נושא: פוקימון - המסע בין הצללים

Originally posted by norg@May 27 2009, 11:28 PM
פרק נחמד.
אתה מעביר טוב מאוד את התחושות של סיימון, ומאוד ברור מה הוא חושב.
יש רגעים שהיית צריך להבליט יותר, ובנקודה הזאת, די אין חשק להמשיך לקרוא, אין הרבה סיבות להתתעניין מה יקרה הלאה.
אני לא אומר שאין, אבל לדעתי הפרק היה הרבה יותר מושך אם הוא היה נגמר כשמייקל אמר לאקנס לירות פצצת בוץ.
אבל כל אחד והדעה שלו.
8/10

מה שאתה אומר בעצם זה שצריך לסיים את הפרקים בנקודות קצת יותר מותחות? כי בנקודה הזאת אני מסכים איתך, ואולי באמת עשיתי טעות בפרק הספציפי הזה.

אני חושב שאתה צריך קצת לתת לנו קצה חוט לפרק הבאה.
לעניין אותנו ותעבור על זה ותבדוק שאין שגיאות כתיב.
בסך הכול פרק יפה, מכחה לבא!

-----

פרק 5
מאז הפריצה לבית, אבא של סיימון בקושי דיבר איתו. הוא היה עסוק בטלפונים, בפקסים ובפגישות חשובות מחוץ לבית. סיימון לא הבין את פשר הדבר, אבל הוא לא רוצה להידחף לענייניו הפרטיים של אבא. אלה כנראה ענייני עבודה, סתם תקופה לחוצה. זה משהו שכל בנאדם עובר בעבודה שלו, ובמיוחד בעבודה שאבא שלו עבד בה. הוא עובד במשטרה, בתפקיד בכיר מאוד, והעבודה שלו הייתה קשורה לא פעם להתעסקות עם עבריינים מהשורה הראשונה, כאלו שהיו להם קשרים הדוקים מאוד עם העולם התחתון המסוכן.
סיימון לא שאל אף פעם את אבא שלו על העבודה שלו. וגם כששאל, לא היה מקבל תשובה מפורטת יותר ממה שהוא כבר יודע. משפטים כמו "איך היה בעבודה?" לא באו בחשבון בבית הזה.
בתקופה האחרונה הוא לא מפסיק לחשוב על אמא שלו. הוא חולם עליה כמעט כל לילה. היא אומרת לו בחלום שהוא יצליח בכל מה שיפנה אליו, אבל הוא לא מאמין לה. זה פשוט לא פייר איך שהיא מתה כשהוא היה בגיל צעיר כל כך, והשאירה אותו לבד עם אבא שלו. סיימון בקושי זכר ממנה משהוא. את הפנים שלה הוא מכיר רק בזכות תמונות ישנות שצולמו לפני שנים, כשהוא היה עוד תינוק.
אחת התמונות נמצאת אצלו תמיד במגירה בחדר. הוא פתח את המגירה, והוציא את התמונה המצהיבה. הוא הסתכל על ההורים שלו שמופיעים בתמונה יחד עם תינוק בזרועותיה של אמא. התמונה צולמה במקום שהוא אף פעם לא הצליח לזהות. הייתה שם גינה גדול מאוד עם דשא ירוק ומשחקים פזורים בכל מקום. היה שם גם בית קטן ויפה, עם גג אדום וחלונות גדולים. הוא ידע שזה הבית שהוא גר בו כשהיה תינוק, אבל לא זכר ממנו כלום. אבא שלו עמד יחד עם אמא שלו ועם סיימון התינוק שנמצא בזרועותיה. לאבא היה חיוך על הפנים. הוא ניסה להזכר מתי הוא ראה חיוך על פניו של אבא שלו, אבל לא הצליח להזכר.
סיימון החזיר את התמונה למגירה, וניסה לשכוח מהכל.

