different reigons

אז חשבתי לנסות את הסיפור הזה. הרעיון הכללי שלו הוא שלא תהיה לו אחדות עלילית ויקרו מספר דברים סימלוטנית במחוזות השונים. חשבתי לפרסם פרק אחד ותאמרו לי אם שווה לפרסם עוד. תודה :)


[B][U]הפרק האחרון שיצא: פרק ג'[/U][/B]


[B][U]מדריך דמויות:[/U][/B]

[U]קנטו[/U]
[SPOILER]
[IMG]http://www.serebii.net/xy/pokemon/113.png[/IMG]
שם: לאק
מין: צ'אנסי
מגדר: נקבה
תיאור: שומרת על טאק, היט ופקעת[/SPOILER]

[U]ג'וטו[/U]
[SPOILER]
[IMG]http://www.serebii.net/xy/pokemon/079.png[/IMG]
שם: דוופי
מין: סלוופוק
מגדר: זכר
תיאור: אחד משלושת הסלוופוקים השוכנים במערה מתחת לבאר.[/SPOILER]

[U]הואן[/U]

[SPOILER][IMG]http://www.serebii.net/xy/pokemon/331.png[/IMG]
שם: ת'ורן
מין: קקניה
מגדר: זכר
תיאור: נטש את מגוריו במדבר מסיבות לא ברורות.[/SPOILER]

[U]סינו[/U]

[SPOILER][IMG]http://www.serebii.net/xy/pokemon/387.png[/IMG]
שם: ליף
מין: טארטוויג
מגדר: זכר
תיאור: בורח מקרוגאנקים עם ידידתו צ'ימפ[/SPOILER]

[U]אונובה[/U]

[SPOILER][IMG]http://www.serebii.net/xy/pokemon/506.png[/IMG]
שם: האונד II
מין: ליליפאפ
מגדר: זכר
תיאור: מנהיג מכון.[/SPOILER]

[U]קאלוס[/U]

[SPOILER][IMG]http://www.serebii.net/xy/pokemon/656.png[/IMG]
שם: פרווקי
מין: פרווקי
מגדר: זכר
תיאור: אחרון הפרווקים.[/SPOILER]

פרק א

קנטו
שלושת הביצים במעבדה בקעו בבת אחת. ביצה אחת נסדקה ומיד אחריה השתיים האחרות. הראשים הקטנים של השוכנים בתוכם התרוממו ופילחו את הביצים לשניים. כל אחד מהם סרק את הסובב סביבו וקלט את ארבעת העיניים אשר בדיוק כמו אלו שלו, ביקשו להבין את החל. בעודם מסתכלים הבחינו ביצור ורוד הרץ לעברם וכאשר התקרב היה ניתן להבחין כי נושא ביצה המבצבצת מכיס עור פנימי של גופו. "אני כל כך שמחה שבקעתם!" הפצירה היצור שהתגלה כנקבה. "מי את?" שאל אחד מהם. אותו אחד היה צב כחול בעל שריון שגבו חום ובטנו צהובה, זנבו העבה התגלגל כלפי פנים. "שמי הוא לאק ואני צ'אנסי" השיבה. "אני נמצאת כאן על מנת לטפל בכם", "איפה זה כאן?" שאל אחר בזמן שיוצא מתוך ביצתו. האחד הזה היה ירוק אשר הלך על ארבע רגליים קצרות ושמנמנות בעלי כתמים ירוקים כהים על גופו ופקעת ירוקה על גבו. "כאן זו המעבדה שבעיר פאלט, אל דאגה הכל אני אסביר בקרוב, אך בינתיים למה לא תצאו מן הביצים שלכם ואכין לכם מקום לישון בו?" "בסדר" השיב הצב הכחול. השלושה ניקו עצמם מרסיסי הביצים והובלו לחדר משותף לשלושתם. השעה הייתה כבר מאוחרת והרגישו אתה הלאה מכבידה עליהם. כל אחד שכב על מיטה ונרדם בן רגע.
בבוקר שלמחרת, הוציאה לאק את השלושה מהמעבדה בה שכנו החוצה אל הכרך. בחוץ לא הייתה אף לא נפש אחת. "קדימה, צאו לשחק!" היא דחפה אותם קלות החוצה. כמו כל צעיר החלו להתרוצץ בשטח הפתוח ולשחק. זו השגרה אשר נוצרה במשך שבועות ארוכים בעיר פאלט המנתה אוכלוסיה של ארבעה.
"אני מתחיל להשתעמם כאן!" מחה הצב הכחול. "אני רוצה לצאת לשם." הצב הצביע על השביל החוצה מן העיר. "אבל לאק אמרה לנו שאסור לצאת מהעיר" העירה הלטאה הכתומה. בטנה הייתה צהובה ובקצה זנבה להבה. "היא לא תדע, אנחנו לא נהיה שם להרבה זמן". "אני צריך להסכים עם היט" ענה היצור הירוק. "אנחנו לא יודעים מה יש בהמשך השביל וזה עלול להיות מסוכן". "אל תהיו כאלו פחדנים, אנחנו לא נוכל לדעת אם לא נבדוק, נכון?" השניים היססו. "טוב אני הולך, בין אם אתם באים ובין אם לא" הצב הסתובב והתקדם לכיוון השביל. "חכה טאק!" צעק היט. "אתה לא יכול ללכת לשם לבד, אנחנו נבוא איתך". טאק חייך עם חצי פניו הימני והתקדם יחד עם רעיו.

-------------------------
 
ג'וטו
העכבר הכחול בעל הבטן הצהובה שעיניו תמיד בקושי פתוחות עד כי ניתן לחשוב שעוצם אותן, היה פצוע ברגלו ולכן נשאר במקומו סובל. התקהלו סביבו שני זחלים האחד ירוק והשני חום עם חוד גדול ואפור בראשו ובנוסף אליהם יצור ורוד ועגלגל ולראשו שני גפנים ארוכים. "אתה בסדר?" שאלה הזחל החום. "אני לא בטוח שהוא ער" העיר הזחל השני. "אל דאגה, אני בסדר" העכבר ניסה לקום אך בשל רגלו הדואבת השתטח מיד ארצה. "אתה לא נראה לי בסדר" אמרה הזחל החום. "קח את פרי האוֹרַן הזה" הושיטה היצור הוורוד בעזרת אחד מגפניה. העכבר אכל את הפרי והחל להרגיש באופן מידי שיפור. "תודה, אני כיבר מרגיש שיפור" צהל ולהבה ניצתה בגבו. המתקהלים קראו בבהלה חדה. "אתה פוקמון מסוג אש!" קרא הזחל הירוק, "נכון" אישר. הזחל הירוק ירה מפיו לשמיים קור ארוך. "שלחתי אות מצוקה לכל שאר הקטרפים והווידלים והם יבואו לתקוף, אותך בעוד כמה רגעים!" "אבל אני לא מבין" "אל תעמיד פני תם!" שני הזחלים ירו על העכבר קורים והוא החל לברוח מהמקום מלופף בקור דביק. כשהביט לאחור ראה עדר זחלים רודף אחריו. במהלך כל המרדף חיפש אחר מקום מסתור ונעצר לפני באר. "אני לא אשרוד קפיצה פנימה" הרהר לעצמו. אך הבין שגם אם לא יקפוץ לא ישרוד עוד זמן רב וקפץ.
כשהתעורר מהעילפון מצא עצמו בתוך מערה. "איפה אני?" שאל את עצמו. "זו שאלה מצוינת" אמר יצור ורוד ושמנמן בעל זנב שקצהו לבן. "מי אתה?" "גם זו שאלה מצוינת" השיב. "תגיד אתה יודע מי אנחנו?" שאל היצור יצור הזהה לו שהיה מאחורי העכבר. "אנחנו סלוופוקים" ענה. "אנחנו סלוופוקים" השיב הסלוופוק הראשון לעכבר. "מי סלוופוקים?" שאל השני. "אנחנו סלוופוקים. . . אני חושב" ענה הראשון באיטיות. "אני אוכל להישאר כאן עד שארגיש בטוב?" שאל העכבר. "אני לא יודע", "גם אני לא", "בוא נשאל עוד סלוופוק" אמר השני. "מי אלה סלוופוק?" שאל הראשון. "שאלה מצוינת" אמר השני. "אתם יכולים לשאול?" שאל העכבר. "לשאול מה?" "אם אני אוכל להישאר כאן?" "את מי?" שאל הראשון. "את הסלוופוק השלישי". "בוואדי", ענה השני באיטיות. "תגיד העכבר יכול להישאר כאן?" שאל הראשון סלוופוק נוסף שהיה מרוחק בכמה מטרים. "איזה עכבר?" שאל השלישי. "העכבר הזה" "מה איתו?" "מה עם מי?" שאל הראשון. "עם העכבר" ענה השני. "מה עם העכבר?" שאל השלישי. העכבר היה מתוסכל עד מאד מכל המצב המתיש. כל אחד מן השלושה היה יותר מטופש מקודמו ובכל נאלץ להיעזר בסבלנות על מנת שיתנו לו מחסה. "הוא יוכל להישאר?" "בוואדי" השיב לבסוף השלישי באיטיות. "נהדר" מלמל העכבר כמעט ומתחרט על בקשתו.

