פוקימון - המסע בין הצללים

**skink** · 05-29-2009, 08:09 PM

-----

פרק 6
סיימון הסתנוור מהאור האדום שהופיעה בפתאומיות מתוך המכונית. האור האדום התגבש לצורה אחידה, והפך לפוקימון מול עינייו מלאות ההפתעה. הפוקימון היה צהוב ברוב חלקי גופו, מלבד שתי עלים ששימשו לו כידיים. לא היו לפוקימון הזה רגליים, וצורתו המשונה והחלולה, השיניים החדות והעיניים האכזריות לא השאירו מקום לספק – זה היה ויקטריבל.
סיימון לא היה מסוגל לזוז מרוב פחד. הויקטריבל שמולו הם התמודדו היה עצום בגודלו וצלקות קבות סומנו על גופו והעידו שהוא השתתף כבר במאות קרבות פוקימונים. זה היה כמו להתמודד מול מפלצת, וסיימון לא היה מוכן לזה. הוא לא היה צריך להתקרב למכונית המטופשת הזאת. זו עלולה להיות טעות שתעלה לו בחייו. זיעה קרה החלה להופיעה בכל חלקי גופו, והוא הרגיש שהוא מאבד שליטה ומשתתק בו זמנית.
אבל אז, מייקל החל לפעול –
"סייטר צא!" קרא מייקל שעמד בביטחון שסיימון לא הצליח להבין.
מתוך הפוקדור של מייקל יצא פוקימון בעל סכינים משוננים במקום שבו היו אמורות להיות ידיו. הסכינים השיקפו את אור השמש החם וסינוורו את סיימון המשותק.
הוא הרגיש שעולה בו בחילה, ובדיוק כששני הפוקימונים החלו להתנפל אחד על השני, מייקל דחף את סיימון לאחור כדי להגן עליו. סיימון נחת על הריצפה בכבדות, והתבונן על הקרב בין שני הפוקימונים העצומים, שנראו ברגע זה כמו מפלצות מסרט האימה ההוליוודי הזול ביותר.
"סייטר, תשתמש בחיתוך!"
סייטר כיוון את סכיניו העצומים לכיוון גופו של וויקטריבל, אבל לפני שהצליח לפגוע בו, וויקטריבל הצליף בסייטר עם הגפן הנמצאת על ראשו. סייטר נחת על הרצפה והתגלגל. אבל הוא לא וויתר, קם במהירות ושעט לכוון יריבו בעיניים זועמות. הוא כיוון מחדש את הסכינים, והפעם נחל הצלחה חלקית כשסכין אחת שיספה את גופו של וויקטריבל. ויקטריבל צרח מכאב.
"סייטר, חסל אותו בחיתוך אווירי!"
"ויקטריבל, עלי תער!" נשמע בתגובה מתוך המכונית השחורה.
ובדיוק באותו הרגע סיימון הצליח להסתכל לתוך המכונית הפתוחה. ישב שם אדם גדול מימדים ולבוש בהידור. הוא ישב בשלווה, כאילו מחוץ למכונית לא מתנהל קרב דמים בין הפוקימון שלו לפוקימון של מייקל. ראשו של האיש היה מגולח, ופניו היו שמנמנות. צבע עורו הכהה ועיניו החומות החודרות, שהתבוננו בקרירות על סיימון המבוהל, היו מוכרות לסיימון באופן שאותו לא יכול היה להסביר.
ויקטריבל ירה על סייטר עלים חדים וגדולים. העלים פגעו בסייטר הישר בביטנו וגרמו לנזק קשה לסייטר שלא הספיק להשתמש במתקפת חיתוך האוויר. סייטר ניסה לעמוד על רגליו, אבל לא הצליח. הוויקטריבל הזה היה פוקימון חזק ומהיר מידי. הוא ברמה שונה לגמרי מהסייטר של מייקל. לא היה ספק – האדם שישב בתוך המכונית הוא מקצוען אמיתי. למעטים בלבד יש פוקימונים ברמה כל כך גבוהה.
סיימון היה חייב לעשות משהו. הוא לא יכול היה להמשיך לשכב על הדשא כמו דביל ולתת למייקל לעשות את כל העבודה. הוא החזיק בפוקדור של מגבי, ואז קרא – "מגבי, צא!"
