לי ליואב ולעומר-הזרוע העל טבעית

בשנות הארבעים,במלחמת העולם השנייה,היו שמועות על זה שהצבא האמריקאי אוסף אנשים עם כוחות על,ומגייס אותם לזרוע מיוחדת בצבע שנקראת הזרוע העל טבעית.זאת כמבון שמועה בלבד.


טופס הרשמה-
שם:
תמונה\תיאור:
אופי:גם טוב וגם רע
רקע:מה שבא לכם
כח:תתפרעו
גיל:13-18
רומאנס:כן\לא
הערות\אייס קפה?:

שלי-
שם:איקו
תמונה\תיאור:[IMG][IMG]http://www.interload.co.il/upload/9172069.jpg[/IMG][/IMG]
אופי:חכמה, חמת מזג, סבלנית, חברה טובה
רקע:י''ב
כח:שינוי צורה לאיזה חיה שארצה
גיל:13
רומאנס:כן
הערות\אייס קפה?:וניך עדיף


שם: ג'וני רוזוולט
תמונה\תיאור: שיערו שחור ועיניו כחולות.פניו יפות תואר,וגופו שרירי.עורו שזוף. הוא לובש חולצה לבנה מכופתרת ומעליה חליפה שחורה,ומשקפי שמש שחורות.
אופי: ג'וני הוא חכם וקשוח. הוא אתלטי מאוד,וציני.אומנם הוא ציני,אבל הוא נאמן מאוד לחבריו.הוא גם יחסית שחצן.
רקע:י"ב
כח:יוניוקינסיס-היכולת לעוות את המציאות.לא שולט בזה באופן מלא,בינתיים יש לו את הכוחות הבאים-
כוח פיזי גדול
עור משורין
זריזות על
גיל:18
רומאנס:כן
הערות\אייס קפה?:לא כדאי שתשני לשם אמריקאי? אנחנו במלחמת העולם השנייה,והאמריקאים היו אויבים עם היפנים...
__________________


טופס הרשמה-
שם: לוק קאסטלאן
תמונה\תיאור: ידיים ורגליים מחושלות, שיער בלונדיני שמזדקר לכל הכיוונים, עיניים אפורות כמו ענני סערה.
רוב גופו מצולק מחבלות והאבקויות שונות. הוא גבוה יחסית לגילו.
אופי: קשוח, מגניב, חוצפן שהוא רוצה, חם מזג לפעמים ומצחיק.
רקע: בהמשך.
כח: עצירת הזמן וחזרה אחורה בזמן, (בלי יכולת להסיר את היכולת)
זריזות-על, ויכולת להפוך כל דבר שרוצה לשדה כבידה משל עצמו.
גיל: 18
רומאנס:כן
הערות\אייס קפה?: מי יתחיל? (לא אני Xd)
__________________

שם: ג'וני רוזוולט
תמונה\תיאור: שיערו שחור ועיניו כחולות.פניו יפות תואר,וגופו שרירי.עורו שזוף. הוא לובש חולצה לבנה מכופתרת ומעליה חליפה שחורה,ומשקפי שמש שחורות.
אופי: ג'וני הוא חכם וקשוח. הוא אתלטי מאוד,וציני.אומנם הוא ציני,אבל הוא נאמן מאוד לחבריו.הוא גם יחסית שחצן.
רקע:י"ב
כח:יוניוקינסיס-היכולת לעוות את המציאות.לא שולט בזה באופן מלא,בינתיים יש לו את הכוחות הבאים-
כוח פיזי גדול
עור משורין
זריזות על
גיל:18
רומאנס:כן
הערות\אייס קפה?:לא כדאי שתשני לשם אמריקאי? אנחנו במלחמת העולם השנייה,והאמריקאים היו אויבים עם היפנים...

טופס הרשמה-
שם: לוק קאסטלאן
תמונה\תיאור: ידיים ורגליים מחושלות, שיער בלונדיני שמזדקר לכל הכיוונים, עיניים אפורות כמו ענני סערה.
רוב גופו מצולק מחבלות והאבקויות שונות. הוא גבוה יחסית לגילו.
אופי: קשוח, מגניב, חוצפן שהוא רוצה, חם מזג לפעמים ומצחיק.
רקע: בהמשך.
כח: עצירת הזמן וחזרה אחורה בזמן, (בלי יכולת להסיר את היכולת)
זריזות-על, ויכולת להפוך כל דבר שרוצה לשדה כבידה משל עצמו.
גיל: 18
רומאנס:כן
הערות\אייס קפה?: מי יתחיל? (לא אני Xd)

יואב-שיתמודדוxd
_______________________
אני יתחיל-

''....הצבא האמריקאי אוסף אנשים עם כוחות על,ומגייס אותם לזרוע מיוחדת בצבע שנקראת הזרוע העל טבעית.זאת כמובן שמועה בלבד.'' אמר קריין החדשות, ישבתי על הספה, 'גם עם זה אמיתי...בחיים לא הייתי הולכת' חשבתי לעצמי, שלג השועל שלי בדיוק ישבה על ברכיי וגרגרה בהנאה, לפתע נשמעה דפיקה בדלת- ''אני בא'' צעקתי והלכתי בשעמום אל עבר הדלת, שני חיילים עמדו שם, ובידם רובה ''אומ..אפשר לעזור?'' שאלתי בחשש, ''האם את מיס איקו?'' שאל אחד, ''כן..'' מלמלתי, ''את באה איתנו'' אמר השני, בדיוק שפתחתי את פי ועמדתי למחות, האיש בעל הרובה תפס בחוזקה בידי והצמיד את קנה הרובה לזרועי, ''לילה טוב'' הוא אמר בחיוך זדוני, וירה.
התעוררתי בתא אפור על מיטה לבנה, מעליי עמדו שני חיילים, בלי שום גינונים מיותרים הם אמרו ''את גוייסת ליחידת הזרוע העל טבעית, לא אין לך בררה-את חייבת להישאר פה, בימים הבאים תעברי איונים קשים ומייגעים'', והם נעלמו, מאחורייהם ראיתי עוד שתי מיטות בהם עוד שכבו מעולפים שני בנים, ניערתי אחד מהם והוא קם, הוא אמר בבהלה ''חיילים..בבית..מממה?!'', הוא הביט בי בחשש, ''אל תדאג, נחטפנו'' אמרתי לו והסברתי לו מה קרה, הערתי גם את הילד השני שהגיב בערך אותו דבר, לבסוף אמרתי ''אני איקו'', והם הציגו את עצמם ''אני ג'וני'' אמר אחד, ''אני לוק'' אמר השני

הבטתי על הילדה הקטנה הזאת ועל האיש השני. "כואב לי הראש.." מילמלתי ושלחתי את ידי אוטומטית לכיס. "איפה האייפון 4s שלי.." התחלתי לדאוג, וקפצתי מהמיטה. הפכתי את כל המקום ולא מצאתי כלום. ניסיתי להזכר מה קרה לי, אבל לא הצלחתי, התמונות היו מטושטשות. הפארק, שני החיילים, הירייה.. איפה אני? "את." הבטתי לעבר הילדה הקטנה, "מי את? למה הערת אותי? איפה אנחנו?" שאלתי בתוקפניות. "ואתה.." הסבתי את מבטי לילד האחר, שהיה לי מוכר "אני-.. אני לא מכיר אותך?" הייתי מבולבל.