--------------------------------
 
הואן
בתוך סופת החול התאמץ ת'ורן, הקקטוס העגול בעל הזרועות העבות והכתר, להמשיך הלאה, לבוש בברדס בצבע החול שסביבו. בידו הפתק שלא ידע ממי קיבל, אותו קרא שוב ושוב בבלבול רב. "לאן אתה חושב שאתה הולך ת'ורן?" שאל אותו רע מאחוריו. אותו רע נראה כמו בובת חמר בעל עיניים סגורות. ת'ורן תמיד תהה כיצד הוא רואה והניח שהסיבה היא יכולותיו העל חושיות של הבובה. "זה אתה קליי, הדאגת אותי. אני רק יוצא לחוות אוויר נקי מחול זה הכל." השיב בקלילות מחשידה. "אתה מכיר את החוקים ת'ורן, הטרופיאוסים לא יודעים שישנם חיים במדבר, אם יראו אותך יוצא הם יספחו את המקלט שלנו." הזהיר. "אל דאגה, אני אהיה שקט וזריז" ניסה ת'ורן להרגיע. "אני מפחד שלא אוכל לקחת את הסיכון הזה" קליי התקדם לפני ת'ורן וחסם את דרכו. "אל תהיה מגוחך", "אני הוא המגוחך?" תקף קליי. "אתה הוא המסכן את כולנו! ואם אתה תמשיך להתעקש, אאלץ להלחם בך." המילים הללו יצאו מפיו של קליי באי רצון ובעיניו של ת'ורן נראתה אותה הרגשה. "אם כך אתה רוצה."
קליי ירה קרן סגולה במהירות אל עבר ת'ורן. ת'ורן התחמק ממנה, אך קצה ברדסו נחרך. ת'ורן ירה בחזרה קוצים סגולים אשר פגעו במדויק בת'ורן. ת'ורן נאנק ונפל על הארץ. "הרעלת אותי" הוא לחש. "לא הותרת לי ברירה". ת'ורן עבר על ידו והתקדם ליציע המדבר. "לא!" צעק קליי ובמאמץ שיגר קרן סגולה נוספת. זו פגעה בת'ורן והחול שהתפזר מהתנגשות המכה הסתיר את ת'ורן. כשהתפזר ת'ורן נראה שוכב גם הוא.
ת'ורן כרע על ברכו ונעזר בה על מנת לקום. ת'ורן כיוון את ידו אל קליי ומידו נראתה קרן אדומה דקיקה, כאשר הגיעה אל קליי צעק מכאבים בעוד חבורותיו של ת'ורן החלימו. "להתראות" אמר ת'ורן ועזב את המקום. "מנוול, מה אתה זומם?" חשב קליי.

----------------------------------
 
סינו
צב שמנמן וירוק ולו מקל בעל שני עלים על הראש וקופה כתומה שבאחוריה להבה יוקדת התחבאו מאחורי שני עצים בעוד המוני צפרדעים כחולות וצנומות הלכו על שתיים וסרקו את האזור. "אנחנו לא יכולים להמשיך להתחבא ככה!" רטן הצב. "הקרוגנקים האלו ימשיכו לחפש אותנו עד שימצאו ואת יודעת את זה." "יש לך רעיון טוב?" לחשה בתוקפנות הקופה. "אנחנו צריכים למצוא את פלין!" "אתה מלא בתובנות חסרות משמעות." דיכאה. בינתיים עדר הקרוגנקים חלף והשניים יצאו ממחבואם. "אם נמשיך להסתובב בשום מקום אנחנו נמות ברעב. אנחנו צריכים למצוא את פלין." "אין לנו קצה חוט על מנת למצוא את פלין. אבל אתה צודק לגבי המיקום העדכני שלנו. מה שאנחנו שכן צריכים לעשות זה למצוא עיר שקרוגנקים לא הגיעו אליה ואולי שם נמצא בני ברית." "אז לאן אנחנו צריכים ללכת?" שאל הצב. "אנחנו לא יכולים ללכת לאן שהקרוגנקים הלכו ואנחנו לא יכולים ללכת מאיפה שהם באו כי וודאי שם גם יש להם בסיס. אני אומרת צפונה".

-------------------------------
 
אונובה
"אולי תאטו קצת?" שאל הנחש בעל ארבע הגפיים וזנב דמוי התלתן. "סֶרְפּ אנחנו כל רגע צריכים לעצור בשבילך. . ." ציין החזיר הכתום. "כי אתם לא צריכים לסחוב את ויין!" סרפ סחב על גבו יצור שנראה זהה לו אך בקנה מידה מוקטן ואותו יצור ישן באותה העת. "אנחנו צריכים להגיע להאונד" העיר החזיר. "אבל אין לנו מועד סופי להגיע נכון?" "די, די" ניסתה הלוטרה ליישב את ההדורים. "לצעוק ולכעוס רק ינקו את כוחותיו שאנו חוסכים למסע". פרוות הלוטרה הייתה בגוונים כחולים ולבנים וצדפה הייתה על טבורה. סרפ רטן בעוד הפמליה ממשיכה לה. "את בטוחה שאת יודעת לאן אנחנו הולכים, פִישְיַאגֶר? אנחנו מטיילים כבר יומיים." פקפק החזיר. "די בטוחה, לא נותר לנו עוד זמן רב להליכה. ואכן כפי שהבטיחה הגיעו לעיר במהרה.
"אז כאן נמצא מנהיג מכון פוקמוני הנורמל?" שאל החזיר. כעת היצור התעורר. "התעוררת? יופי עכשיו תוכלי ללכת בעצמך מעט", סרפ הוריד את הנחשה מגבו. "על פי הזכור לי" אישרה פישיאגר את דבריו של החזיר. "אנחנו רק צריכים למצוא את המכון בכל העיר הגדולה הזו." "סליחה?" שאל החזיר את הזר הראשון שראה. אותו הזר הייתה חתולה סגולה דקיקה ואלגנטית. "כן?" שאלה בחוסר עניין. "תוכלי להראות לנו היכן נמצא המכון?" "מה לכם ולמכון?" התעקמו פניה. "אנחנו מעונינים להלחם במנהיג המכון" ציין. "במנהיג המכון הזה?" שאלה בפליאה. "להלחם בי יהיה אתגר גדול מבכדור הפרווה המסכן הזה". "ובכל זאת?" התערבה פישיאגר.
"בזבוז זמנכם הוא על אחריותכם, אבל עבור שלי תזדקקו לשלם" החתולה הושיטה את ידהּ בציפייה לשכר. "אנחנו מרוששים" אמר בהשפלה סרפ. "אם כך להתראות" החתולה הסתובבה אך נמנעה מלהסתובב עקב צעקת החזיר: "חכי!" החתולה הפנתה אליהם חזרה את פניה. "מה אם נעבוד עבורך?" שאל החזיר. "תגיד מה אתה חושב-" נקטעו דבריו של סרפ על ידי ידו של החזיר. "נהיה לשומריך לשבוע הקרוב" התחייב. "מפתה ..." גרגרה החתולה. "בסדר, אראה לכם את הדרך. אך בסיומכם עם המכון אתם שלי." חייכה החתולה והלכה כאשר מנופפת בידהּ ולארבעה לעקוב אחריה.

---------------------------------------
 
קלוס
"אני מקווה שהכנתי אתכם מספיק" אמר המבוגר שבפורום. "אל דאגה אנחנו לא נאכזב אותך" אמרה השועלה הצהובה ברוגע. "אנחנו נמצא את הרוצח המתועב הזה ואראה אותו נושם את נשימתו האחרונה במו עיניי." אמר הצפרדע הכחולה. "אל תתן לכעס לשלוט בך" אמר הבוגר. "אתה לא יכול להבין" "אני הפרווקי היחידי שנותר, ברברקלים כמוך ישנם עוד רבים. לא נותרת לבדך." גבר קולו של הצפרדע. "זה מדוע בחרתי את שמי להיות פרווקי. זהה למיני! כיוון שאני האחרון ממיני אני נושא את גב ההיסטוריה שלנו וכעת זהותי ומיני הם אחד." פרווקי עצם את עיניו לשניות אחדות על מנת להירגע. "אז לאן אנחנו צריכים ללכת ידרבע?" שאל פרווקי לבסוף. "על פי ההודעות האחרונות שקיבלנו כנראה שהבסיס נמצא בג'אוסנג'. "אם כך לשם נצא. פור, נאט, אתם באים?" השלושה יצאו מהבניין.
"לא אמור להיות שום דבר מיוחד בימים הראשונים של ההליכה. רק כמה סקאטרבאגים לצד הדרך". ציינה פור. "אז למה אנחנו מחכים?" נאט שאל ודילג קדימה. בימים הראשונים ההליכה בשביל אכן הייתה נינוחה וללא דאגות. עד מהרה הגיעו ליער סבוך שבו הזמן הרגיש ארוך במיוחד, ייתכן מפאת שעות החשיכה הרבות שנוצרו מהמחסור באור שיצרו הענפים. "בוא נפסיק את ההליכה להיום. אנחנו צריכים לנוח" הכריזה פור. הם אספו מספר זרדים ופור ירתה גחלים מפיה שהדליקו מהם מדורה.
"לא ראיתי פוקמונים כאלה בחיי" אמר זחל אחד לרעהו. "אני לא חושב שאנחנו בטוחים עוד" השיב לו השני. "נזעיק את מי שנוכל". שני הזחלים שהתחבאו מהשלישייה כעת נסוגו מהאזור.

הסיפורים נחמדים מאוד להתחלה ,אך כדאי לך להתקדם כל מחוז וסיפור בנפרד.........להתחיל עם אחד ואז להמשיך עם כולם
(סיפור כזה בעייתי)

אני לא בטוח שהבנתי למה אתה מתכוון.

