נושא: פוקימון - המסע בין הצללים

קרן מעולה
קל מאוד לדמיין אותו והוא נשמע מגניבף במיוחד הקטע עם הקפיצה

פרק מגניב ונחמד שאתה הוספתה פוקימונים חדשים.

האמת שלא יצא לי לעבור על הפרק הזה לפני שאני מפרסם אותו, אז אם יש שגיאות הקלדה נוראיות בחלק מהמקומות אז תדעו שזה בגלל זה.

-----







-----

פרק 10
סיימון הרגיש מותש. הוא שכב במיטה הקטנה והמעופשת במשך זמן רב כשמחשבותיו מתרוצצות במעגלים מנושא אחד לשני. השעה הייתה שעת בוקר מאוחרת. ארוחת הבוקר שהגישה בעלת הבית של האכסנייה עוד לא נגמרה, אבל לסיימון לא היה אכפת. הוא לא הרגיש שום דבר חוץ מבלבול. הוא רצה לחזור הביתה, אבל ידע שזו בכלל לא אופציה שניתן לקחת בחשבון. האיש שדיבר איתו בטלפון אמר לו שהוא חייב להגיע לעיירה מידרוויין תוך עשרה ימים. נשארו לו תשעה.
מגבי יצא מהפוקדור ללא רשות באמצע הלילה. הוא הרבה לעשות את זה. הפוקימון הקטן התקרבל מתחת לשמיכה וישן שם כל הלילה. הפרווה הדקה של מגבי הייתה נעימה, והגוף שלו הפיץ חמימות המתאימה לפוקימוני אש בלבד. סיימון הבין רק היום עד כמה הוא אוהב את מגבי, ועד כמה הוא הצליח להיקשר אליו במהלך השבועיים בהם הוא סוף כל סוף הצליח לאמן אותו. הוא הרגיש שיש מישהו שהוא מסוגל לסמוך עליו, גם אם מדובר בפוקימון, ולא ביצור אנושי שאפשר לתקשר איתו במילים. בינו לבין מגבי היה קשר של הרבה יותר מאשר יחס של מאמן לפוקימון שלו.
פתאום נשמעה דפיקה בדלת. לסיימון לא היה כוח לקום מהמיטה ולפתוח, הוא היה מותש לגמרי מההליכה הארוכה שלו אתמול ומהקרב שערך בלילה. אבל אז נשמעה דפיקה נמרצת יותר מהדפיקה הראשונה.
"פתוח," מילמל סיימון לבסוף.
הדלת נפתחה ובפתח עמד אדם, הילד אותו פגש אתמול ואיתו נלחם עם מגבי מול המדיטייט שלו. מייד סיימון הזדקף והתיישב על המיטה כשקורי שינה בעיניו ושיערו פרוע. הוא הרגיש מסריח ומלא זיעה של לילה, ולבש את הבגדים שלבש ביום הקודם, משום שלא היה לו כוח להחליף בגדים. הוא התבונן באדם שעמד בשתיקה והתבונן בסקרנות חסרת בושה בחדר המבולגן של סיימון. הוא לבש חולצה מכופתרת קצרה בצבע כחול כהה, ומכנסיים מחוייטים ואיכותים בצבע שחור שהיו צמודים לרגליו. כדי להשלים את המראה, הוא לבש חגורה שחורה ונעליים תואמות קלאסיות שחורות. המשקפיים שלו היו מרובעות והמסגרת שלהם שחורה ועבה. הכל התאים בול במידה, ונתן לאדם מראה חנוני קלאסי שהתאים לו מאוד. השיער הרטוב והמסורק לצד הצביע על כך שאדם התקלח לא מזמן. זה גרם לסיימון להרגיש מובך מהמראה שלו, אבל העובדה שהוא התעורר רק עכשיו היא ללא ספק תירוץ מספק.
אדם הסתכל עוד מספר שניות על החדר שאותו הספיק סיימון לבלגן במקצועיות. "וואו," התפלא אדם. "אני רואה שעוד לא הספקת לסדר את הדברים שלך. מתי אתה מתכנן לצאת היום?" שאל אותו.
"האמת היא שכבר הייתי אמור לצאת לפני שעה. אבל לא ידעתי שאני ארגיש כל כך מותש, אז פשוט נשארתי עוד קצת." הודה סיימון.
"השבוע הראשון של המסע הוא הכי קשה," אמר אדם. "השוק שמקבלים הוא אדיר. אנשים מדמיינים את זה אחרת לגמרי מאיך שזה באמת. הם לא מודעים לקושי שבללכת שעות ארוכות בלי להפסיק. אבל אחרי כמה ימים מתרגלים לזה, כשהרגלים מתחילות להתמסר לתחושה של הכאב."
