סיפור חדש, תציעו שמות

כאן יהיה מידע ואוגדן פרקים, כואב לי הראש ולכן אערוך ביום אחר.
שמות לסיפור ייתקבלו בברכה.
הרבה זמן רציתי לכתוב סיפור בסגנון (לא בגלל הכלא אתם תבינו בהמשך)
אני מבקש שמות שלא קשורים לכלא, יש לי כמה רעיונות ואשמח אם תוסיפו.
תגידו בבקשה מה דעתכם על צורת הכתיבה ועל אורך הפרק.

ואני כותב מהאייפוד אז אני מתנצל מראש אם יש מילה לא קשורה, התיקון שגיאות המפגר לא תמיד עוזר לי

[b][size="4"]פרק 1- קטטה בכלא[/size][/b]
''ארררג! אני שונא את הכלא!'' נאנקתי ובעטתי במיטתי, אם אפשר לקרוא לזה 'מיטה'. זה פשוט קרש עם כרית ושמיכה שתקוע בקיר המאובק. ''תרגע, הכל בסדר מאן'' אמר שותפי לחדר בקולו הנינוח, כאילו עישן סמים לפני רגע, למרות שההשערה הזאת אפשרית. ''תשתוק'' הבטתי עליו בעצבנות ולא יכולתי שלא לגחך. סטון ווילאן היה בחור שרירי, הוא נכנס לכלא עקב כך ש''בטעות'' רצח שני אנשים עם אקדח. הוא בחור כהה עור, בעל שיער שחור ועיניים אפורות שנראות חזקות כמו סלע, ואכזריות כמו גיליוטינה. הוא היה שרוי בתנועת מדיטציה עמוקה, עינייו עצומות, והוא יושב על השרפרף שבצד החדר, באותו שלב רציתי להכניס אגרוף לאיש הזה. לעומתו, אני נכנסתי לכלא בטעות, אבל לא טעות שלי! הופללתי! אני- ג'ייק פאנג נפל לקורבן, והאיש שהתעסק איתי בחר בטרייסר הלא נכון. ''כשאני אצא מכאן, אני אברח מהארץ, ארצח עוד כמה אנשים ואאמץ זהות בדויה'' סטון אמר לעצמו, כנראה שהוא באמת עישן משהו קודם. ''כשאני אצא מכאן'' עניתי לו ''אני אנקום ב'מלאך האפל', או איך שהתולעת הזה לא מכנה את עצמו, אני-''. ''הוא מכנה את עצמו 'השד האפל', וחוץ מזה אתה בכלל לא תוכל'' סטון ווילאן קטע אותי ''אתה קיבלת מספיק מאסרי עולם בשביל לצאת מכאן רק כשתעבור את גיל המאתיים, אתה רק בן תשע עשרה...'' גיחכתי בלב, 'רק בן תשע עשרה'? אתה בן עשרים ואחד, ואתה אומר לי 'רק'?

