סוכני הפוקימונים - צוות אג'נטרה - הספר.
[CENTER]שלום לכם! אין לי כוח לעצב כלום כי אני עייף אז זה יקרה אח"כ. פרויקט חדש שלי, שבו אני הופך קווי עלילה של שחקנים נבחרים מתוך הגלגול הנוכחי של המ"ת שלי לסיפורים. אני אתחיל בקו עלילה אחד (שפשוט לדעתי יהיה הכי מעניין בתור ספר). ארחיב לעוד בהמשך. אשתמש בשמות בדויים לדמויות אבל לא במטרה להסוות את העלילה, אלא לתת פאן אחר לסיפור. אני לא אתבסס בהכרח אל האופי המקורי של השחקן אלא על קווי העלילה
[B][U][COLOR="#DAA520"]ספר 1 - ג'ורג' טלאנו
Book 1 - George Tellano[/COLOR][/U][/B]
[COLOR="#DAA520"][B][U]פרק א' - למה עליתי על המטוס ששינה את חיי.[/U][/B][/COLOR][/CENTER]
[SPOILER][COLOR="#DAA520"]זה היה יום רגיל לגמרי. אני והכיתה שלי, י' שלישית מביה"ס האזורי בפטאלבורג, יצאנו ליום שדה במוזיאון האמנות וההיסטוריה של ליליקוב. זה היה הסיור הראשון שלי עם הכיתה בביה"ס החדש, והיה לי חשוב להראות שאני יותר מהבחור הגאון השחצן שהם בטוחים שאני. בכל זאת יש להם סיבה לחשוב ככה: גם ממוצע 99 וגם האתלט המצטיין של הכיתה. מי יכול להתחרות בי? אבל אני לא הנושא העיקרי, לפחות לא כרגע. אחרי שהגענו לליליקוב, עוד לפני שנכנסנו למוזיאון, נשמעה האזעקה של המוזיאון וחיילים במדים כסופים ושיער ירוק חללי מוזר יצאו מהמוזיאון, אוחזים בתיבת זכוכית ובה גולה ירוקה, גדולה ומשויפת. בהיותי טיפוס גאוותן ופזיז (או ככה לפחות מקפידים להזכיר לי, כמה פעמים ביום) ניסיתי להציל את הכדור בזינוק חסר סיכוי על החיילים. מן הסתם נכשלתי. אחד החיילים בעט בי למרחק. הייתי בשוק שציפלון כמוהו בכלל הצליח. אחרי זה חייל אחר שילח עליי פוראגלי שיתקוף אותי. לא מספיק שמקלון חייזרי בועט בי, אני גם מותקף על ידי חתול שמן? משהו אומר לי שמהשחצן הגאון של הכיתה אני יהפוך ל'טיפש שהותקף על ידי חתול'. כשהצלחתי להעיף את החתול הרופס הזה ממני, החיילים כבר נעלמו. הם שכחו את הגוש פרווה הזה שם, והיה נראה כי אין לו כל כך מוטיבציה לזוז כל כך.