"אני ממש מקווה שאתה צודק," אמר סיימון, ופתאום הבין עד כמה הרגלים שלו כואבות.
"בכל אופן, לא עליתי הנה בשביל זה," הודיע אדם. "באתי להגיד לך שאתה חייב לרדת ברגע זה למטה, יש שם משהו שאני פשוט לא יכול להסביר לך במילים," הוא נשמע מתלהב מאוד. "בוא מהר לפני שתפספס את זה!" אדם סגר את הדלת בטריקה בלי להודיע מראש שהוא עוזב.
סיימון שטף פנים והסתרק במהירות. הוא התלבש בבגדים האיכותיים ביותר אותם הצליח למצוא בין כל ערימת הבגדים שלו, ויצא מהחדר כשריח חזק וטוב של בושם מופץ ממנו. הוא הרגיש הרבה יותר טוב עכשיו, והעייפות שלו נעלמה לגמרי. מגבי רץ אחרי סיימון ברגליו הקטנות והמגושמות והתאמץ לרדת בכוחות עצמו במדרגות התלולות יתר על המידה. סיימון החזיר אותו לתוך הפוקדור. בקומה התחתונה הוא ראה את שולחנות העץ העגולים מלאים בסוגי מאכלים שונים. הכמות הייתה פשוט אדירה, עשרות סוגי לחמים שונים, ירקות, פירות, גבינות, סלטים, ודגים. מסביב לשולחנות ישבו עשרות אנשים ואכלו ברעש עצום תוך דיבור קולח על משהו שסיימון לא יכול היה להבין. סיימון איתר את אדם. הוא ישב בשולחן הגדול ביותר, בו גם ישבו הכי הרבה אנשים. האנשים שישבו בשולחן הזה נראו שונה משאר האנשים בשולחנות האחרים. הבגדים שלהם היו הרבה יותר רשמיים, היו להם עניבות ונימוסי שולחן שהצביעו על כך שמדובר באנשים ממעמד גבוה. בשונה לגמרי משאר האנשים בשולחנות האחרים בהם דיברו האנשים הפשוטים בקולי קולות, בשולחן בו ישב אדם דיברו ברשמיות מופתית.
"סיימון בוא לכאן," קרא אדם בלחש. "שמרתי לך מקום.
סיימון ראה את הכיסא הפנוי ליד אדם, והתיישב בו. לא היה לו נעים מהסיטואציה שאדם הכניס אותו אליה. הוא הרגיש לא קשור, והבגדים שלבש לא התקרבו לרמה של הבגדים של האנשים שישבו בשולחן הזה. "מה קורה פה?" שאל סיימון את אדם בלחישה.
אדם חייך בגאווה, כאילו הוא חיכה שסיימון ישאל את השאלה הזאת. "זאת ישיבה של מועצת איחוד הקרבות הארצית. זו לא ישיבה רשמית, כמובן, זו סתם פגישת היכרות של החברים החדשים. בגלל זה מרשים לנו להשתתף בישיבה. מה נראה לך, שאבא שלי היה מסכים לדבר כזה? הוא בקושי מסכים לי להתקשר אליו לעבודה." אמר בלחש וגילגל את עיניו. "זה אבא שלי," הוא הצביע על האדם הגדול ביותר בין יושבי השולחן. סיימון לא הבין איך מאיש כל כך גדול יכול לצאת ילד כל כך קטן כמו אדם. "אבא שלי הוא ראש המועצה, והוא אחד האנשים החשובים ביותר בארץ. זה כבוד גדול לשבת איתו באותו השולחן."
אבא של אדם הסתכל על שתיהם. הוא כנראה שמע את אדם מדבר עליו. סיימון הרגיש איך מבטו של האיש הגדול ננעצות בו ומפענחות כל תנועה בגופו. הוא לא אהב את זה. תוי פניו היו נוקשים וחזקים. הוא היה גבר בן חמישים בערך, וצלקת קטנה חיברה בין האף לשפה העליונה שלו. עיניו היו קטנות ונתנו לו מראה כועס באופן תמידי. זה הזכיר לו במידה מסויימת את אבא שלו, ותחושת הפחד והרצות לרצות ולציית תקף אותו כמו סכינים בכל גופו. סיימון רצה לקום מהשולחן וללכת, אבל ידע שזה יהיה מאוד לא מנומס. אבא של אדם התמקד עוד מספר שניות בסיימון, ואז פתח את פיו לדבר. "אתה בטח סיימון, נכון? אני יאן סול, אני אבא של אדם." אמר בקול צרוד וקשה. "אדם סיפר לכולנו עליך ועל איך שהוא הפסיד לך אתמול. קשה מאוד להכניע את הבן שלי, בחור צעיר." הוא אמר את המילים במאין איום. סיימון הרגיש איך גופו מתחמם מזיע. ואז אבא של אדם חייך, והושיט לסיימון יד ללחיצה. "כל מאמן פוקימונים מוכשר ראוי אצלנו להערכה, בזה אין ספק, הרי מדובר כאן בארגון האחראי על קרבות הליגה הרישמיים." סיימון לחץ את ידו של האיש בחוסר ברירה. הוא קיווה שהוא לא שם לב לכך שהיד שלו רעדה.
