בלב ים (in the middle of the sea)

[IMG]http://www.up2me.co.il/images/58145434.png[/IMG]
ברוכים הבאים לסיפור החדש שלי (לא, ''מסע בעקבות הגאווה'' [B]לא[/B] נסגר) ''אבודים בלב ים''
אז בלי עיכובים מיותרים פרק ראשון:)



[IMG]http://www.up2me.co.il/images/644303.png[/IMG][SPOILER]פקחתי את עייני בטשטוש ''א...איפה אני?'' מלמלתי למראה השמים הפתוחים מעליי ולהקות השחפים אשר ריחפו מעליי.
התיישבי וניסיתי להבין את מצבי- ישבתי על חול רך וזהוב, חול ים ואכן מולי נפרש ים בצבע כחול עמוק ויפה.
פה ושם צמחו להם עצי קוקוס ודקל גבוהים אשר התנענעו קלות יחד עם הרוח בשלווה.
אבל מה שיותר מדאיג אותי כרגע הוא- איפה אני? למה אני כאן? מה קרה בכלל? ויותר חשוב מזה... מי אני?.
ניסיתי להיזכר במה שקרה זה חזר אליי בפלשבקים הספינה, אדם לבוש שחורות ואז נתקענו עם הספינה באבן ההיא לא? אני זוכרת שעפתי ממעקה הספינה אל תוך הים.. ואז.. טבעי? לא! נסחפתי הנה לחוף איזה מזל.. אני מקווה שכולם עדיין בסדר, אבל אני עדיין לא זוכרת שום דבר מעברי חוץ מזה, בטח שלא מי אני.
החלטתי לעשות סיבוב קצר באזור בו אני נמצאת ולברר מה מיקומי.
קמתי וישר אחזתי בראשי המסוחרר אך התייצבתי והתחלתי לסייר- הייתי על חוף, כנראה חוף מזרחי מפני שראיתי את השמש עולה בצורה לא רעה כל כך (אולי אפילו מסנוורת מידי).
על החוף כפי שכבר ראיתי היו מעט עצי קוקוס ודקל, צדפים רבים היו מונחים על החוף בכל הגדלים והצורות, הלכתי מעט לאורך רצועת החוץ אך הנוף לא השתנה- אותם עצים בודדים, צדפים, שמש מסנוורת ומידי פעם שחף מעצבן שהחליט ''לפלוט'' את צאתו (או במילים יפות חותר שלשלתו) על ראשי.
לאחר עוד כמה מטרים כאשר כבר הייתי מותשת, מסריחה ולבנה משלשלת ורציתי לעצור למנוחה (ואולי גם לרחצה קטנה בים) ראיתי לפתע תלולית קטנה המובילה במעלה הצוק אשר חסם לי כל גישה ליציאה מרצועת החוף.
רצתי באושר אל התלולית והתחלתי לטפס- זה לא היה קשה מידי והיא גם לא הייתה ארוכה מידי אך בהתחשב הזה שלא שתיתי משהו כמו יממה ולא אכלתי זה היה קשה יותר מלעלות שמונים מדרגות, הרגשתי כאילו רצתי הרגע מרתון!.
לבסוף לאחר טיפוס מתיש של כעשר שניות הגעתי למעלה התלולית ונדהמתי למראה הנוסף שנפרש מולי- טחו רחב ויערות ענקיים התפרשו מולי, כמות עצים שלא ראיתי מעולם (נראה לי...) וחשוב מכך-מפל! באחו שמולי ממש בין קו ההפרדה בין האחו ליער עמד מפל יפיפה, רצתי אליו במהירות והתחלתי לשתות- מים מתוקים, מים ראויים לשתייה, מזל!.
שתיתי ושתיתי בהנאה סוף סוף התחלתי להרגיש את כוחותיי חוזרים אליי, כל כך התרגשתי מין המים ששכחתי לחשוב בהיגיון הרי כל טיפש שאיבד את הזיכרון שלא צריך לדעת שיער + אחו + מים ראויים לשתייה= חיות פרא בכל הגוונים והצורות!
לא עבר זמן רב עד ש''זמן'' השתייה של חיות הפרא הגיעה.
תחילה עוד הייתי עסוקה בשתיית מים ולא שמעתי את הקולות, אך אט אט הם נעשו חזקים יותר ויותר.
הרמתי את מבטי ומולי ראיתי לשון ורודה וענקית מכניסה מים לפיה שלוק אחר שלוק, אך מה שיותר הדאיג אותי היה מה שהלשון הייתה מחבורת אליו.
למרות שאני לא זוכרת כלום מעברי אני די בטוחה שהייתי יכולה לזהות את היצור הזה ובאמת זיהיתי למרות שלא את המין המדויק ''ד..ד..ד..ינו..זאור!'' מלמלתי בתדהמה ולאחר מכן פלטתי עוד רצף קללות ארסיות שלא היו ידועות לאנושות עד כה.
הוא היה גדול (מן הסתם) ובעל מן עטרת מעור סביב חצי מצווארו, זנבו היה די ארוך והגיעה עד בין רגליו ואני נשבעת שנחיריים שלו היו גדולים יותר מהראש שלי.
ראשו היה די דומה לראש קרנף אך במקום קרן יחידה מקצה אפו הדינוזאור הזה זכה לשדרוג של שתי קרניים נוספות מראשו.
פתאום הפסיק להדאיג אותי הצמא- מה הטעם בזה עם אני עומדת להיהרג על ידי חיה שהייתה אמורה להיכחד לפני מיליוני שנים?.
הדינוזאור רק המשיך לשתות תוך כדי נעיצת מבטים מפחידים בי, לא ידעתי מה לעשות.
''אל תזוזי, בלי שום תנועות פתאומיות'' אמר פתאום קול מאחוריי ''טריצרטופס הוא דינוזאור צימחוני כל עוד הוא לא יראה בך איום לא תהיה לא כל סיבה לתקוף אותך'' המשיך הקול.
הינהנתי- להיטרף על ידי דינוזאור vs להקשיב לקול שאין לי מושג ממי הוא בא.
מנצח: קול שאין לי מושג ממי הוא בא.
לבסוף הדינוזאור הפסיק לשתות ופשוט הסתובב והלך איזה מזל שהקשבתי לקול ועכשיו נותר רק לברר מה מקורו.
הסתובבתי.
מולי עמד נער בן גילי (נראה לי.. אולי אני בכלל בת 100 בתחפושת? ).
עיניו היו אפורות בורקות ושיערו השחור נחת על פניו בגומלניות.
חולצתו האדומה הייתה מלוכלכת מבוץ ומכנסיו נראו כתחתוני בוקסר שעברו יותר מאשר נועדו לעשות.
''מי את? גם את מהספינה?'' שאל הנער בסקרנות ''כ..כן'' הנהנתי ''אני מקס ואת?'' שאל הנער והחל להתקרב לעברי ''אני..לא ממש זוכרת'' השבתי מעט בביישנות ''אמ..די בעיה את זוכרת משהו?'' הוא השיב בצחקוק קל ''אה...טוב...חוץ מטביעת הספינה לא ממש'' הוספתי גם אני בצחקוק.
''טוב אז..איך לקרא לך?'' הוא שאל ''אמ..קסיה'' השבתי בחיוך 'קסיה.. אני אוהבת את השם הזה' חשבתי.
''קסיה... אוקיי אז מעכשיו אקרא לך קס!'' אמר מקס בחיוך ''חח.. טוב אז מקס מה עבר על הבגדים שלך זה נראה כאילו התאבקת בדוב?'' שאלתי לאחר השיחה המוזרה ביני לבין מקס ''טוב ניחוש קרוב אבל זה היה יותר מפגש לא נעים עם וולוסירפטור'' הוא השיב.
''טריצרטופס, וולוסירפטור.. מאיפה את יודע את כל השמות האלו?'' שאלתי בסקרנות ''אני אוהב מאוד דינוזאורים אז אני יודע די הרבה שמות'' הוא השיב בחיוך.
''אמ..טוב אז כדאי שנמצא מקום מחסה.. אני די בטוחה שעם יש כאן דינזאורים צימחוניים גם טורפים לא חסר'' אמרתי בתקווה שאני לא טועה ''צודקת למען האמת כבר מצאתי מערה'' הוא השיב בחיוך ''איפה?!'' שאלתי בהתלהבות ''שם'' הוא אמר והצביע אל המפל.
זה היה כל כך מדהים! מערה היישר מאחוריי המפל והיו המוני יתרונות לכך- מחסה בטוח ומוסתר, כל מה שצריך בשביל לשתות מים זה לצאת לפתוח את הפה ולתת להפגזות המים להיכנס לפיך ועוד.
אך עם ההטבות באו גם החסרונות- היה קר, קר מידי אנחנו זקוקים לאש ואוכל.
''אוקיי נראה לי שנחלק בינינו משימות-את תשיגי את האוכל ואני דרך בעירה או ההפך?'' שאל אותי מקס ''בוא נגריל'' השבתי והרמתי שתי אבנים גליליות מהרצפה ''מי שיוצא לו הכי ארוך הולך להביא אוכל'' הסברתי.
מקס שלף אבן ראשון, לאחר מכן פתחנו את ידינו והשווינו גדלים- האבן של מקס הייתה ארוכה יותר ולכן הוא נאלץ ללכת לחפש אוכל ואני דרך להבעיר אש.
''ניפגש כאן עוד שעתיים'' קבע מקס והושיט לי שעון יד ישן בצבע זהוב עדין, גם מקס ענד אחד רק ששלו היה כסוף.
~השעה עכשיו אחד בצהריים~

