נושא: קטעונצ'יק|קור הריחוק

אור הירח הלבנבן המאיר בליטוף את דיונות החוף קורא לי לבוא ולהתעטף בשמיכתו על מזרן החול. קול
המיית המים הגועים אל הלבנה מבקשני לבוא ולתת לאדוות הים להרגיעני. אני צועדת ברגל בטוחה על
החול הרך והנעים וגרגיריו נכנסים בין בהונותי. שמלת הלבן הפשוטה מתנפנפת כדגל ברוח הנעימה
שמרימה את שיער הדבש אל על. אני רצה אל הקול הקורא אליי בחיוך ובאהבה.
רגל נכנסת אל המים הקרירים ורעד עובר בגופי. אני רצה אליו לתוך הים, רצה אל אהבתי כפי שהבטחתי,
במים. האם יאהב את שיראה?
שמלתי נרטבת ונדבקת אל גופי אך נחושה אני בבואי אליו. מבט מרחוק ושוב הוא קורא אלי. מתקרבת
מעט וכעת הוא נראה חושש. ממה הוא חושש? מתקרבת מעט יותר והוא אליי. עוד מעט והנה נפגשנו.
כמה דקות של חילופי מבטים, פנים מתקרבים ונשיקה אחת חפוזה שבעקבותיה אחת ארוכה.
השמש הפציעה, מפשירה את הקור הלילי, קור הריחוק.