[QUOTE=Cool Nick;1291408]הבטתי על הילדה הקטנה הזאת ועל האיש השני. "כואב לי הראש.." מילמלתי ושלחתי את ידי אוטומטית לכיס. "איפה האייפון 4s שלי.." התחלתי לדאוג, וקפצתי מהמיטה. הפכתי את כל המקום ולא מצאתי כלום. ניסיתי להזכר מה קרה לי, אבל לא הצלחתי, התמונות היו מטושטשות. הפארק, שני החיילים, הירייה.. איפה אני? "את." הבטתי לעבר הילדה הקטנה, "מי את? למה הערת אותי? איפה אנחנו?" שאלתי בתוקפניות. "ואתה.." הסבתי את מבטי לילד האחר, שהיה לי מוכר "אני-.. אני לא מכיר אותך?" הייתי מבולבל.[/QUOTE]

"לא חושב." אמרתי בקצרה."טוב,מחזיקים אותנו בניגוד לרצוננו,אז בואו נברח." אמרתי וקמתי ממקומי.מתחתי את ידי בקנאק גדול,וחבטתי בדלת התא. היא עפה החוצה."מרשים." אמרה איקו בחיוך."אתם לא חייבים ללכת." נשמע קול.הסתובבנו לעבר הקול,וראינו אדם צנום בשנות הארבעים לחייו. הוא היה קירח לגמרי,ופניו היו חרושות קמטים."המדינה שלכם צריכה אתכם.המדינה תעזור לכם." הוא אמר בחיוך."אני נשארתי פה,וטוב לי פה. אני אדווין ווקר,מאמן בעלי כוחות,ובעל כוחות,בדיוק כמוכם." הוא אמר,והרים את ידו.דלת הברזל הכבדה התרוממה באוויר,ועפה אל הפתח.היא סתמה אותו באופן מושלם."אני טלקינט." הוא הסביר לנו."וגם יש לי כישרון מיוחד-אני מסוגל לאתר כוחות של בעלי כוחות אחרים.זה הופך אותי למאמן כוחות מוצלח במיוחד." הוא צחק.

''אני לא יודעת מה אתכם, אבל אני לא נשארת פה!'' אמרתי, ''אני מאוד מצטערת וואט אבר יור ניימ, אבל אני הלכתי'' שיניתי צורתי לנמלה וזכלתי מעבר לדלת, לאחר מכן הפחתי את עצמי לסוס ובעטתי בדלת בחוזקה, ''תעלו'' שיגרתי מחשבה ללוק ולג'וני אשר הסתכלו בי בתדהמה, ''לא יפה'' אמר האיש המוזר בקול נוזף, הוא החזיק שוב את הדלת למקומה, ואני מצאתי את עצמי בצורת הסוס שלי צמודה לקיר בחוזקה, האיש עשה תנוע כלשהיא עם היד ומן שרשרת ברזל ובסופה טבעת ברזל הופיו, הדבר הבא שקרה הוא שהייתי בקצה השרשרת עם הטבעת על צווארי ורסן על ראשי, ''את מוזמנת להישאר יודעת'' אמר האיש בחיוך מרושע

"אני דווקא בעד." אמרתי במפתיע לעבר האיש. "לא יזיק לי קצת אימון לכוחות שלי.. אחרי הכל." המשכתי בדבריי, ונזכרתי בכל הדברים שקרו לי בגללם.
כמו הפעם הזאת שעצרתי את הזמן בטעות כשכעסתי על המורה שלי, או כשדרסו את שוגי, הכלב שלי מהעולם המודרני, ובכלל, החזרה בזמן הבלתי נשלטת שלי, אל שנות הארבעים.
התקרבתי אליו, "אבל לפחות תוריד משם את הסוס- סליחה.. את הילדה" הבטתי על הסוס שנאנק מכאבים. "ואז נוכל [b]לדון[/b] על להישאר לפה", הדגשתי בכוונה את ה'לדון' כדי שלא יחשוב שאנחנו שפוטים שלו ונעשה כל מה שהוא אומר. הזקן חייך, "אני לא רוצה לצאת בפניכם רע, אבל אם אצטרך אעשה את זה.." הוא אמר והביט על איקו. "בכל מקרה, הבחירה בידכם, אני רק רוצה שתעשו החלטה נבונה, ותשמעו את כל הצדדים לפניי שאתם מחליטים", הוא הורה בידו , והרסן וטבעת הברזל שכבלו את הסוס, נפלו על הרצפה כדוממים. איקו התנשפה, "אתה-.. אתה איש משוגע!" היא אמרה, והייתי יכול להישבע שראיתי את הזקן מהנהן בחיוך.

"הזמנים קשים," הוא התחיל לומר, "יפן מתקדמת בקרב על האוקיינוס השקט.. היא כבר כבשה איים רבים, הונג-קונג, סינגפור, הפיליפינים..-"
"למה אתה מספר לנו את זה?" הפסיק אותו ג'וני פתאום, "כאילו..- יש עוד הרבה דברים שקורים במלחמת העולם השנייה.. גרמניה משתלטת על המזרח התיכון, ו-"
"אם היית מקשיב," הוא אמר, וניסה להתאפק ולא לכעוס, "היית מבין, שעוד יומיים ישלחו אותכם לשם. בדיוק אז מרץ מתחיל, דרך אגב.. ויפן מתקרבת אל איי הודו המזרחית, הם רוצים שאתם תעצרו אותם, לבד, אז כדאי לך לסתום ולהקשיב.."
הוא הדריך אותנו משהו כמו חצי שעה, סיפר על הצי של יפן, על כל מה שאנחנו צריכים לדעת עליהם ועוד כל מיני דברים. אותי זה לא עניין. זכרתי, בשיעורי היסטוריה, שיפן השתלטה על איי הודו המזרחית, וגם ההולנדית, וחלק מגיניאה, מה שהקנה לה ניצחון. אז מי אנחנו, שנעצור אותם? ועוד לבדנו?
"ומחר.." המשיך, "יעשו לכם ביקור פתע ויקחו אותכם לאימונים.. כל אחד למגרש המתאים ליכולותיו, ומאתגר אותו.. אחרי הכל הם כבר תכננו ממזמן את המגרשים, הם ידעו על קיומכם ממזמן". ג'וני נראה כאילו הוא מתאפק לא לשאול אותו עוד שאלה- עד שנמאס לו.
"אבל איך אתה יודע על כל זה? מי אתה? שמתי לב שאתה מדבר בגוף שלישי, זה אומר שאתה לא אחד מאנשי הצבא!" הוא אמר, ואיקו ואני הבטנו על ג'וני, לאות הסכמה. ג'וני קמץ את אגרופיו, שיערתי שהוא מתכונן להשתמש בכוחות שלו, למקרה שהזקן יתפרץ עליו שלא חיכה עד הסוף. אבל למרבה הפלא, הוא הביט על ג'וני בשיעשוע.

