוקימון שירדוף אחרינו!" פלט באימה.
הם המשיכו לרוץ דקות נוספות, ושמעו את שני הבחורים רצים מאחוריהם, כשלידם פוקימון שאדם עוד לא הספיק לזהות. לפתע, ידו של מארק הרפתה מידו של אדם, והוא קלט את מארק מפסיק לרוץ, מתבונן מרחוק על החשיכה.
"מארק, תמשיך לרוץ אחריי!" צעק לו אדם, אבל מארק רק המשיך לעמוד, מתנשף בכבדות. "מארק זוז כבר!" צעק אליו, הפעם בזעם.
מארק המשיך לעמוד במקומו, מסוחרר ועייף. "אני לא מסוגל..." הוא פלט בקול חנוק.
"גם אני עייף," ניסה לעודד ללא הצלחה. "אבל אסור לנו לעצור עכשיו."
אדם תפס בידו של מארק בחזרה במטרה להמשיך לרוץ, אבל זה כבר היה מאוחר מדי. מולם נעמדו שני ההדמויות הגבוהות, השחורות והמאיימות, ומאחוריהם פוקמון שמן ופרוותי. פרוותו הכחולה של הפוקימון שהשתלבה יחד עם פרווה ג'ינג'ית, ושפמו העצום שכיסה את כל פני, נראו לאדם מוכרים. "מארק תראה, זה המפותח של [URL="http://veekun.com:81/dex/media/black-white/506.png"]יוטרי[/URL]!" אמר אדם.
מארק הביט בפוקימון העצום, ואישוניו התרחבו בהפתעה. אדם הבין שמארק לא תיאר לעצמו אפילו בחלומותיו הפרועים ביותר שפוקימון הכלבלב שלו מסוגל להגיע למימדים כאלה.
"חשבתם שתצליחו להתחמק?" שאל האיש מצוות אוראון. עיניו המאיימות, הזיפים הקשים, ושריריו המפותחים הטילו צל כהה על אדם ומארק.
אדם הכין את עצמו למתקפה של הפוקימון הענקי. "זורואה, תתכונן למתקפת נגד."
"[URL="http://veekun.com:81/dex/media/black-white/508.png"]מוראנדו[/URL]," קרא האיש השחור מצוות אוראון בקולו הצרוד, "תשתמש במתקפת הפלה!"
פוקימון הכלב הענקי קפץ קפיצה אדירה, והחל לצנוח לכיוונו של זורואה עם כל גופו הענקי. זה הסוף, חשב אדם. אבל לפתע, להבה ענקית הופיע ופגעה בכלב הענקי בעודו באוויר. מוראנדו, פוקימון הכלב העצום, הוטח לאדמה וצווח יללת כאב שהידהדה ביער. הלהבה שפגעה בו נחתה על הרצפה, והמשיכה לבעור באופן מסתורי. כל הנוכחים במחזה היו המומים. אנשי צוות אוראון נראו מופתעים ומרוגזים, ואדם הודה ללהבה הבלתי מוסברת בכל ליבו.
הלהבה דעכה, ופוקימון עצום מימדים הופיע במקום בו עמדה. הפוקימון היה בחציו כתום ובחציו שחור, ואש לוהטת בערה בין שיניו המחודדות, וגרמו לה להראות כמו זקן עשוי אש. על בטנו השמנה של הפוקימון היו טבועים סימנים רומיים בצבע זהב, והמראה הכללי שהם נתנו היה של גלדיאטור פוקימוני מטיל אימה. זה היה הפוקימון הפראי ביותר, הגדול ביותר, והיפה ביותר שראה אדם מקרוב.
"מאיפה הדבר הזה הגיע?" שאל הצעיר יותר מבין השניים מצוות אוראון.
השניים הביטו בפוקימון שניצב מולם באימה. הם לא ציפו להיות מאויימים באיזושהי צורה, ובטח שלא על ידי פוקימון ברמה הזאת.