למחרת, התעוררתי לקול רוכסן נסגר, סטון בדיוק סיים להיאבק במזוודה שלו, זה היה יום לפני השחרור שלו, והוא החליט לסיים עם הסידורים. ''אז מה, טרייסר?'' הוא הבחין שהתעוררתי ובידר את שערי החום כאילו אני ילד קטן, נתתי לו אגרוף ונפלתי מהמיטה, אבל לפחות זה יצר לסטון פנס כחול בעין הימנית. ''אני אתגעגע אליך ולשטויות הפארקור, טרייסר'' הוא אמר, יכולתי להרגיש שהוא רציני. טרייסר הוא אדם שמתעסק בפארקור, פארקור היא האומנות לעבור כל מכשול, אבל אף פעם לא לעצור- 'ריצה חופשית' שאינה מעודנת. בכל אופן, אם אתם לא יודעים מה זה פארקור אין לכם מה לחפש בסיפור הזה. השיחה הסתיימה כשהוא הלך לשירותים, ואני חמקתי לחדר האוכל ביחד עם כל האסירים מאולם 'a', שם כל האסירים הגרועים ביותר נמצאים, בין אם הם בצינוק לבד ובין אם הם חולקים חדר עם מישהו, כמוני. אני מודה שקצת קינאתי שסטון סיים לרצות את 6 שנות המעצר, למרות שאת חלקם ריצה בבית מעצר לקטינים, עד גיל שבע עשרה. אני נכנסתי לכלא חצי שנה לפני יום השחרור של סטון, והייתי אמור להשאר גם עשרות שנים אחריו. ישבתי בשולחן שתפסתי, ושמעתי קול נקישות רגליים מתקרב אליי, הרבה נקישות, כנופייה. 'המקסיקנים' היא הגדרה ראויה אליה, שכן היא מורכבת ממקסיקנים, אחת מהכנופיות החזקות יותר בכלא. אני לא שייך לכנופיה. והחיים בכלא קשים לבד, אבל אני לא רוצה בחברה. ''תראו, תראו- מה יש לנו כאן?'' שמעתי מבטא מקסיקני מוכר, הרמתי את הראש וראיתי את מנהיג הכנופיה. לא הספקתי להגיד דבר וכבר הוא הכה, נתן אגרוף עוצמתי לפה שלי, התגלגלתי אחורה בכאב מהכיסא, שנפל מההדף של האגרוף. דם זלג על הרצפה, שיננתי בראשי מהלכים, יכולתי לגבור עליו, אפילו בקלות. ניגבתי עם שרוולי את הדם שבפי, ממבט שסרק את האזור לא היה נראה כי הסוהרים שמים לב לקטטה. ''אף אחד לא נותן לי אגרוף בלסת'' מלמלתי, מדחיק את הכאב וסורק את המקסיקני בעצבנות. סטון לא היה בסביבה, ידעתי שהוא היה מפריד את הקטטה, או מצטרף אליה. הרגשתי את הדם עולה לראשי, ידעתי שפרצופי מאדים ושעיניי הכחולות נוצצות, או לפחות שאישוניי גדלו, לפחות מהתיאורים של סטון ווילאן, שותפי לחדר. ביצעתי מהלך שנקרא בשפת הפארקור 'ספיד'- רצתי אל עבר האובייקט (המקסיקני מילא את תפקיד האובייקט), זינקתי עליו, הנחתי יד אחת על הכתף שלו וקפצתי מעליו. במקום לדחוף את עצמי עם היד דאגתי לקפוץ יותר גבוה, ובעטתי בראשו. הסתובבתי באוויר ונחתתי על השולחן במבט מנצח, המקסיקנים הביטו בי המומים. ראיתי דם משפריץ ושן מתנתקת מפיו של מנהיג הכנופיה, כאילו בהילוך איטי. הוא הסתובב והביט בי במבט של 'זה היה רק חימום, עכשיו הלך עליך'.

'אתה מדבר אליי?' חשבתי לעצמי, רצתי וזינקתי לאוויר, עושה סלטה קדמית ונוחת מולו. פזלתי וגיליתי שהאף שלי מדמם, אבל זה לא היה לי איכפת, התכוונתי לגמור עם האיש הזה אחת ולתמיד. הוא הביט לכיווני במבט משונה, כאילו מחפש איזו עצם בגופי לשבור. בנהמה אכזרית ומבהילה הוא הסתער, ידו מקובצת לאגרוף. התכופפתי והתחמקתי, ידו שפשפה את שיערי, בעוצמה שאם שיער לא היה 'מת' הוא היה מדמם שבועות. לפני שהספקתי לחשוב על עוד מהלך, הוא נגח בראשי, אוחז בצווארי עם שתי ידייו וחונק אותי תוך כדי הנגיחה. לפחות הייתי מספיק חכם וניסיתי לעשות סלטה כדי לבעוט בפניו, אבל מסתבר שפגעתי באזור יותר רגיש והוא עזב אותי, מביט בי המום, כורע על ארבע ומקיא, שילוב מעוות של קיא עם דם. ''הכל מותר בקטטות ובקרבות, מותק'' אמרתי ואז צחקתי בצחוק קולני, אפילו לא הייתי צריך להשתמש בסכין שאילתרתי ממברשת שיניים לפני כחודש. סוהרים התקרבו, לפי חומרת הבלגן ידעתי שיאשימו אותי. השולחן היה הפוך, הכיסא מרוסק תחתיו, החלקים המתכתיים עקומים והחלקים מפלסטיק שבורים לחתיכות גדולות. לידי הייתה קבוצת אנשים מבוהלים ואיש חבול מקיא את נשמתו לרגליי, את מי אתם הייתם מאשימים? ברור שאותי! למרות התחנונים הסוהרים היו משוכנעים שאני אשם, המילים האחרונות ששמעתי מהם היו ''ג'ייק פאנג- לצינוק, שבועיים בידוד!''