*

סיימון ומייקל התראו הרבה פחות בזמן האחרון. לסיימון לא היה זמן פשוט, הוא היה עסוק במבחני סוף השנה ובקושי היה לו זמן לנשום. זה השפיע גם על מגבי, שהתחיל להראות מאוכזב מזה שהוא לא יוצא מספיק מהפוקדור להתרענן. השיעמום של מגבי גרם לו לפעמים לצאת מהפוקדור על דעת עצמו ולהסתוב בבית ללא השגחה. לפני יומיים, כשסיימון לא שם לב שמגבי יצא מהחדר, הוא נכנס לחדר שינה של אבא שלו ונרדם שם. כשאבא שלו חזר הביתה הוא הופתע לגלות שהמנורה בחדר שלו עולה באש. אבא שלו לא ידע את דעתו מרוב זעם.
סיימון היה עסוק בלמידה למבחן באזרחות שיתקיים מחר, כשפתאום הטלפון צלצל. הוא הרים את השפורפרת, ומהצד השני של הקו דיבר מייקל.
"סיימון?" שאל מייקל מהצד השני.
"היי מייקל, מה קורה?" ניסה סיימון לזרום עם השיחה.
"אני בסדר, אבל עזוב את זה עכשיו. בוא מיד לפארק, אני צריך לפגוש אותך ברגע זה." הוא נשמע לחוץ.
מייקל אף פעם לא היה צריך לפגוש את סיימון באופן דחוף כל כך. "מה קרה? אתה יודע שאני לא יכול לצאת מהבית. אני חייב ללמוד. לי, שלא כמו לך, יש אלף ואחד מבחנים ללמוד אליהם."
"סיימון, תקשיב לי, אתה סוגר את הספר שבו אתה קורא עכשיו, ובא לפארק. אני רוצה לראות אותך פה תוך חמש דקות. זה דחוף." הוא אמר, וניתק את השיחה.
סיימון רצה לתת למייקל סטירה. הילד הזה פשוט חושב שהוא האדם היחיד שקיים בעולם.
ולמרות זאת, סיימון סגר את הספר, ויצא החוצה בריצה כשהפוקדור של מגבי בכיסו.

*

זה היה היום החם ביותר מתחילת השנה. סיימון לבש את הבגדים האווריריים ביותר והקצרים ביותר שהיו לו בארון. אבל בגלל הריצה שהוא רץ לפארק, הוא הזיעה בטרוף. הוא ידע שפניו יהיו אדומות לפחות לשעה הקרובה, אבל התנחם בזה שגם ככה הפנים של כולם יהיו מיוזעות ואדומות ביום שכזה.
סיימון פגש את מייקל ליד הספסל שעליו הם תמיד ישבו כשנחו מהאימונים. מייקל, בשונה משאר הפעמים שבהם הם נפגשו, לא היה מלא חיים ועירני כמו בדרך כלל. להפך, הוא נראה מודאג.
"מה קרה?" שאל סיימון באופן אוטומטי.
"אני לא יודע איך להגיד לך את זה, אבל אני חושב שעוקבים אחריי. אני לא יודע מה לעשות!" אמר מייקל, והתבונן בפניו של סיימון כדי לחפש אישור והבהנה.
סיימון הופתע מהישירות של מייקל. המחשבה הראשונה של כל בנאדם נורמאלי שמספרים לו דבר מגוחך כזה, היא שעובדים עליו. ולמרות שהרעיון נשמע מגוחך, סיימון לא ביטל אותו מייד. הוא רצה להבין על מה מייקל מדבר.
"למה נראה לך שעוקבים אחריך?" שאל אותו. "זה פשוט... אני לא יודע, לא נשמע סביר. דברים כאלה קורים רק בסרטים, וגם למה שמישהו ירצה לעקוב אחריך?"
מייקל נראה מאוכזב מהתגובה של סיימון. "ידעתי שלא תאמין לי," הוא כמעט צעק. "יש מכונית שחורה כזו שחונה ליד הבית שלי כבר שלושה ימים, ולכל מקום שאני הולך אליו, איכשהו, גם המכונית הזאת נמצאת שם. אני לא יודע למה עוקבים אחריי, אבל אני בטוח שזה נכון. זה פשוט מפחיד. אני מנסה כל הזמן להתחמק ממנה, פונה לסימטאות שאני לא אמור לפנות אליהם, הולך מהר יותר מהרגיל, אבל הם מצליחים תמיד למצוא אותי. אני כבר לא יודע מה לעשות."
סיימון הקשיב, אבל לא הצליח להבין למה שמישהו יעקוב אחרי מייקל. הוא סתם נער רגיל שיוצא בקרוב למסע הפוקימונים שלו. יש עוד אלפים כמוהו.
"אם אתה אומר שמכונית עוקבת אחריך לכל מקום, זה אומר שהיא עוקבת אחריך גם עכשיו. אתה יכול להצביע עליה?"
מייקל הרים את ידו בעדינות. "היא שם, אתה רואה את מכונית הוולוו השחורה הזאת?" הוא הראה לו אותה בתנועת ראש קלה.
סיימון ראה אותה. החלונות של המכונית היו שחורים, כך שלא ניתן היה לראות מי נמצא בפנים. אבל היא עמדה שם. מייקל לא שיקר. היא עמדה לבדה, מתבוננות באופן שקט ומדוייק, אבל חשוף וברור, צופה עליהם בשבע עיניים. סיימון הרגיש פגיע.
"אני חושב שמישהו מנסה להפחיד אותך," אמר סיימון. "אף בנאדם לא מספיק סתום כדי לעקוב אחרי מישהו בצורה גלויה כזו. הם רוצים שתיראה שהם עוקבים אחריך. הם מנסים להלחיץ אותך." הוא שתק לשתי שניות, והתבונן במייקל שבלע את המילים שלו אחת אחת בעיניים פעורות. "והם גם מצליחים. אתה חייב להירגע ולהשטלת על עצמך. תמיד תסתובב עם הפוקימונים שלך יחד איתך, ותלך לבד כמה שפחות. אני אנסה לברר מה הם עושים פה כרגע, ואם קורה לי משהו, תברח."
סיימון קם על רגליו והחל ללכת לכיוון המכונית.
מייקל נבהל וקם על רגליו גם כן. "רגע, מה נראה לך שאתה עושה?" הוא שאל אותו בבהלה.
"אני הולך לבדוק מה הם רוצים ממך." סיימון ענה בפשטות.
"השתגעת? ומה אם הם מסוכנים? אני לא יכול לקחת על זה אחריות!" הוא אמר בתוקפנות. "אם כבר, אז שנינו הולכים אליהם יחד."
לסיימון לא הייתה ברירה אלא לקבל את ההצעה של מייקל. אם הם מסוכנים, עדיף שמייקל יהיה איתו. למייקל לפחות יש פוקימונים מספיק חזקים שיכולים להתמודד עם אנשים מסוכנים.
הם התקרבו למכונית באיטיות. הבנאדם שיושב בפנים רואה אותם בבירור, והוא מוכן לקראתם. בזה לא היה לסיימון ספק. מייקל שלף פוקדור בידו, וסיימון שלף את הפוקדור של מגבי גם. במקרה הצורך, הם ישתמשו בפוקימונים שלהם כדי להגן על עצמם. הוא קיווה בכל ליבו שהם לא יאלצו להגיע למצב הזה.
הם היו במרחק מספר מטרים בלבד מהמכונית, כשפתאום הדלת נפתחה בפתאומיות. קול פיצוח נשמע מתוך המכונית, ואור אדום וחזק הופיע. פוקימון שסיימון לא הצליח לזהות עמד לנגד עיניהם.