"אני אגיד לך מאיפה הפוקימון הזה הגיע," שמע אדם קול מאחוריו. אדם ומארק הסתובבו, וראו אישה העומדת על סלע גדול, כשבידה פוקדור פתוח. אדם הבין מיד שהפוקדור שייך למפלצת האש הענקית שעומדת מולו. "צוות אוראון," התחילה האישה להגיד ובגולה לא נישמע אפילו זיק קטן של פחד. "אם לא תסתלקו מפה עכשיו, אני נשבעת בחיי שאתם לא תצאו מהיער הזה שלמים."
שני הבחורים בתלבושות השחורות נרתעו לאחור. "איך יכולתי לא לדעת שזו את, ג'יל סנדר?" אמר האיש המבוגר והשרירי יותר, ואדם הבין שהוא בעל סמכות הרבה יותר גדולה מאשר לחבר הצוות השני. "אנחנו לא רוצים להכנס לתגרה בלב היער, נכון?" הוא שאל אותה. "אני מציע ששתינו נחזיר את הפוקימונים שלנו אל הפוקדורים."
"אני מציעה שתעופו מכאן!" היא צרחה בחדות, ונראתה תקיפה ביותר וחסרת רחמים.
האיש בעל הזיפים נראה מבוהל, והרבה פחות אימתני ממה שנראה בהתחלה. הוא שלף את הפוקדור של הפוקימון שלו והחזיר אותו לתוכו. בלי לומר מילה נוספת, שתי חברי צוות אוראון הסתובבו, ונעלמו מיד בין הצללים של היער.
"עבודה טובה [URL="http://veekun.com:81/dex/media/black-white/500.png"]אנבוהו[/URL], חזור לפוקדור שלך," היא אמרה, והפוקימון שלה נעלם אל תוך הפוקדור. היא התבוננה בהם במשך מספר שניות. אדם ומארק לא זזו מילימטר אחד. הוא תהה איך זה שאישה צעירה כמותה, בת לא יותר מעשרים וחמש, גרמה לשני חברי צוות אוראן להסתלק עם הזנב בין הרגליים. "אתם נראים מותשים," היא אמרה. "מישהו ממכם נפגע?" היא שאלה, וקולה נשמע לפתע הרבה יותר רגוע.
"לא," ענה לה אדם. "אני ממש מודה לך על העזרה. אני לא יודע מה היה קורה אם הם היו תופסים אותנו."
"היער הזה הוא לא מקום טוב להסתובב בו באמצע הלילה. ועוד בזמנים כאלה! אתם יכולים לבוא אליי לביקתה בינתיים, אני אסדר לכם איפה לישון. תוכלו להמשיך לחצות את היער מחר בבוקר."
"באמת?" שאל מארק בהפתעה. "זה מעולה! היער הזה מפחיד, ואני כבר לא מסוגל ללכת יותר."
"בואו אחריי, מהר." היא הורתה להם.
הם הלכו מספר דקות לא רב, ולפתע התגלה מול עיניהם ביקתה קטנה ופסטורלית, השוכנת בקרחת יער לא גדולה. הבית נראה ישן מאוד, והעץ ממנו היה עשוי התקלף. החלונות היו מאובקים, ומחציתם סדוקים. סביב הביקתה הוצבה גדר אבנים נמוכה, שגם היא נראתה ישנה מאוד. בתוך הגדר ראה אדם תריסר פוקימונים חזרזיריים וכתומים מכורבלים זה עם זה וישנים את שנת הלילה שלהם.
"זה [URL="http://veekun.com:81/dex/media/black-white/498.png"]פוקבואים[/URL]!" קרא מארק. "אף פעם לא ראיתי מספר כל כך גדול שלהם!" הוא נראה נלהב מאוד לראות את חזירי האש הקטנטנים. "הפוקימון שהוצאת נגד צוות אוראון ביער הוא ההתפתחות השנייה שלהם, לא?" הוא שאל אותה בסקרנות.