החלטתי שהמקום הטוב ביותר למצא בו דרך להבעיר מדורה היא ביער ולכן פניתי לשם.
כאשר נכנסתי ליער הופתעתי מגובה העצים- הם היו גדולים יותר מכל מה שאי פעם דמיינתי.
הגזעים שלהם היו רחבים והצמרות גבוהות ורחבות, קרני שמש דקיקות חדרו מבין רווחי העצים והאירו נקודות מסוימות ברחבי היער.
''להדליק אש... להדליק אש... עם מה אפשר להדליק אש?'' אמרתי תוך די הליכה מסורבלת.
לאחר כעשר דקות הליכה הגעתי לאזור דומה לכל שאר חלקי היער- רק שעל קרקע היער היו מונחים ענפים רבים וגזעי עצים קטנים.
בדיוק שעמדתי לחלוף על גבי האזור הזה ביער עלה לפתע רעיון במוחי ''רק רגע! גזע עץ+ ענף+ תנופת סיבוב מהירה=חיכוך=אש'' אמרתי בתדהמה ''וואי אני גאון!'' הוספתי כמעט בצרחה וחייכתי.
אספתי לידי כשני ענפים ושני גזעי עצים קטנים הם היו מעט כבדים אך המרחק מהנקודה בא אני נמצאת לבין המערה אינה רחוקה יותר מידי.
התחלתי ללכת חזרה למערה בגאווה עצמית בקושי עברה חצי שעה ואני כבר סיימתי את המשימה שלי!.
קצת לפני שהגעתי ליציאה מהיער ועמדתי לפנות לכיוון המפל הרגשתי שאני רועדת, לא.. האדמה רעדה? שאגה ענקית נשמעה מבין העצים וקולות הליכה של יצור ענקי נשמע, ראשו בלט מעל ראשי העצים דבר שהעיד דבר אחד או שניים על גודלו.
הוא שאף את האוויר במטרה לאתר ריח של ארוחה ששיניו העצומות והחדות יוכלו לקרוע לחתיכות.
צבע גופו היה כתום-חום וזנבו העצום היטלטל מאחוריו גזנב של כלב שמח העומד לקבל עצם טעימה.
עיניו היו שחורות ומרתיעות ורק זעם נראה בהן.
כל תינוק היה יכול לזהות את היצור האגדי הזה ''טירנוזאור-רקס'' מלמלתי בבעתה.

