לי ולטל-פוקימון מעורבים

טופס:

שם משתמש:
שם בשרשור:
תיאור מראה/תמונה:
גיל:
אופי:
מעורב עם:
רקע:
הערות:

שלי:

שם משתמש:Shaiman
שם בשרשור:אופק
תיאור מראה\תמונה:[IMG]http://desmond.imageshack.us/Himg88/scaled.php?server=88&filename=86974767.jpg&res=crop[/IMG]
גיל:6
אופי: רגוע,פחדן ומתעייף מהר
מעורב עם:איווי
רקע:י"ב
הערות:

איזה חמוד מצאת בסוף3:
_____________

שם משתמש:wendy
שם בשרשור:וונדי
תיאור מראה/תמונה:[IMG]https://encrypted-tbn2.google.com/images?q=tbn:ANd9GcR9sIbC_0y4kCR2rfJa7ZwT-RHw6tRWLs-6eUXo7922pWsXa2gA[/IMG]
גיל:6
אופי: תמימה, חכמה לגילה, חמומת מח, אוהבת להציק לאחיה ולצדוק בכל, שונאת להודות בטעויות
מעורב עם:איוויD:
רקע:י''ב
הערות:

''בוקר טוב אופק'' אמרתי בפיהוק.
ירדתי מהמיטה העליונה של מיטת הקומותיים שלנו והבטתי על הפינה התחתונה, העצלן עדיין ישן.
ראשו היה חבוי מתחת לשמיכה ונחירותיו נשמעו מכאן ועד ג'ובלייף.
לקחתי כרית והתחלתי לחבוט בו ''בסדר בסדר אני קם'' הוא מלמל והתעורר בפיהוק, הוא הביט בי לשנייה ואני הבטתי בוא ושנינו צרחנו בבהלה ''יש לך אוזניים של איווי!'' צרחנו יחד.
שנינו רצנו למראה וגילינו שזה נכון, הבטנו זה בזה שוב ''אה! יש לך זנב של איווי'' צרחנו שוב בקול אחד, ושוב גילינו שזה נכון.
''הדבקת עליי חלקי פוקימון מזוייפים נכון?'' אמר אופק בחיוך לאחר שנרגענו קצת וניסה להוריד את האוזניים וזעק בכאב.
''לא'' עניתי בדיליי וחייכתי חיוך שטני.

"איה!" אמרתי "איך עשית את זה וונדי?" שאלתי אותה בעצבים "אני לא עשיתי את זה" היא ענתה לי.
"אז מי כן עשה את זה, אולי אתה?" היא שאלה אותי "וונדי תפסיקי לעצבן אותי" אמרתי לה בכעס "אבל אל תשכח שאני יותר גדולה ממך" היא צחקה עליי "בחמש דקות!" צעקתי.
"טוב טוב, לריב לא יעזור לנו עם זה" היא אמרה והצביע על האוזניים שלה "אני לא יודע מה אנחנו צריכים לעשות" אמרתי "בוא, נרד למטה" וונדי אמרה לי "אין לי כח" אמרתי לה וחזרתי למיטה.
"קום כבר עצלן" היא אמרה ומשכה אותי למטה "וונדי תיזהרי מהמדרגות" הזהרתי אותה איזה מדרגות נרד בדרך היותר טובה" היא אמרה וחייכה "לא את לא מתכוונת ל.." אמרתי "למעקה!, תשובה נכונה אופק" היא אמרה ושמה אותי על המעקה החלקתי למטה.
בסוף נפלתי על הרצפה "אחוזה מעצבנת..." מלמלתי וונדי הגיעה כמה שניות אחריי "נו בוא כבר" היא אמרה וגררה אותי לסלון.

שנה אין לי בעיה(אופי)
____________________
''בוא כבר תינוק, אתה לא בן 5'' אמרתי וגליגלתי עיניים.
נכנסתי לסלון כאשר אופק אחריי, משהו לא היה בסדר- השעה שמונה בבוקר ואמא ואבא לא בסלון- הם תמיד כאן בשמונה בבוקר אחרי הכל זה חלק מסדר היום.
''טוב אמ...אופק שמונה בבוקר אנחנו אמורים ללכת עכשיו לאכול ארוחת בוקר!'' אמרתי לאופק וגררתי אותו למטבח, שוב משהו שלא קשורה.
כל יום אנחנו קמים בשבע וחצי-מצחצחים שיניים, מציעים מיטות, מלבשים ושמונה אנחנו באים למטבח- צלחות עמוסות בכל טוב עומדות על השולחן וגברת ליזי, הטבחית עומדת בצד ומחכה לנו.
שום צלחת לא הייתה על השולחן וגברת ליזי גם כן לא נראתה באופק, מה קורה כאן?
''איווי?'' נשמע לפתע קול, קפצתי והסתובבתי.
שני גורי איווי קטנטנים עמדו על הרצפה, מסביב לצווארו של כל אחד היה קולר, הלכתי לאיווי הראשון בעל הקולר הורוד וקראתי את התווית ''לואיז, גורת איווי גזעית מטופחת מבית הגידול של איווים באחו. עם נאבד נא ליצור קשר עם וונדי שינקס, הבעלים''
מספר הפלאפון שלי הפויע לאחר מכן, הייתי בשוק וונדי שינקס זאת אני האיווי הזאת שלי?
אופק הלך אל האיווי בעל הקולר הכחול וקרא בקול ''לוק, גור איווי גזעית מבית הגידול של איווים באחו. עם נאבד נא ליצור קשר עם אופק שינקס, הבעלים'' ולאחר מכן הופיע מספר הטלפון של אופק.
הבטנו אחד בשני מודהמים.

"איווי איזה חמוד" אמרתי והרמתי אותו על הידיים "וונדי מה אנחנו צריכים לעשות בשעה..." אמרתי והסתכלתי בשעון שעל ידי "תשע וחצי?" שאלתי אותה "אנחנו צריכים רגע תן לי להיזכר" היא אמרה "נזכרתי אנחנו צריכים להתארגן לבית ספר בשעה עשר אנחנו כבר צריכים להיות מוכנים" היא אמרה .
"וונדי אנחנו לא יכולים ללכת ככה" אמרתי לה "אה נכון" היא אמרה מאוכזבת "לא נוראה וונדי רק תזכירי לי, איזה יום היום?" שאלתי "היום יום שישי" היא אמרה אחריי חשיבה ממשוכת "אמא ואבא אמורים להיות בעבודה בשעה כזאת היום" אמרתי לה "צודק אבל גם ליזי לא כאן" היא אמרה לי "אני לא יודע למה הם לא כאן" אמרתי לה "במחשבה שנייה וונדי אני יודע למה הם לא כאן" אמרתי והצבעתי על השד פוקימון שיש מאחוריי וונדי

הסתובבתי בשקט ולא הראתי כל סימן פחד, למרות שמבפנים רעדתי מפחד.
זה תמיד היה ככה, שיחקתי את האחות הגדולה המושלמת- לא מראה שום פחד ליד אח שלה, מציקה לו המון ומשמשת לו דמות למופת אחרי הכל הוא היה כזה פחדן לפעמים, הייתי חייבת להגן עליו.
''מה אתה רוצה?!'' שאלתי את הפוקימון המוזר ([IMG]http://www.serebii.net/blackwhite/pokemon/642-s.png[/IMG])
''שלום לכם וונדי, אופק, וונדי את יכולה להרגע'' אמר הפוקימון וגילגל עיניים בשעמום.
נשכתי את שפתי, ''לך מכאן! איפה ההורים שלנו?! איפה גברת ליזי?!'' צעקתי בביטחון מוחלט ומזוייף כמובן.
אופק נעמד מאחוריי, אני חושבת ששנים של הצגות גרמו לו לחשוב שאני מסוגלת להגן עליו מהכל.

