Pokemon GO
מציג תוצאות 1 עד 13 מתוך 13
  1. משתמש מנוסה
    תאריך הצטרפות: Jul 2008
    שם: בשבילכם - שם. בשבילי - פה.
    הודעות: 267
    #1
    פורום שלישי שבו אני מפרסם את הסיפור הזה, בתקווה שפה יגיבו יותר אנשים...
    הקדמה – ההתחלה
    שלום, שמי ליפיון ואני חושב שתתעניינו מהסיפור שלי. מהשם שלי ניתן להבין שאני ליפיון, ומזה אפשר להבין שבקעתי מהביצה כאיווי, כמו כל האיווילוציות* שקיימות, אבל יש אבן מיוחדת ביער שגרמה לי להתפתח כמה ימים אחרי שנולדתי לליפיון.
    את השם המאוד מקורי הזה שיש לי קיבלתי מאבי, על שם סב-סבו. שמו היה ליפיון משום שהוא היה האיווי הראשון שהתפתח לליפיון ביער הזה, ובגלל זה גם הוא הוכתר להיות השליט של היער הזה, שהפך להיות יער של ליפיונים. עד היום, מאה וחמישים שנה אחרי שהוא מת, משפחתי שולטת ביער הזה. מה שאבסורד בשם שאבי נתן לי, על שם השליט הראשון של היער הוא שאני לא זה שאמור לרשת את היער הזה, כי אני האח הצעיר מתוך שני בנים... אחי, שימיי, הוא זה שאמור היה לרשת אותו.
    יש רק בעיה אחת בזה, והיא לא העובדה שאני רציתי 'לרשת' את היער. בכלל לא רציתי לרשת אותו. גם אחי היה נחמד אליי, ואהבתי אותו מאוד. הבעיה הייתה אבא שלי. אל אחי הוא התייחס כל הזמן, אבל זה גרם לזה שאליי הוא בכלל לא התייחס! אם היה קורה משהו לאחי, זה סוף העולם בשבילו. אם היה קורה משהו לי, גם אם אני בקושי יכול ללכת, רק אמא שלי מתייחסת לזה. בשביל אבא שלי זה היה כאילו זה מעולם לא קרה. וזו רק דוגמא קטנה, ואני לא אפרט יותר מסיבות שונות.
    טוב, הוא כן התייחס אליי לפעמים... אני לא יכול להגיד שלא. אבל כשהוא כן התייחס אליי, זה היה באירועים מיוחדים שקשורים אליי וכשהוא היה צריך להעניש אותי.
    אחרי כמה שנים, זה כבר התחיל להימאס עליי והיער הזה לא נראה לי כמו בית, אלא כמו כלא שתקופת המאסר שלי בו לא תיגמר. הייתי חייב לברוח מהכלא הזה, וזה בדיוק מה שהתכוונתי לעשות.
    יום יום הסתובבתי ביער, וחיפשתי דרכים לברוח ממנו בלי שהשומרים ישימו לב שאני יוצא. אם הם היו שמים לב שהבן של שליט היער יוצא, הם היו מחזירים אותי לאבא שלי, ואז הייתי נענש.
    בסופו של דבר, אחרי שנה של חשיבה והכנת דרכים, הצלחתי לברוח. זה לקח הרבה זמן בגלל שהיו הרבה שומרים מסביב ליער, בכמעט כל יציאה וכניסה אפשריים, ויש להם את היכולת לצפות בכל נקודת יציאה ביער. הייתי צריך ללמוד את סדר המשמרות, ולהיזהר שאבי לא השקיף על היער. הבית שלנו נבנה במקום הכי גבוהה ביער, שממנו היה אפשר לראות את כל היער, וזה לקח הרבה זמן לתכנן את הבריחה.
    אני זוכר את היום הזה טוב מאוד. זה היה יום קר מאוד, כשלעצים כבר צמחו העלים, באחד מהימים הנדירים של האביב. השמיים, לעומת זאת, היו כחולים. בחרתי ביום קר בכוונה, כי לליפיונים יש רגישות לקור, וזה ייתן לי סיכוי טוב יותר לברוח, בגלל שהשומרים עומדים שם בחוץ שעות, כשלי הייתה עוד אפשרות להתחמם לפני.
    אני ברחתי, אבל אני חושב שהשומרים כן ראו אותי, כי הם ניסו לעצור מישהו שם והם צעקו למרחק. אחרי שברחתי מהיער, לא הייתי מוכן לחיים מחוצה לו, לא ידעתי אפילו מה מחכה לי.
    נתקלתי בהרבה פוקימונים שנלחמו בי בגלל שהם טענו שהייתי בשטח שלהם, וברחתי מהקרבות עם כמה חתכים, שריטות ועצמות שבורות. את מה שקרה לי אחרי שלמדתי קצת להילחם אני לא אשכח לעולם – יצור מוזר הולך על שתיים שאחרי זה למדתי שקראו ליצור הזה בן-אדם. היו לו פנים עגולות והוא היה די שמן, ולבש ז'קט אדום עם חולצה קצרה תכולה מתחת. שיערו היה חום קצר, ועיניו היו כחולות. הוא גיחך כשהוא ראה אותי ואז הוציא אבסול מתוך כדור אדום-לבן, עם קרן אור אדומה ואמר לאבסול להילחם נגדי.
    כמובן שהפסדתי לאבסול ואיבדתי הכרה בקושי ידעתי איך להילחם ולא הצלחתי לברוח משם. הדבר הבא שאני זוכר זה שאני הייתי בתוך אחד הכדורים המשונים האלה. הבן אדם הזה הוציא אותי מהם רק בשביל קרבות שבהם הפסדתי בעקביות או לסוג המוזר של האימונים שלו.
    האימונים שלו הוכיחו שהבן-אדם הזה היה נוראי. הם היו עמידות לכאב, קרבות נגד פוקימונים אחרים שלו או אימונים על מתקפות, שאם הייתי נכשל בהם הוא היה מצליף בי בשוט, והוא לא ידע דבר על לימוד מתקפות.
    אחרי שישה ירחים שהמאמן הזה ניסה להוציא ממני משהו חוץ מדם בדרכים המעוותות האלה ולא הצליח, הוא התייאש ממני. אחרי הכישלון האחרון שלי הוא פשוט אמר לי שאני חלש ושאני לא ראוי שהוא יהיה המאמן שלי, עוד התרברבויות ועוד שטויות כאלה, הוא החליט להשאיר אותי שם, בקושי יכול לזוז ובקושי יכול לנשום, כשכולי פצוע ברמה קשה.
    האדמה הייתה קרה, זה היה לילה מלא ערפל, ולא יכולתי לראות שום דבר מטווח של שני מטרים ממני. לליפיונים יש יכולת של טיהור אוויר, והשתמשתי במה שיכולתי אם הכוח שעוד נותר לי, אבל הערפל היה כל-כך סמיך עד שגם זה לא עזר. כל מה שהצלחתי לראות היו כמה עצים מתים שהיו שבורים בחלק מענפיהם, את המאמן, שהיו לו פנים רציניות ומאוכזבות ואת הדרגונייט שהיה לו. לדרגונייט הזה היו פנים קרות.
    הוא הוציא את הכדור שהיה פעם שלי ושבר אותו לשניים, צד אחד אדום וצד אחד לבן. החלל העגול שהיה בתוך הכדור היה בצורת... מעין אנרגיה אדומה ועגולה שטסה אליי בקו קטן שיוצא מהעיגול במהירות, ופוגע בי, עד שכל האנרגיה נכנסה לתוכי ואז כאילו התפוצה בתוכי. כל התהליך הזה לקח פחות משלוש שניות.
    הוא אחרי זה זרק את שני שברי הכדור אליי ואמר לי שאני אשמור אותם, כדי שאני אזכור מאיזה אמן דגול וחזק ננטשתי ושאני אצטער על זה למשך חיי. הוא הסתובב, והתחיל ללכת ולהיעלם לתוך החשיכה והערפל, ממשיך להתרברב ב'יכולות' שלו. באותו רגע, שנאתי אותו יותר מכל אחד אחר שאני מכיר. הרגשתי זעם עצום ורציתי לקום, לקפוץ עליו ולשבור לו את הצוואר. הוא היה עד כדי כך קר ועד כדי כך אידיוט. היה לי קשה להאמין.
    וכך הוא השאיר אותי למות ביער מת, מלא ערפל ועוד זיכרון אחד ממנו. ככה לא רציתי למות, וככה לא התכוונתי למות, אבל בערך באותו רגע, איבדתי את ההכרה.