"קרא לי מאסטר.. כן, זה שם טוב.." אמר לעצמו, והמשיך. "אני כאן, מאותה מטרה כמוכם. אבל לאחרונה, בחרתי להפסיק, כמובן ש[B]הם[/B] לא היו ממש מאושרים מזה, אז הם פקדו עליי לאמן אתכם. לא כל כך נורא, יחסית למה שעברתי בשלוש השנים האלה".
איקו צחקה, אני וג'וני גיכחנו. "מה? אני נראה לכם מבוגר מדי בשביל זה..?" הוא שאל בעצבנות, ולא העזנו להגיב.
'בן ארבעים? מספיק זקן בשבילי..' חשבתי והתחלתי לצחוק לנוכח העובדה שהפנים של ה'מאסטר' שלנו האדימו.
הבטתי על האחרים, גם הם השתוללו מצחוק. ראיתי את ג'וני. עכשיו הבנתי מאיפה אני מכיר אותו. שתקתי פתאום, [B]זה לא היה יכול להיות הוא.. [/B]

[QUOTE=Cool Nick;1291701]"אני דווקא בעד." אמרתי במפתיע לעבר האיש. "לא יזיק לי קצת אימון לכוחות שלי.. אחרי הכל." המשכתי בדבריי, ונזכרתי בכל הדברים שקרו לי בגללם.
כמו הפעם הזאת שעצרתי את הזמן בטעות כשכעסתי על המורה שלי, או כשדרסו את שוגי, הכלב שלי מהעולם המודרני, ובכלל, החזרה בזמן הבלתי נשלטת שלי, אל שנות הארבעים.
התקרבתי אליו, "אבל לפחות תוריד משם את הסוס- סליחה.. את הילדה" הבטתי על הסוס שנאנק מכאבים. "ואז נוכל [b]לדון[/b] על להישאר לפה", הדגשתי בכוונה את ה'לדון' כדי שלא יחשוב שאנחנו שפוטים שלו ונעשה כל מה שהוא אומר. הזקן חייך, "אני לא רוצה לצאת בפניכם רע, אבל אם אצטרך אעשה את זה.." הוא אמר והביט על איקו. "בכל מקרה, הבחירה בידכם, אני רק רוצה שתעשו החלטה נבונה, ותשמעו את כל הצדדים לפניי שאתם מחליטים", הוא הורה בידו , והרסן וטבעת הברזל שכבלו את הסוס, נפלו על הרצפה כדוממים. איקו התנשפה, "אתה-.. אתה איש משוגע!" היא אמרה, והייתי יכול להישבע שראיתי את הזקן מהנהן בחיוך.

"הזמנים קשים," הוא התחיל לומר, "יפן מתקדמת בקרב על האוקיינוס השקט.. היא כבר כבשה איים רבים, הונג-קונג, סינגפור, הפיליפינים..-"
"למה אתה מספר לנו את זה?" הפסיק אותו ג'וני פתאום, "כאילו..- יש עוד הרבה דברים שקורים במלחמת העולם השנייה.. גרמניה משתלטת על המזרח התיכון, ו-"
"אם היית מקשיב," הוא אמר, וניסה להתאפק ולא לכעוס, "היית מבין, שעוד יומיים ישלחו אותכם לשם. בדיוק אז מרץ מתחיל, דרך אגב.. ויפן מתקרבת אל איי הודו המזרחית, הם רוצים שאתם תעצרו אותם, לבד, אז כדאי לך לסתום ולהקשיב.."
הוא הדריך אותנו משהו כמו חצי שעה, סיפר על הצי של יפן, על כל מה שאנחנו צריכים לדעת עליהם ועוד כל מיני דברים. אותי זה לא עניין. זכרתי, בשיעורי היסטוריה, שיפן השתלטה על איי הודו המזרחית, וגם ההולנדית, וחלק מגיניאה, מה שהקנה לה ניצחון. אז מי אנחנו, שנעצור אותם? ועוד לבדנו?
"ומחר.." המשיך, "יעשו לכם ביקור פתע ויקחו אותכם לאימונים.. כל אחד למגרש המתאים ליכולותיו, ומאתגר אותו.. אחרי הכל הם כבר תכננו ממזמן את המגרשים, הם ידעו על קיומכם ממזמן". ג'וני נראה כאילו הוא מתאפק לא לשאול אותו עוד שאלה- עד שנמאס לו.
"אבל איך אתה יודע על כל זה? מי אתה? שמתי לב שאתה מדבר בגוף שלישי, זה אומר שאתה לא אחד מאנשי הצבא!" הוא אמר, ואיקו ואני הבטנו על ג'וני, לאות הסכמה. ג'וני קמץ את אגרופיו, שיערתי שהוא מתכונן להשתמש בכוחות שלו, למקרה שהזקן יתפרץ עליו שלא חיכה עד הסוף. אבל למרבה הפלא, הוא הביט על ג'וני בשיעשוע.

"קרא לי מאסטר.. כן, זה שם טוב.." אמר לעצמו, והמשיך. "אני כאן, מאותה מטרה כמוכם. אבל לאחרונה, בחרתי להפסיק, כמובן ש[B]הם[/B] לא היו ממש מאושרים מזה, אז הם פקדו עליי לאמן אתכם. לא כל כך נורא, יחסית למה שעברתי בשלוש השנים האלה".
איקו צחקה, אני וג'וני גיכחנו. "מה? אני נראה לכם מבוגר מדי בשביל זה..?" הוא שאל בעצבנות, ולא העזנו להגיב.
'בן ארבעים? מספיק זקן בשבילי..' חשבתי והתחלתי לצחוק לנוכח העובדה שהפנים של ה'מאסטר' שלנו האדימו.
הבטתי על האחרים, גם הם השתוללו מצחוק. ראיתי את ג'וני. עכשיו הבנתי מאיפה אני מכיר אותו. שתקתי פתאום, [B]זה לא היה יכול להיות הוא.. [/B][/QUOTE]

לוק הסתכל עליי מוזר,יותר מדי מוזר.אבל היה לי קטע אחר לדון בו."אה...מאסטר? יש בעיה.אני לא ממש יודע מה הכוחות שלי." אמרתי במבוכה."מה זאת אומרת?" שאל לקו בזלזול."ראית איך העפת את הדלת הזאת באגרוף? זה די ברור שיש לך כוח פיזי על אנושי." הוא אמר."כן,אבל אני מרגיש בתוכי שהכוח שלי הוא יותר מזה." אמרתי מבולבל מעט.המאסטר שם את ידו על ראשי.הוא עצם את עיניו,ולפתע ידו התחילו לזהור באור לבן מסנוור."אני רק שמעתי על כוח כמו שלך." אמר בהפתעה והוריד את ידו מראשי."זה כוח חזק מאוד." הוא אמר."מה הוא?" שאלתי,נואש.גם איקו ולקו נראו סקרנים."אתה יוניוקינט." הוא אמר בחשש קל."וזה אומר...?" שאל לקו בסקרנות."יוניוקינסיס זו היכולת לשנות את המציאות.זה כוח אדיר-וזה נותן לך להפעיל כל יכולת שאתה רוצה,בין אם זה אלקטרוקינסיס,היכולת לשלוט בחשמל,או היכולת לעוף.אם תתאמן מספיק,תוכל להשתמש בעוד ועוד יכולות.לבסוף,אתה תוכל להשתמש בכוחך באמת." הוא אמר.

"ועכשיו בואו.החדרים שלכם מחכים לכם." הוא אמר בחיוך.הלכנו אחריו בדממה.לוק ואיקו התרחקו ממני,כאילו מפחדים שאני אפגע בהם.אבל האמת? אל כל כך היה לי אכפת.הייתה לי יכולת אדירה,וסוף סוף הייתי חשוב.תמיד,בכל מקום שבו הייתי,הייתי האנדרדוג. הייתי לא מקובל,לא אהוב. תמיד התנכלו אליי.ועכשיו,לדעת שיש לי כוחות אדירים? זה היה אחד הרגעים הכי מאושרים בחיי.