הסתכלתי על וונדי מדברת עם הפוקימון המוזר סמכתי עלייה ידעתי שהיא תמיד תציל אותי מצרה אף פעם לא ראיתי אותה מפחדת היא פשוט כמו מגן פחדים היא הייתה חסינה מכל פחד.
אבל אני פחדתי מהרבה דברים בעיקר מפוקימונים גדולים ומפוקימוני אופל אבל תמיד ידעתי שוונדי תגן עלי גם שהיא לא הייתה לידיי ידעתי שהיא מסתכלת עליי איכשהו ושאני בצרה היא תמיד מרגישה אותי ובאה לעזור לי.
חוץ מפעם אחת שמישהו אחר עזר זה היה פוקימון פוקימון אופל היחיד שממנו לא פחדתי ממנו "מה אתה רוצה?!" וונדי שאלה את הפוקימון ''שלום לכם וונדי, אופק, וונדי את יכולה להרגע'' ענה לוונדי הפוקימון ''לך מכאן! איפה ההורים שלנו?! איפה גברת ליזי?!'' וונדי צעקה עליו "הם במקום בטוח" אמר לוונדי הפוקימון "אתה לא ענית לי על השאלה!" וונדי צעקה אליו "איפה ההורים שלנו?! איפה גברת ליזי?!'' היא שאלה אותו שוב פעם הפוקימון פתח את פיו כדי לדבר ואז הוא נראה כאילו ראה משהו שגרם לו להפיק לדבר

''שלום אחי מזמן לא התראנו'' סינן הפוקימון שמולינו, נשמתי עמוק והסתובבתי כאשר אני מקרינה כמה ביטחון שרק אוכל.
מאחרוינו עמד עוד פוקימון שד מוזר ([IMG]http://www.serebii.net/blackwhite/pokemon/645-s.png[/IMG])
''מי אתה? מה שניכם רוצים מאיתנו לעזעזל?!'' צעקתי בביטחון.
מאז שאני ואופק היינו קטנים אהבנו לשחק בשעות החופשיות שלנו במשחקים בהם אני מבצעים כל מיני משימות סודיות- לגנוב גילדה או בננה מהמטבח בלי להיתפס (תוך כדי מבצע מסובך והתגנבויות רבות-וכמובן שימוש בווקי טוקי)
הרבה פעמים כמה מהמבוגרים היו באזור ולא יכולנו להשמיע צליל, כך שהמצאנו כל מיני תנועות יידים שמסמנות פעולות שונות.
סימנתי לאופק להביט עליי, פרשתי את ידיי מול פרצופו של אופק-הרמתי אותה גבוהה לאוויר סימן ל''רוץ ב3'' ואז הצמדתי את ידי לליבי וחייכתי סימן ל''בהצלחה, אני סומכת עלייך''.
סימנתי ביידי את המספרים 1,2,3 ב3 התחלנו לרוץ, שנינו ידענו לאן.
בשנה שעברה אמא ואבא נתנו לנו אזור בבית להקים בו בסיס סודי, הם תמיד העמידו פנים שהם לא יודעים היכן הוא.
חפרנו את הבסיס הזה במו ידינו, מה שאמא ואבא לא יודעים הוא שחפרנו גם מנהרה חבוייה אשר מובילה אל מחוץ לבית.
רצנו במהירות ונכנסנו למחבוא התת קרקעי, הבטנו בתקרה, ''תתקדם!'' מעקתי לאופק ונעלתי את הדלת(שלוש פסי סלוטייפ) עם מנעול הסלוטיים שלנו ''נקווה שזה יעקב אום'' מילמלתי לעצמי ורצתי אחרי אופק.
רצנו במהירות אל עבר המחילה וחסמנו גישה אליה, התחלנו לטפס ויצאנו החוצה, הבטתי סביבי בתקווה לגלות שאף אחד לא שם.
היה ריק ברחוב, אחרי הכל היה בוקר, התחלנו לרוץ אל עבר הפארק.

"אופק שכחתי את לואיז!" וונדי אמרה לי בדאגה "לא את לא" אמרתי לה "למה אתה מתכוון אני לא לקחתי אותה" היא אמרה לי "את לא אבל אני כן" אמרתי "את זוכרת שתמיד היה לנו במחבוא כמה תיקים אם אוכל אז לקתי שלושה תיקים שתים מפוצצים באוכל ואחד" אמרתי לה "עם זה" אמרתי והוצאתי את לואיז מהתיק "אופק מתי הספקת לקחת אותה?" היא שאלה "בזמן שדיברת עם הפוקימונים" עניתי לה הבאתי לה את התיק של האוכל ואת לואיז הראתי לוונדי שתי אצבעות, עוד סימן "נו תגידי את זה" אמרתי "אוף בסדר אופק אתה גאון יופי לך עכשיו אני מקווה שהבאת את הקובייה שהכנו" היא אמרה לי "את רצינית שאני אשכח דבר כזה באמת וונדי" אמרתי והוצאתי את הקובייה הוצאתי גם קצת כלי עבודה שהספקתי לקחת "אני מקווה שאת זוכרת איך בנינו אותה כי אנחנו הולכים לשפר אותה" אמרתי לוונדי

''אופק זוז!'' צרחתי ודחפתי את אופק.
ספגתי את מלא עוצמת ''כח על'' של הפוקימון השני שהופיע בביתנו, כח על הייתה מתקפת מסוג לחימה עוצמתית ביותר, קראתי בספר שיש לה במושגי כח 120 כח.
אבל זה אופק הייתי חייבת, 'למה אנחנו, אנחנו רק בני 6 לכל הרוחות' מלמלתי בכאב וקמתי.
סימנתי לאופק- הרמתי שלוש אצבעות וכיסיתי את עייני הימנית בידי השנייה, ''לא!'' הוא מלמל, הנהנתי.
''אתה כל כך חלש'' אמרתי בחיוך נדוש וללא כל כאב אל הפוקימון, אחרי הכל העמדת פנים היא המומחיות שלי.
''מה?!'' הוא צעק בזעם, הוא החל לתקוף ברעל וקפצתי הצידה ''זה הכי טבו שלך? משעמם'' פיהקתי.
מזווית עיניי ראיתי את אופק הולך בשקט ובורח לבית הבטוח שבצד השני של הרחוב.
''עצור!'' נשמעה צעקה רמה והפוקימון הראשון חסם את דרכו של אופק, 'אוי שיט!' חשבתי בצער במוחי, לא הייתי מרוכזת ונפגעתי ממתקפת הכנף של הפוקימון, הוא היה עוצמתי אך עדיין קמתי, ידעתי שעם אופק לא היה שם הייתי נכנעת ומתעלפת כבר מזמן, קרצתי לאופק ''רואה שאני יכולה להתמודד עם הכל! לא הרגשתי אפילו שריטה'' אמרתי בחיוך.

ראיתי שהיה קשה לוונדי אבל ידעתי שהיא תצליח אולי כדי בכל זאת "וונדי רק תדעי שאני חייב לעשות את זה" אמרתי לה והרמתי את הקובייה בשתי ידי התרכזתי בכח שלה "אונר אריקה קבצלר" אמרתי הקובייה שיחרהה שתי מטחי אנרגיה לעבר הפוקימונים והם נפגעו ונפלו על הקרקע "ידעתי שאני יצליח ראשון את חייבת לי גלידה" צעקתי לוונדי מחייך "אופק את לא מבין מה היה יכול לקרות אם הייתה טועה" היא כעסה עליי "אני עדיין הצלחתי ראשון" אמרתי לה "אופק!" היא אמרה "טוב הצלחת ראשון בוא אנחנו צריכים לברוח לפניי שהם יקומו כבר מחשיך" היא אמרה "הזמן עובר מהר, לאן נלך?" שאלתי אותה

אחד מהפוקימונים, הראשון החל להתעורר ''חכו כבר אני רק רוצה לעזור... אתם לא רוצים לדעת למה הפחתם לכאלה?''
הוא מלמל.
''אופק תן את הקובייה'' אמרתי בביטחון והוא הושיט לי אותה ''שונה שונירק קבצלר'' אמרתי, מטח חבלים זינק מהקובייה וקשר את הפוקימון, גררתי אותו איתנו, הוא היה כבד אבל כרגיל לא הפגנתי את זה.
''בוא אופק, זאת במילא השעה החופשית שלנו'' אמרתי בחיוך וצבטתי את לחיו במטרה לציק לו ''צ'יפס קטן'' אמרתי בקול שמתייחס אליו כאילו הוא תינוק, שאופק היה בן שלוש הוא כל הזמן אכל רק צ'יפס ולא הסכים לאכול שום דבר אחר ולכן אמא תמיד קוראת לו צ'יפס, הוא שונא את זה אבל כיף לקרא לו ככה.
''טוב דבר אחד טוב יצא היום'' אמר אופק מנסה להתעלם מהעקיצה, הסתכלתי בו בשאלה ''לא היינו צריכים לאכול כרוב ניצנים'' הוא אמר בחיוך, ''טוב יש משהו במה שאתה אומר אבל מצד שני לא אלנו כלום היום'' מלמלתי וביטני קרקרה.
עצרנו בקרחת יער ביער שעל יד ביתינו, ''אוקיי עכשיו דבר מה קרה לנו? למה אנחנו? אנחנו רק בני 6!'' אמרתי לפוקימון בכעס כאשר אני מכוונת אליו את הקובייה באיום.