"אתה צודק." היא אמרה, ונראתה מרוצה מאוד מהידע הנרחב שלו.
הם נכנסו לבקתת העץ הקטנה, ואדם הרגיש שהבטחון שבלהיות מוגן על ידי ארבע קירות חוזר אליו. "תתישבו," היא אמרה להם והתחילה לחמם תה. אדם ומארק פרקו את התיקים מגביהם, וישבו ליד שולחן עץ קטן ונקי.
"עוד לא הצגנו את עצמנו," אמר. "אני אדם, וזה מארק. אני ממש מצטער שהיית צריכה להטריח את עצמך ככה. לא ציפינו שצוות אוראון ירדוף אחרינו..."
"אל תצטער." היא אמרה ברכות. "האשמה היא של צוות אוראון, לא שלכם. הם מסתובבים פה יותר מדי בזמן האחרון, וכפי שאתם מבינים זה לא מרגיע אותי."
"את היית מדהימה שם!" אמר מארק. "הברחת אותם תוך שתי שניות! זה מצחיק איך שאת את לא מפחדת מהם."
ג'יל סיימה להכין את התה, והגישה לכל אחד מהם ספל. "זה לא לגמרי מדוייק מה שאתה אומר. אני כן מפחדת מצוות אוראון, הם עושים דברים איומים. הם מגייסים לשורותיהם את האנשים שמסוגלים לרצוח, לגנוב, להשמיד... תאמין לי, מה שראית הלילה היה הרע במיעוטו. בצוות הזה יש מאמני פוקימונים חזקים מאוד, שאפילו אני לא הייתי מצליחה לנצח." היא התיישבה מולם ולגמה מכוס התה שלה.
"אפילו את?" שאל אדם. "מה הכוונה? שמתי לב שהם זיהו אותך. איך הם ידעו מי את ושצריך להזהר ממך?"
ג'יל צחקקה, ולגמה לגימה נוספת. אדם הצליח לראות אותה היטב באור העמום של הבית. שיערה היה כתום לוהט ואסוף לצמה ארוכה ומהודקת שנפלה על גבה. היא הייתה ג'ינג'ית אמיתית – עם נמשים על כל פניה ועיניים עמוקות וכמעט שחורות. שפתיה האדומות היו מלאות ויפות, ופניה שמנמנים ומבריקים. "כמו שבטח הבנתם, קוראים לי ג'יל סנדר. אני מאמנת פוקימונים מגיל צעיר מאוד, אני מטפחת חוות פוקבואים, אני שומרת היער הזה, ואני גם אחת מהאליט פור." היא אמרה.
פעימותיו של אדם הואצו. "אחת מהאליט פור?" הוא שאל.
"כן. מפתיע אותך לראות מישהי צעירה כמוני בדרגה כזאת?"
האמת שאדם הופתע בהחלט, אבל לא אמר זאת. לא היה פלא שהאנשים מצוות אוראון זיהו אותה ופחדו ממנה פחד מוות. אחת המאמנות המפורסמות והחזקות בעולם אירחו אותו בביתה.
מארק נראה מופתע לא פחות. הוא סיים לשתות את ספל התה שלו עד סופו, וקם ממקומו. הוא הביט בחלון על חזרזירי האש שישנו בחצר. "למה יש לך כל כך הרבה פוקבואים?" שאל אותה.
"אני מגדלת אותם בשביל מאמנים צעירים מהמחוז. אם נער כלשהו רוצה להתחיל את המסע שלו ואין לו פוקימון, הוא יכול לבחור באחת מבין שלושה אפשרויות בחירה. פוקבו הוא אחד מהפוקימונים שאפשר לבחור. אני מגדלת את הפוקבואים כאן, ואז כשהם נראים לי כשירים וגדולים מספיק, אני שולחת אותם למעבדות שונות ברחבי המחוז."