שניים מהם הובילו אותי לצינוק, קשור באזיקון מפלסטיק, כנראה התקציב של הבית כלא לא היה גדול בזמן ששהיתי שם. בדרך לצינוק ראיתי את סטון, בחיוך גדול על השפתיים יוצא מהחדר כמו תמיד אחרי שהוא עושה 'מספר שתיים', כשהוא ראה אותי ואת הסוהרים המבט נהפך לחשדני ולמהורהר. ''ג'ייק? מה קרה? אתה לצינוק?!'' הוא שאל, לא הספקתי לענות אז רק קרצתי אליו, נזכרתי במקסיקני המקיא שהשארתי בחדר האוכל, מזכרת ממני- לסוהרים, לכלא, ולסטון. ואז, מצאתי את עצמי יושב בצינוק- שנראה כמו חדר רגיל בכלא, חוץ מהעובדה שאין בו חפצים, חוץ מאסלה באמצע החדר, כיור עם מים מזוהמים ומזרן מעופש. מצאתי את עצמי יושב כמה שעות, בוהה בנשק שהיה בגרב שלי, אותה סכין ממברשת שיניים, ואז- נרדמתי על המזרן המאובק כשבידי הסכין החד, בידיעה שהובסתי ואני הולך לשהות בחדר הזה שבועיים בלי לצאת ממנו, ואולי להשאר בו גם אחרי תקופת הבידוד.

בהחלט אני יכול להעיד שהתרשמתי. הסיפור שלך כתוב טוב ואיכותי, אני מצפה שתמשיך אותו, לא כמו כל שאר הפעמים בהם הפסקת.

אם יהיו קוראים (=
יש הצעות לשיפור או הצעות לשם?
ותודה D=

בינתיים אני רק ממליץ לך לעות את מבנה הפרק נוח יותר לקריאה. זה נראה כמו גוש אחד ממסורבל, ולכמה פה לא יהיה כוח לקרוא את הסיפור בצורה כזאת. תעשה פסקאות עם מרווחים של שורה בניהם.
דבר שני, בקשר לשם... אולי יתאים לך השם "פארקור בכלא" או משהו דומה. סתם מעלה רעיון.

הסיפור לא מתרחש בכלא, הוא יצא משם בקרוב.
ואני כותב מהאייפוד, אצלי זה נראה כמו 4 פסקאות
כך שאני לא יכול לסדר את זה בלי לראות איך זה ממחשב..

אז אתה היחיד שיכול לתת לזה שם.
אני ממליץ לך לעשות ככה: תכתוב כמה פרקים, לאחר מכן תחליט על שם מתאים.
מה אתה אומר?

כע גם אני חשבתי לעשות ככה
ניסיתי לחלק לפסקאות, ככה התכוונת?
מה דעתך על אורך הפרק?

יאלה עוד לקרוא! חח

יותר נוח עכשיו. הפרק מספיק ארוך כדי שלא יימאס לקרוא אותו.

תודה רבה, עשית לי מצב רוח טוב

עוד?

פרק הבא אני אשתדל לכתוב מחר ולפרסם מחר/מחרתיים, אם לא אז יהיה בשבוע הבא

הכתיבה שלך ממש ממש טובה.
והפרק הראשון היה בהחלט מעולה.
אני מאמין שאקרא גם את הפרקים הבאים (:

תודה
חחח עוד לא קיבלתי הערה לשיפור (קיבלתי על הפרדת פסקאות אבל זה כבר מראה וזה לא מה שאני מתכוון)

הסיפור נראה יפה, והכתיבה טובה.
אני בעיקר התבלבלתי בגלל שלא הצלחתי להבין מי אלו הדמויות ומה השמות שלהם.

כתבתי רק שתי דמויות
סטון ווילאן (סתם השם עלה לי לראש) שהיה השותף של המספר לחדר בכלא
וג'ייק פאנג שהוא המספר
על השאר לא פירטתי, כי הם לא ממש חשובים כרגע

עכשיו קראתי אותו טוב טוב והוא מצוין. באמת לא היה לי כוח לקרוא אותו לפני שחילקת לפסקאות.

תודה D=

חחח אני רואה שהנושא של "כלא" נכנס חזק לפורום ספרות ..

