נושא: ירח שחור

--------------------------------------------------------------------------------
תקציר (זה לא באמת תקציר,זה רק מסביר את המצב של הסיפור):
בארץ עזובה,שכוחת אל,שוכנות שלוש טירות.
שלושה זנים:ערפדים,אנשי זאב,ובני אדם,חיים ביחד. כל זן בכל טירה.
הערפדים,ואנשי הזאב,חיו במלחמה תמידית בינם,אך בני האדם גבו מחיר כבד.
איש לא יודע מתי ומהיכן הגיעו שני הגזעים המוזרים,אך בנקודה קטנה בתקופה זאת,הם הפסיקו להטריד את בני האדם. איש לא יודע איך,איש לא יודע מתי ואיש לא יודע למה. מאז התקרית הזאת, היה הסכם מיוחד בין הזנים.
ההסכם היה: הערפדים רשאיים להסתובב בטירת בני האדם,אך רק בלילות. ואם במקרה הם מצאו בן אדם מסתובב בלילה,הם יכולים לאכול אותו. במקרה של אנשי הזאב, זה קצת שונה. לחוואים יש גבולות בהם הם יכולים לקצור את החוות. אם הם יעברו את גבולות אלה,ולו בס"מ אחד,אנשי הזאב רשאיים לאכו אותם.
בני האדם ניסו לא פעם לקרוא לעולם שבחוץ,אשר מעבר לים הגדול של הארץ,אך לא רק שהוא אפוף בערפל, גם כל מי שאי פעם יצא למסע לשם,מעולם לא חזר.

אוקיי,זה בערך התקציר.
עכשיו ההקדמה.

הקדמה:
לילה אפל,אפוף בערפל.
בשדות צעדה דמות,עטופה בברדס חום גדול,כתמי דם נראים על בגדיה. פניה היו מוסתרים מהברדס והבגד הסתיר את גופו לגמרי,כך שלא היה אפשר לראות אם הוא פצוע או לא. מאחוריו המשך שובל דם,אשר נגמר ארבעה מטרים ממנו.
במקום הזה שכבו ארבע גופות,גדולות משל בני אדם ומכוסות בפרווה. שובל דם אחר באזור נמשך עד לשיחים.
'אני מקווה שהוא יגיע לפניי שהוא ימות.' חשבה הדמות,והמשיכה בדרכה.