אדם התבונן במארק שהדביק את ראשו לזכוכית הסדוקה, ובהה בפוקבואים. הוא לא יכול היה להעלות על דעתו מצב שבו היה קורה לו משהו, והלילה כמעט קרה הגרוע ביותר. "אני חושב שכדאי שתלך לישון," אמר אדם למארק. "כבר מאוחר, והעיניים שלך אדומות מרוב עייפות."
מארק הקשיב לאדם, ופתח את שק השינה המגולגל שלו על הרצפה. תוך מספר דקות הוא נרדם.
"הוא ילד חמוד, אבל צעיר מאוד. איך נפגשתם?" אמר ג'יל.
"הוא עקב אחריי במשך מספר ימים עד שהוא הצליח להדביק אותי. לא תכננתי את זה, אבל אני גם לא מצטער על זה." הוא הודה בלחש. הוא המשיך לספר לה במשך מספר דקות על המסע הקצר שהם עברו ביחד, על הפוקימונים שתפס ועל קרב המכון בכפר רומורה. היא הקשיבה לו בתצומת לב רבה, שאלה שאלות וצחקה איתו.
"אני חושבת שכדאי שגם אתה תלך לישון. מחר אני אלווה אתכם עד סוף היער. זה לא רחוק מפה, אולי חצי שעה הליכה ואנחנו נגיע לעיר פסטורניה."
העייפות אכן השטלתה על אדם, וגם הוא הוציא מתיקו את שק השינה, ופרס אותו על הרצפה. הוא נכנס לתוכו, וזורואה הקטן נדחס אחריו. הוא נרדם תוך דקה אחת.
"אדם תתעורר," הוא שמע לפתע את קולה הנעים של ג'יל מעיר אותו. אור השמש הבוקרית הכה בפניו. גופו היה נוקשה וכואב מהשינה על רצפת העץ, אך זה בהחלט היה עדיף מלישון על אבנים בחוץ.
מארק הקטן כבר היה ער, ואכל טוסט שהכינה לו ג'יל.
"קדימה, אני רוצה שתוך חמש דקות נצא כבר." היא הודיעה לו תוך שהיא מכינה טוסטים נוספים.
אדם קם ואכל במהירות את האוכל שהכינה ג'יל. הם ארזו את חפציהם, ויצאו מהביקתה. האוויר היה נעים וצונן, והרבה פחות הזכיר את האוויר הדחוס שהיה בימים האחרונים. "נראה לי שסוף סוף מגיע הסתיו," אמרה ג'יל.
הם יצאו בהליכה מהירה לכיוון צפון. ההליכה הייתה הרבה יותר נעימה וקלה אחרי השינה הטובה, והבטחון שהביאה איתה ג'יל היה שינוי מרענן. תוך זמן קצר ראה אדם את העיר פסטורינה. הם הגיעו לקצה היער, ואדם נהנה לראות שוב את השמיים הכחולים. הוא התגעגע מאוד לנוף המודרני של העיר.
"יש בעיר מרכז פוקימונים שבו תוכלו לישון בחינם כמה ימים שתרצו. יש גם מכון פוקימונים שאני בטוחה שתצליח לעבור," היא אמרה לו וקרצה בשובבות. היא פישפשה בכיסה מספר שניות, ושלפה ממנו פוקדור אדום וחדש. "אני רוצה שתיקח את זה. אני בטוחה שהוא יעזור לך."
"מה זה?" שאל אותה אדם.
"זה פוקאבו. הוא יעזור לך מאוד במכון הבא. אחרי אתמול החלטתי שאתה ראוי לו. זה פוקאבו משובח ביותר, מהגדולים והחזקים שאני מגדלת."
"את בטוחה? אני... אני לא יודע איך להודות לך." הוא גימגם.
ג'יל חייכה. "הדרך הטובה ביותר שתמשיך להודות לי זה שתמשיך במסע שלך עד הסוף. אני רוצה לראות אותך בליגת הפוקימונים במקום הראשון, זה ברור?" היא חיבקה אותו ואת מארק, ונופפה להם כשהיא נכנסת חזרה אל תוך היער.