"נכון אתם רק בני שש אבל אתם מיוחדים" הוא אמר "מיוחדים על מה אתה? מדבר קדימה תגיד את הכל" וונדי אמרה לו "אני לא יודע כלום אני רק דובר פשוט של מי שיודע הכל" הוא אמר בפחד העיניים שלו היו מכוונות אל הקובייה הוא ראה רק טיפה ממה שיש בדבר הזה "למי אנחנו צריכים ללכת כדי לדעת מקרה לנו?" וונדי שאלה אותו "אתם צריכים ללכת למיו-טו" הוא אמר "וונדי תשחררי אותו" אמרתי לה וונדי הסירה את החבל מהגוף של הפוקימון הוא עף משם "וונדי תביאי לי את הקובייה" אומר לה היא נתנה לי את הקובייה "תחזיר רותה אחר כך" היא אמרה לי "אריוס טריום וקאון" אמרתי קרן אחת אדומה השתחררה מהקובייה שהיא פגעה בקרקע היא יצרה מדורה עוד שתי קרניים נורו מהקובייה הפעם חומות שתי אוהלים הופיעו מצידי המדורה ליד המדורה הופיעו גם שתי כיסאות "הנה הקובייה וונדי" אמרתי והבאתי לה אותה "בואי נישב רק תיזהרי על הקובייה יש לי דברים חשובים בתוכה יש לי מזל שהיית בחוג שהגעתי לחק של הפתיחה שלה" אמרתי לה

''נחש מה'' אמרתי בחיוך.
''מה?'' שאל אופק בחיוך למראה הבעת פניי, ''זוכר שהתחלנו לעבוד על הקובייה הורודה? אתה זוכר הקובייה שיש לה אותה פעולות כמו זאת רק שהיא תהיה רק שלי וזאת רק שלך?''
''נו? לא סיימנו אותה בסוף'' אמר אופק בעניין ''אנחנו לא אבל אני כן'' אמרתי ושלפתי קובייה ורודה.
''יש!'' אמר אופק בחיוך, ''אופק אני רוצה לנסות משהו'' אמרתי לאופק והלכתי אל מול עץ, הושטתי יידים קדימה, ''מה את עושה?'' שאל אופק ''ששש'' אמרתי לו, ריכזתי כח בידי, למרות שהייתי בעיינים עצומות ראיתי את גופי, ראיתי תמונה תלת מימדית של גופי בשחור, ונקודות זהובות פזורות בו, ניסיתי להתמקד וגררתי בעדינות את כל הנקודות הזהובות אל יידי ''מה לעזע..?!w' זעק אופק ששיחרתי כדור צל על עץ.

"וונדי מה לעזעזל עשית עכשיו?" שאלתי אותה "כדור צל מה לא ראית?" היא שאלה "טוב וונדי תביאי את הקובייה אני הולך לאוהל שלי" אמרתי והיא הביאה לי את הקובייה הלכתי לאוהל הוא נראה מבפנים בדיוק כמו החדר שלי ושל וונדי אצלה זה גם ככה באוהל "מורקה" מלמלתי הקובייה נפתחה היו שם חמש תמונות וגם שתי אייפונים חלקי מחשב כלי עבודה ועוד כמה דברים היה לקוביה הזאת תא אחסון מדהים לקחתי ארבע תמונות וסגרתי את הקובייה בשלוש תמונות היו את ההורים שלנו ואת ליזי ברביעית שלקחתי היה אותו את הפוקימון את דארקראי בחמישית הייתה תמונה של וונדי "אני מתגעגע אלייך דארקראי" מלמלתי דמעה ירה על פניי פתחתי את הקובייה ושמתי שם את התמונות ואז סגרתי את הקובייה "וונדי אני הולך לישון" קראתי ונשכבתי במיטה

לאחר ששמעתי את נחירותיו של אופק והייתי בטוחה שלא ייפתח לי יותר את דלת האוהל פתחתי את הקובייה שלי ושלפתי משם כמה תמונות- של ההורים שלי, של ליזי ושל קריסליה.
''אני מתגעגעת אל כולכם, בעיקר אלייך קריסליה'' מילמלתי, כמעט הזלתי דמעה אבל שנים של העמדות פנים הקשיחו אותי.
החזרתי בעדינות את התמונות לקופסא והלכתי לישון.
אני חושבת שהרחתי בלילה ריח משונה אבל משום מה לא התעוררתי.
''וונדי! וו-נ-ד-י!'' שמעתי את יבבותיו של אופק.
פקחתי עיינים.
הייתי קשורה לעמוד בשלשלאות ברזל ללא כל יכולת לנוע, אופק עמד מולי, רק שלשלאת ברזל בודדת הייתה מחוברת לרגלו ובקצה השני לעמ' כך שהיה יכול לזוז בניגוד אליי.
''מה לעזעזל קורה פה?!'' אמרתי כרגיל בביטחון עצמי.
''אנשים באו באמצע הלילה, הם הרימו אותי וחסמו לי את הפה ואז שמו איזה גז מרדים בחדר שלך, הם אמרו שבגלל שלמדת כבר להשתמש בכוחות שלך ושאת חושבת מהר והכל הם צריכים לוודא שלא תוכלי לברוח בגלל זה הם קשרו אותך חזק ממני'' הסביר אופק בעצב.
''למה אתה פצוע?'' שאלתי והרגשתי את פעימות לבי מתחזקות, ''ניסיתי לשחרר אותך, אבל בכל פעם שניסיתי השרשראות חישמלו אותי''.
ניסיתי להשתחרר ומיד הבנתי על מה אופק דיברף זרם חשמלי אדיר עבר בגופי מה לעזעזל קורה פה?! הם מפחדים מילדה בת 6?

"לפחות הם לא לקחו את הקובייה" מלמלתי לוונדי "הם לא לקחו אותה?" היא שאלה בתמיה הם לא ידעו עליה למה שהם יקחו אותה אני יכול להשתמש בכוח שלה בלי לגעת בה אבל זה יקח הרבה זמן לפחות חצי שעה" אמתי לוונדי "שום דבר לא יקרה אם תנסה" היא אמרה "אני ינסה אבל את תצטרכי להיות בשקט" אמרתי לה היא הנהנה התכנסתי בתוך עצמי חשבתי על דארקראי הסתכלתי על וונדי אני יודע שהיא מתאמצת לא לדבר כמה זה קשה לקבל החלטות להיות האחראית עצמתי עייניםחשבתי על מה שעברנו ביום האחרון על הגיולוי של האוזניים והזנב על הגילוי של ההורים שנעלמו על האיווים על הפוקימונים על הקוביות על הכדור צל של וונדי על הפחד שבי "גלואריה יסאור נברום" מלמלתי השרשרת שכבלו אותנו נעלמו קראתי לקובייה לבוא אליי היא באה "בארסום" מלמלתי השתגרנו רחוק מהאזור שהיינו בו לקרחת יער אחרת זימנתי את האוהלים והמדורה והכיסאות עדיין היה חשוב ישבתי על הכיסא שלי מפחד ללכת לישון לבד "וונדי אני מפחד" אמרתי לה