'אין מצב...' חשבתי לעצמי, 'אני לא מוכנה להיות פה! אני לא חיילת, יש לי עוד לפחות 5 שנים עד שאתגייס!, אני אברח' החלטתי בראשי, 'עם לוק וג'וני לא ירצו לבוא, שלא יבואו, אני אשתנה לעיט זהוב ואבברח' החלטתי, וגם בחרתי שלא לשתף את ג'וני ולוק בתוכניותיי, ה''מאסטר'' שלנו, לקח אותנו למסדרון ארוך\ בעל רצפת קטיפה אדומה וקירות עם קטיפה כחולה, ''זה החדר שלך נערי'' אמר המאסטר לג'וני, הוא הראה לו חדר יפה, בעל קירות ירוקים ורצפת פרקט לבנה, באמצע החדר הייתה מיטה זוגית גדולה, שולחן כתיבה וכיסא, מטבחון קטן עמד בצד ושירותים היו בחדר ליד.
לאחר מכן, יצאנו מהחדר, נשבעת לכם ששמעתי את ג'וני צורח מעונג מפנים החדר, ''זה החדר שלך ילד'' אמר ה''מאסטר ללוק, הוא הראה לו חדר גדול בעל קירות צהובים ורצפת פרקט חומה, במרכז החדר הייתה מיטה זוגית כמו של ג'וני, בצד עמד שולחן כתיבה וכיסא זהים לחדר הקודם, מטבחון קטן ושירותים היו בצד.
רק אני נותרתי, הלכתי בחשש אחרי ה''מאסטר'', הוא הוביל אותי לחדר רחב, אפילו יותר משל ג'וני ושל לוק, במרכזו עמדה מיטה זוגית גדולה, ובצד מטבחון ושירותים, הסנתי למה החדר היה גדול יותר- בצידו, עמד כלוב אחד גדול, בתוכו הייתה מיטת ברזל-אשר הזכירה מיטת חולים, ''אאוץ'' נפלטה לפתע מפי ענקת כאב שמפצעי יצא עוד גל מוגלה, ''אאוץ?'' שאל הזקן והסתובב אליי בגבה מורמת, ''אמ...כן בטח....רק אני מקבלת חדר עם כלוב?'' זייפתי, ''כה...'' מלמל הזקן, ללא שום אזהרה הוא זינק עליי, ושם את ידו על מצחי, ידו זהרה באור כחול ולא צהוב, הוא נפל אחורה מופתע, אך מייד התייצב ואמר בקול רועד ''בפעם הבאה אל תסתירי פציעות, אל תזוזי'', ושרשרת מוזרה סגולה אשר נראתה כעשויית לייזר הופיע על מותניי, ''wtf?'' מלמלתי לעצמי, עוד שרשראות הופיעו על רגליי והרימו אותי באוויר, ''מוטב שלא תדרכי עליה'' הסביר הזקן ונעלם, 'הוא יחזור בקרוב..' חשבתי

עפתי ללמוד למבחן><

נאנחתי, נאנחתי אנחה כזאת שלא עשיתי לעולם, כל כך הייתי מבואס. בלי כל החברים שלי, בלי המשפחה שאימצה אותי, בלי כלום. רק ילד שיכול לפוצץ אותי אם לא ישתלט על הכוח שלו, וילדה קטנה. יכולתי לחזור בזמו ולנסות להתחמק, זה בטוח, אבל תחושה בבטן אמרה לי לחכות עם זה. והנה זה הגיע, ההזדמנות לגלות את הכוחות האמיתיים שלי, לא לעצור את הזמן לכמה שניות, או לחזור בלי שליטה אחורה בזמן, אלא להצליח לשלוט בכל שאר הכוחות שלי, ידעתי שאני מסוגל קצת להעביר את הזמן במהירות, אבל זה לא ממש היה נחשב שליטה בעתיד.
חשבתי כבר לוותר, רציתי לחזור הביתה לעידן המודרני, אבל לא יכולתי, גם מבחינת יכולת וגם מבחינת האחרים.
יפן ניצחה בקרב על האוקיינוס השקט, כמה אנשים נהרגו.. לאט-לאט כל הודו הייתה בשליטתם. אני יודע שהצד שלנו ניצח בסוף, אבל בכל זאת, לא יכולתי להרשות להם להרוג 8 מיליון תושבים!
קפצתי על המיטה, "הלואי והכל היה חלום.." מילמלתי לעצמי, "למה מונחת עליי ועל האחרים את המשימה המחורבנת הזאת?!" צעקתי.
כן.. [b]האחרים[/b]. חשבתי על הילדה הקטנה הזאת, וקצת ריחמתי עליה, 'איך נותנים לה לשרת בצבא בגיל כזה קטן..?' חשבתי לעצמי בראש, אבל לא העזתי לומר להם כלום.
חוץ מזה, יחסית לילדה קטנה, היא בסדר.
והשני.. פשוט לא יכולתי להאמין, האם להגיד לו? עצם זה שיש לו את הכוחות האלה, זה מסביר כל כך הרבה דברים.. פשוט הייתי חייב להביט בו שוב, לראות אם זה הוא מהתמונה...
בפתאומיות, קמתי מהמיטה והלכתי לעבר המסדרון, סוגר את הדלת מאחוריי. פתאום, ראיתי את הזקן הזה רץ מהחדר של איקו, ושומע משם מלמולים. צעדתי אל הצד השני, לעבר החדר של ג'וני, ופתחתי את הדלת ללא התרעה מוקדמת.

[QUOTE=Cool Nick;1291887]נאנחתי, נאנחתי אנחה כזאת שלא עשיתי לעולם, כל כך הייתי מבואס. בלי כל החברים שלי, בלי המשפחה שאימצה אותי, בלי כלום. רק ילד שיכול לפוצץ אותי אם לא ישתלט על הכוח שלו, וילדה קטנה. יכולתי לחזור בזמו ולנסות להתחמק, זה בטוח, אבל תחושה בבטן אמרה לי לחכות עם זה. והנה זה הגיע, ההזדמנות לגלות את הכוחות האמיתיים שלי, לא לעצור את הזמן לכמה שניות, או לחזור בלי שליטה אחורה בזמן, אלא להצליח לשלוט בכל שאר הכוחות שלי, ידעתי שאני מסוגל קצת להעביר את הזמן במהירות, אבל זה לא ממש היה נחשב שליטה בעתיד.
חשבתי כבר לוותר, רציתי לחזור הביתה לעידן המודרני, אבל לא יכולתי, גם מבחינת יכולת וגם מבחינת האחרים.
יפן ניצחה בקרב על האוקיינוס השקט, כמה אנשים נהרגו.. לאט-לאט כל הודו הייתה בשליטתם. אני יודע שהצד שלנו ניצח בסוף, אבל בכל זאת, לא יכולתי להרשות להם להרוג 8 מיליון תושבים!
קפצתי על המיטה, "הלואי והכל היה חלום.." מילמלתי לעצמי, "למה מונחת עליי ועל האחרים את המשימה המחורבנת הזאת?!" צעקתי.
כן.. [b]האחרים[/b]. חשבתי על הילדה הקטנה הזאת, וקצת ריחמתי עליה, 'איך נותנים לה לשרת בצבא בגיל כזה קטן..?' חשבתי לעצמי בראש, אבל לא העזתי לומר להם כלום.
חוץ מזה, יחסית לילדה קטנה, היא בסדר.
והשני.. פשוט לא יכולתי להאמין, האם להגיד לו? עצם זה שיש לו את הכוחות האלה, זה מסביר כל כך הרבה דברים.. פשוט הייתי חייב להביט בו שוב, לראות אם זה הוא מהתמונה...
בפתאומיות, קמתי מהמיטה והלכתי לעבר המסדרון, סוגר את הדלת מאחוריי. פתאום, ראיתי את הזקן הזה רץ מהחדר של איקו, ושומע משם מלמולים. צעדתי אל הצד השני, לעבר החדר של ג'וני, ופתחתי את הדלת ללא התרעה מוקדמת.[/QUOTE]