מגבי יצא מתוך הפוקדור ונעמד על הדשא לידו. סיימון לא ידע מה עובר לו בראש, הרי למגבי אין שום סיכוי לנצח פוקימון כמו וויקטריבל. הוא הרגיש זעם שמתפרץ מתוכו בלי שליטה. הוא לא הבין מה קורה אצלו בגוף, והטישטוש והפחד שהופיעו אצלו מקודם הפכו בבת אחת להיות זעם שבער אצלו בבטן כמו כדור אש ענקי שחיכה לצאת החוצה. סיימון החליט לא לתקוף את וויקטריבל, אלא דווקא את האיש שישב במכונית.
"מגבי, תשתמש בגחלת לתוך המכונית הזאת, מיד!" צעק סיימון שיצא מההלם הראשוני שלו.
מגבי פלט מפיו רסיסי אש קטנים שפגעו בחלק הפנימי של המכונית. האיש שישב במכונית לא ידע את דעתו מרוב בהלה. כל החלק הפנימי של המכונית החל לבעור במהירות. האש התפשטה יותר ויותר ככל שמגבי ירא עוד ועוד ממתקפת הגחלת שלו.
האדם שישב במכונית לא יכול היה להישאר בה. הוא יצא במהירות מהצד השני, והתקרב אל סיימון ששכב על הרצפה בפנים כועסות ועיניים רושפות אש. סיימון חשב שהוא עומד להרוג אותו, אבל אז האיש רק הסתכל עליו ואמר: "סיימון דורנשטיין, רואים שאתה הבן של אמא שלך, יש בכם את אותה אכזריות. איך יכולתי לחשוב אחרת?"
סיימון לא יכול היה לזוז. מגבי הפסיק את הגחלת ובא להסתתר בידיו של סיימון. מגבי פחד מהאיש הזה, וגם סיימון פחד. הוא לא הבין מאיפה האיש הזה יודע את השם שלו, ועוד יותר הפריע לו שהוא דיבר על אמא שלו. אפילו סיימון בעצמו לא זכר את אמא שלו שמתה כשהוא היה קטן, והאיש הזה בא ומנפנף לו מול הפרצוף במילים 'רואים שאתה הבן של אמא שלך'.
האיש חיטט בכיס חולצתו הדקה והשחורה. הוא הוציא משם כרטיס לבן, וזרק אותו לכיוונו של סיימון. "זה כרטיס הביקור שלי," אמר האיש בקול עמוק. "זו תיהיה הדרך שלך ליצור איתי קשר. ואם במקרה חשבת ללכת עם זה למשטרה, אז תחשוב שוב. כל פנייה למשטרה, או לאבא שלך, תיגווה תוצאות אכזריות כלפיך. חוץ מזה, תאמין לי שאתה מאוד רוצה ליצור איתי קשר. אני לא באמת מסוכן כמושאתה חושב."
האיש שלח אליו מבט רציני ומלא כעס, ואז הסתובב לכיוונו של מייקל והחזיר את ויקטריבל לפוקדור. "אתה נתת קרב לא רע, ילד." הוא דיבר אל מייקל שהתבונן על סיימון ועל האיש באימה. "אבל לא אותך חיפשתי, למרות שיש לך כמה כשרונות משלך."
מייקל החזיר את סייטר הפצוע לפוקדור. הוא הזיע מאוד, מרוב מאמץ ומרוב חום, ולא היה מסוגל לפתוח את הפה כדי להגיד משהו.
סיימון שמע קולות של מכונית מתקרבת. המכונית עצרה ליד האיש הזר, גם זו הייתה וולוו שחורה. האיש נכנס למכונית, ונסע משם, מותיר אחריו את מכונית הוולוו השני בוערת מבפנים.
סיימון ומייקל לא יכלו למצוא מילים כדי לתאר את תחושותיהם. הם הביטו זה על זה בדאגה. מייקל עוד ישב על הרצפה, ולא הצליח למצוא את הכוחות הדרושים כדי לעמוד. הוא התבונן בכרטיס שנתן לו האיש הגדול והמוזר. היו כתובים עליו מילים ספורות בלבד ומספר טלפון.
חברת רפפורט-קליין בע"ם, ייצור והתקנת רהיטים.
058-3736459
לסיימון הייתה תחושה שלא מדובר בחברה לייצור רהיטים.