תגובה אחרונה שלי להלילה והלכתי לישון אגיב שוב שאקום
______________________
''בוא אליי'' אמרתי וחיבקתי את אחי הקטן בדאגה.
מאז ומתמיד הרגשתי שאני חייבת להיות לו כמגן, ''אופק עכשיו שאני חושבת על זה.. שהתעוררתי הרגשתי דקירה ביד מה זה היה?'' שאלתי בפחד מפני התשובה שידעתי שהולכת להגיעה.
''הם הזריקו לי ולך משהו אני לא יודע מה זה היה זה היה נראה...'' הוא התחיל לומר וקטעתי אותו ''שבב קטן?'' השלמתי את המשפט ''כן! זהו'' אמר אופק, ''חייבים ללכת מפה! אלו שבבי איתור אוקיי..'' מלמלתי לעצמי והתחלתי לחשוב על תוכנית, שמעתי ריצות ''הם שם! המכשיר מראה שהם פה באזור תתפרשו'' צעקו נשמעו מכל עבר.
הוצאתי מהר את הקובייה שלי וכיוונתי אותה לאופק ''מה את..?'' הוא התחיל לומר ''קורדיה אוטול'' מלמלתי, עיניו נפערו שהבין מה אני עושה.
חור נפער באדמה מתחתיו והתכסתה במתחת, שולחן קטן עם אוכל ומים הופיע לידו, שנייה לפני שהאדמה סגרה את הפתח מעל וחסמה כל גישה לראות את המקום או למצואו באיתותים נעלמה, הצמדתי יד לחזי כאומרת בשפה שלנו ''בהצלחה במשימה אני סומכת עלייך''
אופק ידע שהמחסום יעלם בתוך שעה.
הקולות התקרבו, ידעתי שאני חייבת לשחק אותה בורחת, כאילו שאני חושבת שיש לי סיכוי כלשהוא לברוח, התחלתי לרוץ אל עבר היער, וכמו שציפיתי הם סגרו עליי, שיערתי שהם ישתמשו שוב בגז ההרדמה אך נראה שהם הלכו קצת יותר ב..כיוון הפיזי.
היה דחף אינסטינקטי להכניס את זנבי לבין הרגליים אך נאבקתי בו, הם גררו אותי מהשיער אל בניין מוזר וזרקו אותי לתא ברזל, למזלי הקובייה הייתה אצלי ולא הייתי קשורה, אך צפו בי דרך עדשת מצלמה.
בדקתי עד כמה הפציעות שלי היו חמורות-לא משהו מיוחד אני אשרוד.
בחור רחב כתפיים בעל עיינים מוזרות-סגולות נכנס לחדר וטרק את הדלת מאחוריו ''מה אתה רוצה?'' שאלתי בהפפגנת ביטחון, אך מבפנים שיקשקתי.
''אני חושב שאת יודעת מה..'' הוא אמר.

רעדתי לקחתי את הקובייה פתחתי אותה הוצאתי את התמונה של דארקראי וסגרתי את הקובייה הנחתי אותה על התמונה "פק ג'אסום" אמרתי חיכיתי כמה דקות דארקראי הופיע "דארקראי אתה חייב לעזור לאחותי לוונדי אתה זוכר אותה?" שאלתי אותו "הילדה שהייתה בגן שאמרת לי להשגיח עליה" הוא ענה לי הנהנתי "אני צריך שתבוא איתי אבל קודם..." אמרתי פתחתי את הקובייה והכנסתי את התמונה הוצאיתי משם תחבושת פינצטה ומספריים חתחתי את עורי במקום שהזריקו לי את השבב והצוצאתי אותו עם הפינצטה אחריי זה חבשתי את ידי "קדימה דארקראי בוא נלך" אמרתי לו הוצאתי מהקובייה כמה חלקי מחשב והכנסתי את כל שאר הדברים בניתי מכשיור איתור והלכתי לכיוון של השבב של וונדי שדארקראי מאחוריי שהגעתי היה שם בניין ענקי נכננסתי לתוך הבניין והלכתי לעבר וונדי "דארקראי תשחרר אותה" אמרתי לו

עם כבר עושים את זה ככה אתה תתפתח לאמבריאון ואני לאספיאון
_________________________________________________________
''אני לא יודע על מה אתה מדבר!'' הזדעקתי.
''וונדי וסטון.. זה לא שמך האמיתי נכון? וונדי הילדה שגולדה על ידי קריסליה כאם, ילדה קטנה בעלת כח חשיבה בלתי מוגבלת וחוכמה ענקית, כוחות לא נורמאלייםובוא לא נשכח את אחיך אופק וסטון גם הוא לא בדיוק האח שלך נכון? אתם תאומים מלידה כמובן אך כל אחד מכם גודל על ידי אגדי אחר'' הוא חייך חיוך שטני.
''על מה לעזעזל אתה מדבר?!'' צעקתי..
''אור ואופל, זוג תאומים שהוחדר בכל אחד מהן כח כל כך עוצמתי ומנוגד'' הוא חייך, הוא לקח סכין קטנה והתקרב אליי, הוא תפס את גרוני והצמיד אותי לקיר, הוא העביר את לאורך ראשי (מהמצח ואז ללחי עד הסנטר), סתמתי ידעתי שאסור לי לצרוח מפני שזה רק יסב לו הנאה אבל זה כאב.
לפתע הקיר נשבר.

"דארקראי מפה אני כבר יסתדר" אמרתי לדארקראי הוצאתי את הקובייה "אלקט רוב" אמרתי הקיר התנפץ ראיתי את וונדי יושבת שם עם חתך ענקי לאורך פנייה "וונדי!" צעקתי "אקטום" אמרתי כינוותי את הקובייה לעבר האיש הוא התעלף "לילה טוב" אמרתי לו בחיוך ובעטתי בו "וונדי קדימה בואי נברח" אמרתי לה "בארסום" מלמלתי השתגרנו שוב בפעם פתחתי את הקובייה השתדלתי להסתיר מוונדי את התמונות את התמונות הוצאתי את המספריים והתחבושת והוצאתי לוונדי את השבב והחזרתי את הדברים לקובייה וסגרתי אותה "וונדי את בסדר?" שאלתי היא הייתה עסוקה בלזמן את האוהלים המדורה והכיסאות היא לא ענתה לי דאגתי חזבתי מה קרה לה שם נכנסתי לאוהל שלי ושמתי שם את הקובייה יצאתי החוצה וונדי ישבה על הכיסא הגיע הזמן לספר לה את הסיפור ישבתי על הכיסא מולה "וונדי אני צריך לספר לך משהו" אמרתי לה

'אור ואופל..' המילים של האיש הידהדו במוחי.
כאשר הייתי בת שלוש, קריסליה, אשר גידלה אותי מאז שנולדתי אמה כי עליי לחזור להוריי הביולוגים ושם מחכה לי גם תאום.
לא רציתי לעזוב קריסליה היא האמא האמיתית שלי, ומעולם לא רציתי לעזוב אותה אך היא אמרה לי שעליי לחזור להוריי הביולוגים, ושם גם יחכה לי אח תאום, הוא יזכור אותי כאילו שתמיד הייתי בחייו וכך גם הוריי, שיחקתי את המשחק-ילדה קטנה שהיא תאומה של ילד שלא הכירה עד גיל שלוש, אך זה מה שקריסליה ביקשה ממני.
''וונדי אני צריך לספר לך משהו'' מילותיו של אופק קטעו את מחשבותיי הבטתי בו בסקרנות