הבן השני,לוק,נכנס לחדרי."גם אתה שמעת את הקולות מהחדר של איקו?" הוא שאל.הנהנתי בראשי."בדיוק הייתי בדרך לבדוק מה זה." אמרתי, ושנינו הלכנו לעבר חדרה.הופתענו לראות אוהת כבולה למיטת בית חולים שנמצאה בתוך כלוב."איקו!" צרחתי בכעס,וניסיתי לפתוח את דלת הכלוב בידי,אבל הוא אל נפתח."אני מסוגל לשנות את המציאות,אבל לא לפתוח דלת כלבו מחורבנת!" סיננתי בכעס."תנסה להשתמש בטלקינסיס." אמר לוק.כיוונתי את ידי אל המנעול וחשבתי בכל כוחי על המנעול נפתח.כצפוי,זה ממש לא עבד.הוא הסתכל עליי שוב במבט המוזר הזה."אתה מוכן להסביר לי למה אתה מסתכל עליי ככה?" שאלתי בכעס."טוב,אתם יודעים על היכולות שליףנסיעה בזמן וכל זה...אז אני בעיקורן מהעתיד." הוא אמר,כאילו מתנצל."בעתיד יש איזה משהו. כדאי שתקשיב." הוא אמר,רציני פתאום.

''טוב אתה מבין....'' התחיל לוק להגיד שלפתע נשמע קול מאחוריהם ''נו נו...תראו מה יש לנו כאן..'' ג'וני ולוק הסתובבו, מאחריהם עמד האיש הזקן, הוא היה אדום לגמרי ומיוזע-נראה כי הוא רץ, מאחוריו עמדו שני אנשים בחולצות טריקו אדומות ולבנות, מכנסי ג'ינס ועיינים כחולות ממיות, היה לשניהם שיער חום פרוע, שיערתי שהם תאומים, ניסיתי לומר משהו אבל ה''מאסטר'' ראה את פי נפתח וגרם לרצוע לעלות על פי, זעמתי ''מממממממממממממממ!'' נשמע המלמול מפי, ''לכו לחדרים'' אמר המאסור לג'וני ולוק, שניהם הלכו לחדרים שלהם באי רצון, ''ואת...'' מלמל המאסטר, ''מממ'' ניסיתי לדבר שוב, ''ג'סטין, טום, אתם יודעים מה לעשות'' הוא אמר, שני האנשים התקרבו אליי, לא ידעתי מה הם עומדים לעשות, הדבר היחיד שהתמקדתי בוא הוא הסכין שביד של אחד מהם(סורי שזה קצר עפתי למקלחת)

'נראה להם שאני לא יתערב..? אוי, איזה פתיים..' חשבתי לעצמי והתרכזתי בתחושת הזמן, רק לי הייתה את התחושה הזאת, הרגשתי כל דקה וכל שנייה. ניסיתי להתרפות ממנה קצת, ידעתי שזה לא טוב לשחק בזמן. בלמתי את הזמן, שכנעתי אותו לא להמשיך, כפי שאני תמיד עושה כשאני עוצר את הזמן. צעדתי צעדים פזיזים לעבר הדלת ופתחתי אותה באיטיות, למקרה שלא הצלחתי להשתלט על הזמן כמו שציפיתי. הסבתי את מבטי בהקלה, וראיתי את הזקן, מאובן, מצביע על משהו בתוך החדר, כאילו פוקד על מישהו לעשות משהו. התקרבתי בלחץ אל החדר של איקו, חושש שהזמן ימשיך לנוע, וראיתי שתי אנשים בעלי גוף שרירי, מסתודדים, ומסתירים את איקו. שראיתי אותה, הבנתי למה.
נראה כאילו היא הייתה באמצע צרחה, או שהיא פיהקה. אני הנחתי שהיא צרחה, אולי בגלל הסכין שעמד לחדור לה בבטן, או שאולי בגלל שלא היה נראה לי שפיהוק מצריך כל כך הרבה שרירי לסת פעורים.
לפני שהספקתי לעכל את מה שראיתי, הזמן התחיל לזוז. ראיתי את היד של הזקן רועדת, ואז גם מיצמוץ של אחד האנשים, אחר כך התחלתי לשמוע את הצעקה של איקו, מתגברת ומתגברת..
ניסיתי לחשוב מהר, ידעתי שהכוחות שלי לא חזקים מספיק כדי לעצור את הזמן שוב פעם בכזאת מהירות, אבל רק אולי, אני אצליח לשנות את תדר הזמן לאיטי יותר..
התאמצתי כל כך עד שהזעתי, מסביבי נשמע שכולם חזרו למצבם הרגיל, הצצתי קצת וראיתי את הזקן מביט עליי בבילבול.
'מהר, מהר!!' חשבתי בלחץ וניסיתי לעצור את הזמן שוב פעם. תודות למזל המחורבן שלי, זה לא עבד. ראיתי שהמאסטר שלנו התעשת בינתיים, והתקדם אליי.
חשבתי שהכל אבוד, הצצתי לצד השני, איקו הסתכלה עליי, הבטתי לעבר שני הגורילות, הם גם בהו בי. השפלתי את מבטי, בגלל הארועים האחרונים, ידם הייתה רועדת.. והסכין, הסכין נפלה! 'כן, זאת ההזדמנות שלי!' חשבתי.
לא היה מקום להתלבטויות, הפעלתי בכל הכוח את זריזות העל שלי, מה שהיה יותר קל לעשות, ואחזתי באיקו בכוח. 'אלוהים אדירים..' חשבתי, בזמן שיצאנו מהחדר במהירות השיא בעזרת זריזות העל, 'היא כבדה, יחסית לילדה בת 13'. "מה-.. מה אתה עושה?" היא שאלה בבהלה. "מציל אותך!" צעקתי אליה במאמץ, היה קשה לנוע מהר כשילדה בת 13 רכבה עליי, לא לדבר על זה, שלא ידעתי לאן אני הולך, באיזשהו קטע כבר קלטנו שאנחנו לא במסדרון הארוך יותר.
"ג'וני!" צעקתי בכל הכוח, בתקווה שהוא שמע אותי. "תעזור לנו!"