[quote=feurigel;1465091]אני לא בטוח שהבנתי למה אתה מתכוון.[/quote]

תודה שקשה לכתוב 6 סיפורים במקביל ,תתחיל עם אחד נגיד על מחוז שאתה אוהב ותמשיך אותו ,במידה ותגמור את הסיפור , תמשיך למחוז נוסף ,זה כדיי לא להכביד על הקוראים ועליך במיוחד ,בתכלס זה נחמד אבל אני בטוח שתוכל ליצור סיפור אחד יותר ארוך
אני מקווה שתבין עכשיו

ברוך הבא לפורום!
אני מאוד מקווה שתמשיך את זה כי זה אומנם ממש ממש טריקי ומבלבל אבל כתוב ברמה מעניינת מאוד.
אני ממש מסוקרן לקרוא עוד! המשך כך!

תתמקד בסיפור אחד,אם תעשה כמה סיפורים
א.אתה תעשה פרקים קצרים כי זה עבודה מעצבנת כל סיפור.
ב.אתה יכול להתבלבל בין העלילות והסיפורים.
ג.פשוט תתמקד באחד... (אני מעדיף קאנטו :))

על מה אתה מדבר? טרחת לקרוא בכלל את הסיפור?
ברור שיש הקשר בין כל העלילות.. הכל חלק אותו סיפור.

טוב אחרי הכל זה החלטת המספר...
אם הוא יראה שזה די קשה לו לכתוב את כל העלילות ככה הוא בטח יתמקד באחד אתה לא חושב?

תודה רבה על התגובות. למען האמת ההשראה לפצל את העלילה נבעה ממשחקי הכס שאני קורא כרגע ורציתי לנסות עלילות שחלות בו זמנית מנקודות מבט שונות גם כן. בהמשך (ייתכן שגם רחוק) אני מתכנן לאחד בין חלקן. אני גם מתכוון ליצור מדריך דמויות שיעזור לא להתפזר בין העלילות השונות.
נראה לי שאנסה עוד פרק או שניים בשיטה זו ואז נראה כיצד אתם מקבלים אותה.

טוב,אשמח לקרוא ולראות איך ייצא :)

[quote=feurigel;1465099]תודה רבה על התגובות. למען האמת ההשראה לפצל את העלילה נבעה ממשחקי הכס שאני קורא כרגע ורציתי לנסות עלילות שחלות בו זמנית מנקודות מבט שונות גם כן. בהמשך (ייתכן שגם רחוק) אני מתכנן לאחד בין חלקן. אני גם מתכוון ליצור מדריך דמויות שיעזור לא להתפזר בין העלילות השונות.
נראה לי שאנסה עוד פרק או שניים בשיטה זו ואז נראה כיצד אתם מקבלים אותה.[/quote]

מגניב ,אשמח לקרוא את ההמשך

קדימה! עוד פרק!

פרק ב'


קנטו
"רואים אין כאן שום דבר מפחיד" אמר טאק ופרש את ידו לנוף הרחב של השביל. חבריו לא השיבו. "יש שם משהו!" הבחין טאק בזנב סגול ארוך מבצבץ מאחורי עץ, אך מפאת כך שלטאק היו רק ארבעה מכרים, מעולם לא טרח טאק לחשוב על קיומם של אחרים מלבדם בעולם. לכן, רץ במהירות אל הזנב הסגול ותפס אותו. "עצור!" צעק היצור הירוק בעל הפקעת. אך לשווא היה מאמצו, טאק כבר אחז בזנב בחוזקה, הזנב הזדקף ונשמע צעקה צורמת. הזנב הטיח את טאק ארצה וזה עזב אותו מרפלקס. מיד קפץ עכבר סגול בעל שיניים בולטות על הסלע, הזנב המעופף התבהר כחלקו האחורי של אותו עכבר. הוא הסתכל על טאק בעיניים חודרות ופרוותו סמרה. הצב הסתכל עליו מבועת בחזרה. "פקעת, אני לא יודע מה לעשות . . ." שאל היט, מורא ברורה מאד השתקפה על פניו. העכבר קפץ אל עבר טאק ונגח בו מהאוויר. טאק צעק בכאב.
כל הדברים הללו התרחשו ברגעים ספורים וכן גם הפעולות שנעשו בעקבותם. פקעת רץ לעברם ודחף בחזרה את העכבר. מן ההתנגשות התגלגל כארבעה מטרים אחורנית. "תודה" אמר טאק. פקעת חייך אליו בחזרה אך בן רגע ננגח גם הוא על ידי העכבר ונפל. היט עמד כפסל. הלם הקרב שיתק אותו. העכבר התנשף והסתכל סביב לראות שאין עוד המתכוונים לתקופו. לרע מזלו של היט, איתר אותו העכבר שברגעים אלו ראה בכל כסכנה. העכבר סמר פעם נוספת והסתער על היט. הלטאה עצמה את עיניה לא מסוגלת לראות את סופה. קול התנגשות של שני גופים נשמע לפתע. היט פקח את עיניו וראה את העכבר שכוב מובס. דמעות גיל מילאו את עיניו, אבל עד מהרה ראה כי הייתה זו לאק האחראית להצלתו והבין לאילו צרות נכנסו. היט השפיל את מבטו מיד.
"מה עבר לכם בראש?" שאלה לאק בחמה רבה. כעת היו במעבדה לאחר שלאק טיפלה בטאק ובפקעת. "ישנה סיבה שאני אוסרת עליכם לצאת מן העיר!" "אל תכעסי עליהם, זה אני ששכנעתי אותם ללכת לשביל" הגן טאק. "זה לא משנה, כולכם אשמים בסיפור. בסופו של דבר כולכם הייתם בשביל." לאק עצרה את נזיפותיה ונשמה עמוק. לאחר הנשימה שינתה את גישתה ומכועסת נעשתה רגועה. "יש משהו שאני צריכה לספר לכם".


-------------------------------------------

ג'וטו
העכבר התעורר למה שהניח שכעת בוקר. לא הייתה לו היכולת להסיק האם אכן צדק כיוון שבבאר העמוקה הזו שלמעשה מערה, לא הייתה טיפת אור להעיד על שלב היום. "הוא התעורר" אמר אחד הסלוופוקים. "מי התעורר?" שאל אחר. "העכבר" "שמי הוא אֶקיד" התערב. "שלום אקיד! אני דוופי". הציג הסלוופוק השני. "נעים להכיר, אבל אני חושב שאמשיך בדרכי כעת, הסכנה וודאי חלפה." "איזו סכנה?" שאל הסלוופוק הראשון. "הפוקמונים שרדפו אחריי, בגלל זה נשארתי פה, הייתי צריך מחסה מפניהם." "מי צריך מחסה?" שאל הסלוופוק השלישי. "שאלה מצוינת" השיב דוופי. "לא, אתם לא הבנתם, אני כבר לא צריך מחסה." "מדוע לא?" שאל. "כי אני חושב שהם כבר לא מחפשים אותי." "איזה צירוף מקרים, גם אותנו לא מחפשים!" הצהיר השלישי. "זה נכון" אמר דוופי. אקיד נאנח, "טוב שמרו על עצמכם, להתראות". "להתראות" השיבו השלושה.
אקיד עלה במעלה הבאר על מנת להמשיך בדרכו. כשהגיע לקצהּ הציץ על מנת לבחון את השטח וראה כי פוקמונים מן המינים שפגש ביום שלפני מחפשים אחר משהו ואותו הדבר וודאי היה הוא. "לעזאזל" מלמל וחזר אל המערה.
"חשבנו שהלכת" אמר הסלוופוק הראשון. "מי הלך?" "העכבר" השיב השלישי. "הוא הלך?" שאל דוופי. "לא הלכתי" קטע את השיח המייגע "הם עדיין מחפשים אחריי אז אשאר כאן עוד כמה ימים. ושמי הוא אקיד". "שלום אקיד! שמי הוא רָמוֹ". הציג עצמו הסלוופוק הראשון. "נעים להכיר גם אותך" אמר בתשישות. "אתם שומעים את הפוקמונים למעלה?" שאל הסלוופוק השלישי. "כן, הם בטח פגשו בעוד פוקמון מסוג אש" הוסיף דוופי. בשומעו זאת, נפקחו עיניו של אקיד כאילו התעורר מחדש. "למה אתם מתכוונים עוד פוקמון מסוג אש? מה קרה בפעם הקודמת?" "זהו סיפור מאד מצער" אמר רמו. "בשנה שעברה נכנס לעיר אזאליה פוקמון בשם האונדום שמאותו רגע שינה את גורל העיר."
ג€ƒ