"אני מקווה שאנשים יהיו ברחובות היום," אמר ערפד צעיר שצעד עם עוד חמישה ערפדים בין בתי האדם.
שני הדרכים היחידות לזהות ערפדים הן: הערפדים יפים במיוחד. היופי שלהם מסנוור, ויכולים לכבוש לב של כל אחד.
הדרך השנייה היא דרך קשה יותר לגלות. לערפדים היו שיניים חדות במיוחד,ניבים,למעשה.
אמנם,הם לא נחשפים רק בפתיחת פה. הערפדים יכולים לחשוף את ניביהם בכל מצב,ואם במקרה נתלשו או נשברו ניבים אלו,הערפד יסבול שלושה חודשים של רעב. כך היה עד שד"ר קרנייל,הערפד הכי חכם הידוע לבני האדם,המציא את "טבליות הדם". טבליות מיוחדות המכילות כימיקלים של הדם. אמנם הם לא טעימות כמו דם בני אדם,אך הן בהחלט משאירות את הערפדים בחיים.
"מזמן לא טעמתי דם טרי של בני אדם." הוסיף. "לפחות אנחנו יכולים לשרוד." "אכן,בזכות ההמצאה של ד"ר קרנייל אנחנו לא נגווע ברעב." שוחחו ביניהם שני ערפדים אחרים. "טבליות הדם הן באמת המצאה גאונית." אמר ערפד אחר מהחמישייה. "עצרו." אמר החבר האחרון בכנופייה. הוא הריח את האוויר ואמר: "יש כאן ריח של אנשי זאב."
כל חמשת הערפדים עצרו והסתובבו לעבר מקום הריח. אותה דמות שהרגה את ארבעת אנשי הזאב לפניי דקות ספורות,עמדה כעט מטרים ספורים מהערפדים. "ממש מסוכן להסתובב כאן בלילה." אמר הערפד הצעיר בביטחון בחבורה.
הדמות לא הגיבה. הם עמדו כך חצי דקה בשקט,עד שהדמות החלה לזוז. הערפדים מיד חסמו את דרכה.
"תזוזו מדרכי. אני צריך לדבר עם תרנט'ס." אמרה הדמות. "אף אחד לא רשאי להיפגש עם אדוננו,אלא אם זה מצב חירום." אמר ערפד אחד. "ועכשיו,אני מקווה שאתה מוכן למותך." הערפד סיים את המשפט וזינק על הדמות.
לפתע הערפד נפל אחורה,כשחתך עמוק בבטנו. כל הערפדים נדהמו למראה גופת חברם המת,אך הם לא נרתעו,והסתערו על הדמות. נראה שהדמות אפילו לא זזה,וכהרף עין, הקרב נגמר. ארבעה מהערפדים היו משוספים לגמרי,בעוד שערפד אחד,הצעיר בחבורה,נשאר חי. "מ...מה עשית?..." שאל הערפד בתדהמה. הדמות התקרבה אל הערפד ולחשה לו משהו באוזנו.
"לך,מהר." אמרה הדמות בקול עמוק.
הערפד הסתובב,ורץ מהר אל טירת הערפדים.
ילד קטן,כבן ארבע,צפה במתרחש מחלונות ביתו. הוא צפה בערפד בורח לטירתו,והביט בפחד בגופות המשוספות של הערפדים. הדמות המיסתורית איכשהו הבחינה בילד,והסתובבה לעברו. הילד נבהל,וחזר מהר אל מיטתו.
כמה דקות עברו, והילד חזר להציץ אל עבר הרחוב. הדמות כבר לא הייתה שם. נשארו רק גופות הערפדים.
"אני מניח שראית את זה." נשמע קולה העמוק של הדמות. הילד הסתובב בפחד. בקצה החדר,עמדה הדמות בשקט.
רגליה לא נגעו בקרקע,לפחות זה מה שחשב הילד. הילד עמד לפרוץ בבכי,אך הדמות חסמה אותו.
הדמות לחשה לו משהו באוזן,ונעלמה מהחדר. הילד נפל על מיטתו בעיניים עצומות.

המשך יבוא...

אל תתיחסו לתקציר
הוא רק מסביר מה קורה בסיפור

תגובות please

תודה על התגובות, אבל אם תכתבו מה לשפר בסיפור שלי
והערות זה יהיה מצוין
פרק הבא בקרוב

פרק חדש D:

-------------------------------
השחר הפציע מעל ההרים הרחוקים שבמזרח, והאיר את העמק בו שכנו שלושת הטירות.
אומנם היה מוקדם בבוקר, אך הרחובות היו הומים מאדם.
באותו רחוב שעד לפניי שעות ספורות התרחש הקרב, אם אפשר היה לקרוא לו קרב, בין הדמות המסתורית לבין חמשת הערפדים, התאספו שנים עשר אנשים מסביב ארבעה גופות. מראה הגופות היה נורא. ארבעת הגופות היו מרוטשות וחתוכות לגזרים, ובנוסף חרוכות ושרופות, מכיוון שאחת החולשות של הערפדים היא השמש, ששורפת את גופם של הערפדים ואינה משאירה מהם זכר, חוץ מגופה שרופה.
"למי שעשה זאת מוכרח להיות כוח מפלצתי..." אמר אחד מהאנשים הסובבים את הגופות ביראה.
באותו זמן אישה בגיל הארבעים לחייה נכנסה לחדרו של ילד. אותו ילד שהדמות המסתורית ביקרה אצלו בחדרו.
"תתעורר לואיס, הגיע הזמן לקום." היא ניגשה אל תריסי החלון, ופתחה אותם לרווחה בכדי שאור השמש יחדור לחדר.
השמש הבוהקת האירה את החדר בין רגע, והחלון חשף את העולם המדכא והמסוכן שבחוץ. בנוסף, החלון חשף את ההתקהלות שבחוץ מסביב ארבעת הגופות.
"מעניין מה כל ההמולה הזאת..." חשבה לעצמה האישה בקול. האנשים הסתירו לגמרי את הגופות אך הם לא יכלו להסתיר את הדם שנשפך מהקרב המסתורי.
למזלה, האישה לא שמה לב לדם. היא ישבה על מיטתו של לואיס וליטפה את ראשו בעדינות.
שיערו החום נע לאט לצדו של ראשו למגעו של אימו.
"לואיס... הגיע הזמן לקום, קטנטן." אחריי עוד כמה ניסיונות להעיר את הילד, היא החלה לצעוק עליו ולטלטל אותו בכדי שיקום. "לואיס! תקום כבר!" האישה החלה להילחץ, מכיוון שהוא לא התעורר, וקראה לבעלה, וכן גם אביו של לואיס, שיבוא לנסות להעיר אותו.
האיש הגיע לחדר. האיש היה שרירי, שעיר וגבוה, אם זקן שחור ארוך ועיניים חומות.
"מה קרה?" שאל האיש, חצי רדום.
"לואיס לא מתעורר." האישה אמרה עם דמעות בעיניה.
האיש נבהל ורץ לעבר לואיס.
הוא פקח את עיניו העצומות של לואיס ונדהם לגלות שעיניו הירוקות כאבן ירקן, שחורות כלילה.
האיש נחרד למראה עיניו של הילד.
"מוכרחים לקרוא לקירג." אמר האיש.
קירג היה ראש יועציו של אדון טירת האדם.
"הוא בחוץ, עם כל האנשים שבהתקהלות." אמרה האישה בבכי. האיש פנה בריצה מהחדר לעבר הרחוב.
הוא הגיע לאספה וחיפש את קריג.
כאשר הסתובב מסביב למעגל האנשים, הוא ראה בחריצים את גופות הערפדים השרועות על הקרקע.
האיש נחרד למראה הגופות, אך הוא החליט לחכות עם השאלות למאוחר יותר.
הוא מצא את קריג, והחל לדווח לו על מצב בנו.
"קריג... אדוני... קרה משהו עם בנינו." אמר האיש.
"אל תאמרו לי שגם אתם..." אמר קריג באנחה. קריג היה אדם גדול, ושרירי. עיניו היו שחורות ושיערו היה אפור.
"מה זאת אומרת?" שאל האיש.
"דיווחו לנו על עוד שלושה מקרים של ילדים שלא מתעוררים." אמר קריג. "ובנוסף, יש להם שני סיפטומים משותפים...,
בן כמה בנכם?" שאל. "בן ארבע." "אני מבין... ומה הוא צבע עיניו?" שאל.
"ירוק, אך פתחתי את עיניו וגיליתי שעיניו הפכו שחורות לגמרי."
"כמו האחרים..." מלמל לעצמו קריג.
"אדון קריג!!" קרא לפתע מישהו מרחוק.
האיש התקרב בריצה מאומצת ואמר במאמץ: "אדוני... אתה חייב לראות את זה..."
"ובכן, בקשר לבנך, אין מה לעשות. תקרא לרופא שיבוא לבדוק אם מצבו טוב. ננסה למצוא פתרון בהקדם האפשרי." אמר קריג והלך עם האיש. האיש הוביל את קריג לשדות.
"שם." הוא אמר, והצביע על ארבע גופות שנמצאות מחוץ לגבולות השדות.
"אלו נראית כמו גופות של אנשי זאב, לפי גודלן והפרווה שעליהם." אמר קריג וצעד לעבר הגופות.
האיכר שקרא לו תפס את ידו ומנע ממנו ללכת.
"קריג, אדוני, אם תלך אתה תהיה כמו מטרה נייחת לאנשי הזאב." אמר האיכר בדאגה.
"זה לא משנה, זה הוא מקרה חירום." אמר קריג, הוריד את ידו של האיכר מידו שלו וצעד אל מחוץ לגבולות.
קריג הגיע אל הגבולות, אשר היו מסומנים ב'קו' של דשא מקופל, וחצה אותם.
ברגע שחצה אותם, דמות גדולה זינקה מחוץ לשיחים.
קריג נרתע למראה הדמות. היא הייתה גדולה מאוד, בגובה שלושה מטרים, ופרוותית ביותר. עיניה הזועמות היו בצבע אדום חזק ומפחיד.
"עברת את הגבול..." אמר איש הזאב.
------------------------------------------------------------
המשך יבוא
תגיבו!!!