נושא: סיפור חיי

אין לי איזה תודה על העזרה עם הסיפור?
אני עדיין חושב שלמרות שהסיפור לא רציני, וכתבנו אותו בהתחלה בשביל הספאם זה יצא די גדול, ואני מצפה שנמשיך אותו.

סיפור מצחיק, אבל אני לא רואה שום עיקרון בו

פרק 3 - עם אבא
קפאתי.
באותו הרגע הינני הבנתי כי האויב המושבע שלי, ברוק, חי דירה אחת לידי. החלטתי לשבור את הקרח וללכת הביתה.
נכנסתי הביתה. "למה אתה כבר בבית?!" אמי שאלה. סיפרתי לה את הסיפור. אמי כמובן לא היתה מרוצה, אך נתנה היא לי לאכול מלבנות. "עכשיו אתה הולך לעבודה של אבא! תלמד ממנו משהו!" היא צעקה וירדנו למכונית.
הגענו אל מקום העבודה של אבא. אבא הוא פועל בניין, בונה קירות. אבא קרא לי לעברו.
עברו כמה שעות של שיעמום ופתאום קרה משהו מלהיב. "נגמרו לנו הלבנות!" צעק אחד הפועלים. ידעתי כי לא חשוב חומר הלבנה, אלא צורתה. העובדים מיד החלו למרוח מלט על ראשי ואותי הדביקו אל תוך הקיר. חלומי התגשם.
אבא תמיד אמר שאהיה חזק כמו קיר, או קיר חזק. הפועלים ואבי העמיסו את הקיר ואותי בתוכו על המשאית.
הם הרכיבו את הקיר אל בית שהיה כמעט מוכן, ואתם יכולים לנחש מה היה חסר לו - כן כן רבותיי, האסלה.
הם בנו גם אסלה, ומיד הגיעה המשפחה החדשה. ובעודי בתוך הקיר, גאה בעצמי, הבחנתי במשהו ענק ויוצא דופן.
לבנם של המשפחה, היה ראש, בעל צורה מושלמת של... טרפז. טרפז שווה שוקיים עם בסיס גדול ומושלם.
הוא הסתכל עלי ונראה כאילו הוא התלהב מזה שאני הקיר של חדרו. צחקנו ביחד עד החרא של היונים מעל הגג,
עד רדת הלילה. פתאום, נפער חור בקיר. טרפז צעד אחורה צעק אל עבר הדמות שנראתה, "מי אתה?!". הדמות התקרבה בצעדים כבדים וצחקה. "אני הוא בן דוד של ברוק!". לראשו היתה צורה הדומה לצורה של ראשו של ברוק. לראשו היתה צורה מושלמת של... משולש שווה שוקיים. כן כן - שווה שוקיים.
הבנתי כי עכשיו יש לי שני אויבים, אם כי יש לי גם שותף.

פרק 4 - הישות המלבנית

השתלשלתי החוצה מתוך הקיר. הינני וטרפז הבטנו בפחד בבן דודו של ברוק. "מה שמך?" שאלתי אותו.
"ג'וני", הוא אמר. "כמה קלאסי", עניתי לו חזרה בחיוך. מבלי לחשוב הרבה, החלתי לרוץ אל עברו בעוד ראשי מופנה קדימה. ג'וני קלט במהרה את המצב והחל גם הוא לפתוח בריצה עם ראשו מופנה קדימה, אך חששתי. ראשו החל להסתובב כמו מקדחה, כמו ראשו של ברוק. סטיתי מן המסלול. הוא היה ביתרון עלינו. "פחדן!" הוא צעק אל עברי ועצר, אם כי ראשו עדיין הסתובב. טרפז רץ אל כיווני. "טרפז, אנחנו מוכרחים לברוח!" צעקתי לו. "אל המלבנית!" צעקנו יחדיו. בעודינו רצים אל רכבי, עצר טרפז. "אבל... הוריי! הם חסרי אונים!" הוא אמר בעצב. "עדיפים השניים מאשר השלושה!" עניתי לו והמשיך הוא לרוץ איתי. נכנסנו אל המלבנית והחלנו ליסוע.
בינתיים, ג'וני צריך היה לפתוח חשבון עם הוריו של טרפז. כל מה ששמענו היה צרחות נוראות.
"תוכל לגור אצלי, טרפז" אמרתי לו. "תודה, מלבני, אתה חבר אמיתי" הוא אמר.
הגענו אל ביתי. נכנסנו פנימה והסברתי את הסיפור להוריי. אך כרגיל, הם אינם האמינו, אם כי בכלל כל זה קרה בגלל אבא.
טרפז בכל זאת נשאר עמי. "לילה טוב", אמרתי לו. "אתה תישן כאן", והצבעתי על העיתונים הישנים. "מגניב! אף פעם לא היתה לי מיטה כזו נוחה!" הוא אמר בהתלהבות והלך לישון.
באמצע הלילה, ראיתי מעין זוהר משונה היוצא מן התקרה. "מלבני..." נשמע קול נמוך. "עקבתי אחרי כל חייך. הלידה, המהפך, שוד הבנק, ברוק..." הוא המשיך. פתאום, נראתה דמות לבנה כולה עם ראש... מלבני. כמוני. "השתמש בכוח, מלבני... הכוח שהענקתי לך..." הוא אמר. "איזה כוח? מי אתה?" שאלתי. "אני הוא... אני היא... הישות המלבנית. אני כאן כדי לעזור, מלבני..." הוא אמר בקול נמוך עוד יותר ונעלם.
חשתי עוצמה רבה, אך חזרתי לישון.
בוקר למחרת קמתי וסיפרתי לטרפז הכל.
הלכנו לביה"ס יחדיו. יומו הראשון של טרפז בביה"ס. בעודינו מגיעים לביה"ס, נתקלנו ב... תנחשו במי. ברוק.
מבלי לחשוב מהר, הפניתי את ראשי קדימה והחלתי לרוץ אל עברו. אך משהו מוזר קרה... ראשי גדל. גדל לגודלו של קיר.
המהפך האולטימטיבי השני בחיי החל.