  2. משתמש מנוסה
    תאריך הצטרפות: Apr 2009
    הודעות: 9,036
    #2
    סיפור יפה.
    אהבתי את סיגנון הכתיבה, ולא היו יותר מדי שגיאות כתיב.
    אתה צריך לעבוד על החלוקה לפיסקאות .
    9/10

  3. משתמש מנוסה
    תאריך הצטרפות: May 2009
    שם: פ"ת, השפלה, ישראל
    הודעות: 632
    #3
    סגנון כתיבה יפה, הרעיון מוצא חן בעייני.
    התיאורים די יפים, אבל העלילה בורחת.
    תעצור, תתעמק בסיפור.
    כל הכבוד, תמשיך :]
    <span style=\'font-size:8pt;line-height:100%\'><span style=\'color:TOMATO\'>בברכה ~ ליאם.</span></span>

    <span style=\'font-size:8pt;line-height:100%\'><span style=\'color:INDIGO\'>הלינקייה ~</span></span>
    <span style=\'color:INDIGO\'>Poke&#39;Mon ~ Rise Of The Champion</span>
    Transformers ~ Revenge Of The Fallen

  4. משתמש מנוסה
    תאריך הצטרפות: Mar 2009
    הודעות: 63
    #4
    אחלה סיגנון כמו תמיד שגיא.
    אהבתי את ההקדמה אחלה סיפור רקע.
    9&#092;10
    אתה צריך לעשות אנטר אחרי כל נקודה.
    בברכה יואב ההיפי.

    קרדיט למישו מפורום אחר ~

  5. משתמש מנוסה
    תאריך הצטרפות: Jul 2008
    שם: בשבילכם - שם. בשבילי - פה.
    הודעות: 267
    #5
    norg - אני יודע שיש לי בעיה עם פיסקאות, תמיד הייתה לי ואני מנסה לעבוד על זה><"
    SlimShady - זו הייתה ההקדמה...
    היפי - לעשות אנטר אחרי כל נקודה? מה?O_o הספר האחרון שקראתי שעשו אנטר אחרי כל נקודה היה ספר ילדים, וקראתי אותו בגיל 5.
    נ.ב - יש לי גם בעיה עם שמות, בעיקר לפרקים... אז סליחה על השם האידיוטי... ><"

    פרק ראשון – סקווירטל מוזר
    התעוררתי בבוקר היום למחרת... אני חושב, הייתי ב... האמת, אין לי מושג איפה הייתי. כשהתיישבתי לראות, מה שגרם לי לכאבים איומים בצלעות, כתפיים והרגליים הקדמיות שלי, ראיתי משהו שלא ציפיתי לראות.
    אני עדיין לא בטוח אם זה היה אותו המקום שבו התעלפתי, היו הרבה דברים שגרמו לי להטיל בזה ספק. הערפל נעלם ובמקומו בא אוויר צח ונקי. השמיים היו כחולים מאוד, ועם מעט מאוד עננים בשמיים. גם העננים שהיו שם רק גרמו להם להיראות יותר רגועים. אותם עצים מתים שהיו לפני שהתעלפתי, הפכו להיות חיים, וגם יכולתי לראות כמה פוקימוני חרק עליהם.
    המקום הזה באמת השתנה לטובה, אם זה היה אותו מקום. נשארתי שם עוד כמה דקות, מנסה להירגע ולשכוח את כל מה שעבר עליי בימים האחרונים, מאז שברחתי מהיער. היו כמה רגעים שחשבתי שזאת הייתה טעות שעזבתי, אבל סילקתי את המחשבה הזאת מראשי לא הרבה אחרי שהיא באה.
    אחרי שכמה דקות עברו, החלטתי להמשיך להתקדם. לקחתי את שברי הכדור הזה שפעם אני חייתי בו איתי, רציתי למצוא מקום מתאים בשבילו במקום להשאיר אותו שם. אז הזיכרון שנשאר לי מאותו מאמן רציתי לקבור, שלא ימשיך לרדוף אותי, אבל במקום המתאים לזה. אחרי זה אני ניסיתי להתקדם, מה שגיליתי שהיה קשה מאוד. כל עצם בגוף שלי כאבה כשזזתי, וכל פעם שהנחתי אחת מארבעת כפות רגליי על הקרקע, הרגשתי זרם של כאב עולה במעלה אותה רגל עד לראשי. זה היה בלתי נסבל.
    אחרי כמה שעות של צליעה, הצלחתי להגיע לאגם באזור פתוח, שכל מה שהיה בו זה דשא. נשארתי שם יומיים, קרוב למים, נזהר מכל יצור שיכול לתקוף אותי. למרבה המזל, אף אחד לא ניסה לתקוף אותי. אולי מפני שאף אחד לא עבר במקום הזה. המקום הזה היה כאילו מוחבא, כאילו אף אחד לא ידע עליו. כל פעם שהייתי צמא, פשוט לגמתי מהמים עם עיניים פתוחות, מסתכל סביבי, עדיין נזהר ומקשיב לכל רשרוש קטן שאולי יסמן הגעה של פוקימונים אחרים או בני אדם. אוכל לא הייתי צריך, בגלל יכולת הפוטוסינתזה שיש לי. כל מה שאני צריך זה אור, מים ואוויר נקי, והכול היה לי במקום הזה בזמן היום.
    הלילה לא היה בעייתי, הייתי רגיל להיות רעב בזמן הלילה עם המאמן שהיה לי. הבעיה הייתה השינה. לא יכולתי לישון כי פחדתי שיתקפו אותי בשנתי. נהייתי פרנואיד. ראשי ועיני החלו לכאוב והתחלתי להזות כבר בלילה השני. כל הזמן ראיתי את אבי ואת המאמן שהיה לי שם. שני היצורים שהכי שנאתי. המאמן לעג לי וצחק עליי, על כמה שאני חלש בזמן שאבי רק כעס עליי שאני לא מצליח להתגבר על החיים מחוץ ליער. לא יכולתי להתמודד עם ההזיות, אז כל מה שעשיתי היה לשכב ולשים את כפותי על ראשי, כשאני מפחד לזוז. אוזניי היו מורכנות וזנבי היה בצד גופי השמאלי. ניסיתי לא להקשיב להם, אבל נראה שקולותיהם רק נעשו חזקים יותר ויותר בכל שנייה שעברה. שנאתי אותם עוד ועוד בכל שנייה שעברה.
    בבוקר היום השלישי, ראיתי חבורה של פוקימונים מתקרבים. אחרי שהצלחתי להבין מה הם, ראיתי שכולם היו סקווירטלים, והיו בערך עשרים מהם. נעמדתי, מתעלם מהכאב שזה גרם, בזמן שאני ממשיך להסתכל עליהם במבט מבועט. עם הפוקימונים שפגשתי עד עכשיו מחוץ ליער שבו נולדתי, היה קשה לי להאמין שהם יהיו חברותיים, ואני בקושי יכול להתמודד נגד פוקימון אחד. לא היה לי סיכוי להתמודד עם עשרים. לא ידעתי מה לעשות, ומאינסטינקט, נסוגותי באיטיות אחורה.
    לצערי, אני שכחתי שמאחורי היה אגם. מעדתי על הקצה, ולפני שהספקתי לעשות משהו, אני כבר הייתי בתוכו. לא ידעתי לשחות, אף פעם לא הייתי בתוך מים לפני. הייתה למים הרגשה קרה, והייתי יכול להנות מזה אם זה לא היה בנסיבות האלו. ניסיתי לעלות חזרה למעלה, אבל זה לא הועיל לי. את האוויר שהיה לי כשנכנסתי אני איבדתי אחרי עשרים שניות, כי לא היה לי הרבה אוויר. כשהייתי בלי אוויר, הכול התחיל להיות מעורפל. אחרי חמש שניות גם איבדתי הכרה.
    התעוררתי מחוץ לאגם, שוכב על צדי. ברגע ש בו קלטתי שהתעוררתי, התיישבתי במהירות והתחלתי להתנשם בכבדות, מתעלם מהכאב שזה דרש, בגלל הזיכרון האחרון שהיה לי. אחרי שנרגעתי מעט, מה שלקח לי כמה שניות, הסתכלתי סביבי והתחלתי לפחד. מסביבי היו כל עשרים הסקווירטלים. תשעה עשר עמדו במעגל ואחד עמד בתוך המעגל, מולי. בסקווירטל שעמד מולי, היה משהו מוזר. הוא היה בצבע יורק בהיר, כמעט עד שזה כאב לעיניים, והשריון שלו היה בצבע כחול כהה. הוא התחיל לדבר, והיה לו קול גבוהה וצרוד מעט... מה שגרם למה שהוא אמר להישמע מוזר.
    "אז התעוררת סוף סוף?.. יש לי שאלה שאני רוצה לשאול אותך. תגיד לי, מה גור ליפיונים עושה במקום כזה? אתם לא חיים ביערות?"
    רציתי לענות לו. רציתי לענות, אבל פחדתי כל-כך עד שלא יכולתי לדבר. הוא לא נשמע מאיים, אבל עדיין פחדתי. אחרי כמה שניות שהוא ראה שאני לא עונה, הוא חזר לדבר.
    "אם אתה לא רוצה לדבר, אל תדבר. אני לא אכריח אותך." הוא אמר ושינה את מבטו למבט בוחן. אחרי זה הוא שם לב למשהו שאני עדיין לא מבין איך הוא לא שם לב אליו קודם. ברגע שהוא שם לב לזה, הוא השתנק. אחרי זה הוא עיקל צד אחד של שפתיו לחיוך קטן. "לא פלא שאתה לא רוצה לדבר. אתה פוחד מאיתנו, מה? אבל אל תדאג, אנחנו לא מתכוונים לפגוע בך."
    אחרי שהוא סיים את זה הוא הרים את ידו הימנית ונקש בה. אחד הסקווירטלים שהיו במעגל נכנס למעגל והתייצב ליד הסקווירטל המוזר. הסקווירטל המוזר אמר לו לקחת אותי לאחד מהאוהלים הזמניים שלהם ולטפל בפצעים שלי. היה קשה לי להאמין להם. עד כמה שרציתי, עדיין פחדתי, ויותר מדי בשביל לבטוח בהם. הסקווירטל שנכנס מהמעגל התקרב אליי, ואני מפאניקה עשיתי מתקפה שלא ידעתי אפילו מה היא באותו זמן. השתמשתי עליו בעלי תער. למזלו, הוא הצליח להתחמק והם סרטו אותו רק קצת בלחיו הימנית.
    כל הסקווירטלים שהיו שם נדהמו. הם כנראה לא ציפו שאני אראה עוינות. אבל רק הסקווירטל המוזר נשאר במקומו, עם אותו חצי חיוך על פניו. "צפיתי את זה שלא תבטח בנו... מזל שהבאתי משהו איתי..." הוא אמר ובאותו זמן הכניס יד לשריון שלו, מנסה למצוא משהו ואז מוציא סוג של פרי.
    הוא גלגל אותו על הרצפה לעברי. היה לו ריח חזק. קירבתי את ראשי אל הפרי כדי לראות מה הוא. קרה דבר שחוויתי יותר מדי בשלושה ימים האחרונים. הריח כנראה איכשהו גרם לי לאבד את ההכרה. שוב. התעוררתי באוהל מוזר, בצורה של חרוט. הייתי חבוש בחזה שלי בבדים לבנים עם כתמים אדומים והיו קשורים שני מקלות על רגלי הימנית הקדמית שלי עם אותם בדים לבנים. כל מקל היה בצד אחר של הרגל, כך שזה הכריח אותה להיות ישרה. לידי היה שוב אותו סקווירטל מוזר. אחרי מבט קצר באוהל, ראיתי שלא היה בו כלום חוץ מהעצים שהחזיקו אותו ובד ירוק. הסקווירטל המוזר שם לב שהתעוררתי והתחיל לדבר.
    "אתה ער? יופי. תקשיב, אני באמת מצטער על מה שעשיתי, אבל הייתי חייב לעשות אותו. אתה היית פצוע קשה ומישהו היה צריך לטפל בפצעים האלה. איך בכלל נפצעת כל כך הרבה?"
    הוא סיים לדבר, ואני המשכתי לשתוק. אני לא יודע למה, אבל משהו אמר לי פשוט לא לדבר. החלטתי שכנראה עדיף להקשיב למשהו הזה. כשהוא הבין שאני לא מתכוון לענות, הוא דיבר שוב, כשהוא נשמע מעט מאוכזב.
    "אתה רוצה להמשיך לשתוק, מה?.. טוב, החלטה ש-"
    "אני ברחתי מהיער שלי. לא יכולתי לסבול את אבא שלי. את הפציעות קיבלתי בגלל שלא הייתי מוכן לחיים מחוץ ליער. קיבלתי עוד כמה על-ידי מאמן שלא יודע איך לאמן פוקימונים בצורה נורמלית. זה עונה לך על השאלה?" אני קטעתי אותו, טיפה מרוגז על זה שזה הזכיר לי את העבר שלא רציתי שיהיה לי. בשבילו, זה שהתעצבנתי לא היה חשוב. הוא החזיר את אותו חיוך לפניו.
    "אז נראה שאתה כן יודע לדבר. תגיד לי, ילד, מאיפה אתה בא ומי היה אביך?"
    לא רציתי לענות לו על השאלה הזאת. אבל ידעתי שעדיף לי לענות לו על השאלה הזאת מאשר להמשיך לשתוק. זה מוזר, לפני זה פחדתי לדבר, ועכשיו פחדתי לשתוק.
    "אני בא מיער של ליפיונים שנמצא די רחוק מכאן. ליער הזה אין שם, ואם היה לו, אז הוא נשכח ממזמן. אבי היה ה&#39;שליט&#39; של היער הזה, והוא עדיין באותו מעמד. למה אתה רוצה לדעת?" אני עניתי לו, כשאת החלק על אבא שלי אמרת בזלזול. נראה שהוא לא היה מופתע, על פניו היה אפשר לראות שהוא צפה את זה.
    "ככה חשבתי..." הוא מלמל וחשב שלא שמעתי את זה. אחרי זה הוא חזר לדבר אליי, מתעלם מהשאלה שלי. "יש לי רק דבר אחד להגיד לך, ילד. תיזהר. מחפשים אותך עכשיו, אחרי שאחיך מת."
    מה שהוא אמר הכניס אותי להלם. עיני נפתחו עוד יותר וגם החלו לרעוד. פי נפתח בהשתנקות. כבר כשהוא אמר שמחפשים אותי הפתיע אותי. זה שהוא אמר שאחי מת, זה מה שהלם אותי. זה נראה כמו בלתי אפשרי בשבילי באותו זמן, ולא הבנתי איך זה יכול להיות.
    כשהתאוששתי טיפה, עיני התמלאו דמעות וחלקן התחתון עלה מעט מכעס ועצב. "אתה משקר&#33;" צעקתי עליו, מקווה בכל לבי שמה שאמרתי היה נכון. כשצעקתי עליו את זה, פניו השתנו להבעה רצינית והוא הרכין את ראשו. היה אפשר לראות שהוא רוצה לומר משהו, והוא גם היה אומר אותו אם לא ניסית לברוח לפני שהוא הספיק לומר אותו. יצאתי מהאוהל בריצה הכי מהירה שיכולתי. זה היה לי קשה כי הפצעים עדיין לא החלימו לגמרי והמקלות ברגלי הימנית גרמו לזה להיות יותר בעייתי. כשלושה מטרים אחרי האוהל, כל פצעיי נפתחו בבת אחד, מה שגרם לי גם למעוד וליפול. הכתמים האדומים בבדים הלבנים שהיו קשורים לחזה שלי גדלו, עד שכל הבדים נהיו אדומים לגמרי, ספוגים בדם שלי. באותה השנייה, אני צעקתי מכאב הכי חזק שרק יכולתי. הפצעים שרפו והכאב היה בלתי נסבל. הסקווירטל המוזר רק יצא מהאוהל בהליכה ונאנח בייאוש כשהוא ראה באיזה מצב אני נמצא.
    הוא רק נקש באצבעותיו ואמר לשלושה סקווירטלים לקחת אותי לטיפול רפואי שוב, וניסה לשכנע אותם שעכשיו אני לא אפגע בהם. הם כנראה בכל זאת לא האמינו כי הם הזריקו לי איזה חומר שטשטש אותי. הייתי במצב שהייתי ער אבל לא בהכרה. יכולתי כמה פעמים לשים לב למה שקורה שם, אבל לא למספיק זמן בשביל להבין מה הם עושים. היו לי חמישה חלומות, או אולי יותר נכון להגיד סיוטים. ארבעת החלומות הראשונים היו על העבר שלי.
    החלום הראשון היה על אבא שלי, על כל מיני מקרים שגרמו לי לשנוא אותו. החלום השני היה על הימים הראשונים שלי מחוץ ליער, בימים שכל פוקימון שפגשתי רק ניסה להרוג אותי. החלום השלישי היה על איך שנתפסתי, על אותו בן-אדם שאני עד היום רוצה להרוג והחלום הרביעי היה על איך שננטשתי. כל חלום נראה יותר מפחיד ממה שאני זכרתי. העונשים של אבא שלי נראו יותר מעוותים וכואבים, הפוקימונים שראיתי מחוץ ליער נראו כמו מפלצות, המאמן השתמש בשיטות יותר כואבות והעצים במקום שבו ננטשתי כאילו היו חיים, לועגים לי על העבר שלי וכמה שאני חלש.
    החלום החמישי הפחיד אותי יותר מכולם. בחלום החמישי אני ראיתי את אח שלי מת על-ידי סוגים שונים של פוקימונים שפלשו ליער, והוא מת כשהוא ניסה לעצור אותם. כל חלום וחלום הרגיש כמו נצח. כשהתעוררתי, הייתי באוהל יותר גדול, שכבתי על מיטה לבנה והיה שם ציוד רפואי שכנראה נגנב מבני האדם וחמישה סקווירטלים רגילים שהתרוצצו ממקום למקום. הייתי חבוש בבדי לבנים חדשים והפצעים כאבו פחות. הייתה עכשיו בעיה אחרת. הרגשתי בחילות וראשי קדח.

  6. משתמש מנוסה
    תאריך הצטרפות: Oct 2008
    הודעות: 631
    #6
    קראתי את הפרק הראשון, כל הכבוד, אני מקווה שלא תפרוש.
    יש לי כמה דברים להגיד:
    תוכן- 9/10 - כל הכבוד&#33;
    ניקוד- 7/10 - אתה צריך להוסיף אתה הפיסוק (") כשמישהו אומר משהו.
    ניסוח- 8/10- יחסית טוב מאוד, הייתי משתמש בשפה קצת יותר גבוה.

    אני מקווה שתמשיך את הסיפור, מחכה לפרק 2 [=


    FC: (פלאטינום)
    4938 3512 1291

  7. משתמש מנוסה
    תאריך הצטרפות: May 2009
    הודעות: 1,189
    #7
    Originally posted by Manaphy &#045; אופיר@May 20 2009, 03:34 PM
    קראתי את הפרק הראשון, כל הכבוד, אני מקווה שלא תפרוש.
    יש לי כמה דברים להגיד:
    תוכן- 9/10 - כל הכבוד&#33;
    ניקוד- 7/10 - אתה צריך להוסיף אתה הפיסוק (") כשמישהו אומר משהו.
    ניסוח- 8/10- יחסית טוב מאוד, הייתי משתמש בשפה קצת יותר גבוה.

    אני מקווה שתמשיך את הסיפור, מחכה לפרק 2 [=
    בל הוא שימם עם ("") XP

    סיפור טוב קראתי בחלקים.
    התוכן מעניין ושונה משאר הסיפורים שאני רגיל לקרוא, במקום מסע של מאמן פוקימונים אתה כותב על מסע של פוקימון (ליפיון) והרפתקאותיו.
    אני המשיך לקרוא וכדי שתפרסם בקצב מהיר יותר את הפרקים.
    וכדי שתחשוב טוב יותר על שמות של פרקים, למשל שם הפרק "סקווירטל מוזר" טוב, אבל תמיד תוכל להתמקד בדבר ספציפי יותר בפרק, למשל העזיבה מהיער/המאמן.

    קבל ח"ח [;
    <div align=\"CENTER\"><span style=\'color:#BA55D3\'>
    <span style=\'font-size:7pt;line-height:100%\'>טנקס לניר על Dr. Cooper&#33;</span>

    My Party In HG~

    ~~~~~~~~~~~~~~

    I&#39;m Cold Like Ice ם:
    ~~~~~~~~~~~~~~
    PT~ 0904-1570-5401
    שי תחזור לפורום&#33; חצי מהמשתמשים פה לא שווים לציפורן שלך ם:
    אני ידבר איתך מתי שאני יתקן את המסן(יקח קצת זמן) &gt;:


    </div></span>

  8. משתמש מנוסה
    תאריך הצטרפות: Apr 2009
    הודעות: 9,036
    #8
    אני לא אעיר עכשיו יותר מדי.
    הסיפור די יפה, אבל אתה קופץ ממקום למקום, וחסרים תיאורים.
    אתה הסקווירטל היית יכול לתאר הרבה יותר טוב.
    יש לי עוד כמה הערות שוליות, אבל הן לרוב נעלמות מעצמן.
    7/10

  9. the bitch is back
    תאריך הצטרפות: Jan 2009
    הודעות: 17,822
    #9
    אני אהבתי מאוד את הכתיבה, הרעיון והביצוע.
    אך נסה לשים לב טיפה יותר לפסקאות.
    8/10
    ציטוט פורסם במקור על ידי מלך השטיחים צפה בהודעה
    אני מכריז עליכם בעל ובעל ):
    גיל! 3>

  10. משתמש מנוסה
    תאריך הצטרפות: Dec 2007
    הודעות: 539
    #10
    אהבתי מאוד את הרעיון, מתפלק לך לפעמים הניקוד, וכדי שתוסיף טיפה יותר תאורים, אבל חוץ מזה הסיפור מעולה ואני מצפה שתסיים אותו בצורה מעולה כמו איך שהתחלתה אותו.
    נ.ב: הכוונה של הכותרת זה כשפוקימון נהיה משוגע? כי אם כן זה אמור להיות when pokemon be crazy
    בברכה, Chimchar Kun (החלפתי שם משתמש לכבוד ליגת האלופות לגרין מונקי)

    קוראים לי דן, אבל אתם יכולים לקרוא לי גם צ&#39;ימצ&#39;ר או צ&#39;ימצ&#39;ר קון, איך שבא לכם P:

    ~~~אני שומר שבת~~~





    Yes&#33;&#33;&#33; I&#39;m agreen monkey&#33;&#33; so what

    קרדיט לOB מפורום אחר

  11. משתמש מנוסה
    תאריך הצטרפות: Jul 2008
    שם: בשבילכם - שם. בשבילי - פה.
    הודעות: 267
    #11
    כן, לקח לי יותר מדי זמן לכתוב את הפרק הזה, אבל הייתי צריך לכתוב את כולו ולכתוב אותו מחדש בגלל שחשבתי שמה שיצא לי קודם היה קיטצ&#39;י מדי... ובגלל שזה דיי תקע אותי באמצע הפרק... ><"
    בקשר לפסקאות, אל תגידו לי שאני צריך לעבוד על זה, אני כבר ידעתי את זה. אני רק צריך עזרה בזה><"
    יש לי כמה דילוגים בפרק הזה על כמה דברים, אבל אם הם לא היו, אני יכול להבטיח לכם שהייתם נרדמים בזמן קריאת הסיפור.
    Manaphy - יש קטעים שהוספתי ויש קטעים שלא. כשלא הוספתי, אני לא בדיוק אמרתי את מה שהוא אומר, אלא נתתי רק את הדברים החשובים. עשיתי את זה גם בפרק הזה, למרות שבפרקים הבאים אני אוסיף גרשיים.
    Grotle - תודה, ושוב, אני מצטער על כל הזמן שלקח לי. ונתקלתי בסגנון הזה בבערך 2 סיפורים בעברית, והרבה סיפורים באנגלית. אה, כן, הזכרת לי משהו. זה באמת יהיה הפרק האחרון שאני נותן לו שם... ><"
    norg - כן, אני יודע שיכלתי לתאר את הסקווירטל הזה יותר טוב, אבל אין יותר מדי לתאר סקווירטל רגיל שהצבעים שלו שונים לגמרי מכל סוויקרטל אחר שקיים. ובקשר לקפיצה ממקום למקום... אני יכול להבטיח שהםרק הזה יהיה האחרון שבו אני אדלג על קטעים ארוכים, אבל אני עד עכשיו עשיתי את זה בהקדמה ובפרק הזה... כי ההקדמה הייתה הקדמה, ובפרק הזה.. כדי שלא תרדמו. ><"
    Loveless - תודה, ובקשר לפסקאות כבר הגבתי עוד מקודם.
    Chimchar Kun - תודה, בקשר לניקוד... בסדר, אני מקווה שישתפר לי בזמן הקרוב. בקשר לתאורים כבר הגבתי על זה לnorg, ואני אענה גם לך על זה. אני לא חושב שיש יותר מדי לתאר יערות, אגמים, סקווירטל שכל מה ששונה בו זה הצבעים שלו ועוד. אבל אני אתחיל לעבוד על זה כבר בפרק הבא. ובקשר לכותרת, המשמעות היא "כשפוקימונים משתגעים," כנראה שכחתי להוסיף את הs...
    ואני חושב שאלה כולם...
    אז תודה לכל מי שקרא והגיב, ואני מקווה שתהנו. :lol:
    פרק 2 – כשפוקימונים משתגעים
    כשהתעוררתי באוהל עם הציוד הרפואי אחרי שהחומר המרדים שלהם התפוגג, ראשי קדח והיו לי בחילות. שיערתי שזה היה בגלל החומר המרדים שבו הסקווירטלים השתמשו.
    הצלחתי לראות מזווית העין את אותם סקווירטלים שהתרוצצו שם קודם, אבל עכשיו הם לא התרוצצו שם. הם דיברו עם אותו סקווירטל מוזר. לא הצלחתי לשמוע מה הם אומרים, למרות שבדרך-כלל הייתי יכול. ניחשתי שהשפעת החומר המרדים לא התפוגגה לגמרי.
    אחרי שהסקווירטלים סיימו לדבר, כולם עזבו חוץ מהסקווירטל המוזר. הוא הפנה את ראשו לראות את כולם עוזבים את האוהל. אחרי שכולם הלכו, הוא הפנה את מבטו אליי והסתכל עליי במבט ריק לכמה שניות. שיערתי שאחרי זה הוא יעזוב. הייתי רגיל לזה. קיוויתי שכך הוא יעזוב, כי לא ידעתי מה יקרה אם הוא לא. הוא פשוט נאנח והתקרב אליי. לא הבנתי למה הוא לא השאיר אותי פצוע ועזב אותי. זה מה שכל מי שפגשתי מאז שעזבתי את היער עשה.
    בסופו של דבר הוא היה לידי, ובחן את הפצעים שלי בלי להזיז דבר מלבד האישונים שלו. אחרי עשר שניות, פחות או יותר, הוא החליט לדבר. "מה שעשית שם היה מעשה טיפשי. אם תעשה את זה שוב, אתה תוכל למות."
    "למה?" לא התאפקתי מלשאול אותו. "למה אתה דואג לי?" השאלה הזאת כנראה הפתיעה אותו, כי בהתחלה הוא היה המום מהשאלה הזאת, ולא הייתה לו תשובה. אחרי חשיבה קצרה, הוא נתן לי תשובה, אם בכלל אפשר לקרוא לזה תשובה. "אני אענה לך על השאלה הזאת אחרי שתחלים, לא עכשיו. בינתיים, תנוח ותשתדל לזוז כמה שפחות. עוד מעט מישהו יבוא עם אוכל בשבילך." "אני לא צריך לאכול," אמרתי לו בלי לחכות אפילו שנייה, "אתה לא צריך להביא לי לאוכל."
    הוא הסתכל עליי במבט לא מבין, ולא נראה שהוא התכוון להתווכח איתי. אחרי כמה שניות של שתיקה, הוא החליט לענות. "שיהיה. אם אתה לא רוצה אוכל, אז אני לא אתווכח." הוא אמר ויצא מהאוהל, שעכשיו כבר לא היה בו אף אחד. זאת אומרת, אף אחד חוץ ממני.
    עדיין הטריד אותי למה הוא עזר לי ולא נטש אותי, אבל עזבתי את הנושא הזה מהר מאוד, כשנזכרתי למה הפצעים שלי נפתחו שוב. נזכרתי במה שהסקווירטל המוזר אמר לפני זה. זה הטריד אותי למשך כל היום הזה, אולי בגלל שלא היו דברים שיעסיקו אותי במשך כל היום הזה. כמה פעמים נכנסו כמה סקווירטלים שהביאו לי מים מהאגם שהיה ליד, ואלו כל הדברים שאני יכול להכניס לסיפור הזה שלא יגרמו לכם להירדם עד שבעה ימים אחר-כך, אז אני פשוט אדלג על השישה ימים הבאים ואעבור ליום שכבר החלמתי בו מהפצעים.
    בימים האחרונים שאלתי את הסקווירטל המוזר כמה פעמים למה הוא לא נותן לי ללכת, והתשובה שלו הייתה בכל פעם שהוא לא רוצה שאני אפתח את הפצעים שלי בטעות שוב. אז עכשיו סוף סוף הפצעים שלי החלימו ויכולתי ללכת משם. אני זוכר שקמתי באותו בוקר והבחנתי שכבר לא כואב לי איפה שהיו הפצעים, וכשהסתכלתי עליהם ראיתי שהם כבר לא שם. הייתי מצפה שייקח להם עוד זמן להחלים ושיישארו צלקות, אבל הנחתי שהיה משהו בטיפול של הסקווירטלים גרם לזה שלא לקח לי הרבה זמן להחלים ושלא נשארו צלקות. לא שאלתי אותם אם זה בגלל הטיפול שלהם. גם ככה זה לא שינה לי.
    ירדתי מהמיטה, ויצאתי לחפש את הסקווירטל המוזר. מצאתי אותו, אחרי כמה דקות של חיפוש, כשהוא היה ליד האגם. הוא ישב בשפת האגם, וראיתי רק את הגב שלו. התקרבתי אליו קצת, ובלי להסתכל עליו הוא אמר לי "אז החלמת כבר? טוב," אחרי שהוא אמר את זה, שם את ידיו על ברכיו, קם, הסתובב אליי והוסיף "אז הגיע הזמן שתלך לדרכך, וכדאי שגם אנחנו נזוז ונמצא מקור מים אחר." והתחיל ללכת לעבר האוהלים, שהיו מאחוריי. כשהוא היה ממש לידי, אמרתי לו "לא שכחת משהו? כמו להגיד לי למה אתה לא נטשת אותי פשוט למות פה?"
    ברגע שאמרתי את זה הוא נעצר, הוא הפנה את מבטו אליי ואמר "אני פשוט מעריך חיים. את האויב הכי גדול שלי אני לא יכול להשאיר למות ככה." "ולמה לא יכולת להגיד לי לפני שבוע?" אני חושב שדמיינתי אז, אבל אני זוכר ששפתיו התעקלו לחיוך קטן במהירות, והעלימו את החיוך במהירות יותר גדולה. "אני לא חושב שהיית מבין את זה. אני גם לא חושב שאתה מבין את זה עכשיו, אבל אמרתי שאני אגיד לך עכשיו."
    אחרי שהוא אמר את זה, הוא הסתובב לאוהלים והמשיך ללכת לעברם. הלכתי אחריו. כשהוא שם לב שאני הולך אחריו, אחרי שכבר היינו כמה מטרים מהאוהלים, הוא נעצר, הסתובב אליי ואמר לי "למה אתה הולך אחריי? אתה יכול ללכת מפה." "אני לא אלך, אני מרגיש חייב לך על מה שעשית בשבילי." הוא חשב לשנייה, ואמר "אתה רוצה להחזיר לי? לך ואל תמות. אנחנו לא נשארים פה, וגם אתה צריך ללכת מפה. לכיוון אחר ממה שאנחנו הולכים אליו, אני מתכוון."
    הסתכלתי עליו בשביל לראות אם הוא רציני או לא. הוא נראה מספיק רציני בשביל לגרום לי להבין שאני צריך להתרחק מהם. ידעתי שאני לא צריך להתווכח, ואם הייתי ממשיך להתווכח, הייתי מפסיד. "אני מבין... טוב, תודה על הכל." אחרי שאמרתי את זה, פשוט הסתובבתי והלכתי משם בלי להביט לאחור.
    בימים הקרובים ניסיתי להתרחק מפוקימונים, ודי הצלחתי. הפוקימונים היחידים שנתקלתי בהם היו פוקימוני חרק, והם לא הריעו לי. הם אפילו לא התייחסו אליי. מצאתי כמה יערות שבהם הצלחתי לאמן קצת את עצמי בדרכים שלי, כי ידעתי שאחרת אני לא אשרוד מחוץ ליער שפעם היה ביתי. ביערות הצלחתי לעבוד על אותה מתקפה שבה השתמשתי כשרק פגשתי את הסקווירטלים. הצלחתי לשלוט בה אחרי שני ירחים, פחות או יותר. רק הייתי צריך לעבוד על כיוון. הצלחתי גם להשתמש בעוד מתקפה, שבאה עם עבודה על המהירות שלי. פעם ביום עבדתי שעה על שיפור המהירות שלי בעזרת תרגיל שראיתי פעם ביער שהיה פעם ביתי, אבל אני לא יודע איך קוראים לו. עברתי מרחק מסוים בזמן שמדדתי זמן לעצמי, ואז חזרתי על אותו מרחק, וניסיתי לשפר את הזמן. בסופו של דבר שיפרתי את המהירות שלי ושיפרתי אותה למצב שלמדתי מתקפה חדשה – מתקפת מהירות.
    פעמיים ביום לפחות בחודש הבא התאמנתי על אותן מתקפות. אחרי שחשבתי שאני שולט במתקפות האלה בצורה מספיק טובה, המשכתי בדרך ל... בדרך. אחרי הליכה של כמה שעות הגעתי לעיר. העיר הייתה די מרשימה, היו בה כמה חנויות. חלקן עם אוכל, חלקן עם דיסקים שלא ידעתי מהם וחלקן עם אביזרים שונים. כיוון שלא היה לי כסף לא יכולתי לקנות כלום. חוץ מכמה חנויות היו שם בתים בצורות של פוקימונים שונים, כמו פיצ&#39;ו, בלבאזור, וויגליטאף, קאטרפי ועוד. הפוקימונים שהיו שם היו רק פוקימונים שהיו בתים בצורות שלהם, אז הרגשתי שם קצת לא בנוח.
    כשהסתובבתי בעיר, שמעתי מישהו אומר משהו על יער של ליפיונים. ברגע ששמעתי את זה, אוזניי קפצו בהפתעה והתחלתי לצותת לו למה שהוא אמר. "אז באותו יער, זה שהיה אמור לקחת את מקום אביו כראש היער מת, ובנו השני של ראש היער ברח עוד לפני, אז עכשיו הוא שלח שליחים מהיער והוא מציע פרס על מי שיחזיר את בנו ליער. אם רק הייתי יודע איך ליפיון נראה, הייתי מצטרף לחיפושים..." הוא המשיך לדבר, אבל אני לא התייחסתי. הייתי בהלם, אז מה שהסקווירטל המוזר אמר יכול להיות נכון. הפעם לא עשיתי מזה עניין גדול, לא יכולתי. התחלתי ללכת משם לכיוון היציאה מהעיר. רציתי לצאת מהעיר.
    כשעמדתי לצאת מהעיר, פתאום שמעתי משהו גדול מתמוטט. הפניתי את ראשי באדישות וראיתי את אחד הבתים בעיר קורס, ואחריו התחילו להישבר עוד ועוד בתים, בסדר אקראי. הסתכלתי שוב על היציאה מהעיר וחשבתי במהירות רבה ככל שיכולתי על מה לעשות, אם לעזוב את העיר או להישאר ולראות מה קורה. בהרגשה שאני אתחרט על ההחלטה שלי, הלכתי לכיוון הבתים הקורסים, רק כדי לראות מה קורה שם.
    במרחק של עשרים מטרים בערך מהבתים הנופלים היה פינוי של המשטרה בעיר שם, היה קצת מוזר לראות שהשוטרים שפינו שם היו רק קטרפים... ושהפוקימונים שם באמת נרתעו מהמשטרה. ההתקהלות של פוקימוני העיר הייתה בערך כחמישה מטרים מהקאטרפטים שפינו שם, בצורה של המון שמתכנס שם כדי לראות מה קורה. כשהצלחתי לפלס את דרכי בין ההמון, אחרי כמה ניסיונות, הצלחתי לראות מה קרה שם. עם הגודל של הפוקימון שראיתי, לא האמנתי שלא ראיתי אותו עוד מנקודת היציאה של העיר – זה היה צב ענק עם שני תותחים משני הצדדים העליונים של השריון שלו, בלאסטויז.
    אחרי שראיתי את זה, החלטתי מה לעשות. פשוט יצאתי מההמון והתקדמתי לעבר היציאה של העיר, מה שקרה בעיר הזאת לא ממש עניין אותי, באותו זמן. מזל שלא רצתי ליציאה, כי אם הייתי רץ, הייתי נתקל בתותח מים שעף אליי מבלאסטויז אחר שהיה כמה מטרים מימיני, ופגע כמה סנטימטרים לפניי. כשהסתכלתי במבט כועס לימיני על אותו בלאסטויז, מבטי השתנה להלם ברגע שקלטתי על מה אני מסתכל.
    מבטי הופנה אל בלאסטויז ירוק בהיר, כל כך בהיר עד שזה כמעט כאב להסתכל על בהירות כזאת, והשריון שלו היה בצבע כחול כהה. אכן, בלאסטויז מוזר, מוזר באותו אופן של הסקווירטל הזה, אבל השוני היחיד שהיה הוא שמה שהסתכלתי עליו היה בלאסטויז, לא סקווירטל. לא ידעתי אז אם הוא היה אותו סקווירטל, אבל לא החזרתי לו מתקפה כי פחדתי להסתכן שזה באמת היה הוא, כי אם זה באמת היה הוא... לא הייתי יודע מה לעשות עם עצמי...
    עד שכבר יצאתי מההלם שלי, ראיתי שמה שנשאר מהבלאסטויז היה השריון שלו, שהיה על הרצפה. חמש שניות אחרי זה השריון התחיל להסתובב במהירות ויצאו מים מכל החורים של השריון. נפגעתי ועפתי על אחד הבתים. כל הבתים שהיו ברדיוס של עשרה מטרים התמוטטו מההתקפה הזאת, וגם חלק מהבלאסטויזים והפוקימונים של העיר נפגעו. לצערי, הבית שאליו עפתי עם המתקפה שלו היה חמישה מטרים משם, אז נפגעתי מזה שוב. למזלי, הצלחתי לברוח מהבית אחרי זה לפני שהוא התמוטט עליי, על-ידי כך שקמתי והשתמשתי במתקפת מהירות. אני לא חושב שידעתי אם אני אצליח להתחמק מזה, ואני חושב שהיה לי מזל גדול שם שבאמת הצלחתי להתחמק... כי אם לא הייתי מתחמק, אני לא חושב שבאמת הייתי חי היום...
    אני כבר ידעתי שאין סיכוי להציל את העיר בלי למות קודם, בייחוד כיוון שלא רציתי להילחם בקרב הזה, אז אפילו לא ניסיתי. אני פשוט רצתי לאיפה שכל ההתקהלות של הפוקימונים הייתה, והצלחתי למצוא שוטר אחד. אמרתי לו רק לפנות את כל העיר, כי כל הפוקימונים שיישארו כנראה לא יישארו בחיים, ואז פשוט הלכתי שם. מצאתי נקודת תצפית לעיר הזאת די רחוק משם, נשכבתי וצפיתי. הבלאסטויזים התחילו לריב אחד עם השני, והפוקימונים התחילו לצאת מהעיר במהירות אחרי השוטרים בזמן שכל המבנים של העיר קרסו. אחרי שלא נותר אפילו מבנה אחד, הבלאסטויזים הלכו.
    אחרי שהבלאסטויזים התרחקו מספיק, התקרבתי אל האזור שבו היו הפוקימונים של העיר, שכבר נהרסה. ניסיתי למצוא מידע בקשר למה יכול היה לגרום למה שהבלאסטויזים עשו. בזמן שחיפשתי מידע, שמעתי הרבה בכיות של ילדים, כמו "אני רעב," "אני צמא," "זה היה מגניב&#33;" בסוף מצאתי צ&#39;נסי אחת ששמעה על משהו שאולי היה יכול לגרום לזה. היא סיפרה לי שהיא שמעה שמועות בקשר לזה שפוקימונים באזורים שונים מתחילים להתפתח ולהשתגע באותו זמן, ושהשמועות אומרות שזה כנראה מקור כח מסוים שגורם לזה, ויש ארגונים שונים של פוקימונים שמנסים להשמיד את מקור הכח הזה ולמצוא תרופה לזה, בינתיים ללא הצלחה.
    אחרי שהודיתי לה על המידע הזה, המשכתי ללכת. בעיר הזאת, כבר לא היה לי מה לעשות. הלכתי בלי הפסקה ובלי מנוחה, כי לא ראיתי באופק מקום שבו יכולתי להעביר את הלילה. הלכתי עד שהירח כבר היה כמעט במרומי השמיים, עד שבאופק ראיתי עיר. ברגע שראיתי אותה, רצתי אליה בכל הכח שנשאר לי, מה שגם ככה בקושי נשאר לי. סוף סוף מצאתי מקום להעביר את הלילה... אחרי הליכה של כמה שעות&#33;