-----

**Dingo** · 05-30-2009, 12:33 AM

פרק יפה..
תמשיך!

**skink** · 05-30-2009, 07:09 PM

-----

פרק 7
במשך שבוע שלם הוא לא יכול היה להפסיק להסתכל על כרטיס הביקור שהאיש מהמכונית נתן לו. זה הדבר היחידי שהוא היה מסוגל לחשוב עליו. הוא הסתכל על הכרטיס, ואז על התמונה היחידה של אמא שלו, ואז שוב על הכרטיס. הוא לא הצליח להבין את הקשר בין אמא שלו לאדם שהיה במכונית, אבל ללא ספק הם הכירו אחד את השני. וגם סיימון זיהה באיש הזה משהו, כאילו הוא הכיר אותו פעם כשהיה ממש קטן.
סיימון ידע שניסיונות ההיזכרות שלו חסרי תועלת, וגם יישארו חסרי תועלת כל עוד הוא לא יאזור מספיק אומץ כדי להתקשר למספר שקיבל בכרטיס הביקור. הוא לא היה מסוגל לחייג אפילו את הספרה הראשונה.
מייקל לא דיבר עם סיימון מאז המקרה. הוא לא ענה לו לטלפונים והפסיק לבוא לפארק להתאמן יחד איתו ולעזור לו עם מגבי. לא היה לו ברור מה גרם למייקל לנתק איתו את הקשר בצורה כזו. בשלושה השבועות הבודדים שהוא הכיר אותו, מייקל הפך להיות החבר הטוב ביותר והיחידי שלו. מעולם לא היו לו חברים טובים, והקש עם מייקל עשה לו טוב. הוא רצה לדבר איתו, והרגיש אשמה נוראית בנוגע למה שקרה. הוא לא היה צריך להציע את הרעיון ללכת למכונית. זה רק סיבך אותם. הוא פעל בצורה מטומטמת, וכשיו הוא משלם על זה במחיר החברות עם מייקל. הוא לא יכול להסכים לזה.
סיימון הרים את שפורפרת הטלפון במטבח וחייג מספר. הטלפון צילצל מספר פעמים, ומהקו השני ענה מייקל.
"מי זה?" שאל מייקל.
"אני יודע שאתה יודע מי זה," ענה לו סיימון במהירות. "אנחנו צריכים להיפגש ולדבר על מה שקרה. בוא נעשה את זה היום ב..."
"אני לא נפגש איתך." קטע אותו מייקל במהירות.
"מה? למה?" התשובה של מייקל לא הפתיעה אותו, אבל הוא רצה להבין מה גורם לו להיות כזה דביל. "אל תיהיה מטומטם. אנחנו צריכים לדבר על זה. לפחות תגיד לי אם ממשיכים לעקוב אחרייך?"
"אתה לא מבין שאף אחד לא רצה לעקוב אחריי?" שאל אותו מייקל. "האיש הזה רצה לעקוב אחרייך! הוא עקב אחריי רק בגלל שהוא לא ידע מי מאיתנו זה אתה. לא שמעת שהוא אמר לי 'לא אותך חיפשתי'? ואז, מידי אחרי שהוא אמר את זה הוא אומר לנו שהוא מכיר את אמא שלך!" מייקל ממש צעק, והאסימון במוחו של סיימון רק עכשיו נפל.