הסיור התבטל, מן הסתם, וחזרנו לפטאלבורג, כשכולם צוחקים על 'ילד החתול', הבדיחה החדשה של כל בית הספר. בשביל מה בניתי לעצמי את הביטחון העצמי והגוף ככה? כדי שחתול שמן יהרוס הכל בחמש דקות? היום הכי גרוע. אי פעם. כשחזרתי הביתה לפחות הרגשתי מנוחם. אמא ובלוסום שוב הכינו ארוחת ערב, אבל לא התרכזתי באוכל. כל הזמן חשבתי: 'איך יכול להיות שהאנשים האלו שכחו את החתול שלהם? האם הוא בסדר? האם המשטרה כבר מצאה לו בית חדש?'. לא הצלחתי להירדם באותו לילה. נראה כי אותו חתול שהרס לי את החיים לא הצליח לצאת לי מהראש. למחרת לא הלכתי לבית ספר. הרי איך אני יוכל כשכולם יצחקו עליי בוודאות? ביקשתי מאמא שלי שתיקח אותי לליליקוב. הלכנו למשטרה ושאלנו מה קורה עם החתול. הם אמרו שהם העבירו אותו למרכז הפוקימונים, שם הוא מחכה לאימוץ. אני לא יודע למה, אבל המשפט הבא שיצא מפי היה:"אמא, אנחנו חייבים לאמץ את הפוראגלי הזה". במעשה שהתברר להיות אחד המטומטמים שעשיתי בחיי, ניגשנו למרכז הפוקימונים וביקשנו לאמץ את פוראגלי. "אתה בטוח?" אמרה האחות ג'וי. "פוראגלים הוא פוקימון קצת... בעייתי לאימון. אתה תסתדר איתו?" היא שאלה. אני לא יודע למה, כנראה חוסר השינה השפיע עליי, אבל עניתי כן. בינתיים יש לי חתול בגודל של טיגריס על שטיח בחדר, אבל לא הרגשתי כאילו עשיתי מספיק. גם בלילה הזה לא נרדמתי. חשבתי:'מי היו האנשים הללו שנטשו את פוראגלי? האם יש עוד פוקימונים נטושים שכאלו בהואן? אולי בכל העולם? ומה היה הכדור הירוק המוזר הזה?".
חצי שנה עברה. כמובן שכבר הספקתי לסיים את החומר של י', כמו בכל שנה, וכבר דיברנו עם מנהל בית הספר. אולי סוף סוף יקפיצו אותי כיתה. ממילא לא סבלתי את הכיתה שלי. כל הזמן קראו לי 'איש החתול', גם חצי שנה אחרי. כמה שעות אחרי השיחה, נזכרתי באנשים שנטשו את פוראגלי. התמלאתי זעם וחזרתי הביתה בהליכה מהירה, משאיר שביל רמוס אחריי. אני לא יודע למה, אבל ניגשתי ישר לטלוויזיה בסלון ופתחתי אותה. בדיוק באותו רגע הופיע תשדיר על המסך: 'רוצים לגלות עולם? רוצים להפוך לגיבורים? רוצים לנצח את צוות רמפא"ג? הצטרפו עוד היום לצוות אג'נטרה! הירשמו במרכז הפוקימונים הקרוב לביתכם!'. לאחר כמה שעות כבר הייתי על מטוס, בדרך למקום שבו אהפוך לסוכן בצוות הכי טוב בעולם, ואילחם נגד אותם אנשים מגעילים, שנטשו את פוראגלי מאחור. אבל גם אני נטשתי את פוראגלי מאחור. אולי אני כמוהם? לא, פוראגלי בטוח יסתדר. גם אמא וגם בלוסום שם לארח לו חברה. טוב, הגיע הזמן להמשיך. יש לי מבחן קבלה עוד מעט, ואני צריך להתחיל לנוח הכי מהר שאני יכול. וחוץ מזה, יכול להיות שהמבחן ישלב קרב פוקימונים? כי אם כן, יש לי בעיה רצינית לעבור אותו.[/COLOR][/SPOILER]
[B][CENTER][COLOR="#DAA520"][U]פרק ב' - אני שונא נורות פלורסנט[/U][/COLOR][/CENTER][/B]
[SPOILER]
[COLOR="#DAA520"]התעוררתי בחושך. הדבר האחרון שזכרתי היה שנרדמתי על המטוס, בדרך למבחן הקבלה לצוות אג'נטרה. יכול להיות שהמטוס נפל בדךר? או אני מת? "סבתא, את כאן?" אמרתי באחת האמירות המטופשות בחיי. מן הסתם גיליתי שלא. לאחר כמה דקות של עמידה שקטה בחושך מוחלט, סוף סוף נזכרו שאני קיים והאורות נדלקו. אחרי שהתאוששתי מההלם בעיניים, ראיתי איפה אני - האנגר ענקי, שכמה גראודונים יכולים לשבת בו ביחד לקפה ועדיין יהיה מקום, כולו ריק. כל התקרה מרושתת בפלורסנטים. שונא אור של פלורסנטים, גורם לי להרגיש כאילו אני אכזבה למשפחה שלי. ההאנגר עצמו די ריק, חוץ מארגז עץ מהודר על שולחן בצד החדר. אני לא אגע בו לבינתיים, אני לא יודע מה יכול יקפוץ עליי ממנו. המשכתי לחכות עוד קצת זמן, באור הפעם. נראה שמי שזה לא יהיה שאני עומד בהאנגר שלו, אוהב לגרום לאנשים לחכות. לאחר רבע השעה הכי מורטת עצבים בחיי, סוף סוף שמעתי רעש כלשהו. דלת נפתחה, וממנה יצא גבר כבן 50 עם שיער בלונדיני בהיר ופרוע, באורך שמגיע עד כתפיו בערך. הוא לובש מעיל טייסים ארוך בצבע ירוק עמוק. הוא לבוש מתחת למעיל בחולצה פשוטה לבנה ובמכנסי בד חומות עם חגורה כהה. על דש מעילו יש סיכה כלשהי, בצורה של עץ שצומח על הר. כל הסיכה עשויה מחומר ירוק מנצנץ, והיא זוהרת בצורה יפהפייה באור הפלורסנט המגעיל הזה.