מאוד אהבתי איתי ,אתה כותב מדהים והתחברתי לפרק ולדמות .
יאללה פרק 2!

תודה
וזה לא סיפור על כלא.. זה היה כדי לחבר אל הדמות ה"רעה" כביכול.. נראלי Xd
בקרוב פרק הבא אני אשתדל לכתוב

[b][size="4"]פרק 2- עסקה[/size][/b]
ג'ייק פאנג מוסר דרישת שלום חמה' וציור של סמיילי נבזי נחרטו על הרצפה המעופשת של הצינוק המבודד בנשק ממברשת השיניים. שאגב- נשברה לי לאחר ציור הסמיילי הנבזי. ''ביי ביי בית כלא'' מלמלתי, סורק את החדר במבט חשדני, ידעתי על מצלמות האבטחה. זה היה יום לאחר שחרורו של סטון ווילאן, וכבר נמאס לי מהצינוק, יומיים או שלושה לאחר שנכנסתי אליו. הבטתי למעלה, אל פתח האוורור שככל הנראה עתיד להיות פתח המילוט שלי, בפינת החדר- לידו, הוצבה מצלמה מעופשת ושבורה, מכוסה ברוק ובשתן (ואם שואלים- זה לא קשור אליי), כבר טיפלתי בה, חששתי שישנן עוד מצלמות. ''גם אם יש'' אמרתי ''אני לא מתכוון לחקות שיגלו שטיפלתי במצלמה אחת''. בזינוק שראוי להשתוות לזינוק של חתולים, שברתי את המכסה של תעלת האוורור, לאחר חצי דקה כבר הצטופפתי למעלה, בתוכה. הברגים שריתקו את המכסה לתעלת האוורור היו עקומים לגמרי, ושקע במתכת של המכסה סימן את האגרוף שלי בבירור. זחלתי, אני חושב בערך חצי שעה, עד ששמעתי את האזעקה של בית הכלא, גילו שברחתי, הייתי פזיז כשבחרתי לצאת שעה לפני ארוחת הבוקר. ''מה לעזאזל!?'' מלמלתי כשראיתי פרצוף מוכר לפניי, פרצוף מעוך ומכוער. ''את העסק איתך אגמור ביום אחר'' המקסיקני, מנהיג הכנופיה החבול והפצוע אמר. ''חקיין, לפחות גילו אותך ולא אותי'' גיחכתי, והסתובבתי. מאחוריי שמעתי קול שבירה מהדהד, וקול של סוהר אומר ''מה? אתה ברחת? אתה *יודע אולי איפה מר ג'ייק פאנג..?''. יכולתי להרגיש בנימה המרושעת במשפט שאמר, מה שרק גרם לי להאיץ ולזחול מהר יותר. ''לא!'' נשברתי כשראיתי מולי כמה סוהרים זוחלים במערכת האוורור למולי. פתחתי את הפתח הקרוב בנגיחה (ניסיתי להשתמש בראש) וקפצתי למטה, אוחז בראשי המדמם ומקלל את הרגע שנגחתי במתכת הקשה.
סוהר אחד הבחין בי, סוהר בכיר בכלא. שמו היה ג'ון מארש, הוא היה המפקד הקשוח של הצבא, אבל בכלא. ''ג'ייק פאנג'' ג'ון שלף מקטרת מכיס חליפתו והחל לעשן ''אז ניסית לברוח? לא רעיון חכם''. החדר היה חשוך, אבל זיהיתי אותו- חדר האוכל. ג'ון הלך והדליק מנורה שזהרה באור קלוש במרכז החדר. על כיסא ישב שם, מעולף לגמרי, מנהיג הכנופיה המקסיקנית. הוא היה חבול בפניו, והיה ברור שעבר חקירה, הוא היה קשור לכיסא עם ידיו ורגליו בעזרת חבל עבה. ''הוא גילה לנו'' ג'ון חייך אליי ''ואתה הולך לגלות לי למה רצית לברוח''. ''לא כל כך קשה לדעת למה'' עניתי לו ישר, בלי לחשוב ''שכחתי שאתה כזה בול עץ... כנראה בגלל זה קשה לך להבין. יש לי שאלה שתמיד הציקה לי, איך זה להיות טיפש כמו נעל? אני לא מתכוון להגיד לך למה אני בורח''. ''הו, אתה כן'' ג'ון אמר בחשדנות, עינייו הצטמצמו מאוד בנסיון להבין אם לעגתי לו. *''אתה עומד להגיד לי למה ברחת'' הוא שלף סכין, באותו הרגע ראיתי שפניו של מנהיג הכנופיה מכוסים חתכים. ''שאני אחקור אותך?'' ג'ון שאל ''להוציא את פיסת המידע בכוח? זה מה שאתה רוצה, כנראה''. ''לא, אתה לא תוציא אותה'' אמרתי בביטחון ''כי את ג'ייק פאנג לא שוברים, וכי ג'ייק פאנג- לא יהיה כאן בשבילך''.