[/SPOILER]

אני לא יכולתי להפסיק ברגע שהתחלתי. אני אקרא את הפרקים הבאים על בטוח. רק שאלה אחת,מאיפה ההשראה?

חח זה לא ברור?xddd
לא ראית את כללללללללללללללללללללללללללללללללללללללל אבל כללללללללללללללללללללללללללללללללללללללללללללללללללללללללללללללללללללללללללללללל (x24566) סיפורי ההישרדות\תוכניות ההישרדות בטלוויזיה? שזורקים אנשים על אי בודדxddddd חשבתי בהתחלה לפתוח הישרדות עם משתמשי הפורום אבל אז החלטתי שאני אוהבת יותר משהו שאני שולטת ממש עם שמות הדמויות (למשל מלודי מתה על השם הזה תהיה בטוח שהוא יהיהxdd ) ושהתחלתי לכתוב את הסיפור את הדינוזאורים החליפו חיות-צ'יטות, אריות, ארנבות.
לאחי הגדול יש ספר ישן של דינוזאורים משהו היה ממש קטן ואז שעברתי לי הספר ''רגע! נכון שיהיה יותר מגניב לשים דינוזאורים?!''
~וכך רעיון נולד~

ממש מעניין.
אני עוקב

טנקיו ורי מאץ' ^^

חחח נחמד, אהבתי את הרעיון.
עוקבבבב

תודה רבה:)

פרק נחמד מאוד! חמש מטבעות על הסיפור, מטבע נוסף על הפרק.

תחי 6 מטבעות אני עשירה עברתי את ניץxdddddddddddd

חח סתם תודה רבה:)

יופי של סיפור
ראיתי כמה שגיאות הקלדה אבל לא משהו רציני
ועוד דבר, כשקארתי את השם של הסיפור לא חשבתי שזה יהיה על אי בודד אלא על איזו ספינה או משהו דומה
לדעתי יותר מתאים לשם של הסיפור- על אי בודד או משהו דומה לומרות שגם השם הזה הוא שם טוב

טכני יש בזה ספינהp:
תושה רבה:)

מעניין מאוד! יש כמה שגיאות מקלדת, בלבלולים בין אם ל עם, ופיסוק לא מדוייק אבל התמונה הכוללת מקטינה את זה.. סיפור מצויין!! אני עוקב

מתי פרק חדש?

עכשיו:)

[SIZE="5"]פרק 2[/SIZE]
[IMG]http://uploads.upng.co.il/3cbb80fd9096f362343ac4.png[/IMG]