--------------------------------------

הואן
בהמשך הרפתקתו של ת'ורן הגיע מן המדבר לאזור הררי ולוהט. טרופיאוסים כבר סיפחו אזור זה והסתובבו בזוגות לסרוק את השטח כל כמה זמן. הם נראו תשושים, כמי שלא מתאים לאותו אקלים. דמותם של הטרופיאוסים היא דינוזאור בעל צוואר ארוך בעלי כנפיים וזנב הנראים כעלי עצים טרופיים גדולים ועל גרונם בננות. היצורים הטרופיים האלו היו לאים וחלשים, החום היוצא דופן והכוויות שקיבלו ממגע באבנים חמות מדי פגעו באיכות המשמר שלהם ולכן הצליח לחמוק ת'ורן מסריקותיהם ולטפס במעלה ההר. לרוע מזלו, גם ת'ורן סבל מן האקלים, אמנם טמפרטורת האוויר לא הפריע לו אך בעודו מטפס נכווה גם הוא מספר פעמים בידיו.
ת'ורן אחז בבליטה נוספת של ההר על מנת לקדם עצמו וכשהרים את עיניו הבחין בגמל צהוב, נמוך ושמנמן. "צריך עזרה?" שאל הגמל בקול ישנוני.
מחזיק על ראשו קוביות קרח ספורות במגבת, החל לראיין את הגמלים הסובבים אותו בבקתה. "אז אתם שולטים באזור הזה עם הטורפיאוסים?" שאל. "לא, אנחנו הנשלטים של שביל 112." אמר בצער אחד הגמלים. "הם הגיעו לכאן לפני ארבעה חודשים ופרצו בהתקפה. נמלים הם יצורים שלווים, לכן לא ידענו איך להלחם בהם. כעת אנו נתונים לחסדיהם". "אבל ראיתי את הסורקים שבחוץ, הם חלשים עכשיו. אתם יכולים לנצח אם תפתחו במרד!" "חוששני שגם כשעיניהם עצומות הם יוכלו לנצח את כולנו." "אתם מוכנים לוותר ללא מאבק?" "למה לגרום לעצמנו עוד נזק, ילדי? בתור מנהיג שבטנו אני לא רוצה ליצור אף קונפליקט ביננו לשולטים." ת'ורן קם על רגליו ורצה לנדב את עצמו להנהיג את המרד אך מיד נזכר בכתוב בפתקו וחזר לשבת בזעם. "תגיד לי בן, מה שמך? ולמה אתה נמצא פה?" "שמי הוא ת'ורן ואני קקניה. יותר מזה לצערי אני לא יכול לספר". "אם כך, אבקש שתעזוב עם עלות השחר. אני לא מעוניין בצרות נוספות בחיינו." "אני לא צריך יותר מזה" הגיב.
כפי שהובטח בעלות השחר כבר פנה ת'ורן אל הדלת. "תודה רבה לכם" אמר לסיכום המפגש הוא יצא מן הדלת ושבט הנמלים בעקבותיו על מנת להיפרד ממנו. "איני יודע מה אתה מתכנן לעשות, אך אני מקווה שטוב הדבר ותסיימה בשלום." "תודה לך דְרוֹם, ולכולכם, יהי שלום". לפתע נחתו שני טרופיאוסים מן האוויר ארצה "מצאנו אותך".
ג€ƒ

--------------------------------


סינו
לאחר מסע של כיומיים הגיעו הצב והקופה אל מול עיר שבכניסתה נאמר ששמה הוא אורבורג. הקופה עצרה את הצב בהליכתו. "למה את עוצרת? זה היה הרעיון שלך להגיע לעיר." "אבל אנחנו לא יודעים שהעיר הזו לא של הקרוגנקים, אנחנו צריכים מסיכות". "מאיפה נשיג מסיכות?" שאל הצב. "למה רק אני צריכה לחשוב על פתרונות?" זעפה הקופה. רעיון צץ במוחו של הצב. "אני יודע, נכסה את עצמנו בבוץ". "נראה לך שככה לא יזהו אותנו?" שאלה הקופה בסרקסטיות. "אולי יוכלו לזהות אותנו, אבל יהיה יותר קשה לאתר אותנו כשנהיה בסביבה סלעית. ואם ראית, כל העיר הזו היא סביבה סלעית." "אני מניחה שאתה צודק."
השניים נמנעו מלהתהלך ברחובות ראשיים ולמשוך תשומת לב. "לא ראיתי אפילו קרוגנק אחד עד כה." העיר הצב. "חכה" קטעה אותו. "עוד לא בדקנו מה יש שם." הקופה הצביעה על מכרה גדול. "צ'ימפ, אם הקרוגנקים לא היו בעיר עצמה, אני לא חושב שהם יהיו במכרה." "לא נדע אם לא נבדוק."
הם תרו באזור המכרה ואף קרוגנק לא נראה באזור. "טוב אני מודה, העיר הזו כנראה חופשית." הצב החל לנגב מעליו את הבוץ וכן צ'ימפ. לפתע נשמע מכה חזקה, המכרה רעד ושניהם נפלו ארצה. משהו פגע בגבה של צ'ימפ בנפילתה וצעקה נפלטה מפיה. "את בסדר צ'ימפ?" "אני בסדר פשוט משהו פגע גב שלי." הסבירה. היא הסתובבה וראתה כי הדבר היה מגש מרובע ואדום. "מה זה?" שאל הצב. "אני לא יודעת, אבל אני לא חושבת שזה אמור להיות במכרה." הם שמעו רעש מתקרב אל עברם ורעד במכרה שגובר. צ'ימפ מיד הסתירה מאחורי גבה את המגש. בסופו של דבר הם נוכחו לגלות שהרעד נבע מגופה של תולעת העשויה סלעים וראשה הסלע הגדול מכולם שקרן במרכזה. אותה תולעת הגיע לאורך של כתשעה מטרים. היא ניגשה אליהם ושאלה "מי אתם?" "אנחנו תיירים" אמרה צ'ימפ. "שלום לכם תיירים, יש לכם שם כלשהו?" "בוודאי" צחקה צ'ימפ בעצבנות. "אני צ'ימפ וזהו ליף". "שלום לכם צ'ימפ וליף אני סֵרְפֶטְרָם. מה הינכם עושים במכרה שלנו?" "סקרן אותנו לראות מה יש בו." "אני יכולה להבין אתכם, מי כמוני אוהב את המכרה. אך זה מקום עבודה ואל לכם להיות כאן. אם אתם רוצים אקח אתכם אל מוזאון העיר ואכיר לכם שמישהו שיעשה לכם סיור בעיר." "זה יהיה מצוין" אמר ליף. "אם קח עלו". "לעלות לאן?" שאל ליף. "עלי כמובן" "בסדר . . ." אמר בהיסוס. השניים עלו על סרפטרם והיא זחלה במהירות החוצה מן המכרה.
ג€ƒ

-----------------------------------


אונובה
"זה כאן" החתולה הצביע על כניסת בניין ונכנסה. "תודה לך" השיב החזיר. "אני אחכה לכם באזור האוהדים עד שתסיימו עם דבריכם". סביב דיברו מספר עכברים חומים. אחד מהם באמצע השיחה הבחין בנכנסים ופנה אליהם. "אתם רוצים לאתגר את מנהיג המכון?" שאל. "נכון מאד" אמר החזיר. "אני מיד אקרא לו". תוך כמה רגעים חזר העכבר עם כלב קטן ופרוותי. "באתם לאתגר אותי?" שאל הכלב. הם היו המומים, הם לא ציפו שמנהיג המכון החסון ששמעו עליו יהיה קטן אפילו מהם. "אתה הוא האונד?" שאלה פישאגר בבלבול. "אני יודע, ציפיתם לסטאוטלנד גדול ואני בסך הכל ליליפאפ. אני הוא בנו של האונד, האונד השני. אבי נפטר בשנה שעברה וכעת אני הוא מנהיג המכון. אני מבין שאני לא מה שציפיתם לו, לכן קחו כמה רגעים להחליט מחדש אם אתם רוצים בקרב." "אין צורך!" ענה סרפ מיד. "אנחנו רוצים." השאר הנהנו.
כולם התפנו מן הזירה מלבד האונד וסרפ. השאר כעת ישבו בעמדות האוהדים. השניים הביטו זה בזה, כל אחד מחכה שהשני ייתן את המכה הראשונה. לבסוף, שלף ויין גפנים מידיו והטיח אותם בהאונד. האונד קפץ בזריזות לצד וחמק מן שתי ההטחות. ויין הרים את ידיו למכה הבאה אך האונד ניצל זמן זה בדהירה לכיוונו ונשך אותו. צעקת כאב נשמעה באולם. הכלב עזב ודחף אותו ויין השתטח על הרצפה. בתנועה אחת עם הנפילה לקרקע הצליף שנית ויין ברגלי יריבו מן הצד וזה נפל גם הוא. בנפילתו של האונד התרומם ויין ודחף אותו. הוא נגרר על הקרקע ושפשופים הופיעו על צדו. ויין שלף פעם נוספת גפן מידו והצליף מכה סופית בהאונד השני. הניצחון היה של הנחש הנודד. "צריך עזרה?" שאל ויין והושיט את ידו להאונד. האונד קיבל את ההצעה ונעזר בתמיכתו על מנת לקום. בכאב קל הוציא מבין פרוותו תג והגיש אותו לויין. התג נראה כמו גב ספר סגול קטן. "תודה לך". כולם חזרו אל הזירה כיוון שתפקידה לא היה תקף כעת. "אני מצטער, תאלצו לחכות למחר אם עוד אחד מכם רוצה להלחם. כעת אני תשוש". "אין דבר" אמרה פישיאגר. "אם כך אני צריכה להמתין עד מחר?" התלוננה החתולה. "אנחנו מנצלים" אמרה פישיאגר. "אני רק מקווה שאתם שווים את ההמתנה". רטנה החתולה.