המשך יבוא...
[SIZE=3]-------------------------------[/SIZE]
[SIZE=3][/SIZE]
[SIZE=3]עודכן מדריך הדמויות[/SIZE]

וואו אתה כותב מדהים! אמשיך לעקוב!

תגיד כבר אמרתי לך שאתה כותב מדהים?

יש טעות בפרק:
[quote]
"הפוקימון שהוצאת נגד צוות אוראון ביער הוא ההתפתחות השנייה שלהם, לא?" הוא שאל אותה בסקרנות.

[/quote]

זה ההתפתחות השלישית מה שבתמונה...

תודה רבה לשניכם!

NiGhtShiFt, חשבתי על מה שאמרת. במהלך כתיבת הפרק התלבטתי אם לכתוב התפתחות שנייה או התפתחות שלישית, ובסוף בחרתי לכתוב התפתחות שנייה (כי זו הפעם השנייה שהפוקימון מתפתח). בכל אופן, אולי כדי למנוע לחלוטין בילבול כדאי לכתוב התפתחות שלישית.

סיפור מעולה ^^
מחכה בקוצר רוח לפרק הבא

זה התפתחות שלישית ביצה>צארמנדר>צארמיליון>צאריזרד.
(צארמנדר זה סתם דוגמא :p)

[CENTER][B][U][SIZE=4]פרק 6 - הצעה[/SIZE][/U][/B][/CENTER]