[QUOTE=Cool Nick;1292075]'נראה להם שאני לא יתערב..? אוי, איזה פתיים..' חשבתי לעצמי והתרכזתי בתחושת הזמן, רק לי הייתה את התחושה הזאת, הרגשתי כל דקה וכל שנייה. ניסיתי להתרפות ממנה קצת, ידעתי שזה לא טוב לשחק בזמן. בלמתי את הזמן, שכנעתי אותו לא להמשיך, כפי שאני תמיד עושה כשאני עוצר את הזמן. צעדתי צעדים פזיזים לעבר הדלת ופתחתי אותה באיטיות, למקרה שלא הצלחתי להשתלט על הזמן כמו שציפיתי. הסבתי את מבטי בהקלה, וראיתי את הזקן, מאובן, מצביע על משהו בתוך החדר, כאילו פוקד על מישהו לעשות משהו. התקרבתי בלחץ אל החדר של איקו, חושש שהזמן ימשיך לנוע, וראיתי שתי אנשים בעלי גוף שרירי, מסתודדים, ומסתירים את איקו. שראיתי אותה, הבנתי למה.
נראה כאילו היא הייתה באמצע צרחה, או שהיא פיהקה. אני הנחתי שהיא צרחה, אולי בגלל הסכין שעמד לחדור לה בבטן, או שאולי בגלל שלא היה נראה לי שפיהוק מצריך כל כך הרבה שרירי לסת פעורים.
לפני שהספקתי לעכל את מה שראיתי, הזמן התחיל לזוז. ראיתי את היד של הזקן רועדת, ואז גם מיצמוץ של אחד האנשים, אחר כך התחלתי לשמוע את הצעקה של איקו, מתגברת ומתגברת..
ניסיתי לחשוב מהר, ידעתי שהכוחות שלי לא חזקים מספיק כדי לעצור את הזמן שוב פעם בכזאת מהירות, אבל רק אולי, אני אצליח לשנות את תדר הזמן לאיטי יותר..
התאמצתי כל כך עד שהזעתי, מסביבי נשמע שכולם חזרו למצבם הרגיל, הצצתי קצת וראיתי את הזקן מביט עליי בבילבול.
'מהר, מהר!!' חשבתי בלחץ וניסיתי לעצור את הזמן שוב פעם. תודות למזל המחורבן שלי, זה לא עבד. ראיתי שהמאסטר שלנו התעשת בינתיים, והתקדם אליי.
חשבתי שהכל אבוד, הצצתי לצד השני, איקו הסתכלה עליי, הבטתי לעבר שני הגורילות, הם גם בהו בי. השפלתי את מבטי, בגלל הארועים האחרונים, ידם הייתה רועדת.. והסכין, הסכין נפלה! 'כן, זאת ההזדמנות שלי!' חשבתי.
לא היה מקום להתלבטויות, הפעלתי בכל הכוח את זריזות העל שלי, מה שהיה יותר קל לעשות, ואחזתי באיקו בכוח. 'אלוהים אדירים..' חשבתי, בזמן שיצאנו מהחדר במהירות השיא בעזרת זריזות העל, 'היא כבדה, יחסית לילדה בת 13'. "מה-.. מה אתה עושה?" היא שאלה בבהלה. "מציל אותך!" צעקתי אליה במאמץ, היה קשה לנוע מהר כשילדה בת 13 רכבה עליי, לא לדבר על זה, שלא ידעתי לאן אני הולך, באיזשהו קטע כבר קלטנו שאנחנו לא במסדרון הארוך יותר.
"ג'וני!" צעקתי בכל הכוח, בתקווה שהוא שמע אותי. "תעזור לנו!"[/QUOTE]

שכבתי על המיטה בחדר.בהיתי בשמיים שנשקפו מבעד לחלון התקרה. חשבתי הרבה עליי ועל הכוח שלי. בעצם,הכוח שלי הוא אלוהים. זה אומר שהכוח שלי היה קיים לפני שאני נולדתי. ניערתי את ראשי בחוזקה,מנסה לנער מעליי את כל המחשבות האלה. זה פשוט מוזר. הכוח שלי הוא כמו פרדוקס אחד גדול-לא משנה איך תנסה להפוך את זה,זה עדיין יהיה מוזר.עצמתי את עיני,מנסה להירגע.לפתע,שמעתי קול באוזניי.הקול הגיע מלמטה."ג'וני!" צעק הקול. אחרי מספר שניות הבנתי שזה לוק."אני כאן." איך הגעת אל מתחת לרצפה של החדר שלי?" שאלתי אותו בתמיהה."לא יודעים." ענה קול אחר. הפעם קול נשי. לאחר מספר שניות זיהיתי שזהו קולה של איקו."תוציא אותנו מפה!" צעקה איקו.נעמדתי,ולקחתי אוויר.מתחתי את ידיי בקנאק גדול,וקרעתי חתיכת רצפה. מתחת לרצפה נראו לוק ואיקו,מפוחדים מאוד ומותשים. עזרתי להם לעלות למעלה,וסגרתי בחזרה את הפתח. באורח פלא,הנזק תוקן מיד."אוקיי,מה עשיתם שם?" שאלתי בטון לחוץ."ברחנו מהבריונים של המאסטר." אמר לוק בקצרה."ועכשיו חזרתם אליי,כמה מקסים." אמר קול מרושע. הסתובבנו וראינו את המאסטר מלווה בשני בריונים.אני ולקו עברנו למצב קרבי."אוי,תפסיקו." אמר המאסטר בביטול."אתם אל יריבים שקולים לי." הוא אמר. הוא התחיל להתעוות ולהשתנות. הוא הפך לבעל עור לבן מאוד,ושפם אפור. הוא הפך לקירח לגמרי,ושרירי מאוד."אני לא המאטסר שלכם,אני זה שהיה אמור לגייס אתכם לשורותינו.הרוסים." אמר האיש בביטול."שמי הוא ולאד פטרוביץ',ואני רוסי שערק. תפקידי היה לגייס אתכם לצבא היפני,אבל כנראה שנכשלתי. אז היו שלום." הוא אמר,ושני הבריונים רצו אלינו.אבל הם לא הספיקו להגיע.הם נעצרו באמצע בתמיהה בשעה שאחד הקירות של הבניין פשוט פוצץ.נכנסו לבניין דרך החור כמה חיילי מארינס,ובראשם עמד אדם כהה עור.הוא לבש חולצה שחורה ומעליה חליפה שחורה עם עניבה אפורה. ראשו הקירח הבהיק."ולאד פטרוביץ',אתה עצור בשם הCIA." אמר שוטר אחד,ואזק אותו."שלום לכם,היה לכם חוסר המזל להיתקל בולאד ואנשיו. כמו ששמתם לב,הם לא חלק מהצבא האמריקאי. אני כן. שמי הוא לאנס תומפסון,ואני אהיה המדריך שלכם,אם תרצו כמובן." הוא אמר בחיוך."נרצה מה?" שאלתי בגסות."להצטרף לחיל העל טבעיים ובעלי הוכחות של הצבא האמריקאי." הוא אמר בפשטות.

(מבט כמו בתמונהp:), ''אני....לא יודעת...'' מלמלתי, ''אחרי כל מה שעברנו...'' המשכתי, הראתי למפקד את ידיי, עליהן היו חבולות חבלים ומכות רבות, רגליי גם היו פצועות, ''אני....'' מלמלתי, ודמעה אחת יחידה זלגה לאורך לחיי, ''לוק....ג'וני..מה אתם חושבים?'' שאלתי אותם, לוק וגו'ני הסתכלו אחד על השני, ונראה כי גם להם לא הייתה תשובה, לפתע לוק הביט בג'וני במבט מוזר, כאילו מנסה להיזכר במשהו, ''מה קרה?'' שאל ג'וני שראה את מבטו המוזר של לוק, ''אה..כלום'' השיב לוק, ''אז..האם יש החלטה?'' שאל אותנו המפקד, הבטתי בג'וני ולוק.