Originally posted by DrgonDragonite@Jul 29 2009, 05:37 PM
וואו, איזה דימיון פורה יש לך...

תראה, הידמיון שלי אולי פורה, אבל עידו כותב את הסיפור (אני רק כותב את העלילה/רעיונות לפרק, והוא מעבד אותם בצורה מלבנית ביותר).
המשך יום מלבני
אללה עוד תגובות!

מלבני D:
אחלה סיפור U_U
תמשיכו ככה B)

פרק 5: מלבן סטורי

נדהמתי.
הישות המלבנית העניקה לי כוח עצום.
מבלי לחשוב יותר מדי, רצתי מהר עוד יותר וחבטתי בברוק. ברוק החל להתעופף באוויר עד שחבט בקיר.
הגיעה האחות וברוק הועבר לביה"ח הקרוב. בכיתי. הייתי ממש עצוב על ברוק... הוא עדיין הולך לחיות... זה נורא.
יום הלימודים עבר כרגיל ואנוכי וטרפז הגענו הביתה.
הוריי שאלו אותנו איך היה בביה"ס. סיפרנו להם את הסיפור, וכרגיל - הם אינם האמינו.
"תגיד מלבני, יש לכם מחשב בבית?" שאל טרפז בסקרנות. עניתי לו שכן, אך אין לנו מסך. "יש לי רעיון!" צץ אבא ואמר.
ולאחר כחצי דקה, מצאתי את עצמי כמסך המחשב. הייתי שמח לעזור שנית בעזרת כוחו של ראשי. "מה רואים?" שאלתי את אבא וטרפז. "מצאנו משחק מעניין..." אמר אבא. "ואיזה משחק?" התעניינתי.
"מלבן סטורי!" הם ענו בהתלהבות.
השניים קראו על המשחק והסבירו מה המטרה בו.
"טוב מלבני וטרפז, אני חייב ללכת לעבודה" אמר אבא, אף על פי שהיה זה אחר הצהריים.
טרפז המשיך לשחק ושנינו התמכרנו.
"טרפז! יש לי רעיון! בוא נזמין מלבן קאש!" צעקתי בהתלהבות. טרפז התקשר אל מקסון, החברה שיצרה את מלבן סטורי. "שלום" ענה קול ממוחשב בטלפון. "שלום, אני רוצה..." אמר טרפז, אך קטע אותו הקול הממוחשב. "כדי להזמין מלבן קאש, לחצו אחת. כדי להזמין שליח המעלה את הדמות רמות במהירות, לחצו שתיים. המחשב ממתין לתשובה.
הקשנו אחת והסדרנו את התשלומים.
קיבלנו את המלבן קאש ושיחקנו כל היום. ובינתיים, בביתו הקט של ברוק, העניינים התחממו.
ברוק ישן. אך לפתע... קרה משהו נורא. מביתו של ברוק יצא זוהר מסנוור למדי ונשמע צחוק מרושע.
לא, אני לא יודע איך אני יודע את זה.