[SPOILER]'אוקיי, הוא נורא גבוהה הוא בטח לא רואה אותי!' התחלתי לחשוב בלחץ 'אולי עם אני אלך לאט לאט אחורה הוא לא ישים ל!'.
התחלתי ללכת אחורנית אט אט, בשקט בשקט ונראה כי זה באמת עמד לעבוד עד ש.. *קראק*.
בלי כוונה דרכתי על ענף קטן ,למרות גודלו רעש הפילוח לא נגמר, הוא הידהד והידהד ומשך אחריו את כל קולות היער.
הטירנוזאור-רקס הביט בי.
הבטתי בעיניו והוא הביט בעיניי- עיניו השחורות היו כגודל אגרוף ושורות השיניים שלו היו בגודל שלא היה מבייש שנהבי פיל.
כבר חשבתי כי הוא פשוט ילך ויעזוב אותי המנוחה אך לפתע, ללא כל אזהרה הוא החל לרוץ לעברי.
''אההה!'' צרחתי והתחלתי לרוץ בכל מהירותי ''אימ'להההה!'' המשכתי בצרחות בזמן שהדינוזאור רץ בעקבותיי.
הרגשתי כאילו ברק מכה בי, ראשי כאב והרגשתי מסחררת.
זה לא היה בגלל הדינוזאור, זה היה.. זיכרון.
אני כילדה קטנה-שערי החום באותה תקופה היה קצר ולא ארוך
כמו עכשיו, עיניי החומות היו גדולות מתמיד וצחוקי המתגלגל נשמע בזמן ששיחקתי בבובת טינוזאור-רקס מולבשת כרקדנית בלט ואכלתי ספינות עשויות ביסלי ובמבה.
הזיכרון נגמר, חזרתי לעולם האמיתי (עם ניתן לקרא לו ככה) בזמן בריחתי מהדינוזאור המפחיד.
המשכתי לרוץ אך לא היה יותר מידי סיכוי אחרי הכל כל צעד שלו שווה לכשלושים צעדים שלי, היה ברור שהוא ידביק את הקצב.
הרגשתי את הטופר שלו חודר דרך חולצתי ולאחר מכן דרך עורי, הכאב היה חד כאילו טופר חדר לתוך גבי (אוקיי, אוקיי שחכתי את הזיכרון באיזה עוד תיאור אוכל להשתמש?!).
בנוסף לכאב הנורא הרגשתי משהו חמים ונעים זורם על גבי, למרות שכאשר גיליתי מהו לא נהנתי מזה כל כך-דם.
הדם זלג על גבי כנער סוער, הוא פשוט לא הפסיק ואני התקרבתי יותר ויותר אל פי המפלץ.
''להתראות עולם, להתראות מקס, להתראות אי בודד מוזר, להתראות שמים, להתראות ים...'' מלמלתי מעט בטשטוש עקב העייפות מהריצה.
''רווארר!'' שאג לפתע הטרינוזאור-רקס, הבטתי בו על פניו, ממש במרכז ננעץ חץ ארוך עשוי עץ מגולף ובקצהו נוצה לבנה.
הבטתי סביבי במטרה לאתר את מקור החץ אך מיד חטפתי פחד גבהים שראיתי באיזה גובה אני נמצאת ''ווש, ווש'' נשמעו עוד חצים החותכים את האוויר וננעצים בגוף הדינוזאור.
הוא שמט אותי והחל לברוח.
הנפילה הייתה מפחידה, הדינוזאור הפיל אותי מגובה רב וידעתי שאני עומדת למות מגובה הנפילה.
הקרקע התקרבה, והתקרבה והתקרבה.. עוד כמה שניות ויגיע הסוף המר שלפע מישהו תפס אותי.
שערה השחור כעורב היה הדבר הראשון שראיתי ''את בסדר?'' היא שאלה מתנשמת וחשפה פנים בעלות מבנה יפני (עיניים דקות ומתוחות ופנים חלקות יחסית), עיניה הדקות היו חומות-כתמתמות כדבש ושפתיה היו אדומות כדם, היו לה פנים די רציניות כאילו עברה יותר משהייתה אמורה לעבור בגילה.
היא נראתה די צעירה, בשנות השש-עשרה שלה בערך ואשפת חצים מאולתרת הייתה תלויה על גבה.
''אני בסדר תודה רבה שהצלת אותי'' מלמלתי וקמתי מתנשמת , גיחכתי למראה העובדה כי בידיי עדיין בולי העץ והענפים שאספתי.
''את מהספינה?'' היא שאלה אותי
''כן אני קסיה אבל את יכולה לקרא לי קס'' השבתי.
''אני מיילין אחרי שהספינה טבעה, לפני ארבעה ימים נסחפתי לחוף ומאז אני מנסה לשרוד כמה שאפשר'' הסבירה לי מיילין.
''בואי איתי, נמצא איתי עוד נער שהיה על הסיפון בשם מקס ויש לנו מערה'' השבתי בחיוך עדיין מעטט המומה ממה שקרה.
בדרכינו חזרה סיפרה לי מיילין כי ביומה הראשון כאן היא לא הבינה איך יש כאן דינוזאורים בכלל, אך בארצה היא הייתה חברה בקבוצת אנשים אשר אהבו לעשות מחנות ולשרוד בטבע, שם הם צדו את האוכל שלהם לבדם ונאלצו למצא מקורות מים לבד כך שהיא כבר ידעה מה לעשות ואיך להכין קשת וחצים מאולתרים.
''ציף ציף ציף ציף'' נשמע לפתע צפצוף.
''אוי לא! זה השעון שלי אני אמורה כבר להיות במערה מקס בטח מודאג!'' אמרתי בבהלה והחלתי לרוץ כאשר מיילין בעקבותיי.
''מקס?!'' צעקתי כאשר עברתי בסערה בפתח המערה ''קס! איפה היית?! דאגתי'' אמר מקס הנסער, שמתי לב כי בצד המערה שוכנת ערמה לא קטנה של פירות, גרגירי יער ולידם היה אפילו דינוזאור מת- פשוט תענוג.
''אני מצטערת, היה לי אמ..עיכוב בדרך לא הייתי פה לולא מיילין'' אמרתי בחיוך והצבעתי על מיילין שעמדה מאחוריי.
''נעים להכיר אותך'' אמר מקס ולחץ את ידה של מיילין.
''אז.. מה יש לארוחת צהריים? אני גוועת'' שאלתי למשמע בטני המקרקרת.
''פירות, גרגירי יער ואותו מצאתי ביער'' אמר מקס והצביע לכיוון הדינוזאור ''איכס.. מה זה בכלל?'' שאלתי בגועל ''זה וולוסירפטור'' השיב מקס ''הוא נראה ממש מעדן'' השיבה מיילין בשיא הרצינות.
''איכס אתם לא רציניים!'' השבתי בתדהמה ''אנחנו צריכים לאכול גם בשר, לא נוכל לחיות על צמחים לנצח'' נזף בי מקס.
את שארית היום העברנו בדיבורים ואכילה.
אני חייבת להודות שהוולוסירפטור לא היה נורא כל כך אחרי הכל, היה לו טעם של עוף.

*יום שש על האי*

''אוקיי תקשיבו, חשבתי על זה ואנחנו צריכים לחשוב על דרך פעולה קבועה'' אמרה מיילין ברגע שהתעוררנו.
''למה את מתכוונת?'' שאל מקס
''אנחנו צריכים לאגור אוכל, לקבוע מי מאיתנו אחראי על אוכל, הבאת חומרים לאש ובכלל איך להביא אותם בכמויות גדולות..'' השיבה מיילין.
''האמת היא.. שחשבתי על זה ואני חושבת שאנחנו צריכים בהמת משא'' אמרתי מעט בשקט.
''בהמת משא?'' שאלו מקס ומיילין במבט תוהה ''כן, כמו סוסים רק דינוזאור נגיד אחד שאוכל עשב שלא יהיה גדול מידי אבל גם לא קטן מידי'' השבתי.
''אוקיי.. זה רעיון לא רע למען האמת'' השיבה מיילין.
''אוקיי גם אני מסכים אבל כדאי שתביאי ביצת דינוזאור ולא דינוזאור אחרי בקיעתו מפני שיהיה הרבה יותר קשה לאלפו'' אמר מקס.
''בסדר'' הסכמתי ויצאתי לדרכי.
החלטתי שהמקום הטוב ביותר למצא בו ביצי דינוזאור הוא לא אחר מאשר קנים.
הלכתי ליער והתחלתי לחפש, ידעתי שאנחנו חייבים לאתר לפחות שלושה ביצי דינוזאור מתאימים לסחיבת כל הדרוש לנו.
העמקתי יותר ויותר אל היער אך שום קן לא נראה באופק שלפתע הבנתי משהו.
מין הסתם דינוזאור לא ייתקע את הקן שלו באמצע הדרך חשוף לכל סכנה, ואכן כאשר הסטתי את אחד השיחים נחשפו אליי קן עם שש ביצי דינוזאור.
אלו היו ביצים צהבהבות-כתמתמות ולאחת מהן הייתה נקודה אדומה בראשה.
החלטתי להסתתר ולחכות לראות לאיזה דינוזאור שייך הקן ואכן לא עבר הרבה זמן ודינזואור קטן דמויי לטאה אשר ליחך את העשב התקרב והתיישב על הביצים.
הוא היה מושלם הן בגודל והן בתאבון.
חיכיתי עוד כשעה עד שהדינוזאור עזב שוב את הקן ואז התגנבתי לקן ולקחתי שלוש ביצים.
''חזרתי!'' צעקתי כאשר זרתי למערה ושתיתי מים בתאווה ''שלוש ביצי דינוזאור בבקשה'' אמרתי והנחתי את הביצים על רצפת המערה כמה מטרים מהאש בכדי לשמור על חם קליפתם.
''אלו נראות נהדרות! אני יקרא לשלי.. מייקל עם זה בן ושני עם זו בת!'' אמרה מיילין מעט בצחקוק.
''אוקיי! אוקיי! צחקנו מספיק ליום אחד זמן לישון!'' אמר מקס ''מה?! אבל עדיין לא תשע אפילו!'' ייללתי כמו ילדה קטנה.
''מחר קמים מוקדם קדימה..'' דחק בי מקס.