--------------------------------------


קאלוס
נאט התעורר וראה שכורך אותו ואת חבריו כור סמיך. "תתעוררו!" הוא צעק. חבריו התעורר גם הם ונבהלו. "מה קורה כאן?" שאל. נאט ופרווקי ניסו לקרוע את הכורים בידיהם ופור המיסה אותם בן רגע בעזרת הגחלים שירתה. כעת יצאו זחלים רבים ממקומות מסתור. "אנחנו מוקפים!" צעק נאט. בעודם נאבקים בכורים הזחלים נשכו אותם בלי חשך. פור ירתה על שניים גחלים מפיה ואלו נפלו ארצה אנושים. אך להתקפותיה לא היו משמעות, לאחר שהורידה שניים שלושה נוספים קפצו עליה.
היא התנערה מהם בכח ויירתה גחלים נוספים. מיד חילצה את חבריה מן הכורים וכעת יכלו לגבות זה את זה. נאט שלף מידיו גפנים והצליף בזחלים ובמקביל ירה פרווקי מפיו בועות. רצף ההתקפות של השלושה הוביל לתבוסת ירביהם לאחר מספר דקות. הנוף היה מלא בזחלים שכובים על הארץ.
"בבקשה אל תפגעו בנו עוד" התחנן אחד הזחלים. "אתם אלה שהתחילו לפגוע בנו" הםציר נאט. "רק מפני שאתם רציתם לתקוף אותנו קודם". "מדוע אתם חושבים את זה?" שאלה פור בעצבנות. "אם כך, למה אתם ישנים ביער שלנו?" "אנחנו מטיילים והיער שלכם בדרך ליעד שלנו." "אנחנו מתנצלים" ניסה הזחל לקום. "אף פוקמון לא עבר ביער שלנו זה שנים ולכן לא חשבנו שמישהו יהיה כאן ללא מניע נסתר." "אני יכול להבין אתכם" אמר פרווקי. "לאחר מה שקרה במחוז, קשה לסמוך על אחרים." "אנחנו לא יכולים להשאיר אתכם במצב הזה, נשאר כאן עד שכולכם תחלימו" הבטיח נאט.
חלפו יומיים ומצבם של הזחלים השתפר, "תודה לכם על העזרה" אמר הזחל עמו שוחחו בעבר. "זה בסדר" אמר נאט. "כאות תודה על שעזרתם לנו וכסליחה על כך שפגענו בכם הרשו לנו לתת לכם את מרפא השיתוק הזה" נאט לקח אותו, הודה להם והשלושה יצאו מן היער.


*ללא הקשר לתוכן הסיפור, מדריך דמויות יצא בקרוב.

זה כל כך מעניין וכתוב היטב, פשוט מדהים!!!
אם יורשה לי, הייתי מציע לך מעט לגוון את צורת הכתיבה שלך ואת אופן העלילה, אולי הסיפור שלי יוכל להביא לך רעיון או שניים... חפש פה בפורום את הסיפור glaria soa... אני לא מאמין שהוא שקע יותר מעמוד...

אבל בלי כל קשר, אנא המשך, אני מאוד סקרן לדעת מה יקרה בהמשך... אני כמובן באופן טבעי עוקב אחרי קנטו בכליון עיניים. מעניין מה לאק צריכה לספר להם, אני משוכנע ש(ספוילר אפשרי) היא מודיעה שעליהם להיפרד כי הם יוצאים למסע)

זה כל כך מעניין וכתוב היטב, פשוט מדהים!!!
אם יורשה לי, הייתי מציע לך מעט לגוון את צורת הכתיבה שלך ואת אופן העלילה, אולי הסיפור שלי יוכל להביא לך רעיון או שניים... חפש פה בפורום את הסיפור glaria soa... אני לא מאמין שהוא שקע יותר מעמוד...

אבל בלי כל קשר, אנא המשך, אני מאוד סקרן לדעת מה יקרה בהמשך... אני כמובן באופן טבעי עוקב אחרי קנטו בכליון עיניים. מעניין מה לאק צריכה לספר להם, אני משוכנע ש(ספוילר אפשרי) היא מודיעה שעליהם להיפרד כי הם יוצאים למסע)

תודה רבה, אני ממש מעריך את הביקורת שלך :embarrassed:
אני אנסה כמו שאתה מציע לקרוא את הסיפור שלך. רק לא ברור לי באיזה אופן אתה חושב שעלי לגוון?

בנוסף, חשבתי שמעכשיו לקוראים תהיה בחירה את מי להוסיף למדריך הדמויות, שהקריטריונים הם שצריך לדעת על הדמות הנבחרת לפחות: כיצד היא נראית, את שמה ואיזה פוקמון היא. ולפני כל פרק אעדכן לפי בחירת הרוב את המדריך עם הדמות הנוספת.

אני רואה שהסיפור לא צולח במיוחד אז אני נותן לו הזדמנות אחרונה.
בתקווה אם אראה ביקוש אמשיך לכתוב.

פרק ג'

קנטו
"הכל החל לפני מספר חודשים" החלה לאק לספר. "אך ראשית עליי להסביר לכם כמה דברים. כל אחד ואחד החי בעולם הזה נקרא פוקמון וישנם מינים רבים ושונים של פוקמונים. כמו שפעם סיפרתי לכם אני צ'אנסי, וזהו אחד ממיני הפוקמונים שיש בעולם."
"ומה המין שלנו?" שאל פקעת.
"אני מגיעה לזה" השיבה. "כל פוקמון בעולם הוא מסוג מסוים, ישנם כאלו בעלי אפילו שני סוגים."
"מה הסוג שלך?" שאל טאק.
"אני פוקמון מסוג נורמל, אך אנו סוטים מהנושא. בכל מחוז ישנם שלושה מינים של פוקמונים, אחד מסוג עשב, אחד מים ואחד אש. כל המינים הללו נקראים פוקמונים התחלתיים. המיוחד בהם הוא שהם חזקים ממרבית הפוקמונים. לפני מספר חודשים הגיע אל המחוז שלנו, קנטו, פוקמון עוצמתי במיוחד. הוא חיפש ברחבי המחוז אחר כל ההתחלתיים החיים בו, בכל פעם שמצא אחד היה מביס אותו, חוטף אותו ומחזירו ללא רוח חיים."
"איך כל זה קשור לזה שיצאנו לשביל?" שאל טאק.
"במוקדם מן הצפוי נותר רק התחלתי אחד בכל המחוז. הוא היה ידידי הטוב ביותר. ידענו כי הפוקמון יבוא לתקפו בקרוב. הוא הותיר שלוש ביצים ואמר לי 'קחי את הביצים האלה והסתירי אותן, הן התקווה האחרונה שלנו. עכשיו ברחי מכאן מהר לפני שהוא יגיע!' וכפי שאמר ברחתי משם. במסע בריחתי הגעתי לעיר הזו, עיר מגוריו של ידידי ושאר התחילתיים של קנטו. ללא אף תחילתי היא הייתה ריקה והמקום המושלם להסתתר בו. לא יצאתי מן העיר מאז הגעתי אליה."
"אם כך, אז אולי הידיד שלך ניצח, לאק." אמר היט.
"אני בספק רב" אמרה בעצב. "אם היה מנצח היה חוזר לכאן ומספר לי."
"אז מה קרה לביצים?" שאל פקעת.
"אותם ביצים בקעו לפני מספר שבועות, הן היו הביצים מהן אתם בקעתם."

-----------------------
 
ג'וטו
"מה הוא חיפש בעיר הזאת?"
"שאלה מצוינת" השיב רמו. "סלוומו, למה ההאוונדום הגיע לעיר?"
"איזו עיר?" שאל השלישי.
"האחת הקרובה" השיב אקיד על מנת לקצר תהליכים.
סלוומו השמיע אנחת הבנה ארוכה. "זאת אף אחד לא יודע" ענה לבסוף. "הוא הגיע ביום הבחירות לראשות העיר וצלה את העיר ומספר מתושביה, ביניהם גם את אחד מהמועמדים לבחירות"
"אז עכשיו הם מפחדים מכל פוקמון מסוג אש?"
"מי מפחדים מפוקמון מסוג אש?" שאל דוופי. "שאלה מצוינת" ענה סלוומו.
"זה צריך להיפסק" הכריז אקיד ויצא מן המערה.
לא עברו עשר שניות מאז החל לנשום את אוויר השטח הפתוח ואחד התרים את האזור מצא אותו. "הנה הוא!" צעק זחל חום לשאר הסורקים. קבוצה גדולה של זחלים התקרבה אל אקיד והקיפה אותו.
"חכו רגע, תנו לי להסביר. אני לא מתכוון לפגוע באף אחד!"
"אנחנו משוכנעים. תספר את זה לראש העיר ונראה מה הוא יגיד". זחלים רבים ירו קור מפיהם אל עבר אקיד ובן רגע היה כרוך כולו וללא יכולת נע. שישה מן הזחלים, שלושה ירוקים ושלושה חומים סחבו אותו על גבם והחלו להתקדם לכיוון העיר.
הם נכנסו אל תוך בניין אשר היה גדול משאר הבניינים שבעיר, הם זרקו את אקיד על רצפת אולם הכניסה ומולו ישב על כסא גבוה דבורה בעלת עיניים אדומות כדם וחודים דמויי חניתות במקום ידיים. "אז אתה הוא הצורר השני המנסה להשמידנו?" שאל ברוגז הדבורה. "הביאו אליי את קרן!" הכריז.
 