''אנטוניו לופז'' אמרתי את שמו של מנהיג הכנופיה המקסיקנית ''אם אפגוש בך שוב, אהרוג אותך''. ''אתה לא תעז!'' ג'ון צעק בזעם כשהבחין במה שהתכוונתי לעשות. ''צ'או מותק, אשלח לך מתנה ממני, אל תדאג'' רצתי, מלא בזעם אל עבר הקיר. במצבים רגילים הייתי נתקע בקיר, ושובר כמה עצמות. אבל במקרה הזה, פשוט בכוח על טבעי הקיר רוסק בבעיטה, והייתי מחוץ לכלא, בחצר. צליל חתך את האוויר, חתך בעומק של שני סנטימטרים הופיע בלחי השמאלית שלי. מולי נחתה הסכין של ג'ון מארש בקול רשרוש, ננעצת בעשב של חצר בית הכלא. סובבתי את ראשי באיטיות, הדם עלה לראשי. מאחוריי, ג'ון הביט בי דרך החור בקיר במבט מלא גאווה וחיוך מרושע תקוע בפרצופו. המבט שלו הפך למבוהל, הוא הושיט את ידו לכיוון חגורתו, לכיוון האקדח שלו. ''לא הייתי עושה זאת במקומך'' אמרתי, הרגשתי כאילו גופי עולה באש, כאילו אני מסוגל לעשות כל דבר, ושום דבר לא יכול לעצור אותי, אפילו לא המוות בכבודו ובעצמו. הרמתי את הסכין כמהופנט, וצעדתי לכיוון ג'ון מארש. ''מ... מה אתה עושה?'' הוא צעק מבוהל, כשהגעתי למרחק של מטרים ספורים ממנו. ידי האוחזת בסכין הונפה, והתקרבה לחזהו של הסוהר. אבל לפעמים, לא הכל הולך כפי שאתה מתכנן, בעיקר לא אם שמך ג'ייק פאנג. באותה שניה הייתי בטוח שהוא ירה בי, למרות שלא הרגשתי את הכאב שהייתי אמור לחוש מכדור האקדח. תרסיס פלפל! למוח שלי לקחו בדיוק שלוש שניות להבין מה היה הנשק שריסס אותי לפני שהתעלפתי.
התעוררתי בחדר חשוך, לפי השולחן שהיה לפניי הבנתי שזה משרד כלשהו. ישבתי על כסא מעץ, קשור באזיקים עם שתי ידיי מאחורי הגב. מולי, יכולתי להבחין שנעמד אדם כלשהו, דרך הצללית הכהה על השולחן החום. ''אז בסוף ברחת, אה?'' קולו המלגלג של ג'ון הדהד בחדר הסגור, הרמתי את ראשי המושפל לשולחן והבטתי בו. סימן דקירה עמוק נראה בידו, חייכתי, את המתנה שלי נתתי לו. הוא היה אדם מהסוג שלא הייתם רוצים לפגוש בו בסמטה אפלה, היה לו שיער שחור קצר ושמנוני, מגולח משני צידי הקרקפת שלו. היו לו שפם וזקנקן מטופחים למראה, גוון עורו היה בהיר. מיותר לציין שהוא היה שרירי כמו גורילה. לאחר כדקה של מבט ממושך בי, כאילו הוא מתלבט אם לדפוק את ראשי בקיר עד שאמות או לתלות אותי, הוא פצה את פיו. ''באמת חשבת שתצליח לברוח?'' הוא מלמל ''אבל הרשמת אותי ג'ייק פאנג, הצלחה גדולה למרות שלא נעזרת באף אחד''. לא הגבתי, אם יש דבר אחד שלמדתי בכלא זה סובלנות, ההצלחה שלי ביציאה מהשיחה חי הייתה תלויה ביכולת שלי לשתוק. הוא הניף את הסכין באיום, ושרט את הלחי הימנית שלי. שאגתי מכאב, הדם האדום שלי נטף מהסכין על השולחן, וכמובן שגם דלף מהלחי שלי. ''מוותר?'' הוא שאל. ''לעולם לא!'' עניתי, דפקתי את האזיקים בכיסא, אבל לא הצלחתי להשתחרר. ''הפעם דאגנו לאזיקים לאסיר הבעייתי ביותר בכלא'' חיוך התפשט על פניו, הוא היה כמה צעדים לפניי. ''אתה יודע מה? אני מכיר את המצב שלך, אתה מזכיר לי את... את עצמי'' עצם המחשבה שאני מזכיר לו את עצמו כבר העלתה לי גל של בחילה במעלה הגרון שלי, איכס! אבל לא דיברתי, הוא עוד לא אמר משהו לרעתי. הוא שתק לעוד כדקה או שתיים, מהרהר. המצח שלו התקווץ והתקמט כאשר חשב, רציתי יותר ויותר לגחך. אבל הוא פצה את פיו לפני שהעלתי את הסיכויים שלי להדקר שנית. ''אני אעשה איתך עסקה, ואעזור לך לצאת מכאן'' ג'ון אמר ''שמעתי על הסיפור עם השד האפל''. מה? הייתי בהלם מוחלט, סוהר טיפש כמו נעל חושב שאני מזכיר לו אותו, ואז רוצה אפילו לעשות איתי עסקה?
''אני מכיר את השד האפל, למעשה הוא האחראי לזה'' הוא הראה לי צלקת שנובעת מחתך של מסור חשמלי בזרוע שלו. ''אאוץ'... לא ידעתי...'' היו המילים היחידות שבקעו מפי ההמום. ''זה בסדר'' הוא המשיך ''האמת שאני מכיר את השיטה שלו, וגם אני הייתי אסיר כאן''. רגע! מה? הסוהר הכי מפחיד בכלא היה פעם אסיר?! גיחכתי, לא הייתי בטוח אם התעלם ממני או שפשוט לא שם לב. ''על כן, החלטתי לעזור לך לצאת מכאן, אם רק תהרוג את השד האפל בשבילי'' הוא סיים את הצעת העסקה. ''לא יכולתי לבקש עסקה יותר טובה, מסכים''. הוא שחרר אותי מהאזיקים, וישר תפסתי בדשי חולצתו בעוצמה. משכתי אותו לכיווני, ואז שחררתי יד אחת ונתתי לו אגרוף בפרצוף, מהצד. ''אתה משהו מיוחד, ג'ייק פאנג'' הוא אמר ולחץ את ידי הימנית. אחרי חצי שעה כבר הייתי במסוק, בדרך לניו יורק.