*ארבעה ימים לאחר מכן, יום עשר על האי*

''אוף..'' מלמלה מיילין והביטה על השריטה ה''יפה'' שהוולוסירפטור שניסתה לצוד ''העניק'' לה.
''אל תדאגי זה יעבור'' אמרתי בחיוך בזמן שניקיתי את הפצע המדממם.
*קראק* *קראק* *קראק*
נשמעו לפתע קולות.
הקולות הגיעו מביצי הדינוזאור שהבאתי למערה ארבעה ימים קודם לכן.
''הן בוקעות!'' צעקה מיילין באושר ורצה לכיוון הביצים.
התיישבנו במעגל ולפתע שמנו לב שרק אחת הביצים בוקעת, זיהיתי אותה זו הייתה הביצה על הכתם האדום בקצה ''נראה כי השאר מאחרים לפרוח'' ציחקק מקס.
שבר ארוך נגלה לפני הביצה וזנב קטן ירוק עם פסים כתומים הציץ מחוץ לביצה ''תראו איזה זנב מתוק!'' ציחקקתי.
מיד אחרי הזנב הגיחו גם שתי רגליים אחוריות ירקרקות חלקות ומשם כל הגוף.
הוא היה דו רגלי עם זוג ידיים קטנטנות, פסים כתומים עיטרו את חלק גופו העליון מקצה הראש ועד קצה הזנב.
''איזה מותק!'' אמרתי בהתמוגגות למראה הדינוזאור הקטן ''זכרתי שלדינוזאור ההוא היו ארבע רגליים אבל כנראה התבלבלתי'' אמרתי בחיוך למראה הדינוזאור הקטן.
''תתרחקו!'' צרח מקס והקפיץ אותי ואת מיילין ''זה לא ''מותק'' זה תינוק טירנוזאור-רקס! כנראה הביצה שלו בטעות הגיעה לקן אחר, חייבים להרוג אותו!'' הוא הזדעק.
הייתי מבועתת למשמע העובדה שהחמוד הקטן הוא טירנוזאור-רקס אבל זו לא הייתה אשמתו, הוא רק נולד והמחשבה להרוג אותו עוררה בי בחילה.
התקרבתי לאט לאט ללטאה הקטנה שמולי והושטתי את אצבעי, הטירנוזאור-רקס הקטן התחכך בה והתחיל לעקוב אחרי כל מקום אליו הזזתי אותה, הבחנתי כי זה בן.
''אפשר לשמור אותו?! בבקשה!'' התחננתי ''לא!'' השיבו מיילין ומקס בפה אחד ''אל תראו אותו!'' ייללתי והצבעתי אל עבר הדינוזאור הקטן אשר נפל מידי פעם בניסיונו ללכת ''טוב..הוא באמת די חמוד'' אמרה מיילין מעט מתרככת ''ושיגדל יוכל לעזור לנו מאוד!'' עודדתי אותה ''קס הוא יגיע לגובה של כשתים עדרה מטר! זה מטרוף והשיניים שלו... שאני אפילו לא אתחיל לדבר!'' אמר מקס בכעס ''אנחנו נחנך אותו להתנהג יפה!'' אמרתי בזמן שליטפתי את הטי רקס הקטן ''הוא יוכל לעזור לו לצוד ולהשיג אוכל'' ניסיתי מוצא אחרון, מקס גילגל עיניים וחיוך שלא הצליח לשמור התפשט על פניו למראה התינוק הקטן ''בסדר אבל את אחראית עליו!'' אמר מקס מנסה לשמור על ארשת הזעם שלו.
''יש! אני אקרא לו... לאקי כי הוא בר מזל שעדיין בחיים!'' אמרתי בחיוך ''לאקי? מה הוא כלב?'' ציחקקה מיילין.
''דבר אחד מדאיג אותי'' אמר מקס
''מה?'' שאלנו
''אמא שלו...''
[/SPOILER]

[size="7"]5 ,תגובותואפרסם את הפרק השלישי[/size]

ממש ממש יפה ומותח. לאקי... באמת שם של כלב חחחחח

לאקי... נו באמת:nose_pick:
טוב בכל מיקרה פרק טוב ומותח אבל באמת לקח לך הרבה זמן עד שפירסמת אותו אז הייתי צריך לקרוא את הפרק הראשון שוב כדי להיזכר:(

חח P=
5 עמודי וורד הח** הזהxd

ממש יפה! אנח מחכה לפרק הבא! :)

החלטתי שכל שבת יצא פרק:) (אלה עם כמובן בנסיבות מסויימות לא אוכל אבל בכללי כל שבת יצא)

עוד שלושה ימים פרק;)

[IMG]http://uploads.upng.co.il/3665e9aeab5b7c4078d925.png[/IMG]
[SPOILER]*יום עשרים על האי*
''הוא גדל די הרבה יחסית לעשר ימים'' אמרה מיילין בזמן שליטפה את לאקי אשר למרבה הפלא הכפיל את גודלו.
''לאקי לא! שב!'' מילמל מקס בעודו משרבט משהו על רצפת המערה עם אבן גיר ולאקי צייד והתיישב ככלבלב מחונך.