סיימון הרגיש רצון עז להטיח את הטלפון על הרצפה. "למה זה אומר שאנחנו לא יכולים להפגש?"
"כי אתה מסוכן מידי בשבילי. אני לא יכול לתת לנוכחות שלך לסכן לי את החיים."
סיימון הרגיש כאילו נתנו לו אגרוף בבטן. "חשבתי שאנחנו חברים."
"אני לא יודע... מצטער." ואז מייקל ניתק.
היה לו קשה לתאר את חושת האכזבה שלו מהשיחה שהוא ניהל ברגע זה. עוד יותר היה קשה לו לתאר את תחושת התיסכול מיזה שהוא הרגיש חסר שליטה על החיים שלו. הוא הרגיש שהוא חייב לדעת יותר על מה שקרה באותו יום, והוציא את כרטיס הביקור שקיבל מהאיש.
חברת רפפורט-קליין בע"ם, ייצור והתקנת רהיטים.
058-3736459
הוא חייג בפעם השנייה באותו יום מספר טלפון, ופחד פחד מוות מהשיחה שאלולה להתנהל. הטלפון צילצל מהצד השני, ואז מישהו ענה –
"חכיתי שתתקשר," אמר איש מצידו השני של קו הטלפון. סיימון זיהה מיד את הקול העמוק של נאיש שישב במכונית השחורה. "זה לקח לך הרבה זמן, אבל בסוף התקשרת. עשית בחירה נכונה, ילד."
"למה רצית שאני אתקשר?" שאל סיימון.
איכשהו, סיימון ידע שהאיש מצידו השני של הקו מחייך. הוא לא ידע למה, אבל הוא הרגיש שהוא מכיר כל כך את ההתנהגות של הבנאדם הזה, עד שהוא מסוגל לצפות אותה.
"מהרגע הזה," אמר האיש מאחורי השפורפרת. "אני נותן לך עשרה ימים להגיע לעיירה מידרוויין שבצפון, רחוב כרוסטל, בית מספר 58. אתה תצליח לעשות את זה?" שאל בנימה מתריסה.
"כן." סיימון ענה בפשטות, כל כך המשמעויות שבדבר.
"יופי, ושלא תגיד כלום לאף אחד."
ואז האיש מהצד השני ניתק. סיימון שינן במוחו את המקום שאליו הוא התבקש להגיע – העיירה מידרוויין, רחוב כרוסטל, בית מספר 58.
סיימון לא ידע למה הוא בכלל ענה כן. הרי אין לו שום סיכוי לעזוב את הבית ולהגיע לעיירה הזאת תוך עשרה ימים. הוא גם לא יכול לסר לאבא שלו שום דבא על הנושא, כי האיש מהטלפון אמר לו בפרוש לא לדבר על זה. אבל סיימון החליט שהוא חייב לעשות את זה, לא משנה מהם הסיכונים שבדבר. הוא רצה לדעת מאיפה האיש הזה מכיר את אמא שלו, ולמה סיימון עצמו מצליח לזהות באישה הזה משהו מוכר. היו לו יותר מידי שאלות בנושא, והגיע הזמן שלו לברר את כל הפרטים על המוות של אמא שלו ועל ההסטוריה של המשפחה שלו שאבא הסתיר ממנו.