פרק מותח, כתוב בצורה טובה אך מסורבל. כדאי שתחלק את זה לפסקאות.

זה מחולק ל- 4 אם לא שמת לב..
הוא מסורבל בעלילה או במראה?

פרק ממש טוב!

הנה הצעות לשם-
החיים בכלא
הבריחה(אני משערת שהוא יברח עם לא אז לא חשוב חח)
הבריחה מהכלא

[quote=ita;1266850]זה מחולק ל- 4 אם לא שמת לב..
הוא מסורבל בעלילה או במראה?[/quote]

אבל זה מחובר, התכוונתי לרווח רציני...

מספיק אנטר לכל פסקה לדעתי

זה לא סיפור שעוסק בכלא, אבל תודה על השמות למרות שלא אעשה בהם שימוש

הפרק באמת מסורבל קצת ..
הוא נראה כמו פסקה אחת ענקית שקשה לקרוא.
אהבתי את הפרק מבחינת תוכן , רק כדאי שתסדר את המבנה

סיפור פשוט מדהים!!
כתיבה מעולה!!
רעיון לשם לסיפור: הנקמה

היה תענוג לקרוא. דניס אתה משתפר מסיפור לסיפור!
בכלל המצב בפורום מוכיח שיש סיבה להמשיך ולדחוף בפורום ספרות!

כל הכבוד חביבי!

הערות: המבנה של הסיפור התיש אותי! התאמצתי לשוב ולקרוא את זה!
גם העלילה עצמה מהווה משהו שקצת קשה לבלוע.