''מה אתה עושה?'' שאלתי את מקס בעודי מלטפת את רין וטין זוג הלסוטוזאורים כפי שכינה אותם מקס אשר בקעו מן שתי הביצים הנוספות, רין הייתה נקבה בעוד טין זכר. ''אני ממפה את האזור, כל פעם שנגיע למקום חדש כדאי שנמפה אותו'' ענה מקס ''זהו!'' הוא אמר בחיוך וקם.
על רצפת המערה נפרשה מולם מפה לבנה ומדוקדקת שבמרכזה מפל המים, מסביב המפל נראו סרטוטים רבים של אי אשר רק רבעו מצוייר ובשאר חלקו אין כלום.

''אויי! אני זוכרת את המקום הזה כאן מצאתי את לאקי'' אמרתי בחיוך והצבעתי על נקודה ספציפית במפה.
''אוקיי שמעו האוכל מתחיל להיגמר לנו אנחנו צריכים להתחיל לאסוף עוד אוכל, חוץ מזה לאקי אוכל בכמויות שיספיקו לעדר פילים בוגר לשבועיים'' אמר מקס בהחליטיות.
''בסדר, בסדר אנחנו באות'' מילמלנו.

מיילין לקחה את אשפת החצים שלה בזמן שאני קשרתי בגפן את רין, טין ולאקי לסלע במערה בכדי שלא יברחו ''נתראה בקרוב'' אמרתי והשלושה נעצו בי מבטי כלבלב, או מבטי דינוזאור עם נדייק.
''אז לאן הולכים?'' שאלה מיילין את מקס ''אני חושב שכדאי לנו לנסות ללכת לחלקים באי שעוד לא היינו בהם, במקום ממנו אנחנו לוקחים מזון בדרך כלל מסתובבים יותר מידי טורפים''.
התחלנו ללכת לכיוון צפון-צפון-מזרח מכיוון שבחלק זה שבאי עוד לא היינו.

אט אט עם הליכתנו הצימחייה הירוקה גוועה והתחלפה בצימחייה חומה ונואשת למים, צמחים שנראו כמו האבהות הקדמוניים של הקקטוסיםנראו בכל פינה, הם היו ענקיים בצבע חום מנומר בירוק וקוצים כסופים אשר גודלם לא היה מבייש שנהבי פיל עם לא ממותה.
''אני לא רואה איך אנחנו הולכים להשיג מזון כאן'' התלוננה מיילין ''חכו רגע.. שמעתם את זה?'' מלמל מקס ונראה כמרוכז.

''שמענו מה?'' שאלתי וניסיתי להשיב ''...הצילו..הצילו'' נשמע עמום ממעמקי סבך שיחים חום ומפותל הוא נשמע עמום וחלש.
''בואו! מהר'' זעקתי בעוד מקס ומיילין רצים אחריי נכנסנו אל סבך השיחים שלפתע נעצרתי ובהיתי כהמומה מהמראה המוזר שלפניי, זה לא היה מצחיק זה פשוט היה עצוב.

נער שמנמן ונמוך בעל תסרוקת אשר סבלה מיתר ג'ל אשר לבש חולצה כחולה משובצת במשבצות כחולות יוקדות ובעל מכנסיים כחולות הנסגרות מעל החולצה כאוברול ישב על הרצפה מבועט בזמן שחתיכת ענף חומה ויבשה כרוכה מסביב לרגלו ''ה..הצילו יש לי..נחש על הרגל!'' הוא צעק מבועת.
''...'' אני, מקס ומייליין הבטנו במחזה בשעשוע קל ''אני יטפל בזה'' אמרה מיילין ונאנחה היא התקרבה אל הילד ושברה את הענף אשר התפורר מיד כאילו לא היה אלה פיסת נייר קטנה.

''אתה בסדר?'' שאלתי את הילד, משתדלת לא לצחוק ''אהמ...כן תודה'' הוא אמר מכחכך בגרונו ''קוראים לי אוגוסטוס צ'ייס השביעי'' הוא אמר לאחר שקם, מקס נראה כעומד להתפקע מצחוק.
''אמ..נעים להכיר אני קסיה אבל אתה יכול לקרא לי קס, זאת מיילין וזה ששם ההוא מקס'' הצגתי את שלושתינו.

''איך הגעת לכאן?'' שאלה מיילין ''כל מה שאני יודע זה שהייתי על ספינת תענוגות יחד עם שותפיי לעסקים ואז זה! כבר שלושה ימים הנני תקועה כאן!'' ושוב הבטתי בו מופתעת משתדלת לא לצחוק 'הנני..? כבר שלושה ימים הוא יושב כאן עם ענף מסכן מתפורר על הרגל?' חלפה המחשבה בראשי.

''חח..טוב פרצוף-תחת בוא איתנו למחנה שלנו אחרי שנסיים להשיג קצת אוכל'' אמר מקס מתפקע מצחוק ''איך קראת לי?!'' צעק אגוסטוס צ'ייס ''אמ..פרצוף תחת זה השם לא?'' ציחקק מקס ''לא! זה אוגוסטוס צ'ייס השביעי בשבילך!'' צעק אוסטוס צ'ייס כאשר פניו מאדימות, הוא נשם נשימה עמוקה והתקרב אליי ואל מיילין ''אבל אתן גבירותיי יכולות לקרא לי אוגוסטוס'' הוא אמר וחייך חיוך מוזר ''אמ..'' מילמלתי וכך גם מיילין מתאפקות שלא לצחוק מן הנער המוזר.