------------------------------

הואן
"תביאו לו גרגיר פצ'ה! מהר!" צעק פוקמון שנראה בדיוק כמו קליי. דמות שלישית אשר נראתה זהה לקודמותיה וקקניה התרוצצו בתוך האוהל לספק כל דבר שהמטפל דרש. הקקניה הביא את הגרגיר הורוד. המטפל לקח את הגרגיר מידיו בזריזות והושיט את הגרגיר אל פיו של קליי. "תאכל" ציווה עליו. קליי הרצוץ פתח את פיו בתשישות והמטפל האכיל אותו באיטיות.
"השפעת הרעל אמורה לפוג עכשיו. מצבך לא יחמיר אך אתה עדיין חלש כתוצאה ממה שהספיק הרעל לעשות עד כה. אל תקום ממשכבך ביומיים הקרובים, ברור?" קליי הנהן. "טוב חברים, בואו נצא וניתן לקליי לנוח" אמר המטפל לשניים.
"למה שת'ורן יעשה דבר כזה, דול?" שאל יצור החמר השלישי. "אני לא יודעת" השיבה המטפלת. "אך אנחנו צריכים להודות בשתי עובדות. האחת, ת'ורן כנראה לא יחזור. הוא בחר לערוק וכעת אנחנו צריכים להתקיים כקבוצה של ארבעה. השנייה היא שייתכן כי ת'ורן נצפה יוצא מהמדבר. אם הדבר קרה, אנחנו נצפה לראות טרופיאוסים כאן בכל רגע." "אז מה אנחנו יכולים לעשות?" שאל שוב את דול. "להיערך" השיבה. "קחו ממגירות השלל שלנו שקיות חול רך. אחד לכל אחד וענדו אותם."
השניים עשו כדבריה. הם הלכו אל האוהל הגדול בין השישה. שם היה ארון בעל מגירות רבות. הם לקחו שלוש שקיות, קשרו את השקיות בחוט וענדו סביב צווארם. הם הוציאו מן המגירה שקית נוספת אותה נתנו לדול.
"דול, אני לא חושב שהחול יבטיח לנו ניצחון. ת'ורן וקליי היו הלוחמים החזקים שלנו ואחד מהם פצוע והשני לא כאן." "אין לנו ברירה אחרת" הפצירה. "נעשה על שביכולתנו למנוע מהם לפגוע בנו".
חול החל להתעופף באוויר לכיוונם. "הם כאן" אמרה דול בקרירות. צל גדול כיסה אותם מן השמש וכשהביטו ראו כי אלו כנפי טרופיאוס שהדיפו את החול לכיוונם. הטרופיאוס נחת מולם בחבטה רועשת. "נראה שאפילו לא אזדקק לתגבורת" צחק הטרופיאוס. "כולם מוכנים?" שאלה קליי. השניים הנהנו.
דמות החמר שהנהנה תקעה את ידה באדמה וגרפה מתוכה בוץ שזרקה לכיוון עיניו של הטרופיאוס. צווארו הארוך של הטרופיאוס חמק מהבוץ הקרב ודהר במהירות אל התוקף. ודהר במהירות אל התוקף.
 

--------------------------------

סינו
"זהו המוזיאון, אתם יכולים לרדת עכשיו". צ'ימפ וליף ירדו מגבה של סרפטרם. הכניסה אל המוזיאון הייתה קטנה פי כמה מהיקפה של סרפטרם לא חשוב באיזה אופן היו מנסים להכניסה. ספרטרם לחצה עם קרן ראשה על כפתור מצד כניסת המוזאון, גודל הכפתור היה כפליים מגודלם של ליף וצ'ימפ.
"כפי שאתם רואים אני גדולה מדי לבניינים שבעיר כמו שאר האוניקסים הגרים בה, לכן על מנת להתאים את העיר לאוכלוסיתנו הותקנו כפתורים שבעזרתם נקרא לפוקמונים בבניינים."
"אז איפה אתם גרים אם לא בבניינים?" שאל ליף.
"במכרה. המכרה הוא מקום מגורינו ומקום עבודתינו". עובדה זו ציערה את ליף, הוא לא היה יכול לדמיין פוקמון הנהנה לחיות בהפרדה ועוד לא בבית מוגדר. את מחשבות אלו קטע יצור דמוי סלע בעל ידיים סלעיות כמו גופו וחסונות. "סרפטרם! האוניקס האהובה עלי בכל אורבורג!" הוא קרא. "מה מביא אותך אליי?"
"ובכן, פגשתי במכרה את שני הפוקמונים הללו ותהיתי אם תוכל לעשות להם סיור ברחבי העיר".
"נשמע כמו תירוץ טוב לעשות הפסקה מהעבודה. למה לא? אילו מן פוקמונים אתם? לא פגשתי פוקמונים ממינכם מעולם".
צ'ימפ לא ידעה מה לעשות. להיחשף לא היה בראש מעייניה אך לא חשבה כיצד להגיב לשאלה כה פשוטה. היא לא האמינה כמה היא טיפשה, כעת הכל אבוד. אין מנוס.
ליף ראתה סממני הדאגה על פניה ונתן לה דחיפה קלה עם מרפק רגלו הקדמית בצלעה. "אל תדאגי, זו עיר חופשית זוכרת? הם לא יפגעו בנו." לחש לה. צ'ימפ הסתכלה בעיניו והנידה בראשה.
"אני טארטוויג, קוראים לי ליף" "ואני צ'ימצ'אר ושמי צ'ימפ" הוסיפה. "נעים מאד. אני הוא שטיין ואני ג'יודוד" הציג עצמו. פניו לא הביעו היכרות כשנאמרו השמות. "הנקודה הראשונה בסיור שלנו, הוא המוזיאון שלפניכם. תיכנסו!" "להתראות לכם" נפרדה מהם סרפטרם. "להתראות, תודה רבה" השיב ליף. "תודה לך" הוסיפה צ'ימפ.
 
------------------------------------


אונובה
עברו להם שלושה ימים מאז נלחמו ויין והאונד השני. ביום שלאחר הקרב החזיר הכתום נלחם בהאונד וגם הוא ניצח, ביום שלאחריו נלחמה פישיאגר והפסידה, לכן ניגשה אל האונד פעם נוספת ביום השלישי ובפעם זו ניצחה. לסרפ לא היה עניין להשתתף בקרב. בתום רצף הקרבות היו בבעלותם שלושה תגים סגולים זהים.
"היה לי לעונג להלחם בפוקמונים כמוכם" הפציר האונד. "העונג שלנו" השיבה פישיאגר.
"אנחנו יכולים לצאת כבר?" הפצירה החתולה.
"העזרי בסבלנות, אנחנו יוצאים" רטן ויין.
הם יצאו מן עיר צפונה אל השביל הקרוי "שביל 19". "לא אמרת לנו לאן פנינו מיועדות" העירה פישיאגר. "או את שמך, אם אנחנו כבר שואלים" הוסיף ויין. "שמי הוא דיבי. ואנחנו הולכים לוירבנק." ענתה באדישות. היא לא הסבה אפילו את מבטה. היא הלכה מלפנים והשאר עקבו אחריה.
"מה אנחנו מחפשים שם?" שאל החזיר. "במתחם העיר ישנה קבוצת פשע מאורגן הקוראת לעצמה 'הוירבנק שבצללים', עבדתכם הנאמנה הינה חלק מאותה קבוצה. ביציאתי האחרונה מהעיר הייתי צריכה לשוב עם סכום מסוים של כסף שאותו לא הצלחתי לרכוש לכן אאלץ לומר זאת למפקדי. ואם לא יאהב מה שיישמע תהיו לי לשומרי ראש."
"מה אמרת?" צעק ויין. חמתו התעוררה, הוא תפס את פרוות החזה שלה בידו והרים אותה. "את רוצה שנסכן את החיים שלנו?" צעק שוב. "אני את החלק שלי בעסקה עשיתי. כעת תורכם." אמרה בשלווה.
"יש איתנו פוקמון קטנה. את באמת מצפה מאיתנו לתת לה להיכנס לסיכון כזה? מה עבר לך בראש?" "התנאי היחידי שהצבתם הוא שאשרת אתכם ולאחר מכן תשרתו אותי, לא היו תנאים נוספים. אם תעזבוני כעת, אגיע למפקדי ואומר לו שהכסף בידיכם. לא תספיקו להתרחק די בשביל להימלט ו'הוירבנק שבצללים' יתפסו אתכם, תחליטו מה טוב לכם."
ויין חרק שיניים וזרק אותה על הארץ. "אנחנו נמות כך או כך" אמר החזיר. "אבל אם נלך איתה לא נהיה עייפים מבריחה. זה לא מצב אידיאלי, אבל אין לנו ברירה טובה יותר." העירה פישיאגר. השלושה הביטו בה המומים. "אני נסערת בדיוק כמוכם. אבל אני גם לא מעוניינת למות וזו נראית כמו הבחירה שתאפשר זאת." "בסדר" אמר ויין במרמור.
"יופי, אם כך לוירבנק. ואל תדאגו, המפקד אוהב אותי וכנראה לא יקרה לנו כלום" דיבי קמה וחיוך ערמומי על פניה.