לוק התחיל לומר ''אני...באמת צריך להתחזק'', ''אנחנו לא נהיה כלואים, ואיקו לא תיכבל יותר נכון?'' קטע אותו ג'וני, המםקד הביט בידיי החבולות, ולא האמין למראה עיניו, ''איך לעזעזל זה קרה לך ילדה?'' הוא שאל אותנו, הבטתי בג'וני ולוק, ''מה לעשות?'' אמרתי ללא קול

שהבטתי באיקו רציתי לסמן לה [b]מאיפה לי?[/b], אבל לא יכולתי, במקום זה הבטתי בג'וני, אולי הוא היה יכול לייעץ לה מה להגיד. "אני מחכה.." אמר האיש, ואיקו הביטה עליו בכניעה. "טוב, אז ככה..."
האיש בחן אותה בזמן שהיא דיברה, נראה כאילו יש לו מעבד מידע בתוך הראש, או איזה עדשת מגע שבה הוא יכול להבין ממה היא קיבלה את החבלות. איקו סיפרה לו את כל הסיפור, אפילו איך היא נחטפה, ואיך היא השתנתה לסוס מתי שהיא רצתה לברוח. שמתי לב שאת הקטע שבו עצרתי את הזמן ונכנסתי לחדר שלה, היא לא סיפרה לו.
אחרי שהיא גמרה את הסיפור, הוא הביט על הבקע שנוצר ברצפה. "קצת כבוד לרכוש שלנו.." הוא אמר במבט רציני, אבל לא יכל שלא לגחך, "זה לא עסק זול הדבר הזה.."
חשבתי לעצמי, שבטח עכשיו הוא ימחא כף או משהו ורצפת הפרקט תחזור למקומה, שלמה ונקייה.
"אני לא יכול לגרום לה לחזור למקומה.." הוא אמר פתאום, והביט עליי, "אבל אני יכול לקרוא מחשבות, זה גם משהו, לא?"
הבטתי עליו דומם, ג'וני ואיקו נראו מבולבלים. "וכן איקו.. רוב הסיכויים שאני לא ילכוד אותכם כמוהו.." הוא פנה לאיקו, שהסמיקה.
אחרי שתיקה מביכה, לאנס פתח את פיו. "טוב, אני מצטער על המאורעות הלא-נעימות.. איקו, את מוזמנת לבוא איתי, ונטפל בידיים שלך. ושניכם-"
הוא השפיל את מבטו אליי ואל ג'וני, "תישנו, מחר מצפה לנו יום ארוך.." הוא הביט עלינו כאילו סורק גם אותנו בעדשת המגע שלו, "למרות, שעד שאיקו תחזור, אין ממש טעם לכיבוי אורות.. אז קבלו ביטול. ג'וני, אני פוקד עליך להתאמן הערב ביצירת רצפה חדשה בשבילך."
ג'וני הנהן ולפני שהספיק לומר משהו לאנס כבר אמר לו, "ארוחת ערב מוגשות ב7 וחצי.. עוד עשרים דקות."
"ולוק," המשיך בדבריו הקודמים, "אני חושב שתתאמן הלילה במה להגיד לו, חשוב שהוא ידע." הוא הביט במבט נסתר על ג'וני ויצא מהחדר, איקו בעקבותיו.
רעדתי קצת, [B]הלילה[/B]. הלילה אני יהיה חייב לספר לו. ברור שלאנס קרא את המחשבות שלי, וידע מה אני יודע על ג'וני.
"הוא דיבר עליי, נכון? מה אתה יודע עליי שאתה לא מגלה לי?" דבריו של ג'וני קטעו לי את חוט המחשבה.
במקום להגיב יצאתי מהמקום בשקט. "אני יבוא אלייך עוד עשר דקות, אני צריך לחשוב איך בדיוק להגיד לך.. תתאמן בינתיים על הרצפת פרקט הזאת.." אמרתי לו כשיצאתי.

[QUOTE=Cool Nick;1292310]שהבטתי באיקו רציתי לסמן לה [b]מאיפה לי?[/b], אבל לא יכולתי, במקום זה הבטתי בג'וני, אולי הוא היה יכול לייעץ לה מה להגיד. "אני מחכה.." אמר האיש, ואיקו הביטה עליו בכניעה. "טוב, אז ככה..."
האיש בחן אותה בזמן שהיא דיברה, נראה כאילו יש לו מעבד מידע בתוך הראש, או איזה עדשת מגע שבה הוא יכול להבין ממה היא קיבלה את החבלות. איקו סיפרה לו את כל הסיפור, אפילו איך היא נחטפה, ואיך היא השתנתה לסוס מתי שהיא רצתה לברוח. שמתי לב שאת הקטע שבו עצרתי את הזמן ונכנסתי לחדר שלה, היא לא סיפרה לו.
אחרי שהיא גמרה את הסיפור, הוא הביט על הבקע שנוצר ברצפה. "קצת כבוד לרכוש שלנו.." הוא אמר במבט רציני, אבל לא יכל שלא לגחך, "זה לא עסק זול הדבר הזה.."
חשבתי לעצמי, שבטח עכשיו הוא ימחא כף או משהו ורצפת הפרקט תחזור למקומה, שלמה ונקייה.
"אני לא יכול לגרום לה לחזור למקומה.." הוא אמר פתאום, והביט עליי, "אבל אני יכול לקרוא מחשבות, זה גם משהו, לא?"
הבטתי עליו דומם, ג'וני ואיקו נראו מבולבלים. "וכן איקו.. רוב הסיכויים שאני לא ילכוד אותכם כמוהו.." הוא פנה לאיקו, שהסמיקה.
אחרי שתיקה מביכה, לאנס פתח את פיו. "טוב, אני מצטער על המאורעות הלא-נעימות.. איקו, את מוזמנת לבוא איתי, ונטפל בידיים שלך. ושניכם-"
הוא השפיל את מבטו אליי ואל ג'וני, "תישנו, מחר מצפה לנו יום ארוך.." הוא הביט עלינו כאילו סורק גם אותנו בעדשת המגע שלו, "למרות, שעד שאיקו תחזור, אין ממש טעם לכיבוי אורות.. אז קבלו ביטול. ג'וני, אני פוקד עליך להתאמן הערב ביצירת רצפה חדשה בשבילך."
ג'וני הנהן ולפני שהספיק לומר משהו לאנס כבר אמר לו, "ארוחת ערב מוגשות ב7 וחצי.. עוד עשרים דקות."
"ולוק," המשיך בדבריו הקודמים, "אני חושב שתתאמן הלילה במה להגיד לו, חשוב שהוא ידע." הוא הביט במבט נסתר על ג'וני ויצא מהחדר, איקו בעקבותיו.
רעדתי קצת, [B]הלילה[/B]. הלילה אני יהיה חייב לספר לו. ברור שלאנס קרא את המחשבות שלי, וידע מה אני יודע על ג'וני.
"הוא דיבר עליי, נכון? מה אתה יודע עליי שאתה לא מגלה לי?" דבריו של ג'וני קטעו לי את חוט המחשבה.
במקום להגיב יצאתי מהמקום בשקט. "אני יבוא אלייך עוד עשר דקות, אני צריך לחשוב איך בדיוק להגיד לך.. תתאמן בינתיים על הרצפת פרקט הזאת.." אמרתי לו כשיצאתי.[/QUOTE]