-----

פרק מותח , הבנת את הרעיון של הסוף המותח!
תמשיך!

תודה!
עוד תגובות בבקשה.

עד כעשיו זה היה קצב פרסום של פעם ביום, ואפילו יותר מזה. זה פשוט מוריד לך את המוטיבציה לכתוב כשאתה לא מקבל מספיק תגובות. אתה תוהה כמה אנשים בכלל קוראים את זה ואם זה שווה את זה.

גם אני ממאוכזב שהרבה אנשים לא נכנסים לפורום הזה וקוראים תסיפורים..
אבל תמשיך אל תוותר!

Originally posted by norg@May 29 2009, 02:58 PM
תראה, הרבה קוראים ולא מגיבים.
אני מכיר את זה, ואתה כותב בשביל עצמך, לא בשביל התגובות

ברור שאני כותב בשביל עצמי. אני כותב את הסיפור הזה ולא מתכוון להפסיק עד שיימאס לי לכתוב אותו (זה לא יקרה בקרוב אני מקווה). אבל כשמגיבים לך, גם אם זו התגובה הכי בנאלית או תגובה רעה, זה נותן לך רצון להמשיך לכתוב. גם כי אתה יודע שאתה צריך לרצות קהל שקורא ומצפה לפרקים, וגם כדי לשפר את הכתיבה שלך.

בעיקרון זה נכון, אבל זה לא לגמרי סוף פסוק. אתה תמיד תירצה שיהיו הרבה מגיבים, זה אישור לזה שאתה עושה משהו שמעניין אנשים, גם אם בתכלס אתה כותב בשביל עצמך.

ואוו ,אתה מצליח לרתק אותי לכיסא!!