"[URL="http://veekun.com:81/dex/media/black-white/498.png"]פוקאבו[/URL], תשתמש בגחלת!" קרא אדם לפוקימון חזרזיר האש הקטן שלו.
פוקאבו פתח את פיו, וגחלי אש קטנים טסו מתוך גרונו ופגעו בפוקימון האבן שמולו. פוקימון האבן ספג את המתקפה ועמד איתן מול האש החזקה של פוקאבו.
לפוקימון של יריבו קראו [URL="http://veekun.com:81/dex/media/black-white/524.png"]דנגורו[/URL], והוא היה דמוי אבן קטנה, שבמרכז גופו חור צהוב ששימש ככל הנראה כעין.
יריבו הצעיר של אדם עמד היה מרוצה מהעמידות של דנגורו כלפי מתקפות אש. "אתה לא יודע שפוקימוני אבן בקושי מושפעים ממתקפות אש?" שאל אותו בליגלוג. חיוכו היה ערמומי, ושיערו היה ארוך כל כך, שניתן היה לחשוב שהוא בת. "תשתמש במתקפת הטחת בוץ!" הוא קרא לפוקימון האבן שלו.
דנגורו פלט מהחור הצהוב שבמרכז גופו כדור בוצי וגדול שפגע בפוקאבו והעיף אותו לאחור. הבוץ היה דביק ומגעיל, והקשה על ראייתו והליכתו של חזרזיר האש.
"פוקאבו, תתעלם מהקושי הזה, ותשתמש מהר במתקפת הפלה!" פקד אדם.
פוקאבו ציית באופן מיידי, רץ במהירות מפתיעה לכיוונו של פוקימון האבן ונתן זינוק אדיר. הוא ריסק את יריבו תחתיו. פוקאבו לא נח לרגע, וניצל ההלם של הפוקימון היריב.
"פוקאבו, תשתמש בדחיפה!"
פוקאבו תפס מרחק של מספר מטרים מדנגורו, ואז רץ במהירות שוב כלפי יריבו. המכה שהביא הפעם כלפי יריבו הדפה אותו למרחק רב מאוד, והוא התגלגל על הרצפה בכאב.
"דנגורו, תעמוד!" קרא המאמן היריב. "תשתמש בחבטת ראש!" דאנגורו התקשה לעמוד, והאבנים הקטנות שהיו מחוברות לאבן הכחולה המרכזית ששימשה כגוף שלו, רעדו מתשישות.
אדם הביט בדנגורו והבין שהוא לא מסוגל לזוז יותר, ובטח שלא לתקוף. "תוותר," אמר אדם ליריב שלו. "הפוקימון שלך תשוש מאוד."
"אל תגיד לי מתי הפוקימון שלי תשוש!" קרא הנער הבלונדיני, וקמטים קטנים של זעם הופיעו בעיניו. "דנגורו, תתקוף בדחיפה!"
שוב פוקימון האבן לא זז.
"פוקאבו, חזור לפוקדור שלך." החליט אדם לסיים את הקרב בעצמו, והחזיר את הפוקימון שלו לתוך הפוקדור.
היריב שלו זעם, ופניו התכווצו למה שנראה כמו מלפפון חמוץ. הוא הרים את הפוקדור שלו, והחזיר את דנגורו לתוכו. "מה שתגיד..." הוא אמר בחטף, והסתובב חזרה אל המבנה הגדול של מרכז הפוקימונים.
אדם ומארק שהו בעיר פסטורניה כבר יותר משבוע, על מנת שאדם יוכל לאמן את הפוקימונים שלו לפני שהוא נכנס למכון השני. בינתיים הם שהו במרכז הפוקימונים, שם קיבלו מהאחות האחראית מיטה לכל אחד מהם, ארוחות בוקר וערב, וכמובן דאגה לבריאותם וחוזקם של הפוקימונים שלו. הדבר הטוב ביותר מבחינתו של אדם, זה שהכל היה בחינם לגמרי.
"עשית מעשה אצילי מאוד. סיימת את הקרב למרות שהיית יכול להמשיך אותו ולהשפיל את יריבך. לא הרבה אנשים עושים מחוות כאלה בימנו." אישה צעירה אמרה לו. היה לה שיער בלונדיני גולש שהגיע עד לאמצע גבה, מבנה גוף דקיק, פנים חלקות ומאורכות, ושמלה קצרה ביותר שלא הותירה הרבה מקום לדימיון. את כל מטר השמונים הארוך והמדהים הזה נשאו זוג נעלי עקב באורך שאדם לא העיז לחלום עליו.
"ת... תודה," גימגם אדם בטימטום.
"אתה אדם מקווין?" היא שאלה אותו, והוא הרגיש שעיניה הכחולות חודרות לתוכו, ומרסקות כל עצם בגוף שלו. "לי קוראים לארה סטון." היא הציגה את עצמה.
"כן, אבל איך ידעת את השם שלי?" הוא שאל אותה, תוך כדי סידור שיערו.
"שמעתי עליך מג'יל סנדר. היא אמרה שהיא פגשה נער באמצע היער שמסתובב יחד עם זורואה, ושהיא נתנה לו פוקאבו." היא התבוננה בפוקימון השועל השחור שהיה צמוד לרגלו של אדם. "לא להרבה מאמנים יש זורואה, הוא פוקימון נדיר מאוד. אז מיד הבנתי שזה אתה. לא אמור להיות איתך עוד ילד קטן ובלונדיני שמסתובב איתך?" היא התכוונה למארק, הוא הבין.