"תמיד את הגנת עליי" אמרתי לה "חוץ מפעם אחת" המשכתי "אני מפחד מהפוקימונים הגדולים ומפוקימוני אופל ועוד כמה סוגים לפניי שנתיים הלכתי לטיול בגן על כל הגן הלכתי לאיבוד נכנסתי לאיזהשהו יער טיפסתי על אחד העצים ובטעות טיפסתי על אחד הענפים הדקים יותר הנפילה כאילו הייתה אינסופית ציפיתי שאני אשמע רעש גדול לא שמעתי כלום פוקימון אופל הופיע והציל אותי בשנייה האחרונה כנראה" אמרתי לה "בגלל שלא מצאתי את שאר הגן הייתי אצלו שנה הוא גידל אותי כמו אבא הוא הביא לי את הרעיון לבנות את הקובייה כדי שתחזיר אותי אליכם אז לא הייתי ממש אלוף בבניית דברים כאלה אז בניתי קובייה חד פעמית" אמרתי וונדי נראתה מופתעת "את לא זוכרת שנעלמתי לכם לשנה?" שאלתי אותה "לא אני לא, זוכרת מי היה הפוקימון?" היא שאלה אותי "הפוקימון היה..." התחלתי לומר

''דארקראי'' אמר אופק והביט היישר אל תוך עייני.
פערתי את עייני 'דארקראי.. האויב של קריסליה.. חושך ואור.. אז לכך התכוון האיש' חשבתי במוחי.
כל אותם שנים... הגנתי על בן דארקראי? הוא גודל אצל דארקראי ובטח חלק מהאפלות שבו והחשכה עברה אל אחי הקטן.
''למען האמת אופק גם לי יש ווידוי'' אמרתי והבטתי היישר לתוך עיניו, ''מה?'' שאל אופק בתימהון.
לא גרתי איתכם מאז ומעולם, אני לא יודעת איך ולמה אבל שהייתי תינוקת הופרדתי איכשהו מההורים שלנו, הייתי בת יום או שניים.
קרסליה.. פוקימון העל חושי האגדתית היא גידלה אותי כמו אמא, וכך גם תמיד קראתי לה-אמא... היא לימדה אותי כל מה שאני יודעת היום-לדבר, לבנות דברים, לחשוב מהר.. באותה תקופה גם לא נראתי כמו שאני נראת היום ויכולתי להשתמש בכמה וכמה מתקפות שקריסליה לימדה אותי אך יום אחד.. הייתי בת שלוש קריסליה אמרה לי שהגיעה הזמן שלי לחזור להוריי הביולוגים, היא סיפרה לי שיש לי שם תאום, שקטן ממני רק בחמש דקות ושאגיעה לשם כולם יחשבו שהייתי איתם כל השנים הללו, לא כאילו בתם האבודה הופיע פתאום על מיטה בחדרה.
בכיתי אך קריסליה הכריחה אותי ללכת, באותו יום שערי הבלונדיני הקצר הפך לחום ארוך, היהלום הסגול שהיה על מצחי והכנפיים 0כמו של קריסליה הצבעוניות האלו העיגולים) נעלו מגבי וכאשר קמתי בבוקר קמתי במיטת קומותיים, ירדתי ממנה וראיתי אותך, ילד קטן בן גילי ישן-אח שלי ובאותו יום לקחתי על עצמי את האחריות לדאוג לך-קמת, חייכת אליי כאילו לא הופעתי משום מקום, כאילו תמיד הייתי שם.....זאת גם הסיבה שאני לא זוכרת שנעלמת, כנראה שהגעתי בערך בזמן שאתה חזרת'' סיימתי את דבריי ועצרתי לנשום.
''אבל.. זה לא יכול להיות אני זוכר.. שהיינו בני שנתיים שיחקנו יחד כל הזמן במכוניות צעצוע ובנינו כל מיני דברים מצחיקים יחד'' אמר אופק ודמעות החלו לזלוג מעיניו ''מעולם לא קרה'' אמרתי והשפלתי את ראשי.
הבטתי באופק בציפייה לתשובתו

בכיתי כל הילדות שלי עם וונדי היא שקר "אני... אני... אני שונא אותך!" צעקתי עלייה הלכתי לאוהל שלי הסתכלתי על וונדי בעיניים עצובות בעודי סוגר את הדלת של האוהל הוצאתי את הקובייה מוכן לכל מקרה שיבוא "אני לא מאמין היא הייתה יכולה לומר לי לפחות שלא היינו ביחד כל השנים האלה שמעתי את הבכי של וונדי מבחוץ "ילדה מעצבנת" רטנתי "מה קרה אופק?" שאל אותי קול שעוד לא שמעתי "מי אתה? איפה אתה?" שאלתי את הקול "אני על המיטה שלך" אמר הקול "הסתכלתי על המיטה "איווי זה אתה?" שאלתי בפליאה "כן זה אני" הוא אמר "שקט מישהו מגיע" הוא הזהיר הסתכלתי על הדלת וונדי נכנסה

איזה חפירה משוxd
___________________--
''אתה יודע... זה לא משנה אנחנו עדיין אחים ואני אוהבת אותך מאוד תזכור את כל שלוש השנים האחרונות שלנו יחד, כל החוויות שלנו הן היו אמיתיות'' מלמלתי ויצאתי מהאוהל.
חזרתי לאוהל שלי, ''בקקטרום שוגר'' מלמלתי, האוהל נסגר רק אני יכולה לפתוח אותו, הרמתי את לואיז ואמרתי לה בעצב ''לא יכולתי לספר לו... ואני אוהבת אותו אחרי הכל הוא אחי הקטן, נשבעתי לדאוג לו וכל זאת.. אולי הייתי צריכה לספר לו מוקדם יותר?'' אמרתי ללואיז בעצב, ''עשית את המעשה הנכון שחיכית עד עכשיו, עכשיו היה הרגע המתאים ביותר'' אמרה לפתע לואיז ''כן אני יודעת'' השבתי, שלפע הבנתי מה קרה הרגע ''לואיז, את דיברת הרגע?!'' אמרתי בשוק ''כן די קצת'' היא אמרה לי בחיוך, ''אוקיי זה הדבר הכי מוזר שקרה לי'' מלמלתי לעצמי.
שמעתי את אופק בוכה מהאוהל השני, הוא אמר לי שהוא שונא אותי.. אחרי כל השנים האלה ''קריסליה!'' צרחתי בבכי, הייתי חייבת לשחרר קצת קיטור, לאויז הרגיעה אותי וליטפה את ראשי כאמא כאילו אני הפוקימון ולא היא.

לא אמרתי שאני יחפור
______________________
"היא צודקת אופק" לוק אמר לי "אזמה אני הולך הביתה תגיד לה את זה טוב?" שאלתי לוק הינהן "אני יראה אותך שם" הוא אמר השתגרתי הבייתה הבית היה רועש הטלויזיה הייתה דלוקה ריח בישולים עלה מן המטבח הלכתי לעבר המטבח "ליזי1" צעקתי בהפתעה מה את עושה כאן?" שאלתי אותה "אופק איפה וונדי?" היא שאלה "ומה זה האוזניים והזנב האלה" זה משחק שלי ושל וונדי אנחנו מתחפשים לאיווי" שיקרתי לה "אמא ואבא פה?" שאלתי אותה "בסלון חמוד" הלכתי לעבר הסלון "אמא אבא!" צרחתי כמעט שחכתי את הריב שלי עם וונדי "איפה הייתם?" שאלתי אותם "היינו בחופשה ליזי לא השאירה לכם פתק?" אמא שאלה אותי "לא סתכלי איזה תחפושת של איווי יש לי" אמרתי לה והראיתי לה את האוזניים והזנב "גם לוונדי יש כאלה" אמרתי לאימי "איווי" שמעתי קול "לוק צעקתי "הגעת" צעקתי "אמרתי לוונדי שאני פה?" שאלתי "כן" הוא אמר