''טוב קדימה בואו!'' מקס אמר.
המשכנו ללכת בחיפוש אחר מזון ''מקס..חשבתי אולי שנתחיל למצא מקומות עם דינוזאורים קטנים ונצוד אותם\ אנחנו לא יכולים לחיות לנצח על פירות וירקות'' אמרה מיילין בחיפזון.
''למען האמת את צודקת גם אני חושב ככה'' ענה מקס, מתחיל להתעניין.

''ל..צוד?! אתם לא רציניים! הם יוכלו אתכם חיים, כאילו אתה לא אכפת לי אבל לתת לבנות המושלמות האלה להאכל על ידי דינוזאורים!?'' הזדעק אוגוסטוס ''אוי נו סתום פרצוף תחת'' השיב מקס בגלגול עיניים ''מ..'' התחילה מיילין לומר ''בואי לא נתערב ביניהם'' השקלתי אותה.
''זה מקום די יבש, בלי טורפים אז זה מקום מעולה להדרוזאוריים, יש כאן צימחייה בשפע גם עם לא רואים אז סביר להניח שנמצא כאן כאלה.

''הדרוזאוריים? זה..זה נשמע מסוכן לא?W' מלמל אוגוסטוס ''ממש לא, הם צימחוניים אבל גם די גדולים כך שאחד יספיק לנו לתקופה די ממושכת שלא לדבר על זה שצריך להאכיל את רין,טין ולאקי''
''רין, טין ולאקי? מי הם?'' שאל אוגסטוס ''אמ..אתה עוד תראה'' אמר מקס בתמימות.
ואכן, לא עבר זמן רב עד שראינו אותם.

הם היו גדולים, רובם הגיעו כמעט לגובה השלושה-עשר מטר בהערכה ראשונית, צורת ראשם הייתה שונה אחד משל השני לכל אחד מהם הייתה צורת ראש וכרבולת ססגונית שונה ''מה הכרבולות האלה?'' שאלתי את מקס ''ככה מדענים הניחו שהם מתקשרים'' הסביר מקס.
''אוקיי, אני לא יודע עד כמה העור שלהם חזק אבל צריך לנסות למצא דרך להרוג אחד מהם'' מילמל מקס ''אני יכולה לשלח חץ אל אחד, הבאתי את אשפת החצים שלי'' הציעה מיילין ''אבל השאלה לאן לכוון את החץ, עם חץ אחד לא ימית אותו הוא והעד שלו עלולים לתקוף או שנגרום למוות בייסורים לדינוזאור המסכן'' ענה מקס.

''אולי הצוואר יהיה המקום הכי טוב לפגיעה?'' הצעתי ''החץ יחצה את קנה הנשימה שלו והוא ימות'' המשכתי.
''אמ... זה נראה לי רעיון טוב אבל כדאי שנבחר באחד די גדול'' אמרה מיילין ''מה עם זה ששם?'' שאל מקס והצביעה על דינוזאור גדול ביחס לשאר בעל צורת ראש משונה אך יפה ''לא! תראו'' הזדעקתי, לצעד הדינוזאורים בצעדים מסורבלים התהלכו שלושה הדרוזאוריים קטנטנים בעלי כרבולות כשל אמם.
''אוקיי..אמ מה עם זה ששם? הוא די מתבודד'' שאלה מיילין, במרחק מה מן העדר ישב עוד הדרוזאור עם כרבולת קטנטנה, על על פי גודלו הוא חי כבר שנים רבות ''בסדר'' עניתי ''אוקיי מיילין אבל אסור לך להחטיא!'' מלמל מקס ''אין לחץ בכלל'' מלמלה מיילין ואוגסטוס רק שתק והביט בציפייה בחץ הנמתח בקשת המאולתרת של מיילין.

זה היה כמו הילוך איטי, החץ השתחרר ועשה את דרכו היישר אל צוואר הדינוזאור המנמנם רוב העד הבחין ושמע את החץ החוצה בשריקה את האוויר והחל להתנהג בעצבנות ולהתכונן למנוסה, אך לדינוזאור המנמנם לא היה מספיק זמן להבין מה קורה, הוא בקושי פתח את מחצית עיניו והחץ חדר את צווארו.
זרזיפי דם רבים נראו יוצאים ממקום הפצע, השתדלתי שלא להקיא ונשמתי באיטיות בכדי לעצור את עצמי מהקאה.

מיילין ומקס נראו מאושרים וכך גם אוגוסטוס ''אני והבנות נקבל את החלקים הגדולים, אתה תקבל את השאר פשוט-עם'' אמר אוגוסטוס כמלך ''אוגוסטוס צ'ייס כולם כאן מקבלים את אותו חלק בדיוק שלא לדבר על זה שיש גם את רין,טים ולאקי'' נזפתי בו.

''אמ..לא חשבנו על דבר אחד'' אמרתי ובלי רצוני נכנסתי להתקף ציחקוקים קל ''איך לעזאזל ניקח אותו למערה?'' שאלתי ''האמת שחשבתי על זה אבל אמ..נצטרך סכין'' אמר מקס ''מה? אוי איכס מקס אתה לא מתכוון לקחת אותו ב..'' בחלק הזה ממש הייתי חייבת לעצור את עצמי מלהקיא ''לקחת אותו בחלקים, כן עם זה מה שהתכוונת לומר'' ענה מקס.
''הנה'' אמר אוגוסטוס והוציא סכין אשר הוחבאה היטב בנעלו ''אמ.. תודה פרצוף תחת'' ענה מקס והלך אל הדינוזאור, שאר העדר כבר ברח מזמן.