אדם נזכר בג'יל סנדר, במגדלת הפוקבואים שפגש באמצע היער, ושהיא במיקרה גם אחת מהאליט פור. "כן, הוא נמצא בתוך מרכז הפוקימונים, קצת נמאס לו לראות אותי נלחם כל היום. מאיפה את מכירה את ג'יל?" הוא שאל אותה.
"הכרתי אותה לפני שהיא הפכה להיות אחת מהמאמנות הכי חזקות במחוז. היינו יריבות מאוד צמודות זו לזו כשעוד היינו במסע פוקימונים, והיא ניצחה אותי לפני חמש שנים כשנלחמנו בליגת הפוקימונים. היא הגיעה מקום ראשון, ואני הגעתי מקום שני. מאז אנחנו החברות הכי טובות." היא סיפרה לו. "כבר נלחמת במכון של העיר?"
"עוד לא. החלטתי שאני צריך לאמן את הפוקימונים שלי לפני שאני נכנס למכון. אז לקחתי הפסקה של כמה ימים כדי להלחם במאמנים מהאיזור."
"החלטה נבונה מאוד. אדוארד, המאמן של המכון, הוא אחד המאמנים החזקים בעיר. אבל אל תדאג, הוא גם מאוד וותרן למאמנים מתחילים."
"אני לא צריך שיוותרו לי," פסק אדם.
לארה גיחכה. "ג'יל הזכירה את האומץ שלך לטובה. אני רואה שהיא לא טעתה."
הערב התחיל לרדת, ורוח סתווית החלה לנשוב. אדם שם לב שהימים הולכים ומתקצרים, ושהרבה פחות חם ולח בחוץ. ללא ספק – זה היה הסוף של הקיץ ותחילת הסתיו.
"ממש קר," אמרה לארה, וחיבקה את עצמה תוך כדי שיפשוף זרועותיה זו בזו. "בוא ניכנס למרכז הפוקימונים. יש משהו שאני צריכה לדבר איתך ועם מארק עליו." היא אמרה לו, ואדם הסתקרן מאוד.
מה כבר יכול להיות לה להגיד לו?
הם נכנסו לתוך מרכז הפוקימונים, שהיה מואר באור פלואורסצנט חזק ולבן. מארק ישב באחד השולחנות, והתעסק במחשב הנייד שלו. הוא הקליד עליו במהירות עצומה, בלי להרים את הראש ולו לשנייה אחת. אדם ולארה התיישבו לידו, ורק כשהבחין בדמותה של לארה הוא הרים את ראשו, מנותק לחלוטין מכל דבר אחר שקורה בעולם.
"המ..." גימגם מארק. "היי..." הוא אמר בחשדנות תוך הרמת גבה.
"היי, אתה בטח מארק. עכשיו ששניכם כאן אני יכולה להגיד את מה שבאתי להגיד," היא אמרה בלי להמתין שמארק יצא מההלם. "אתם בטח מודעים למצב הלא טוב שקורה באיזור היער לאחרונה. הרבה מאוד חיילים של מצוות אוראון נמצאים שם, ולא בדיוק ברור לנו מה הם מחפשים. זה מצב מסוכן מאוד, כי עם הכמות חיילים שיש ביער כרגע, יש להם אפשרות להשטלת על הכפר רומורה בכל רגע."
הכפר רומורה הוא הכפר שבו זכה אדם בתג המכון הראשון שלו. הוא נמצא בלב היער, והוא מכיל בתוכו מעט מאוד אנשים, וככל הנראה גם מעט מאוד מאמנים שיוכלו להתנגד לצוות אוראון.
"למה שהם ירצו להשטלת על הכפר רומורה? זה כפר מבודד מאוד ובלתי מזיק!" התרגז מארק, ותרק את המחשב הנייד שלו בחבטה.
"אנחנו יכולים רק לשער השערות," הודתה לארה ועיניה נצצו בעצב. "אנחנו חושבים שהם מחפשים משהו ביער. ואם הם יחליטו לחפש אותו גם בתוך הכפר, זה יכול להיות הסוף של הכפר הזה." היא אמרה בכבדות, ואדם הרגיש איך ליבו צונח בכאב. "אני יודעת שזה מוזר שאני משתפת אותך בכל זה, אבל אנחנו אובדי עצות."
אדם תהה מי זה 'אנחנו', אבל לא שיתף את לארה בתהייתו.
"העיר הזאת לא גדולה במיוחד, ואין בה הרבה מאמני פוקימון חזקים ומנוסים. רק אני ואדוארד, מאמן המכון של העיר, מספיק חזקים כדי לעזור להשיב מלחמה מול צוות אוראון. התייעצתי עם ג'יל מה לעשות בנוגע לזה. היא לא יכולה לבוא לעזור בעצמה, כי היא חייבת להישאר ביער ליתר ביטחון, במקרה וצוות אוראון יחליטו לפלוש לכפר רומורה. ג'יל המליצה עליך שתעזור לנו," היא פנתה לאדם, ועיניה חדרו לתוכו שוב.