הלכתי לאילת נתראה בראשון P:
_______________________

שמעתי קול מחוץ לאוהל ''זה אני לוק, אופק הלך הביתה' שמעתי קול אל מחוץ לאוהל ''אוקיי'' מלמלתי בתגובה וקלות צעדים נשמעו.
''רגע! לואיז אי אפשר לתת לו לחזור! אולי אורבים לו שם!'' הזדעקתי לפתע, לואיז הנהנה במטח, הרמתי את הקובייה ''שורנא ריטום'' והאוהל וכל הדברים שלי נעלמו, עמדתי בקרחת יער ריקה ''הומסוס'' מילמלתי והופעתי בחדרי הורתי ללואיז להישאר בחדר, רצתי למטה ונתקלתי במישהו ''וונדי חמודה לאן את רצה? איזו תחפושת יפה יש לך'' הרמתי את ראשי זאת הייתה גברת ליזי חיבקתי אותה חזק ''איפה אמא ואבא?'' שאלתי, ''בסלון חומד'' היא ענתה, הלכתי אל הסלון וראיתי את אופק משוויץ בפני הורינו ב''תחפושת'' האיווי שלו, ''היי אמוש היי אבוש'' אמרתי בשיא הטבעיות וגררתי משם את אופק ''השתגעת?! הם בטח שמו תפ=צפיות על הבית למקרה שנחזור! אתה שם את גברת ליזי ואת אמא ואבא בסכנה!'' צעקתי עליו, ''אני שונא אותך! אל תדברי איתי'' השיב לי אופק בבוז, ''בוא הנה'' אמרתי כאשר הרגשתי שליבי נקרע, גררתי את אופק לבסיס הסודי שלנו שהיה אטום לרעשים ''תשמע, אני יודעת שזה לא היה בסדר מצידי לא לספר לך כל השנים האלו אבל זה היה הזיכרון שלי, הזיכרון הפרטי שלי שלא רציתי לחלוק זה כמו שאתה לא סיפרת לי על דארקראי אותו דבר!''.
''אבל אופק יש דבר אחד שאתה צריך לדעת זה נקרא ''הצורה האמיתית'' כאשר בני אדם גדלים עם פוקימון אגדי, הם מקבלים משהו שנקרא הצורה האמיתית, בצורה הזאת הם יכולים להשתמש בכוחות פוקימונים כמו של האגדי שגידל אותם בתנאי שגם לימד אותם התקפות, אני מאז שאני זוכרת את עצמי ההייתי בצורה האמיתית שלי-ילדה קטנה בעלת שיער בלונדיני קצר- יהלום סגול על המצח כמו של קריסליה וכנפיים סגולות כשלה, הייתי לבושה בשמחה חצי צהובה וחי סגולה והייתי בקשר רגשי ונשמתי מעולה עם קריסליה-דיברנו אפילו בטלפתיה! הייתי עוצמת עיינים ומדיינת את קריסליה מאחוריי.
איך שאתה רואה אותי עכשיו זאת לא הצורה האמיתית שלי! אני יכולה להשתנות אליה אך רק לזמן קצר וזה לוקח ממני המון כח, התרכזתי חזק והרגשתי כאב חד במוחי אופק התנשף, השנתי לכחמש דקות לצורתי האמיתית, הסתובבתי לצד והחזקתי את ידיי מפני גופי, עצמתי עיינים חזק ואשליה של קריסליה הופיע מאחוריי ''זאת האני האמיתית'' אמרתי לאופק-
[IMG][IMG]http://www.myg.co.il/uploads/phpYzZT7q.jpg[/IMG][/IMG]
חזרתי מתנשמת לצורה האחרת שלי, ''אופק זאת הצורה איתה גדלתי, אתה לא גדלת בצורה האמיתית שלך אלה במזוייפת ולכן יהיה לך קשה בהתחלה לקבל את זה ותוכל להשתנות לשניות ספורות.. מאז שהגעתי לבית הזה אני מנסה לאתר את קריסליה במכשירים שונים מפני שרק היא תוכל להחזיר אותי לצורה הרגילה האמיתית שלי, אני האמיתית שגדלתי איתה.
אופק נראה מתרכז, זה קרה בהבזק של שנייה ונעלם הוא חשף ממש לשנייה קטנה את האני האמיתי שלו ''זה אתה אופק'' אמרתי בחיוך
[IMG][IMG]http://www.myg.co.il/uploads/phpF4906j.jpg[/IMG][/IMG]

עליתי למעלה לחדר וונדי עקבה אחריי נשכבתי במיטה שלי ''הרבה זמן לא ישנתי במזרון כזה" אמרתי לוונדי ''אופק קום מהמיטה אנחנו לא יכולים להתבטל" היא אמרה לי "אין לי כח לקום" אמרתי לוונדי "אופק!" צעקה עליי "אני לא יכולה איתך יותר!" היא צעקה עליי "היי אנחנו כבר ארבעה ימים הולכים ברגל אני צריך ללכת לישון נורמלי" אמרתי לה "אתה לא היחיד אבל מה הם יעשו אם הם יגלו שזאת לא תחפושת" היא צעקה עליי "אין לי מוששג מקסימום נספר להם את האמת" אמרתי "אופק!" וונדי אמרה לי בעצבנות "מה את רוצה ממני זאת אשמת מיו-טו לא אשמתי" אמרתי ברגע שאמרתי את השם החדר החשיך שהאור נדלק ראיתי את עצמי יושב בפינה של החדר שביד שלי איזה תליון מוזר היה תלוי עליו ריבוע נייר קטן שעליו היה כתוב בצבע אדום חזק שייך לוונדי "וונדי קחי זה שלך" אמרתי לה וזרקתי לה את התליון חזרתי למיטה "לילה טוב וונדי" אמרתי והלכתי לישון

הבטתי בתליון, לא הצלחתי לזהות אותו.
הבטתי באופק שנרדם ''מפגר><' '' מלמלתי לעצמי וענדתי את התליון בסקרנות, לפתע עייני זרחו באדום ושמעתי קול מוזר בראשי ''וונדי וסטון, אני הוא מיו-טו, את ואחיך חייבים להשיג את שש חתיכות שעון הגורל אשר מוחבאים ברחבי המחוז, מיקום החלקים יופיע בראשך לאחר השיחה הזאת''.
''מיו-טו? למה הפחת אותנו לכאלה? שש חתיכות שעון הגורל הן אמיתיות בכלל?'' אשאל כאשר אזכר באגדה.
''כן הם אמיתיות, אני זקוק לך ולאחיך-חושך ואור למספר משימות קשות ומסוכנות וזאת היא אחת מהן, בדרך תערוב לכן סכנות אנשים גילו עליכם, על הניגוד שבכם ויעשו הכל בשביל להשיג את הכל שלכם.'' בסיום משפט זה עייני חזרו לנורמאל והבטתי בתליון בבהלה.

"בוקר" אמרתי לוונדי בקול מפוחד "אופק מה קרה?" היא שאלה אותי "כלום מה קרה לעיינים שלך הם בצבע חום יותר חזק מבדרך כלל" אמרתי לה" היא רצה למראה בחדר שלנו "אין לי מושג למה" היא אמרה "אופק האוזניים והזנב שלך נעלמו" היא אמרה לי "גם שלך וונדי" נבהלתי ישבתי מחובק עם הכרית שלי רעדתי מפחד החלום היה נורא "דארקראי" מלמלתי בעצב דמעה ירדה במורד פניי "אופק מה קרה?" וונדי שאלה אותי שוב

עם לא הבנת אז ניגודים כאילו אתה ברשת שמשדרת את הכח של קריסליה ואני של דארקראי אור וחושך
__________________________________________________
אופק החל לפתוח את פיו שלפתע צרחתי.
כאב הכה בראשי, מעולם לא חוויתי כאב כזה, הוא החל כדקירה קטנה בכתפי והתפשט בכל גופי ובעיקר בראשי.
נראה כי אופק לא חווה זאת מפני שהוא הביט בי בדאגה.
לפתע אופק נראה מופתע לשנייה והחל לצרוח בכאב גם כן, הרגשתי את ליבי פועם בחוזקה וראייתי היטשטשה אך עדיין הייתי בהכרה.
הכאב רק התעצם יותר ויותר.
''אופק? וונדי? אתם בסדר?'' נשמעו קולותיהם של הורינו שנכנסו לחדר.
הם ראו אותנו צורחים בכאב מכווצים על הרצפה והביטו בנו בדאגה.
לפתע רשת שחורה וזוהרת באור שחור וקר נפרשה מעליי ומשכה אותי אל מחוץ לחלון ''מה קורה פה?! וונדי!'' צרחו הוריי וניסו לתפוס את הרשת אך כבר לא הייתי בחדר.
ראיתי בטשטוש מהחלון את אופק גם כן נמשך החוצה ברשת זהובה בעלת זוהר חמים וזהוב.
מישהו זרק אותי אל תוך בגז' משאית שהפיץ את אותו אור שחור וקר, ראיתי בטשטוש מזווית עייני את אופק נזרק למשאית דומה שהבגז' שלה הפיץ אור זהוב וחמים.
כל הנסיעה שכבתי מטושטשת נאנקת וצורחת בכאב, בשלב הזה הכאב התפשט כבר לכל גופי.

