נושא: פוקימון - המסע בין הצללים

מחכה להמשך סיפור מצוין!

סיפור מעולה
בבקשה תמשיך

מצטער שממש הרבה זמן לא היה פרק, הייתה תקופה נוראית של מתכונות (עכשיו מתקרבות הבגרויות).

-----







-----

פרק 8
זו הייתה השעה בה הצרצרים מתחילים להשמיע קולות. החושך כבר התחיל לרדת, והשמיים האדימו ונפרדו מהשמש. זה היה סיומו של היום הראשון במסעו של סיימון. האוויר היה צלול ונקי מהזוהמה של העיר. סיימון כבר הספיק להתרחק מהבית. הוא לא הצליח לראות את הבניינים האדירים כשהביט לאחור, וזה עשה לו טוב. המקום הזה שהוא מתרחק ממנו השאיר לו הרגשה לא נעימה, ומזמן הוא רצה לצאת מהחנק הזה.
השדות הפתוחים והחקלאיים שמסביב לעיר נתנו לו הרגשה של חופש. הוא מעולם לא יצא ברגל מהעיר, והוא הרגיש כאילו הוא נמצא במקום שהוא מעולם לא היה בו, למרות שהכיר את המקום כמו את כף ידו.
העיירה מידרווין הייתה רחוקה מאוד מהמקום בו הוא נמצא עכשיו. אם הוא יילך ברגל, ייקח לו הרבה יותר מעשרה ימים כדי להגיע לשם. אבל האיש מהטלפון אמר לו שהוא חייב להגיע תוך עשרה ימים. הוא לא רצה לאכזב את האיש מהטלפון. היה בו משהו שהוא היה חייב להבין יותר לעומק, למרות שסיימון בעצמו לא הצליח להבין מה.
הרוחות היו קרירות. קרירות מידי בשביל קיץ. סיימון היה חייב למצוא מקום לישון בו הלילה הזה. הוא הכיר בית אירוח שבו מאפשרים למאמנים שעוברים בדרך לישון במחיר סימלי בלבד, והחליט ללכת לשם כמה שיותר מהר, לפני שהלילה מגיע. הוא לא רצה שכל המקומות ייתפסו לפני שהוא יספיק להגיע, ואז הוא ייאלץ לישון בחוץ.