האדם אמר לעברי, בקול מחוספס וקשוח:"שלום לך! קח פוקדורים מהארגז ונתחיל בקרב". "מי אתה?" שאלתי אותו. תודה לך מוח, שאתה מתאמץ להוציא לי רושם ראשוני של דגנרט. "אני האדם שבוחן אותך. אתה הרי באת להיבחן לצוות אג'נטרה, לא?" הוא שואל אותך בחשש קל. "כן, נכון" עניתי לו. הלכתי לעבר ארגז העץ היפה. בתוכו היו שני פוקדורים שלא ראיתי כמתם - החלק העליון ירוק, החלק התחתון חום, ועל החלק העליון טבועות שתי אותיות בירוק בהיר - AT. אני מניח שהכוונה היא לAgenterra ושהם קצת חסכו מקום. לקחתי את שני הפוקדורים. איך זה שמכל הדברים שאני טוב בהם - תרגילי ספורט, מתמטיקה, מדעים, אפילו ספרות יונובאית, המבחן הוא דווקא בדבר היחיד שאני גרוע בו - קרבות פוקימונים. לקחתי את שני הפוקדורים בידי, ובניסיונותיי ההרואיים לשחרר את הפוקימונים, פשוט הפלתי אותם מתחתיי, ציפיתי שהם ייפתחו. האדם ציחקק מעט, ואמר:"ככה עושים את זה. בייליף, גרוטל, צאו!" הוא אומר, זורק בכישרון אדיר את שני הפוקדורים מידיו. מהם יצאו שני פוקימונים שלא ראיתי מעולם, ובכל זאת הערכתי את יופיים - בייליף היה מעין דינוזאור צהבהב על ארבע רגליים עם צוואר ארוך. הצוואר שלו היה משובץ כולו בעלים אליפטיים הפונים כלפי חוץ, גורמים להם להיראות כמו קולר ענקי. מראשו יצא מעין עלה חצי-אכול שנראה כמו להב. גרוטל, לעומת זאת, היה סיפור אחר לגמרי - צב ירוק די גדול, עם לחיים חרוטיות בצבע זהב. היו לו ארבע רגליים עבות, עם חלק תחתון זהוב וחלק עליון ירוק. מראשו ועד לזנבו היה עליו שריון צהוב-שהוב, שפס חום גדול עבר במרכזו. במרכזי שני החצאים שנוצרו עברו עוד שני פסים חומים קצרים יותר, מהם בקעו שורות שיחים קטנים. אהבתי איך שגרוטל נראה. ממש. נשמתי עמוק וחשבתי לעצמי - טוב, אני לא יודע להילחם, אבל לפחות ננסה. שיחררתי נשימה עמוקה, זרקתי את הפוקדורים בצורה הכי טובה שיכלתי וצעקתי : "צאו!"[/COLOR]
[/SPOILER]