עצמתי עיינים מכאב "אף פעם לא חשבתי שהחלום הזה אמיתי" מלמלתי בכאב עיוותי את פניי "אופק..." לחש לי קול "זה ג'ון זוכר אותי..." לחש הקול "ג'ון אף פעם לא שמעתי עלייך" אמרתי "אז כדי שתשמע..." הקול לחש פתחתי את העיינים מולי עמד יצור דמוי חתול הוא עמד על שתי רגליים היה לו שיער שמסורק לצד בצבע חום הוא היה בערך בגובה חצי מטר היה לו זנב דק עם שלושה פעמונים בקצו עיניו היו חומות ושילוב עם ירוקות בקצות ידיו היו טפרים מעוקלים הוא לבש מכנסי ג'ינס וחולצה עם הציור של חמשת קמעות הארגמן "עכשיו אני נזכר אתה הקמע השלישי של קמעות הארגמן אולי התבלבלת אבל אני פגשתי את אח שלך הקמע השני ג'ים הוא הראה לי תמונות שלך שלו של ג'אז של ג'אם ושל ג'ו" אמרתי לו "אה נכון הוא אמר לי דבר כזה הבטחת לו לעזור לנו למצוא את הקמע החמישי את אחותנו ג'אז אני צודק?" הוא שאל אותי "כן אתה צודק ג'ון אבל רשת האנרגיה הזאת מכאיבה לי" אמרתי לג'ון

הכאב המשיך לפעום ולפעום לא הצלחתי להבין מה קורה.
''אופק.. איפה אתה? מה זאת הרשת הזאת?'' מלמלתי, האנרגיה האפלה שהרשת הזאת שידרה הייתה מוכרת לי, לקח לי קצת זמן להיזכר מאיפה וגם הרשת לא הקלה עליי ואז זה הכה בי- יום אחד, קריסליה החליטה להראות לי מה קורה כאשר מישהו עם נשמת קריסליה, כמוני (הרי אני היחידה בעלת נשמה זאת מלבד קריסליה כמובן) בא במגע ישיר עם האנרגיה של דארקראי, היא עשתה זאת רק ל10 שניות בכדי שאלמד להתרחק מדארקראי, אלו היו 10 השניות הגרועות בחיי.
לפתע המשאית נעצרה, ראייתי בגדה בי ולא הצלחתי להבין מה קורה כל מה שידעתי הוא שמישהו גורר אותי מן המשאית.
לפתע שמעתי קול במוחי ''שלום וונדי הכל בסדר?'', ''מה מי את?'' תהיתי במחשבותיי.
''אני ג'אזל זוכרת אותי?'' היא שאלה, דמות הצטיירה במוחי מולי עמדה יצורה דמויית חתול היא עמדה על שתי רגליים והיה לה שיער שיער ארוך עד אמצע הגב בצבע ורוד היא הייתה בערך בגובה חצי מטר והיה לה זנב דק עם שלושה פעמונים סגולים בקצהו עיניה היו סגולות ושילוב עם ורודת בקצות ידיה היו טפרים מעוקלים היא לבשה שמלה סגולה אשר הלמה אותה מאוד עם הציור של חמשת קמעות הארגמן.
''ג'אזל...'' השם צלצל לי מוכר, ''פגשתי אותך שהייתי בת שנתיים לא?'' שאלתי במלמול, ''כן אבל אני לא כאן באמת עכשיו אני מדברת איתך בטלפתיה'' הסבירה ג'אזל.
''אז..מה קורה כאן? למה הרשת הזאת מקרינה את האנרגיה של דארקראי? וחשוב מכך למה אני לכודה בא? למה אוזניי וזנב האיווי נעלמו?'' התחלתי לשאול אלפי שאלות ''כפי שאת כבר יודעת הרבה אנשים חושקים בכח האור והחושך, הדרך למנוע מכם לתקוף ולנטרל את כוחותיך היא להקרין מולך את הכח המנוגד לך כח האופל, דארקראי. בגלל שגדלת בצורתך האמיתית את מקרינה הילה חזקה של קריסליה, האנשים שחטפו אותך ינסו להוציא ממך את הכח הזה.
אוזניי וזנב האיווי נעלמו מפני שמיו-טו רצה שתנסי להגיעה לצורתך האמיתית ולהשתנות תמידית דבר שלא תוכלי לעשות עם אנרגיית איווי חלקת בתוכך, לאחר שתצליחי עלייך לעזור לתאום שלך לעשות אותו הדבר אל תשכחי כי לא היה יותר בכמה ררגעים בודדים בצורה האמיתית שלו והוא אינו יודע לשלוט בא כראוי מי יודע מה יקרה עם יעשה זאת ללא עזרתך, עליי ללכת עכשיו'' סיימה ג'אזל את דבריה ונעלמה.

"ג'ון עד עכשיו פגשתי שתי קמעות ארגמן אתה וג'ים ראיתי מה אתם מסוגלים לעשות אז תשחרר אותי מהרשת הזאת" אמרתי לו "אה... רשתות אנרגיה זה יותר הקטע של ג'ו" הוא אמר "מה?!" צעקתי בפליאה "כן ג'ים הוא קטע של היסטוריה ג'אז היא ריפוי ג'ו אנרגיה של ג'אם זה אוכל שלי זה טכנולוגיה" הוא אמר "ג'ים כנראה שכח להזכיר את זה לך לג'ו ותגיד לו שיבוא לעזור לי ותגיד לג'ים בדיוק מה שאני אומר לך עכשיו "ג'אז נמצאת ב..." התחלתי לומר רק שהמכונית עצרה ברעש קולני "לך תגיד לג'ו שיבוא לשחחר אותי" אמרתי לו בלחש "שמעתי את הנהג מדבר עם מישהו כנראה הנהג של וונדי "אוקי הם כאן עכשיו חסרים לנו רק ארבעת הקמעות האחרים של הארגמן ו שש חתיכות שעון הגורל והבוס יהיה מאושר" אמר אחד מהם "הם מתכננים לתפוס את הקמעות ג'אז כבר אצלם אני צריך לשחרר אותה אבל על שעון הגורל אף פעם לא שמעתי אולי וונדי תדע על זה משהו "היי חבר" אמר לי קול "הגיע הזמן להשתחרר "הוא אמר