התהליך ערך כשלו שעות בהן לא הסכמתי להביט אחורה ''סיימתי '' ענה מקס סוף סוף, הסתובבתי והפעם באמת שלא יכולתי להתאפק, הקאתי.
הדינוזאור היה חתוך לכעשר חתיכות דביקות ומסריחות מדם ''קס! אין זמן עוד מעט אוכלי נבלות יגיעו בעקבות הריח ניקח עכשיו מה שאנחנו יכולים וזהו'' זעף מקס.

''ב..סדר'' עניתי בעודי משתדלת לא להקיא מריח הדם המזוויע.
אני ומקס הרמנו חתיכה אחת מהצוואר ומיילין ואוגוסטוס הרימו חתיכה אחת ''זה יספיק לנו כולל רין,טין ולאקי לשבוע בערך נצטרך לפעם הבאה למצא דרך לקחת בשר בכמויות גדולות יותר'' אמר מקס בדרך.
''אז..איפה אתם גרים?'' שאל אוגוסטוס ''במרכז כל האזור הזה יש נהר עם מפל, מאחוריי המפל יש מערה נסתרת אנחנו גרים שם'' ענתה מיילין.

לאחר כארבע שעות הליכה סוף סוף הגענו למקום המיוחל, כבר הסרחתי מדם אשר נזל עליי ולא רציתי להקיא שוב, כי לא היה לי מה.

''תכניסו רגע את החלקים לנהר'' ציווה מקס וכך עשינו, מיד הנהר נצבע אדום ''זה יסווה את הריח שלנו במערה'' הסביר מקס, לקחנו שוב את החתיכות שריחן מעט השתפר כרגע ונכנסנו למערה ''אההה!'' נשמעה צווחה של נערה, הסתובבתי, לא הייתה שום נערה זה היה אוגוסטוס ''מה קרה?'' שאלתי אותו בחוסר סבלנות ''יש..כאן דינוזאורים! אל תזוזי'' הוא ענה בקוצר רוח ''אוי תירגע אלה רין, טין ולאקי'' השבתי בחיבה והתרתי את קשרי הגפנים, השלושה מיד קפצו עליי בשמחה.

*יום עשרים ושש על האי*
''אה? מה זה'' מלמלה מיילין ''מה קרה?'' שאלתי בעודי מאכילה את רין,טין ולאקי ''יש כאן.. מעטפה'' השיבה מיילין בסקרנות מפתח המערה.
''מעטפה!?'' שאלתי בהלם ואכן בפתח המערה על רצפת האבן הקשה ניצבה לה מעטפה בצבע שמנת ללא כל כיתוב עליה.
פתחתי את המעטפה בזמן שגם אוגוסטוס צ'ייס ומקס הגיעו אלינו, המעטפה הכילה דף בצבע אדום בוהק עם כתב בעט כחולה.

''לכבוד יושבי המערה שמאחורי הנהר.
כל הכבוד על הישרדותכם עד היום העשרים ושש על האי! כבר עשרים ושלושה שורדים מתוך החמישים מתו ונפסלו מן המשחק, עם תשרדו עד היום אלף תוכלו לצאת מן האי!
כל עשרים ושישה יום תקבלו עדכון על מצב המשחק, אלה עם כמובן תמותו.
בהצלחה לכם
ומי ייתן שהשורדים הטובים ביותר ינצחו''
בסוף המכתב נראה איור של שתי חרבות מוצלבות.

''מה.. זה אומר?'' שאלה מיילין לאחר כמה דקות של הלם ושתיקה ''עשרים ושלוש מתוך חמישים... זאת אומרת שאנחנו חלק מעשרים ושבע הנותרים? ועשרים ושלושה מתו? מה קורה אן?!'' היא צעקה.
''אלף יום על האי?! זאת אומרת שהספינה לא הייתה תאונה? רק רגע.. היינו מאה איש על האי אז מה קרה לחמישים הנותרים?'' שאל מקס נפחד ''היינו חמישים תיירים וחמישים אנשי צוות ואנשי אבטחה זה אומר ש...?'' השלים אוגוסטוס את המשפט.

''אנחנו לא נשארים פה אלף יום! שישכחו מזה בהזדמנות הראשונה אנחנו יוצאים מכאן!'' צעקתי בזעם.
''וגם ככה.. אנחנו צריכים למצא כמה שיותר שורדים, להתאחד איתם ולצאת בקבוצה כמה שיותר גדולה לכאן לא נוכל להפקיר אנשים אחרים על האי, צריך לנסות ולחלץ כמה שיותר ושנקים יחדיו תוכנית בריחה'' אמר מקס בהיגיון.

''אבל תחשבו על זה... אנחנו בקושי שורדים עד עכשיו... ויש עוד המון זמן אני בעד שנקים בסיסונים'' אמרתי.

''בסיסונים?'' שאלה מיילין ''כן, נבחר מערות נטושות ברחבי האי, כמובן שקודם כל נמפה את כולו, בכל בסיסון נשאיר הודעה ומפה איך להגיע למערה שלנו ובטוח שלפחות שניים—שלושה שורדים ייתקלו במערות ובטח שאנחנו לא הקבוצה היחידה כך נוכל לאתר אחד את השני בקלות'' אמרתי.
''עם כך זה הוסכם נתחיל ביום השלושים'' אמר מקס בהחלטיות.

[B]דינוזאורים שהופיעו בפרק:
[/B]
הדרוזאוריים-
[IMG]http://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/thumb/0/06/Hadrosauroids.jpg/300px-Hadrosauroids.jpg[/IMG]
לסוטוזאור-
[IMG]http://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/thumb/f/f7/Lesothosaurus_ER670.JPG/200px-Lesothosaurus_ER670.JPG[/IMG][/SPOILER]

פרק טוב
"גבירותי ורבותי אני מכריז בזאת על התחרות השיבעים ושיבעה של משחקי הרעב":wink:
אדיר
מצפה להמשך

היי חברה השבוע לא יפורסם פרק בגלל שבשבוע הבא יפורסם פרק ממש גדול מן ספיישל כזה