הארוחה התנהלה עוד מספר דקות. סיימון לא היה רעב בכלל, אבל אכל מעט כדי להיות מנומס. לאט לאט החלו האנשים שישבו בשולחנות האחרים לקום וללכת, וכמו כן גם חלק מהאנשים שישבו יחד איתם באותו השולחן החלו לעזוב, תוך כדי פרידה והתנצלות מנומסת מכל הנוכחים. ככל כשנשארו פחות אנשים, כך גם אדם הרשה לעצמו להיות קולני יותר ויותר. הוא השתתף בשיחות יחד עם אביו, ונראה שהוא הכיר אישית חלק מהאנשים שישבו סביב לשולחן. סיימון לא הצליח להבין את הקשר שלו ושל אדם לארוחה הזאת. זו הייתה פגישת עבודה של אנשים מבוגרים, וסיימון ואדם צעירים מדי בשביל להשתתף בארוחה כזאת.
בסופו של דבר נשארו רק סיימון, אדם ואביו, ועוד שני אנשים שניהלו בינהם שיחה קולחת על קרב הפוקימונים האחרון והגורלי בליגת הפוקימונים הקודמת.
אבא של סיימון ישב בשקט מספר דקות בלי לומר דבר. הוא המשיך להתבונן בסיימון במשך כל הארוחה. "סיימון," הוא פנה אליו לבסוף. "כמה זמן אתה כבר מאמן פוקימוני?" הוא שאל אותו.
"יש לי את מגבי שלי כבר בערך חצי שנה. אבל יצאתי למסע שלי רק לפני יומיים." הוא ענה. לא היה לו רצון רב במיוחד לדבר עם אבא של אדם. האיש הזה פשוט הפחיד אותו.
"מרשים ביותר שהצלחת לנצח את המדיטייט של הבן שלי. הוא מיומן מאוד." הוא חייך באופן שלא התאים לו ולגם לגימה מכוס מיץ תפוזים גדולה. "לאן אתה מתכנן ללכת בהמשך המסע שלך? יש לך מקום ספציפי שאתה רוצה להיות בו?"
סיימון לא רצה לדבר על העיירה מידרווין לשם הוא צריך להגיע כדי להפגש עם איש שהוא לא מכיר, אבל הוא רהגיש שהאיש שיושב מולו יוציא ממנו את הסיפור בכל זאת, ולכן החליט לשתף פעולה. "אני נוסע לעיירה מידרווין. תמיד רציתי לנסוע לצפון. עוד אף פעם לא יצא לי להיות באיזור הזה והעיירה מידרווין נשמעת כמו מקום טוב להתחיל ממנו." סיימון שיקר לו.
חיוכו של יאן, אבא של אדם, נחמק כלא היה. היה משהו באיזכור של העיירה מידרווין שהוא לא אהב. "העיירה מידרווין? אז אתה נוסע לצפון. יפה, בהחלט מקום יפה להתחיל ממנו. אני מאחל לך המון בהצלחה." הוא התחיל לארוז את דבריו במהירות וקם מהשולחן. "תצתרכו לסלוח לי, אני מאוד עייף. לא ישנתי כל הלילה. אדם, אני ואתה נצתרך לדבר אחר כך."
"בסדר אבא," ענה אדם.
אביו של אדם עלה לקומה העליונה של בית האירוח, ונעלם במהירות מפתיעה. שתי האנשים שנותרו יחד איתו עלו גם כן. סיימון לא הבין את פשר ההעלמות, אבל הוא הרגיש איך הלחץ שלו נעלם לאט לאט. הוא רצה לנצל את היום הזה כדי לעשות משהו. אדם אמר לו שיש כמה פוקימונים נחמדים בסביבה, והרעיון לתפוס אחד מהם נראה לו מעניין.

נורא אהבתי...

מותח!
מעניין איזה םוקימון סיימון יתפוס

פרק טוב

פרק טוב
עדיין מחכה לפוקימון שהוא יתפוס

פרק מעולה

וואו איזה מתח אני מקווה שסיימון יתפוס פוקימון מגניב.