"חרא." אמרתי לעצמי והסתכלתי על רצפה הסדוקה.
הנזק באמת היה די גדול-גם עם זה שהחזרתי את חתיכת הרצפה ששלפתי,עדיין זה לא היה בדיוק בקווים ישרים ועדיין נראה המסדרון התחתון.פחדתי להזיז את זה בידיים,מחשש שזה ייפול. פתאום נזכרתי במה שעשיתי קודם,איך שניסיתי לפתוח את הכלוב. אולי עכשיו אני אצליח להפעיל טלקינסיס.
נשמתי עמוק,והושטתי את ידי הימנית קדימה. ריכזתי את כל כוח הרצון שלי בחתיכת הרצפה. התרכזתי חזק בחתיכת הרצפה,והמשכתי להביט עליה.
בהתחלה שום דבר לא קרה. הרצפה עמדה שם דוממת כמו סתם רצפה.לאחר דקה,חתיכת הרצפה החלה לרעוד. היא התרוממה באוויר,סנטימטר,שניים. לאחר שלשו דקות היא כבר הייתה בגובה היד שלי. הזזתי את ידיד מעט ימינה,לכיוון החור, וחתיכת הרצפה זזה יחד איתה. הזזתי את הרצפה עוד קצת ימינה ורצפה המשיכה לזוז. כיוונתי את גוש הרצפה לכיוון החור,עד שהוא נעמד בדיוק מעליו,והתחלתי להוריד אתה גוש הרצפה באיטיות. הוא לבסוף נחת בול במקום,והתיקון האוטומטי של כל המתחם נכנס לפעולה.הוא חיבר את גוש הרצפה שוב,ועד מהרה הייתה לי רצפה שלמה שוב. אני הסתכלתי על הרצפה מאושר,ואז התמוטטתי."וואו,זה היה קשה." אמרתי לעצמי.
"אני מתאר לעצמי." אמר קולו של לוק.הסתובבתי וראיתי אותו נשען על משקוף הדלת."זה היה די מגניב מה שעשית עכשיו." הוא אמר בהערכה."תודה." השבתי לו בחיוך."אז...מה אתה צריך לספר לי?" שאלתי אותו בסקרנות.בוא נשב." הוא אמר,והלך לעבר המיטה.הוא התיישב על הקצה,ואני התיישבתי לצידו.

הלכתי אחרי המפקד, הוא כל הזמן הביט בי וסקר אותי, אני לא יודעת למה.
''בת כמה את איקו?'' הוא שאל לפתע, ''13'' השבתי בקול שקט, ''זה בטח קשה לך... להילקח ככה מהבית שלך בגיל כל כך צעיר..'' אמר המפקד, ''זה לא אכפת לי, אני רק רוצה לדעת שהשועלה שלי בסדר'' אמרתי למפקד בעצב, ''אל תדאגי, ברגע שהבנו מה קרה פה שלחנו אנשים לבית של כל אחד מכם בכדי לברר עם יש מישהו בבית, מצאנו את השועלה שלך ו..וואלה'' הוא אמר ונעצר לפני דלת חולים לבנה, שני רופאים עמדו שם, הבטתי על הכיסא בצד ודמעות עמדו בעייני ''שלג!'' צעקתי והתפרצתי לחדר, חיבקתי את שלג בעודי מרטיבה את פרוותה בדמעות דביקות, שלג ליקקה אותי באושר וקפצה אל בין ידיי, הנחתי את שלג על ברכיי בזמן שהרופאים בדקו את ידיי, בהתחלה נרתעתי, עד עכשיו הרופאים במקוםהיו מעט אלימים, ''אל תדאגי איקו, הם לא יפגעו בך'' אמר המפקד, 'למה הוא קורא מחשבות?...' חשבתי לעצמי, ''כי ככה אני'' ענה המפקד למחשבותיי בעליצות, ''המף...'' סיננתי, הרופאים משחו את ידיי במשחה כלשהי, הכאב היה פחות נורא, ''המפקד, בוא שנייה החוצה'' אמר אחד הרופאים, ושניהם יצאו, חיכיתי בפנים, כאשר נכנסו שניהם פנימה המפרד נראה מודאג למרות שניסה להסתיר את זה ''מה קרה?'' שאלתי אותו, הוא היישיר אליי מבט, אך מיד הוריד את ראשו, זה תמיד קורה שאנשים מסתכלים לי בעיינים, אף פעם לא הבנתי למה, ''את מבינה איקו..'' התחיל לומר המפקד, ''את לא יכולה רק להשתנות לחיות, יש לך עוד כח...זאת הסיבה שהוא ניסה להרוג אותך, את... יש לך כוחות מיתולוגיים'', ''כלומר?'' שאלתי, ''את יכולה להפוך לחיות מיתולוגיות, פגסוסים חדי קרן גריפונים'' הוא ענה, ''זה לא שונה בהרבה מחיות'' אמרתי, ''כן...רק שטוב..כבר מאות שנים שלא נמצא איש עם הכוחות הללו, ישנם שבט ציידים, קוראים לו ''אימרגון'', עם תיראי מישהו מהם תברחי, הם צדים כל יצור קסם, והמטרה שלהם...היא לצוד אותך'' הוא סיים, ''אותי? למה?!'' שאלתי בפחד, ''כי את יכולה להפוך לכל יצור מיתולוגי, ישלמו אלפי שקלים עלייך'' הוא הסביר, ''אוקיי'' אמרתי והשמטתי את ראשי מטה, הרופאים חבשו את פצעיי, ויצאתי מן החדר כאשר שלג בידיי, יצאתי החוצה, לשאוף קצת אוויר, ''אוי שלג..מה יהיה?'' אמרתי

"טוב, אז ככה.." אמרתי לג'וני, בפנים רציניות. "כמו שניסיתי לומר קודם, לפני ש'המאפייה' הרוסית הפריעה לנו, אני מהעתיד.."
ג'וני הביט עליי כאילו אני מין חייזר משונה, למרות שאמרתי את זה כבר קודם. "שנת 2012, ליתר דיוק.. 70 שנה מהזמן שאנחנו נמצאים בו עכשיו.."
ג'וני כיחכח בגרונו. "אממ.. מתי תגיע לכל הקטע של המבטים המוזרים, והסוד שאתה מסתיר ממני..?" הוא אמר, וניסה לא להישמע חצוף.
"טוב, האמת שהסוד הזה די קשור לזה..." השפלתי את ראשי כדי להמנע מהמבט השואל של ג'וני, "האמת היא, שלא רציתי לחזור בזמן, זה קרה לי בגלל שהייתי עצבני, ולא שלטתי על הרגשות שלי.."
ג'וני הביט עליי במבט של [b]מה זה לעזעזאל קשור?![/b] אבל לא אמר מילה. "זה היה בחג המולד.. אני רבתי עם ההורים שלי, זה לא קשור עכשיו על מה.." התחמקתי, "הייתי עצבני כל כך, שלקחתי מזוודה ועזבתי את הבית.. הסקתי שחבר שלי ייתן לי לישון אצלו כמה ימים.. אבל זה לא מה שקרה. לפני שבכלל הספקתי לארוז את כל הדברים שלי, המציאות השתנתה. מערבולת של צבעים הסתובבה סביבי, ראיתי תמונות חשובות מההיסטוריה, שלאט-לאט נראו מציאותיים יותר ויותר.." הפסקתי לדבר לרגע קל, ואז המשכתי.
"מצאתי את עצמי בשדה נטוש, משהו שדומה לפארק ללא ספסלים, פסלים או מתקנים.." הסברתי לו. "אבל מה שחשוב זה, שעברתי עם חלק מהחפצים שלי.. תמונה ישנה שהייתה טמונה בתוך הכיס שלי כמה שנים עברה איתי. זאת הייתה תמונה שלי ושל סבא שלי.. בתמונה היה גבר זקן, מחייך, ותינוק שהיה מכורבל בין שתי ידיו..-"
עצרתי את מה שאמרתי שהבטתי בג'וני, נראה כאילו הוא לא מצליח להתאפק. הוא אמר בחריקת שיניים, "אתה יכול להתקדם עם הסיפור בבקשה?".
"טוב, אני יגיע לעניין.." אמרתי בכניעה, ושלפתי תמונה ישנה מהכיס שלי. "זה, אתה.." הצבעתי על הגבר המבוגר. "[B]אתה סבא שלי[/B]."