*

סיימון לא ידע איך לגשת לאביו ולהגיד לו שהוא מתכוון לעזוב לעשרה ימים, ואולי אפילו יותר. אבא שלו ישב בנוחות על הכורסה האהובה עליו בסלון, כשאור מנורה אחת בודדת מאירה את המיסמכים שאותם הוא רקא. הוא עבד, כמו שהוא תמיד היה עובד. בטח משהו על רשימת מעצרים שצריך להוציא לפועל בקרוב. זה היה סגנון העבודה שלו.
"אבא," סיימון התחיל להגיד בטון נמוך, מנסה לעורר את תצומת ליבו של אביו ובו זמנית לא להפריע לעבודתו.
אבא שלו לא הרים אפילו את ראשו מהמסמכים.
"אבא, אני מתכוון ללכת לכמה ימם לטיול," הוא שיקר. "אני ומייקל, אנחנו יוצאים לכמה ימים..." גם זה היה שקר. מייקל בקושי מסכים לצאת איתו לפארק, אז לטיול?
"מי זה מייקל? ומה עם כל המבחנים?" שאל אותו אביו.
סיימון כבר סיפר לאבא שלו מי זה מייקל, אבל זה כנראה לא היה מספיק חשוב בשביל אבא שלו לזכור את זה. "כל המבחנים נגמרו. ומייקל הוא חבר טוב שלי. אני מתכוון לצאת מחר בבוקר. זה בסדר מצידך?"
אבא שלו התחיל להראות התעניינות. "המייקל הזה," הוא הרים את ראשו מהמסמכים. "מה השם משפחה שלו?"
סיימון לא הבין את ההתעניינות בשם המשפחה של מייקל אבל הוא אמר לו – "פולט. קוראים לו מייקל פולט."
אבא שלו פתח את עיניו בהפתעה. המסמכים כבר לא עניינו אותו. "מייקל פולט, מה? הוא לא זה שזכה בתחרות הבית ספרית בקרבות פוקימונים?"
"כן, זה הוא. מה זה משנה?"
"בוודאי שאני מרשה לך ללכת איתו! הוא בנאדם מוכשר מאוד. אולי הנוכחות שלו תיתן לך קצת יותר השראה להיות מאמן טיפה יותר טוב. מתי אמרת שאתה יוצא?"
סיימון הרגיש נורא. הוא לא סיפר לאבא שלו שמייקל כבר נתן לו הרבה מאוד השראה להיות מאמן טוב יותר, אבל גם לא סיפר לו שמייקל לא מעוניין לראות אותו יותר. "אני יוצא מחר בבוקר."
"יפה יפה," אמא אבא. "אם ככה, אני רוצה לתת לך משהו לפני זה." אבא שלו קם מהכורסה הנוחה, וניגש לאחד השידות שהיו נעולות באופן תמידי. סיימון אף פעם לא נגע באחד מהשידות האלו. אבא שלו פתח את השידה, והוציא מתוכה שלושה פוקדורים. "הם ריקים," אמר לו. "אני רוצה שתשתמש בהם בחוכמה. וחסר לך שאתה לא חוזר עם עוד פוקימון אחד לפחות."
זו הייתה הפעם הראשונה שסיימון קיבל משהו כזה מאבא שלו. לא היו לו מילים להודות לו.

*

למחרת סיימון התעורר מוקדם מאוד, לפני שהשמש זרחה. הוא ארז את הדברים האחרונים שנשארו, השאיר לאבא שלו פתק, ויצא מהבית לבדו, כשתיק ענקי מלא באוכל, שק שינה, אוהל קטן, שלושה פוקדורים שאבא שלו נתן לו והפוקדור של מדבי בכיסו.
יש לו עשרה ימים להגיע למידרוויין, לבד בלי מייקל, בלי אבא שלו, ומלא במחשבות על העתיד והעבר. הוא הרגיש שהוא עומד להיות מאמן פוקימונים.

-----

**Dingo** · 05-30-2009, 07:27 PM

כל הכבוד!
תמשיך!

**kretorrbwly** · 06-04-2009, 11:07 PM

סיפור מעניין! תמשיך!

**elekid** · 06-08-2009, 06:03 PM

יצא לי להסתכל על הסיפור ו... הוא שולט!!!
תמשיך בבקשה.

**Erwin** · 06-08-2009, 10:07 PM