אדם שקל בתדהמה את מה שלארה אמרה לו. "אני בעצמי לא מאמן מנוסה מספיק... אני מצטער, אבל אני לא יכול לעזור לך יותר מכל מאמן מתחיל אחר."
"אתה מסרב לי מהר מדי," זיק קטן של אכזבה נשמע בקולה. "אתה חייב לסמוך עליי. בבקשה! יש לנו תוכנית מגובשת נגד צוות אוראון. רק תגיד לי שאתה מסכים לעזור, ואני אשתף אותך במה שאנחנו מתכננים."
אדם נזכר שזוג האנשים מצוות אוראון אותם פגש ביער. הוא נזכר איך הם רדפו אחריו, כמה מאיימים הם היו, וכמה הפוקימון שלהם היה חזק וגדול יותר מכל פוקימון אחר שיש לאדם. הוא לא חשב שהוא מסוגל להתמודד מול איש מצוות אוראון. אבל לארה, מאמנת פוקימונים ותיקה וחזקה, יושבת מולו ומתחננת שיעזור לה מול צוות אוראון. הדבר נראה לו תמוה ביותר.
אדם החליט. "בסדר," אמר לה. "אני מוכן לעזור. מה צריך לעשות?"
"תודה רבה לך!" היא קראה בשמחה, והחזיקה בשתי ידיו בהתרגשות. מגע ידה היה חם ונעים.
"גם אני רוצה לעזור!" הודיע מארק, כשחיוך מרוח על פניו.
לארה הביטה בילד הבלונדיני בעיניים מבקשות סליחה. "מצטערת," היא אמרה לו. "אני יודעת שאתה מאוד רוצה לעזור מארק, אבל אתה צעיר מדי וחסר ניסיון. אתה חייב להישאר במקום בטוח בזמן שאנחנו נצא. בסדר?" היא פנתה אליו בקול סלחני.
מארק נראה מאוכזב, ועיניו נפלו בצער. הוא ידע שמארק רוצה מאוד להרגיש שהוא עושה משהו מועיל, אבל אדם בהחלט הסכים עם לארה – מארק היה צעיר מדי, ועם הפוקימון שלו יוטרי הוא לא יוכל לעשות יותר מדי נגד צוות אוראון. למען בטחונו האישי, עדיף שהוא יישאר במרכז הפוקימונים.
"לפני יומיים הצלחנו לגלות על מעבדה סודית של צוות אוראון מתחת לאדמה." אמרה לארה בלחש, תוך כדי שהיא מביטה סביבה, לראות שאיש לא מקשיב. אבל הם היו היחידים שישבו בשולחנות. כל שאר האנשים היו רחוקים מהם, ולא היה סיכוי שישמעו משהו.
"לפי הדיווחים, הם מייצרים במעבדה הזאת אנרגיה למטרות שלא ברורות לנו. מה שכן ברור לנו," היא אמרה בדרמטיות, "זה שאנחנו חייבים לגרום להם להפסיק לייצר אנרגיה. כל מה שאנחנו צריכים לעשות זה לפלוש למעבדה הסודית שלהם, ולהרוס את מקורות האנרגיה שלהם."
"זה לא יהיה מסוכן לפלוש למעבדה שמכילה עשרות אנשים מצוות אוראון?" הוא שאל.
"זה יהיה מאוד מסוכן. אבל בשביל זה אני פה, ובשביל זה גם מאמן המכון של העיר, אדוארד, יבוא איתנו – אנחנו נילחם בהם, בזמן שאתה תימצא את מקור ייצור האנרגיה, ותהרוס אותו."
הרעיון ננשמע לאדם לא קל. "מתי אנחנו יוצאים?" שאל אותה.
"מחר בלילה אנחנו מוציאים את התוכנית לפועל. אני רוצה שכבר היום תלך למכון הפוקימונים, ותנסה לזכות בתג המכון. ככה גם תוכל להכיר את אדוארד, מי שיעשה איתנו את המבצע הקטן שלנו."
אדם ולארה נפרדו בחיבוק. גם מארק חיבק אותה, על אף שנראה כועס במשך כל שאר השיחה. לארה יצאה ממרכז הפוקימונים בנפנוף יד ואמרה: "תזכור שאדוארד הוא מאמן מכון חרק. פוקימון אש כמו פוקאבו יהיה מעולה נגדו."
אדם ומארק יצאו יחד איתה, ופנו בכיוון הנגדי – לכיוון המכון השני שבו ינסה להשיג את התג.

[B]המשך יבוא...[/B]

עוד פרק מעולה ^^
אבל למה אתה משתמש רק בפוקימונים מהדור החמישי ם:?

כבר אין לי מה להגיד...
פרק מעולה!

[quote=the flupy like bananas;862407]עוד פרק מעולה ^^
אבל למה אתה משתמש רק בפוקימונים מהדור החמישי ם:?[/quote]
כי הוא לא חרוש, הכל בו עדיין חדש מאוד, וזה מעולה מבחינתי. וגם אני ממש אוהב את הדור הזה, הוא הכי טוב מבין כל החמש לדעתי, וגם יש בו מספיק פוקימונים שיכולים לכסות סיפור שלם.
ותודה (: