פורום שלישי שבו אני מפרסם את הסיפור הזה, בתקווה שפה יגיבו יותר אנשים...
הקדמה – ההתחלה
שלום, שמי ליפיון ואני חושב שתתעניינו מהסיפור שלי. מהשם שלי ניתן להבין שאני ליפיון, ומזה אפשר להבין שבקעתי מהביצה כאיווי, כמו כל האיווילוציות* שקיימות, אבל יש אבן מיוחדת ביער שגרמה לי להתפתח כמה ימים אחרי שנולדתי לליפיון.
את השם המאוד מקורי הזה שיש לי קיבלתי מאבי, על שם סב-סבו. שמו היה ליפיון משום שהוא היה האיווי הראשון שהתפתח לליפיון ביער הזה, ובגלל זה גם הוא הוכתר להיות השליט של היער הזה, שהפך להיות יער של ליפיונים. עד היום, מאה וחמישים שנה אחרי שהוא מת, משפחתי שולטת ביער הזה. מה שאבסורד בשם שאבי נתן לי, על שם השליט הראשון של היער הוא שאני לא זה שאמור לרשת את היער הזה, כי אני האח הצעיר מתוך שני בנים... אחי, שימיי, הוא זה שאמור היה לרשת אותו.
יש רק בעיה אחת בזה, והיא לא העובדה שאני רציתי 'לרשת' את היער. בכלל לא רציתי לרשת אותו. גם אחי היה נחמד אליי, ואהבתי אותו מאוד. הבעיה הייתה אבא שלי. אל אחי הוא התייחס כל הזמן, אבל זה גרם לזה שאליי הוא בכלל לא התייחס! אם היה קורה משהו לאחי, זה סוף העולם בשבילו. אם היה קורה משהו לי, גם אם אני בקושי יכול ללכת, רק אמא שלי מתייחסת לזה. בשביל אבא שלי זה היה כאילו זה מעולם לא קרה. וזו רק דוגמא קטנה, ואני לא אפרט יותר מסיבות שונות.
טוב, הוא כן התייחס אליי לפעמים... אני לא יכול להגיד שלא. אבל כשהוא כן התייחס אליי, זה היה באירועים מיוחדים שקשורים אליי וכשהוא היה צריך להעניש אותי.
אחרי כמה שנים, זה כבר התחיל להימאס עליי והיער הזה לא נראה לי כמו בית, אלא כמו כלא שתקופת המאסר שלי בו לא תיגמר. הייתי חייב לברוח מהכלא הזה, וזה בדיוק מה שהתכוונתי לעשות.
יום יום הסתובבתי ביער, וחיפשתי דרכים לברוח ממנו בלי שהשומרים ישימו לב שאני יוצא. אם הם היו שמים לב שהבן של שליט היער יוצא, הם היו מחזירים אותי לאבא שלי, ואז הייתי נענש.
בסופו של דבר, אחרי שנה של חשיבה והכנת דרכים, הצלחתי לברוח. זה לקח הרבה זמן בגלל שהיו הרבה שומרים מסביב ליער, בכמעט כל יציאה וכניסה אפשריים, ויש להם את היכולת לצפות בכל נקודת יציאה ביער. הייתי צריך ללמוד את סדר המשמרות, ולהיזהר שאבי לא השקיף על היער. הבית שלנו נבנה במקום הכי גבוהה ביער, שממנו היה אפשר לראות את כל היער, וזה לקח הרבה זמן לתכנן את הבריחה.
אני זוכר את היום הזה טוב מאוד. זה היה יום קר מאוד, כשלעצים כבר צמחו העלים, באחד מהימים הנדירים של האביב. השמיים, לעומת זאת, היו כחולים. בחרתי ביום קר בכוונה, כי לליפיונים יש רגישות לקור, וזה ייתן לי סיכוי טוב יותר לברוח, בגלל שהשומרים עומדים שם בחוץ שעות, כשלי הייתה עוד אפשרות להתחמם לפני.
אני ברחתי, אבל אני חושב שהשומרים כן ראו אותי, כי הם ניסו לעצור מישהו שם והם צעקו למרחק. אחרי שברחתי מהיער, לא הייתי מוכן לחיים מחוצה לו, לא ידעתי אפילו מה מחכה לי.
נתקלתי בהרבה פוקימונים שנלחמו בי בגלל שהם טענו שהייתי בשטח שלהם, וברחתי מהקרבות עם כמה חתכים, שריטות ועצמות שבורות. את מה שקרה לי אחרי שלמדתי קצת להילחם אני לא אשכח לעולם – יצור מוזר הולך על שתיים שאחרי זה למדתי שקראו ליצור הזה בן-אדם. היו לו פנים עגולות והוא היה די שמן, ולבש ז'קט אדום עם חולצה קצרה תכולה מתחת. שיערו היה חום קצר, ועיניו היו כחולות. הוא גיחך כשהוא ראה אותי ואז הוציא אבסול מתוך כדור אדום-לבן, עם קרן אור אדומה ואמר לאבסול להילחם נגדי.
כמובן שהפסדתי לאבסול ואיבדתי הכרה בקושי ידעתי איך להילחם ולא הצלחתי לברוח משם. הדבר הבא שאני זוכר זה שאני הייתי בתוך אחד הכדורים המשונים האלה. הבן אדם הזה הוציא אותי מהם רק בשביל קרבות שבהם הפסדתי בעקביות או לסוג המוזר של האימונים שלו.
האימונים שלו הוכיחו שהבן-אדם הזה היה נוראי. הם היו עמידות לכאב, קרבות נגד פוקימונים אחרים שלו או אימונים על מתקפות, שאם הייתי נכשל בהם הוא היה מצליף בי בשוט, והוא לא ידע דבר על לימוד מתקפות.
אחרי שישה ירחים שהמאמן הזה ניסה להוציא ממני משהו חוץ מדם בדרכים המעוותות האלה ולא הצליח, הוא התייאש ממני. אחרי הכישלון האחרון שלי הוא פשוט אמר לי שאני חלש ושאני לא ראוי שהוא יהיה המאמן שלי, עוד התרברבויות ועוד שטויות כאלה, הוא החליט להשאיר אותי שם, בקושי יכול לזוז ובקושי יכול לנשום, כשכולי פצוע ברמה קשה.
האדמה הייתה קרה, זה היה לילה מלא ערפל, ולא יכולתי לראות שום דבר מטווח של שני מטרים ממני. לליפיונים יש יכולת של טיהור אוויר, והשתמשתי במה שיכולתי אם הכוח שעוד נותר לי, אבל הערפל היה כל-כך סמיך עד שגם זה לא עזר. כל מה שהצלחתי לראות היו כמה עצים מתים שהיו שבורים בחלק מענפיהם, את המאמן, שהיו לו פנים רציניות ומאוכזבות ואת הדרגונייט שהיה לו. לדרגונייט הזה היו פנים קרות.
הוא הוציא את הכדור שהיה פעם שלי ושבר אותו לשניים, צד אחד אדום וצד אחד לבן. החלל העגול שהיה בתוך הכדור היה בצורת... מעין אנרגיה אדומה ועגולה שטסה אליי בקו קטן שיוצא מהעיגול במהירות, ופוגע בי, עד שכל האנרגיה נכנסה לתוכי ואז כאילו התפוצה בתוכי. כל התהליך הזה לקח פחות משלוש שניות.
הוא אחרי זה זרק את שני שברי הכדור אליי ואמר לי שאני אשמור אותם, כדי שאני אזכור מאיזה אמן דגול וחזק ננטשתי ושאני אצטער על זה למשך חיי. הוא הסתובב, והתחיל ללכת ולהיעלם לתוך החשיכה והערפל, ממשיך להתרברב ב'יכולות' שלו. באותו רגע, שנאתי אותו יותר מכל אחד אחר שאני מכיר. הרגשתי זעם עצום ורציתי לקום, לקפוץ עליו ולשבור לו את הצוואר. הוא היה עד כדי כך קר ועד כדי כך אידיוט. היה לי קשה להאמין.
וכך הוא השאיר אותי למות ביער מת, מלא ערפל ועוד זיכרון אחד ממנו. ככה לא רציתי למות, וככה לא התכוונתי למות, אבל בערך באותו רגע, איבדתי את ההכרה.