---------------------------------------

קאלוס
ציפור נחתה על הקרקע. רגליה אדומות וטפרים שחורים על כל אחת. זנבה התפצל לשניים וקצה כל אחד אדום. גם חזה ופניה אדומים, בטנה לבנה וכל שאר נוצותיה כחולות כהות. צבע מלנכולי ששידר רצינות אותה ירגיש כל אשר יביט בה.
הציפור נכנסה לבית קפה מקומי ולקחה משקה צונן לו הייתה זקוקה לאחר הטיסה הארוכה. כעת עליה למצוא את מי שחיפשה, חשבה הציפור, אך כיצד. אולי אין היא צריכה להעמיס על עצמה מחשבות רבות מסוג אלו ביום אחד. מוטב לה לנוח היום ולפעול למחרת.
הציפור הכחולה נכנסה אל הבניין הקרוי "מלון סילאייג' " וביקשה מפקיד הקבלה לרשומה לחדר כלשהו לאותו לילה. הפקיד היה עקרב כתום שעל גבו אבן חלולה הדמתה קונכייה. "על שם מי לרשום את החדר?" שאל הפקיד. הציפור הניחה על הדלפק חמישה מטבעות זהובים והשיבה: "תרשום מה שאתה מוצא לנכון". "כן אדוני" פקיד הדלפק הנהן, לקח את המטבעות ובתמורתן נתן מפתח לציפור "חדר 12" אמר. "תודה לך . . ." "אִין" השלים אותה העקרב.
בבוקר המחרת יצא הציפור מחדרו וירד אל אולם הכניסה הראשי. "הי" לחש אין לציפור מהדלפק. הציפור הסתובב וניגש אליו. "אם אתה צריך מידע, תיגש אל ראש העיר שלנו. הוא מסוג על-חושי, הוא יספק לך את מה שאתה צריך". "יש בך יותר משנראה לעין, אתה יודע?" התרשם הציפור. "פוקמונים אף פעם לא מתייחסים לניצב. אך הניצב מאזין".
"ואיפה אמצא את ראש העיר שלכם?"
"בבניין העיריה. הוא סולרוק, פוקמון דמוי שמש עשוי סלע. הוא הסולרוק היחידי בעיר לכן כשתפגוש אותו לא יהיה לך ספק שזה הוא."
הציפור ניגש אל בניין העיריה. ושם ישב מאחורי הדלפק פוקמון הזהה לאין. "אני מעונין להיפגש עם ראש העיר." הפוקמון הפנה את ידו בעל העוקץ הקטן לכיוון הדלת על יד הדלפק בלי להסיר את עיניו מהרשימות שערך. הוא סובב את הידית ונכנס פנימה. לפניו ריחף פוקמון שדמותו הייתה זהה לתיאורו של אין. הפוקמון נראה כמו שמש סלעית. מרכזו כתום וקרניו צהובות. גבו היה אל הציפור כשסגר הציפור את הדלת הסתובב הסולרוק עיניו היו כמעט סגורות לגמרי ומהחריצים הפתוחים בהקו שתי עיניים קטנות ואדומות. "ציפיתי לך" אמר בשלווה.


נ.ב.
ושוב, אם אתם כן מעונינים אז בבקשה כתבו איזו דמות הייתם רוצים שאוסיף למדריך הדמויות :)

[B]פרק ד'
[/B]
קנטו
"אז מה מיוחד באנו כל כך?" שאל היט. "למה הוא רצה שתשמרי עלינו?"
"אתה לא מבין?" לאק השיבה בשאלה. "שלושתכם תחילתיים בעצמכם. התחילתיים האחרונים של מחוז קנטו. פקעת, אתה בלבאזור, מסוג עשב ורעל. היט, אתה צ'רמנדר מסוג אש. וטאק אתה סקווירטל מסוג מים. אם לא הייתי לוקחת אתכם, הפוקמון היה הורג גם אתכם. לכן, אני לא יכולה לאשר לכם לצאת מן העיר, אחרת לא תהיו מוגנים."
השלושה הסתכלו עליה, מתקשים לעכל מידע כה רב בבת אחת. לאק הבינה זאת ממבטיהם. "לכו לישון, עבר עליכם יום ארוך". היום אכן היה ארוך, אך לשלושה הרגיש קצר במיוחד בעקבות כל האירועים. לפני רגע נלחמו בעכבר הסגול בצהרי היום וכבר חושך היה מחוץ לבית.
שלושת הימים שעקבו היו שקטים מאד. כשאכלו יחדיו היט היה מבקש מפקעת להעביר את אחד המאכלים ולאק הייתה קוראת מדי פעם לשלושה חזרה הביתה לקראת ערב. אך יותר מכך לא דיברו.
"טאק, היט, פקעת, חזרו. כבר ערב והארוחה מוכנה". קראה לאק. הארבעה אכלו כשורה ושלושת הקטנים הלכו לחדרם המשותף לישון.
"אני מתכוון לצאת שוב מחר בערב." אמר לבסוף טאק.
"מה?" צעק היט.
"אולי תהיה בשקט לפני שלאק תשמע אותך!" נזף טאק.
"לא למדת כלום מהסיפור ששמענו?" שאל פקעת.
"בטח שכן" השיב. "בדיוק בגלל זה אני רוצה לצאת. כל חיינו אנחנו אמורים להסתתר כאן בגלל מה שקרה? חוץ מזה הפוקמון הזה לא יודע עלינו ולכן בטח גם לא מחפש. ובנוסף לזה, לאק אמרה שתחילתיים הם בין הפוקמונים החזקים ביותר. אם ככה, אין לי ממה לפחד."
"ומה אתה מתכוון לעשות שתצא? וחוץ מזה לא שמעת שכל התחילתיים נהרגו, אנחנו אולי כביכול חזקים, אך בטח לא בני אל-מוות." העיר פקעת. "לך לישון, ותחשוב בהיגיון."
הזמן שלקח להירדם לאחר הוויכוח היה רב, אך בסופו של דבר הצליחו. כאשר התעורר חשב פקעת שאולי היה תוקפני מדי כלפי טאק וחשב ולהתנצל, אך כאשר פנה למיטתו ראה כי ריקה. לא, חשב. פקעת יצא מן החדר בריצה וחיפש אחר טאק בכל רחבי הבית אך ללא הועיל. הוא יצא אל העיר על מנת לבדוק אם לפחות נשאר בה אך גם רעיון הוכיח כאכזבה. טאק לא נמצא בשום מקום. אין ברירה, חשב. אני חייב להחזיר אותו.


--------------------------------------

ג'וטו
אל האולם שבבניין נכנס פוקמון כחול דמוי חיפושית. שני מחושים על ראשו וקרן גדולה ומרשימה ביניהם. עיניו היו צהובות ואישוניו גדולים ושחורים.
"זימנת אותי, אדוני?" שאל הפוקמון את ראש העיר.
"ועוד איך, מה אתה חושב שאנחנו צריכים לעשות עם פוקמון האש הזה?"
"ובכן, כפי שהבנתי ממה ששמעתי ברחוב, הפוקמון הזה תקף חפים מפשע בעזרת הלהבה שהוא יכול להצית על גבו. אך בכנות קשה לי להאמין שפוקמון כה קטן יכול לגרום לנזק רב במיוחד."
"האם אתה אומר שאתה רוצה לשחרר אותו ולתת פעם נוספת לפוקמון להעלות את העיר שלנו באש?"
"מובן שלא, אבל אינני בטוח בכל מה שנאמר. אשמח לשמוע את הסיפור מפיו של הנאשם."
הפוקמון הסתובב אל אקיד ושאל: "מה שמך?"
"אקיד" השיב בכעס מאופק.
"והאם אתה פוקמון מסוג אש?"
"כן, אבל אני-"
"הנה לך, הוא הודה. בואו נכלא אותו בצינוק!" הכריז ראש העיר. שאר הפוקמונים בקהל הריעו אך החיפושית הרים את ידו להפסקת הרעש.
"האם תקפת את אנשי העיר?" שאל החיפושית.
"מעולם לא! הגעתי לכאן כשנפצעתי ברגל והם באו לעזור לי עד שגילו שאני פוקמון אש ורדפו אחריי." ענה בתוקף. " הסתתרתי עד שהחיפושים ייסתיימו בבאר של סלוופוקים שאמרו לי מה קרה לעיר שלכם ולכן חזרתי על מנת להסביר שאני לא מתכוון לפגוע באף אחד!"
החיפושית הסתכל על רגלו של אקיד. "רגלו אכן פצועה."
"זה שקר!" אמר אחד הזחלים הירוקים "הוא תקף אותי ואמר שהוא יהרוג את כל פוקמוני העיר!"
"גם אני הייתי שם! זה נכון!" אמר זחל חום.
"בבקשה, זו מילה של שניים כנגד מילה של אחד!" אמר הדבורה. "קרן, אתה תמיד מחפש את טוב לבם של אחרים. אך פוקמוני אש הם רוצחים ויש לכלוא אותם! שלחו אותו לצינוק! ובאשר לסלוופוקים שהסתירו אותו, אני רוצה גם אותם בצינוק איתו על סיוע בתקיפת העיר." הקהל באולם הריע בעוד אלה שהביאו את אקיד לאולם לקחו אותו גם כאשר עיניו קשורות וגפייו מוחזקים.
אקיד לא ידע כמה זמן עבר, אך כשכיסוי עיניו הוסר נזרק אל תא צינוק וננעל שם.


-------------------------------------------------

הואן
"עכשיו אם תוכל לשתף פעולה, נתחקר אותך בלי שתפגע. אמר האחד הטרופיאוסים לת'ורן. ת'ורן ידע שטרופיאוסים הם מסוג עשב ומעופף. הוא עצמו מסוג עשב. וכיוון שלסוג המעופף יתרון על עשב ונוסף לכך היתרון המספרי שלהם, ידע ת'ורן שלהתחיל קרב יוביל רק להפסד. אך לא הסכים להמשך שלטון הרודנות הזה על הנמלים. 'אל תתבלט' נזכר שנאמר במכתב. אך בחלק זה כבר נכשל וידע מה הברירה שנותרה לו.
"בסדר" אמר בכניעה אליהם. הוא התקדם אל עברם בראש מושפל. כשהגיע אליהם אמר הטרופיאוס: "מצוין, עכשיו נלך אל- אה!" ת'ורן קטע את דבריו על ידי זריקת חול לעיניו. ורץ לאחור.
"קקטוס טיפש!" רטן הטרופיאוס השני. הוא נופף בכנפיו ומתוכן נורו עלים חדים כטער אל עבר ת'ורן.
"תזהר!" צעק אותו נמל שמצא אותו מטפס על ההר.
ת'ורן שמע את האזהרה והחליק על הצד על מנת להתחמק מן העלים. ובאותה תנופה של החלקה ירה מידיו עוקצים מורעלים אל עבר הטרופיאוס השני. על אף הפגיעה הטרופיאוס הסתער לעבר ת'ורן.
הראשון שראייתו לא הייתה חדה עקב החול בעיניו שלח משב רוח חזק אל עבר השניים מבלי לשים לב לרעהו. ת'ורן והטרופיאוס לא הצליחו להתחמק אך התנגדותו של קקניה הייתה חלשה יותר משל אויבו ולכן ההדף הזיק לו אף יותר.
"מה אתה עושה?" צעק הטרופיאוס הפצוע.
"אני לא ראיתי, אני חושב אבל שעכשיו אני בסדר."
ת'ורן ניסה לקום אך לא הצליח. השניים התקדמו לעברו והגיפו אותו משני צידיו. "הזהרנו אותך" אמר האחד עם החול בעיניים. הוא רכן על מנת להרים את ת'ורן בעזרת כנפייו כשלפתע צידו נפגע מהתפרצות אש שמחמת קרבתו לחברו פגעה גם בו. השניים צעקו מכאב.
"מי עשה את זה?" אמר האחד עם החול בעיניים.
"אני" אמר הנמל שהזהיר את ת'ורן ועמד בדריכות לקרב.


----------------------------------------------

סינו
המוזיאון היה רחב ידיים, והכיל מספר חדרים. כשנכנסו לחדר הראשי ראו שלט המכוון לחדר הבא. "החדר אליו נכנס הוא חדר האבנים", הסביר שטיין. כאשר נכנסו עמדו שני טורים של שולחנות אשר היו צמודים לשני קירות מנוגדים. ועל שולחנות אלו אבנים שהיו מוגנות בעזרת זכוכיות.
צ'ימפ התחילה לעיין בצד הימני וליף בשמאלי. צ'ימפ התסכלה וראתה שלוש אבנים שמתחתיהן נרשם "אבני בן ערביים – אבן פיתוח" ולידן אפורה חלקה שעל פי התצוגה הייתה אבן-עד. מצדו של ליף היו אבנים רבות וכולן היו אפורות, מבריקות ובעלות אין ספור פאות.
"מה אלה?" שאל ליף.
"אלו הן אבנים קשות, כאשר פוקמון אבן נושא אחת כזו הכח שלו גדל."
"איך אתה יודע את כל זה?" שאלה צ'ימפ כאשר הסתובבה.
"אני בכל זאת עובד כאן" צחק.
"ומה זה?" שאל ליף והצביע על הפריט האחרון בתצוגת החדר. זו הייתה אבן בצורת כדור מושלם שכמעט נראתה כאילו עשויה זכוכית. צבעה היה אפור, אך משהו בצבעה היה עוצמתי בניגוד לאבנים הקודמות. ובתוכה היה סליל ירוק לבן. תחתיה לא היה הסבר.
"האמת היא שעל האבן הזו אנחנו לא יודעים דבר." התוודה שטיין. "היא עדיין בשלב חקירה".
"בואו נלך לתצוגה המרכזית!" הפצירה צ'ימפ. היא התקדמה אל המעבר וחיכתה כי יעשו כמוה. כאשר נכנסו אל החדר ראו מספר ג'יודודים כמו שטיין ואחד שנראה כמו דינוזאור קטן ואפור שחלקו האחורי וזנבו הקצר כחולים וכן גם חלקו העליון של ראשו. חוץ מקישוט זה, ראשו גם היה מעוטר וארבע קרניים מצדי ראשו. כשם לב הדינוזאור אליהם התקדם וחייך.
"שטיין, מה שלומך?"
"בסדר אדוני. ואתה? מתקשה במחקרך?"
"אין לך מה לדאוג בנוגע למחקר. מי אלה שמלווים אותך?"
"אלו הם, טארטוויג וצ'ימפ", הציג שטיין. השניים כיבדו את הדינוזאור בנימוסיהם.
"שלום לכם, אני סקאל." הציג הדינוזאור. "אני מבין ששטיין מציג לכם את העיר, אם כך אני מניח שהתחנה הבאה שלכם היא המכון."
"אתה בהחלט צודק." אישר שטיין.
"אם כך, אצטרף אליכם. גם כך, התכוונתי ללכת לשם."


--------------------------------------------------------

אונובה
ציפור כחולה נחתה בשדה התעופה הייחודי של העיר מיסטרלטון. על אף שלא הייתה שייכת למחוז הזה הכירה את העיר ואת שדה התעופה שלה די טוב. סוף סוף אני רואה את המקום הזה. שדה התעופה של מיסטרלטון הוא מקום ביקור הכרחי שכל פוקמון מסוג מעופף חייב לבקר בו בחייו. חבל שאני לא יכול להנות ממנו עכשיו, חשב לעצמו. אבל איך אני בכלל מחפש מישהו שאני לא יודע איך להתחיל? על אף הייאוש ניסה לחשוב הציפור מה לעשות.
"אז איפה דוד שלך שאתה מתכוון לפגוש אותו?" הציפור שמעה שני ברווזים כחולים מנהלים שיחה.
"אני לא בטוח. אבל זה לא משנה, יש לי מספיק זמן עד שאצטרך לפגוש אותו אז אוכל ליסוע בזמן הזה לאנטרלינק ולאתר אותו".
האטנרלינק! נזכר הציפור פתאום. הוא שמע בעבר על המקום. אך לא חשב עליו משום מה. אם טסתי עד לפה, אני מניח שאוכל לטוס עוד קצת. הוא חזר אל שדה התעופה והחל לרוץ על אחד מן המסלולים ולבסוף המריא.



-------------------------------------------------

קאלוס
"אנחנו בעיר סטאלון" אמרה פור, בעוד מנפנפת בזנבה הפרוותי והצהוב בנינוחות.
נאט הוציא את המפה מתיקו שלקח כאשר יצאו מביתם ועיין בא. "אם כך, אנחנו צריכים ללכת ל..." אך נאט לא הספיק לוודא ונחטפה ממנו המפה. דביבון שפרוותו חום ולבן בדפוס זיג זג החזיק בא והחל לרוץ.
"תתפסו אותו!" צעק פרווקי.
השלושה החלו לרוץ אחריו, אך פרווקי שתמיד היה המהיר בן השלושה החל לצבור פער על שני חבריו. הדביבון חתך במהירות שמאלה לאחת הסמטאות, ופרווקי בניתורי צפרדע גבוהים ומהירים אחריו. בשלב זה פור ונאט כבר לא ידעו באיזה כיוון לרדוף.
הדביבון המשיך לסטות בפניות חדות לסמטאות שונות ופרווקי התמיד מאחוריו. הדביבון הפיל מאחוריו פח אך פרווקי לא ייחס לכך משמעות ובעזרת הניתורים קפץ מעליו. הדביבון חתך שוב ימינה אך גילה כי הוביל למבוי סתם. הצפרדע הכחולה תפסה אותו ואיימה עם אגרוף מונף לכיוון פניו של הדביבון. "תחזיר את המפה אם אתה יודע מה טוב לך!"
"סליחה! סליחה!" התחנן הדביבון. "אין לי כסף, אז אני גונב חפצים ומוכר אותם. בבקשה אל תפגע בי, בבקשה!"
פרוויקי הרגיש חמלה עבורו ועזב אותו לאחר שלקח את המפה. "המעט שתוכל לעשות עבורי עכשיו הוא לעזור לי למצוא את חבריי." אמר בקרירות.
"אין בעיה! שמי הוא קון דרך אגב."
"אני לא זוכר ששאלתי". ענה במרירות פרווקי.
הם הלכו כשעה באזור העיר כשהליט קון לשבור את השתיקה. "אז מה אתם עושים בסטאלון? לאתגר את מנהיג המכון?"
"משהו כזה" זהו היה שקר. אך פרווקי לא גילה חשק עז לספר לדביבון את תוכניתיו. בייחוד לא לאחר שראה בו כנוכל.
"אז כבר אתגרתם אותו?" שאל קון.
"את מי?"
"את מנהיג המכון כמובן."
"אה . . . עוד לא. אבל אנחנו נאתגר." השיב פרווקי.
"אם ככה, כדאי לכם אחר כך ללכת לגאוסנג' " הציע קון.
"למה דווקא לשם?" שאל פרווקי במורא. למה שהוא יציע דווקא את המקום הזה מכל המקומות? מה הוא יודע?
"כי לשם בדרך כלל הולכים אחרי שמאתגרים את מנהיג מכון סטאלון. גם שם יש מכון." הסביר. "למה זה כל כך הפתיע אותך?"