בבקשה אל תשחרר אותי כבר בחלק הבא בוא ניפרד קצת ניתן לעלילה להתעבות ולקבל צורה
____________________________________________________________
''אח..'' מלמלתי כאשר מישהו סחב את הרשת בא הייתי.
''כדאי להוציא אותה מהרשת?'' שאל איש בעל קול עמוק, שערתי על פי קולו כי הוא אמ...לא רזה במיוחד.
''לא, זה מסוכן מידי קודם נחבר אותה ורק אז נשחרר, אני לא מאמין שכבר שניהם אצלינו רק תחשוב על זה, ארבעת הקמעות ושש חתיכות השעון הם הדבר היחיד שחסר לנו ואז הבוס ישמח!'' אמר איש בעל קול דק יותר.
''כבר אמרת את זה'' אמר האיש בעל הקול העמוק ''לא נורא'' השיב הרזה.
'נחבר אותה.. למה הם התכוונו?' תהיתי בראשי, נראה שלא הייתי צריכה לחכות הרבה זמן מפני שבמהרה מצאתי את עצמי קשורה ללוח מתכת עם יידים ורגליים קשורות בנפרד-החבלים ולוח המתכת הקרינו עוצמה הרבה יותר אדירה של דארקראי מהרשת, לא יכולתי לסבול את זה וצרחתי בכאב.
''תראו תראו... אני רואה כבר אחת ואיפה השני?'' נשמע לפתע קול מוזר, ''אה? בוס!'' נשמעו קולות השמן והרזה, ''הוא עדיין במשאית אדוני אלך להביא אותו'' נשמע קול השמן וקלות צעדים מתרחקים נשמעו.
''אוי אוי.. זה מכאיב לך? אני כל כך מצטער ורק עם חשבת על לברוח את או אחיך.. אתם תהיו כל אחד בחדר נפרד שמקרין עוצמה רבה של הניגוד שלכם וגם עם בדרך כלשהי תצליחי להתגבר על הכאב, החדר הזה כולו עשוי טיטניום אשר החדרנו לתוכו כמות אנרגיה עצומה של דארקראי'' אנר הבוס וצחק ברשעות ''ומאיפה... כל.. האנרגיה.. הזאת?'' הצלחתי לסנן, ''סודי ביותר'' אמר הבוס וחייך.
''עכשיו לכי לישון אני לא רוצה לשמוע אותך יותר'' הוא אמר בחיוך נבזי, הוא לחץ על כפתור מוזר והאנרגיה התחזקה בכל כך הרבה רמות, כאב כזה לא חוויתי מעולם גופי לא היה יכול לשאת זאת עוד והתעלפתי.

היצור השני היה חיקו של ג'ון רק שעל הזנב שלו היו ארבעה פעמונים "אתה בטח ג'ו אם כן תשחרר אותי אם לא תקרא לג'ו" אמרתי לו תרגיע אני ג'ו אמרתי שאתה צריך להשתחרר אוקיי בוא נראה מה יש לנו כאן" הוא אמר "אפשר יותר מהר למה כואב לי הגוף מהאנרגיה הזאת" אמרתי לו "אוקיי זה קצת יכאב" הוא אמר ולחץ על נקודה ברשת הרשת השתחררה אבל הרגשתי כאב חזק כאילו קריסליה עצמה נכנסה לתוכי "קצת כואב!" התפרצתי על ג'ו בצעקה "ג' ג' ג' ג'......." הוא צחק בחוק מוזר "ג'ו אמרו לך פעם שאתה משוגע?" שאלתי אותו "ירשתי את הגנים של קורק" הוא אמר "קורק?" שאלתי בפליאה "אופס" הוא אמר ונעלם יצאתי החוצה ראיתי את הבאגז' של המכונית השניה פתוח "אני יחזור אחר כך וונדי וגם את ג'אז אני מקווה שאתם תהיו בסדר אמרתי והשתגרתי ליער פוריל ביתם של קמעות הארגמן כדי לספר להם על המיקום של ג'אז

שקמתי הרגשי פחות כאב, אני משערת שהם הורידו מעט את הרמה של האנרגיה בכדי שלא אמות מרוב אנרגיה חס וחלילה או משהו.
''אומ... אני יכולה לנסות להשתנות לצורה האמיתית שלי אבל זה שווה את הסיכון בקרינת דארקראי כזאת?'' מלמלתי לעצמי בחשיבה בקול.
''נו טוב שווה לנסות'' החלטתי לבסוף במין החלטה משלי לאחר שיחה מוזרה עם עצמי.
התרכזתי חזק, אני חושבת שהיו מצלמות בחדר בגלל שמיד נכנס הבוס ואמר בלחץ ''מה את עושה?!'' למראה האור הזוהב והחמים שבהק ממני, כאשר הוא נרגע הופתעתי לכלות כי למרות האנרגיה הצלחתי לחזור לצורתי האמיתית! ולא הרגשתי את כוחי אוזל, האם הצלחתי סוף סוף לחזור לאני האמיתית?
חייכתי ''עכשיו אני צריכה ללכת'' אמרתי בחיוך, התרכזתי חזק ואור בוהק יצא ממני והמס את החבלים אשר קשרו אותי, עפתי בעזרת כנפיי אל התקרה ''שחכתי כבר איך זה לעוף'' אומרתי לבוס בחיוך ועפתי אל מחוץ לבניין.
[IMG]http://www.myg.co.il/uploads/phpYzZT7q.jpg[/IMG]

היער היה שקט העצים היו בצבע חום וירוק האדמה הייתה מכוסה בדשא פוקימונים התרוצצו בשמחה "אין כמו היער" מלמלתי "ג'ים" קראתי "אני יודע איפה ג'אז" אמרתי "אני צריך את הכוכב" אמרתי ג'ים יצא מאחד העצים "בשום אופן לא הכוכב הזה הוא רק ברשות הקמעות" הוא אמר לי "למרות שהוא בעצמו" אמרתי "קמע כן אני יודע אבל זה קדוש לקמעות הארגמן בסדר"הוא קטע אותי "טוב אני לא אגיד לך איפה ג'אז ומי שמחזיק בה יהרוג גם אתכם בסופו של דבר אחריי שהוא ישתמש בכם כמובן" אמרתי לו טוב הוא אמר אני ילך להביא אותו אתה צריך עוד משהו?" הוא שאל כן אני צריך את ארבעתכם" אמרתי לו ראיתי פחד בעניו "אני יביא לך אותו ואז אקרא לאחרים" הוא אמר והלך חיכיתי כמה דקותעד שהם הגעיו "הנה הכוכב" אמר ג'ים והושיט לי אותו
[IMG]http://images.mouse.co.il/storage/1/e/Orna-Loft-ggg.jpg[/IMG]

''וואוו כבר עברה יותר מדעה ועדיין לא השתנתי לזיוף אני כל כך שמחה!'' אמרתי לעצמי בחיוך.
''מעניין עם הטלפתיה שלי עובדת....' חשבתי לעצמי.
''קריסליה? קריסליה?'' ניסיתי לתקשר איתה, ''וונדי?!' השיב קול מוכר ומופתע, נעצרתי באוויר לא ציפיתי שזה יעבוד ודמעות זלגו על לחיי ''אמא! כל כך התגעגעתי אלייך'' התחלתי לומר בבכי וסיפרתי לו כל מה שקרה.
''וונדי חמודה אני כל כך גאה בך אבל אמ...אני לא כל כך במצב רוח לדבר עכשיו'' מלמלה אמא שלי בחזרה.
''למה? מה קרה?'' שאלתי בדאגה, ''אני ודארקראי נלכדנו החדר הזה מקרין אנרגיה אפלה כל כך שלו..אני לא יכולה לזוז ואני בכאבים מתמידים'' אמרה אמא שלי בצער ורצינות, ''גם לי עשו את זה... זה כאב נורא והאנרגיות היו אדירות אני מפחדת לדעת כמה אנרגיה צריך בשביל שלך לא יכאב'' אמרתי בדאגה ''איפה את?'' שאלתי לפתע.
''אני מוחזקת בעיר שלכם למען האמת את מכירה את המפעל הישן?'' היא שאלה ''כן בטח'' השבתי בתמיהה.
''לכי לקיר המערבי, יש שם כפתור סוד שיוביל אותך למסדרון רחב והיזהרי כי מידי פעם עוברים בו שומרים, אני בחדר השני משמאל ודארקראי בשלישי שמאל את חייבת לקרא לאחיך-את יודעת שלא תוכלי לשחרר את דארקראי בלעדיו רק העמידה לידו תוכל להרוג אותך'' הסבירה לי אמא.
''בסדר'' השבתי בחיוך.
התרכזתי חזק בדמותו של אופק, ניסיתי לתקשר איתו טלפטית ולומר לו את התוכנית שלי- אני והוא נגיע למפעל הישן ונכנס למחבוא הסודי בגלל שאני כבר בצורה האמיתית שלי אחסל את השומרים, לאחר מכן אכנס לחדר של קריסליה ואופק לשל דארקראי אנחנו חייבים מאוד להיזהר כי האנרגיות הנגדיות שלנו שם חזקות מאי פעם ויוכלולאלף אותנו בשנייה עם לא נאבק.
נשחרר את קריסליה ודארקראי ונצא משם.
הצלחתי לתקשר עם אופק ולמסור לו את זה