*

סיימון ראה את בית האירוח מרחוק. החושך כבר הגיע, אבל הבניין היה היחידי בסביבה. הוא היה עשוי עץ וחלונות קטנים ועגולים חוררו בו ונתנו לו מראה של טירה מיניאטורית מימי הביניים. הדלת הייתה פתוחה לרווחה, וסיימון פירש זאת כהזמנה להיכנס.
הריח בפנים היה ריח חם ויבש. זה עשה לו הרגשה טובה. הוא שמח להכנס למקום חם שנגד לגמרי לקור שבחוץ. הוא ראה תריסר אנשים יושבים סביב שולחנות עץ עגולים וגדולים, אוכלים ארוחת ערב שבעל הבית הכין. הארוחה נראתה טוב, וסיימון הבין רק עכשיו שהוא לא אכל מהבוקר.
אישה גדולת מימדים וסמוקת לחיים פנתה אליו. "שלום לך! אני סטלה." היא אמרה אליו במבאט כבד המייחד את בני הצפון, ולחצה לו את היד. היד הייתה חמה.
"שלום, אני מחפש חדר להלילה. אני מקווה שעוד נשאר לכם משהו..." אמר סיימון בהתנצלות על האיחור שלו.
"נשאר לנו עוד הרבה מקום," אמרה האישה. "אתה יודע, זו תקופה דיי חלשה לאחרונה. אומרים שהדרכים הפכו להיות מסוכנות, ורק האמיצים שבמאמני הפוקימונים עוד ממשיכים בדרכם." היא הסתכלה עליו, בוחנת אותו מכף רגל ועד ראש בלי בושה. היא בטח תהתה אם הוא מאמן אמיץ, או סתם ילד טיפש.
"ממה הם הפכו למסוכנות?" שאל סיימון. אף אחד לא אמר לו משהו כזה. אם אבא שלו היה יודע שהדרכים הפכו למסוכנות הוא לא היה מאפשר לו לצאת מהבית.
"אני לא יודעת ילדי היקר, אבל יש פה הרבה מאמני פוקימונים שהייתי ממליצה לך לשאול אותם, כי הם בטח יודעים יותר מסטלה. אתה רוצה להרשם? זה שלושים דולר ללילה כולל ארוחת ערב וארוחת בוקר. רוצה לאכול עכשיו?" סטלה מיהרה בדיבורה.
סיימון שילם והתיישב באחד מהשולחנות. הכיסאות היו לא נוחים במיוחד, עשויים מעץ קשה, והצורה שלהם לא הסתדרה עם הצורה של הגב. סטלה הגישה לסיימון צלחת מלאה באוכל. השולחן שעליו הוא ישב היה ריק מכל אדם מלבדו. הוא הסתכל על האנשים האחרים בחדר וחיפש מישהו מוכר. הוא לא הכיר אף אחד, אבל הוא זיהה אנשים רבים שהיו להם פוקימונים. המאמנים ניהלו בינהם שיחות קולחות על פוקימונים ואימון שלהם. סיימון לא הצליח לראות את עצמו מצליח להשתלב בשיחות האלה. רוב המאמנים היו גם מעל גילו של סיימון בלפחות ארבע שנים. אין להם שום עניין בילד בן ארבע עשרה כמו סיימון, הוא העדיף להתרכז באוכל. אבל אז, הוא קלט נער אחר, כמעט בן גילו, אולי גדול ממנו בשנה אבל לא יותר מזה. הנער לקח את הדברים שלו והתיישב ליד סיימון. הוא הסתכל על סיימון, ואז אמר "היי, אני אדם סול."
"היי, אני סיימון." ענה סיימון ולא הבין מה הנער המוזר רוצה ממנו. על אף כי היה ברור שאדם גדול מסיימון בקצת, הוא היה נמוך ממנו. פניו היו מגולחות והפכו אותו לרשמי מאוד, והמצח שלו היה גדול והבעת פניו חכמה. הוא שם עליו משקפיים עגולים וגדולים, שנתנו לו מראה חנוני. גם הלבוש לו היה חנוני במיוחד – מכנסיים קצרים ומחוייטים שהגיע בקושי עד לברכיים, וחולצה מכופתרת ומשובצת בצבע כחול שתחובה בתוך המכנסיים. סיימון שם לב שעל חגורתו היו מסודרים ארבעה פוקדורים.
הנער הסתכל על סיימון במבט חוקר. "אתה מאמן פוקימונים? כי אתה מאוד צעיר. בכל אופו, נעים מאוד להכיר אותך. נראת בודד אז באתי להתיישב לידך. זה לא מפריע לך, נכון?" שאל אותו.
"לא, זה בסדר." סיימון אישר. הוא החליט לנצל את ההזדמנות ןלחקור לגבי מה שסטלה בעלת המקום אמרה. "תגיד, זה נכון מה שאמרו לי שהדרכים הפכו להיות למסוכנות?" שאל.
"הו..." אמר אדם והשפיל מעט את מבטו. "טוב, זה דיי נכון," הוא אמר בלחש. "אבל אל תדאג, אני מאמין שסיפורים נוטים להיות קצת מוגזמים. אתה יודע איך אנשים נוטים להגזים לפעמים..."
"אבל מה קרה?" סיימון לא התאפק לדעת. אדם הצליח לסקרן אותו.
אדם המשיך לדבר בלחש. "אני אסכם לך את זה בחמש מילים: הכנופיות של העולם התחתון התחזקו. ובקצת יותר מילים זה אומר שיש הרבה פושעים שמסתובבים בחוץ ורוצים לפגוע במאמני פוקימונים. כן, זה קצת יותר מסוכן מבעבר, אבל לא משהו רציני. אני לא חושב שאתה למשל בסיכון ממשי כלשהו. הם מחפשים רק מאמנים מאוד חזקים ומנוסים, ומנסים להשיג את הפוקימונים שלהם."
סיימון קצת נעלב מההערה של אדם על כך שהם לא ירצו לחפש אותו, אבל התעלם. "איך זה פתאום שהם התחזקו בצורה כזאת?"
"אני לא יודע באמת. שמועות אומרות שיש קצת בעיות עם ראשי אגרוני הפשע. אומרים שהאדם החזק ביותר אצלם מת, ויש ויכוחים בין הארגונים השונים על שליטה. זה גורם להם לרצות להשיג יותר כוח באמצעות פוקימונים חזקים. זה ההסבר שלי, אבל שוב, אני לא באמת יודע. ואמרתי לך – לך כנראה אין ממה לדאוג."
"ולך יש ממה לדאוג?!" סיימון הרגיש שאדם עושה לו את זה בכוונה.
"לא. בגלל זה אני מרשה לעצמי להמשיך את המסע. הם לא מחפשים אנשים שהתחילו את המסע שלהם לפני שבועיים. אם מחפשים כאלה שנמצאים בדרכים כבר שנים, ואפילו עשרות שנים, אלה האנשים החזקים באמת. ואני מנחש שאתה לא אחד כזה. גם אני לא אחד כזה. התחלתי את המסע שלי לפני חודש וחצי. יש לי רק ארבעה פוקימונים ובקושי רב מאוד הצלחתי להשיג את התג הראשון שלי."
סיימון התעניין במה שאדם סיפר לו, אך פתאום נזכר באבא שלו. הוא שוטר שמתעסק בענייני העולם התחתון. הוא נזכר שאבא שלו היה עסוק מאוד בזמן האחרון, ובקושי היה לו זמן לדבר איתו. זה כנראה קשור למה שאדם סיפר לו הרגע.
"אם גם אתה מאמן מתחיל אנחנו יכולים לעשות קרב פוקימונים. זה יעזור לשנינו אני חושב. חוץ מזה," הוא שוב הוריד את הקול שלו לטון נמוך. "כבר יצא לי לישון במקום הזה פעם, ואני אומר לך, כל זמן שתידחה את השינה שלך, ככה עדיף. המיטות פשוט מלאות פישפשים!"

*

סיימון ואדם עמדו זה מול זה כשהפוקדורים בידיהם. החשכה הייתה גדול, וקולות הצרצרים נשמעו באופן ברור והחלטי.
"צא מגבי!" קרא סיימון ומגבי קפץ מתוך הפוקדור בהבהוב אורות אדומים.
"צא מדיטייט!" השיב לו אדם והוציא מתוך הפוקדור שלו פוקימון שאותו סיימון לא ראה מעולם.
הפוקימון שאדם הוציא התיישב על הרצפה בתנוחת מדיטציה. הוא היה כחול בכל פלג גופו התחתון, ופלג גופו העליון בצבע שמנת. עינייו היו פתוחות לרווחה, כאילו הוא נמצא בטראנס מיסטי. אוזניו הבולטות, ראשו הגדול והשלווה שבה הוא ישב גרמו לו להראות כמו פסל בודהה דומם.
מגבי הסתכל על סיימון, וסיימון ידע שמגבי כבר מספיק חזק כדי לנצח פוקימון כמו מדיטייט.

-----

מדיטייט

אהבתי
דווקא זה נחמד שסיימון מתעסק פחות בעצמו ומתחיל להפתח יותר לאנשים והזדמנויות
תמשיך

לא הבנתי את העצירה-טוב שהמשכת! סיפור נחמד

פרק יפה!
המשך!

כרגע קראתי את כל הפרקים והסיפור שלך מצויין 10 מתוך 10

תודה רבה על כל התגובות!

-----







-----

פרק 9
השעה הייתה מאוחרת. קולות חזקים של צרצרים מילאו את האוויר והתערבבו בקולות הנשימה של סיימון ואדם. הרוח נעה בקלילות והקפיאה את עצמותיו של סיימון. הוא לבוש בבגדים קצרים, דבר שטותי במיוחד בשעה כזו בלילה. השמיים היו נקיים לגמרי מעננים והירח האיר עליהם באור מלא וחזק. מול סיימון עמד אדם, שתיהם התכוננו לתחילת הקרב. מגבי ומדיטייט כבר יצאו מהפוקדורים שלהם, והמתינו בדממה להוראה שתצא מאחד המאמנים. סיימון בחר להמשיך לשתוק, ולתת לאדם את האפשרות להתחיל את הקרב.
"מדיטייט," אמר אדם ומדיטייט מייד זקף את אוזניו הגדולות. "תעשה מדיטציה!"
סיימון לא הבין את הפקודה של אדם. הוא לא הכיר את המתקפה הזאת וציפה שיקרה משהו, אבל מדיטייט המשיך לשבת על האדמה בשלווה ומבלי שיקרה דבר. מדיטייט ישב בתנוחת מדיטציה בעיניים סגורות. זו הייתה ההזדמנות של מגבי לתקוף את מדיטייט בלי הפרעה.
"מגבי, תשתמש באגרוף אש!" פקד סיימון במהירות.
מגבי החל לרוץ לכיוונו של מדיטייט, כשאש חזקה ניצתת בידו. הוא כיוון את אגרופו הבוער לפרצופו של מדיטייט, אבל שניה לפני שפגע, מדיטייט פקח את עיניו והתחמק מהאגרוף. באותה התנועה, מדיטייט כיווץ את ידו הכחולה, ופגע בביטנו של מגבי. מגבי פלט הנחת כאב ומתקפת אגרוף האש שבידו התפוגגה.
"מתקפת מדיטציה מחזקת את ההתקפה של הפוקימון שמשתמש בה. תראה איך המגבי שלך סובל מאגרוף פשוט של מדיטייט." אמר אדם. ואכן, מגבי התכווץ מכאב.
לעזאזל, חשב סיימון. הוא טעה בבחירת המתקפה. הוא היה צריך להגיד למגבי להשתמש במתקפת גחלת, וככה הוא היה חוסך את הפגיעה של מגבי מהאגרוף של מדיטייט.
"מדיטייט, תשתמש במתקפת כף יד כוחנית!" פקד אדם על מדיטייט.
מדיטייט הרים את שתי ידיו לפניו, ומתח את כפות ידיו. זרועותיו של מדיטייט נעשו נוקשות ויציבות, והוא החל לנוע לכיוונו של מגבי במטרה להכות אותו בעוצמה. סיימון לא יכול היה לאפשר לדבר כזה להתרחש.
"קרן בילבול עכשיו!" קרא סיימון במהירות לעבר מגבי, לפני שמדיטייט יספיק לתקוף. עיניו של מגבי נעשו זוהרות ובורקות, דבר שהעיד על כך שהוא משתמש במתקפת קרן בילבול. את המתקפה הזאת לא ניתן לראות, משום שהיא מתקפה שעוברת באמצעות גלים שיוצאים מהמוח של הפוקימון שמייצר את המתקפה, ופוגעים במוח של הפוקימון שסופג אותה. שניה בודדת אחת אחרי שעיניו של מגבי זהרו, מדיטייט מעד על הרצפה ונפל על פרצופו בקול חבטה חזקה. הוא ניסה במשך מספר שניות לקום על רגליו, אבל מעד שוב ושוב ולא הצליח להתייצב.
אדם נראה המום. החזות הקטנה שלו שידרה כעס. משקפיו התעקמו, והחולצה המכופתרת שהייתה תחובה בתוך המכנסיים הקצרים ביצבצה ברישול. "מדיטייט, קום עכשיו על הרגלים!" הוא צעק בחוסר שליטה. אבל מדיטייט לא היה מסוגל לציית. הוא בקושי הצליח להרים את ראשו, דבר שהצביע על כך שהמתקפה של מגבי פגעה בו באופן קריטי.
"מגבי, חסל אותו במתקפת אגרוף אש נוספת!" הפעם לא היה סיכוי שהמתקפה תפספס. הוא היה חייב להצליח לנצח את מדיטייט. הוא חייב להוכיח לעצמו שכל האימונים שלו עם מייקל היו שווים את המאמץ. הוא רצה להוכיח את זה גם למייקל. אף פעם עוד לא יצא לו לנצח בקרב פוקימונים, ועכשיו יש לו את ההזדמנות להלחם עם מישהו ברמתו. שוב אש בערה בידו של מגבי. הוא רץ במהירות לכיוונו של מדיטייט הנאבק להישאר על שתי רגליו, ופגע בביטנו בעוצמה אדירה. אש חזקה התפרצה לכל הכיוונים ומדיטייט הועף באוויר ונחת על גבו.
אדם נבהל מהמכה שקיבל מדיטייט. הוא התפתה להתפרץ לזירת הקרב ולבדוק את הפוקימון שלו, אבל יד שאם הוא יעשה זאת הפירוש של הדבר יהיה כניעה. למאמן פוקימונים אסור לגעת בפוקימונים שלו במהלך הקרב, וסיימון הבין שאדם לא מתכוון לוותר עדיין על הניצחון.
"מדיטייט, נסה להשתמש בהתאוששות." אמר לו אדם.
מדיטייט קם באיטיות על רגליו. אור כחול ומסטורי הציף אותו וריפא את הפצעים שנגרמו לו כתוצאה מההתרסקות ומאגרוף האש של מגבי. התוצאה הסופים לא הייתה מושלמת. סיימון הבין שהמדיטייט של אדם לא יודע להשתמש בהתאוששות הרבה זמן, והוא עוד לא מתורגל מספיק. אבל התוצאה הייתה מספיק סבירה כדי לאפשר למדיטייט לעמוד על הרגלים שלו בביטחון. הוא אמנם התנשף בכבדות מרוב עייפות, אבל הוא עוד עלול לנצח.
אדם החל להראות סימנים של שליטה עצמית. הוא נשם שתי נשימות עמוקות, ואז פקד על הוראה - "קפוץ לגובה מדיטייט!"
מדיטייט ציית לאדם. הוא כופף את שתי ברכיו, וקפץ במהירות באוויר. סיימון ומגבי הביטו על מדיטייט ונאלצו והרים את ראשיהם כדי להצליח להתבונן בו. מדיטייט קפץ לגובה אדיר, הוא בחיים לא תיאר לעצמו שפוקימון כלשהו מסוגל לקפוץ לגובה כזה, ורק עכשיו התחיל להבין את כוחם האמיתי של הפוקימונים. אבל מה המטרה האמיתית בקפיצה של מדיטייט? מה אדם מתכנן?
"עכשיו מדיטייט, תשתמש בבעיטת קפיצה!" קרא אדם בקול כדי שמדיטייט יוכל לשמוע. סיימון הבין את המשמעות של הדבר. אם מדיטייט יצליח לפגוע במגבי, מגבי אבוד והקרב יסתיים בניצחון של אדם. סיימון הרגיש שהוא לא יכול לתת לזה לקרות, והחל לחשוב במהירות על רעיון שלשהו שימנע ממדיטייט להצליח לפגוע במגבי.
ואז עלה לו רעיון.
"מגבי, תשתמש במסך עשן, מהר!" מגבי פלט מפיו כמויות אדירות של עשן שהציף את איזור הקרב כולו. סיימון הרגיש את האנדרנלין זורם בעורקיו ואימץ את התחושה לתוכו. הוא ידע שהרעיון שלו גאוני. עם מסך העשן שיצר מגבי, למדיטייט אין שום אפשרות לדעת איפה מגבי נמצא. המשמעות של זה היא שהוא יפספס את המתקפה, ומשום שמדובר במתקפה שנעישית מגובה רב, למדיטייט אין שום סיכוי לשרוד בלי משהו שירכך את הנפילה.
סיימון לא ראה דבר מלבד השמיים. מדיטייט צלל בעיוורון לתוך ענן העשן שיצר מגבי. "מדיטייט תיזהר!" צעק אדם בבהלה, אבל היה מאוחר מדי כדי לתקן את הנזק. סיימון ואדם שמעו קול התרסקות מבעד לעשן הסמיך, והתוצאה הייתה ברורה – מדיטייט נפל על הרצפה בעוצמה אדירה. העשן החל להתפזר ולנגד עיניו ראה סיימון את מגבי עומד בדממה בתוך ענן העשן שיצר, בדיוק באותו המקום בו היה לפני. מדיטייט שכב מול מגבי מעולף לגמרי. ייקח לו לפחות כמה ימים כדי להתאושש מהנפילה הזאת.
סיימון נזכר בקרב שלו נגד אבא שלו. הוא נזכר במהירות בה הוא הפסיד ובחוסר היכולת שלו להתמודד במצבי לחץ שבהם הכל נראה שחור. הוא הסתכל על הימים האלה כאילו הם היו חיים של מישהו אחר. סיימון ידע שאת כל התודה שלו הוא צריך להעניק למישהו אחד ויחיד – למייקל. הוא כל כך רצה שמייקל יהיה יחד איתו במסע הזה. אבל מייקל נטש אותו לבדו, ואולי בצדק. הוא היה נותן הכל כדי להחזיר אותו, הוא עדין צריך את ההדרכה שלו. סיימון פחד שהוא איבד חבר.
"זה היה קרב מדהים!" קרא אדם. סיימון הצליח לראות רק את הצללית של אדם מבעד לעשן. "לא חשבתי שתצליח לנצח את מדיטייט. אין ספק שעשית עבודה מדהימה עם מגבי, והאמת היא שלא ציפיתי לזה. כמה עוד פוקימונים יש לך?" שאל אדם.
"מגבי הוא הפוקימון היחיד שלי." סיימון שלף את הפוקדור של מגבי והחזיר אותו לתוכו.
אדם נראה מופתע. "הפוקימון היחיד שלך? כמה זמן אתה נמצא במסע פוקימונים?"
"זה היום הראשון שלי. אני גר בעיר הקרובה לכאן, זה מרחק של מעט מאוד זמן הליכה." הסביר סיימון שלא הבין את פשר החקירה.
"אני פשוט לא מבין איך זה יכול להיות שאתה מאמן כל כך מעט זמן ובכל זאת ניצחת אותי. אני מאמן כבר יותר מחודש, יש לי ארבעה פוקימונים, יש לי הרבה יותר ניסיון ממה שיש לך, ובכל זאת הפסדתי."
"זה לא בדיוק ככה. זה מסובך להסביר את זה..." אמר סיימון. מסובך להסביר את זה כי הוא לא רוצה להסביר את זה. סיימון לא רצה לספר למישהו שהוא מכיר בקושי חצי שעה על מייקל ועל מה שקרה. למרות שאדם נראה נער נחמד מאוד, הוא לא סמך עליו. גם אם נוצר בינהם חיבור קטן, זה אפילו לא דומה למה שהיה בינו לבין מייקל. סיימון הרגיש כאילו מייקל הוא האח הגדול שלו, מישהו ששמר והגן עליו. זה אף פעם לא קרה לו עם אף אחד. ואז הגיע האיש הזה והמכונית השחורה שלו והרס את הכל. הוא הרס את הקשר היחיד שהיה לו עם בן אדם כלשהו אי פעם. וסיימון נמצא עכשיו במסע לכיוון העיירה מידרוויין, שם הוא יפגוש שוב את האדם שהרס לו את הדבר הטוב היחידי בחיים שלו.
אדם שם לב שסיימון לא מעוניין לדבר יותר מדי. "לא משנה," אמר אדם. "אבל אתה חייב לתפוס לפחות עוד פוקימון אחד. אני בעצמי תפסתי אתמול את הפוקימון הרביעי שלי לא רחוק מכאן. יצא לי לראות כמה פוקימונים שווים באזור, אז כדאי מאוד שתנצל את זה."
"כן, תודה." ענה סיימון. אבל סיימון כבר שקע בהרהורים על מה שקרה. זה לא הרפה ממנו. "אני חושב שבאמת הגיע הזמן לתפוס פוקימון, אבל אולי עדיף לתת לזה לזרום. כשאני אמצא פוקימון מתאים אני כבר אדע."
שתיהם נכנסו לאחסנייה. סיימון הרגיש עייף כמו שלא הרגיש מעולם, וזה רק אחרי היום הראשון שלו במסע. הוא נשכב על המיטה הקשה בחדר הקטן שאותו שכר ללילה אחד, ולפני שהספיק להוריד בגדים, הוא נרדם.

-----

מגבי
מדיטייט

קרב מגניב! אני כבר מחכה לדעת איזה פוקימון סיימון יתפוס

אתה מרתק אותי ואני מחכה לפרק הבא!

פרק מצויין הסיפור שלך ממש מרתק