  12. פקח לשעבר
    תאריך הצטרפות: Oct 2008
    שם: ארוין ,כן זה השם שלי .
    הודעות: 26,429
    #12
    הרעיון יפה...די דומה לשלי...
    אבל סך הכל הסיפור מעולה
    סיפור חדש ,עלילה חדשה ,דמויות חדשות .
    אחרי 5 סיפורים מצליחים :
    לכודים בזמן
    אסון הזמן
    עולם אחר
    החולם
    אסון הטבע 1+2 +3 :עידן חדש

    ועכשיו !
    בפורום ספרות !
    "פרשי התקווה" ,סיפור חדש ומרתק על סודות המחקר הגדול בעולם.
    ועל ארבעת הגיבורים שהיו אמורים בעבר להציל את העולם אך לא הופיעו כדי לעזור ,וכאן אתם נכנסים לתמונה!


    פרשי התקווה !
    http://myforum.co.il/showthread.php?t=54134

  13. the bitch is back
    תאריך הצטרפות: Jan 2009
    הודעות: 17,822
    #13
    ממש אהבתי את הפרק ^^
    תמשיך D:
    ציטוט פורסם במקור על ידי מלך השטיחים צפה בהודעה
    אני מכריז עליכם בעל ובעל ):
    גיל! 3>

מידע על הנושא

משתמשים שצופים באשכול

יש כרגע 1 גולשים שצופים באשכול. (0 משתמשים ו-1 אורחים)

הרשאות

  • אתה לא יכול לפרסם נושאים חדשים
  • אתה לא יכול לפרסם תגובות
  • אתה לא יכול לצרף קבצים להודעותיך
  • אתה לא יכול לערוך את הודעותיך
  •