נושא: פוקימון- עלייתו של דאסקוניור

הקדמה:
הכל התחיל כשדסקלופס צעיר ושאפתן מצא את גלימת האופל האחרונה שהייתה קיימת והתפתח לדאסקוניור. מאותו יום דאסקוניור החריב חורבן בעולמו כדי להגיע לשלטון. הוא הצליח להגיע לשלטון והשתלט על הזמן. הוא הורה להחריב ולהשמיד את כל חמשת מחוללי הזמן וכך נעשה. הזמן קפא, היצורים החיים הסתובבו בעולם אפל ושומם. אבל אז, גרובייל צעיר נמלט עם סלבי זוהר מהתקופה הזו וחזר 500 שנה אחורה בזמן.
כשנודע הדבר לדאסקוניור הוא זעם על כל תושבי הממלכה והחל להחריב אותה. אבל אז הוא ראה אור במזרח. אור שדמה במידה חשודה לחזרה של סלבי ממסע. הוא עף לשם מיד ותפס את סלבי ומרוב לחץ, סלבי החזיר גם אותו 500 שנה אחורה. אבל לפני שהם הגיעו, דאסקוניור עזב את רגלו של סלבי וטס בטעות 501 שנה אחורה בזמן. אמנם התברר שהוא לא טעה ומטרתו הייתה לבנות לו תדמית של אדם חשוב וטוב. הוא הצליח ואנשים העריצו אותו ואז, שנה מאוחר יותר הוא הרגיש משהו מוזר וידע שזה משום שגרובייל הגיע. אבל משהו גרם לו לא לרדוף אחרי גרובייל וזה היה פוקימון גדול וורוד שנקרא וויגליפאף. דאסקוניורהתארח אצל וויגליפאף ולאחר מכן, החליט שהתקופה הזו נוחה לו ושהוא רוצה לנטוש את שלטונו בתקופה שלו ולשלוט בתקופה זו...

פרק ראשון היום או מחר.

פרק 1- שותפים לצוות והבריחה הגדולה
הכל התחיל בבוקר נעים ויפה. השמש זרחה ולא היו עננים בכלל. העיר הייתה שקטה ורגועה. לפתע, מאחד הבתים יצא סינדקוויל שנראה עצוב מאוד. הוא הלך לכיוון שער העיר ויצא מהעיר. הוא התקדם באיטיות על השביל המוביל ליער כשמחשבותעצובות חולפות בראשו: 'למה הם חושבים שבגלל שאני לא מתפתח אני חסר ערך? למה הם היו חייבים לצעוק עלי ככה? למה אף אחד מהפוקימונים שאני מכיר לא מתחבר איתי?'. הוא המשיך לחשוב מחשבות אלו כשלפתע שמע צעקה. הוא רץ לכיוון הצעקה וראה בין השיחים, שוכב על גבו כשרגלו פצועה, פנפי קטן.
"מה קרה?" שאל סינדוקוויל את פנפי. "מ-מ-מ-מי זה?" שאל פנפי בקול ישנוני. פנפי רעד בכל גופו וסינדקוויל ממש נלחץ מזה. הוא תפס את פנפי ואמר: "אני אקח אותך לעיר. אל תדאג שם יטפלו בך".
בינתיים בעיר, במין מועדון דמוי וויגליפאף, דאסקוניור סייר בחצר. 'אני חייב למצוא את גרובייל' חשב לעצמו 'אני חייב למצוא אותו ולחסל אותו. אסור שהוא יקח את מחוללי הזמן. אם הוא יקח אותם אז העולם שלי יחזור להיות פעיל ואני לא יכול להרשות לזה לקרות. אני חי...' את המשך המחשבה הוא לא חשב כיוון ששמע קול חזק שגרם לרעידת אדמה גדולה. "אוי לא! וויגליפאף גילה שנעלמתי! אני חייב לחזור לפני שהצעקה שלו תחסל את כולם כולל אותי!"
"דאסקוניור! דאסקוניור, למה ברחת? דאסקוניור!" בכה וויגליפאף וגרם לרעידת אדמה חזקה. "וויגליפאף, תרגע הוא בטח יצא להסתובב, בבקשה תרגע!" אמר צ'אטוט בבהילות אבל כלום לא עזר. וויגליפאף המשיך לבכות ולבכות. "בלי להודיע לי?" אמר וויגליפאף תוך כדי בכי "הוא בטח כועס עלי בגלל משהו" אמר והמשיך לבכות. 'למה הוא כזה רגיש' חשב לעצמו צ'אטוט ואז ראה את דאסקוניור חוזר. "הנה וויגליפאף הוא חזר!" צעק צ'אטוט. בין רגע נפסק הבכי ווויגליפאף רץ וניסה לחבק את דאסקוניור אבל דאסקוניור חשב שהוא מנסה לתקוף אותו וחמק. "למה חמקת?" מלמל וויגליפאף. "חשבתי שאתה מנסה לתקוף אותי!" השיב דאסקוניור "ובכלל, למה בכית?". התשובה לא נשמעה כיוון שאז נשמעה אזעקה חזקה-
"פוקימון פצוע! פוקימון פצוע בעיר!". כולם נבהלו ויצאו מיד מהבניין כדי לראות מה קרה וראו את סינדקוויל סוחב פנפי פצוע לכיוון הבניין וויגליפאף.
"אני לא יודע מה קרה לו!" התנשף סינדקוויל בניסיון להסביר לצ'אטוט מה קרה בזמן שוויגליפאף וצ'נסי ישבו וריפאו את פנפי. "אני לא יודע מה קרה לו!" אמר שוב סינדקוויל "יצאתי מהעיר כדי לחשוב על משהו שקרה לי בבית ואז שמעתי צעקה. הלכתי לראות מה קרה ומצאתי את פנפי ליד שיח.". "אתה בטוח שלא ראית משהו חשוד?" שאל צ'אטוט בבהילות "שום דבר שיכול היה לפצוע אותו?". "אמרתי כבר, כלום!" אמר סינדקוויל.
לאחר כחצי שעה, צ'נסי וויגליפאף הסתובבו אל הפוקימוניםואמרו "פנפי החלים והוא רוצה לדעת מי הציל אותו.". "הסינדקוויל הזה הציל אותו!" אמר בידוף שהיה חלק מצוות חוקר. "אז בוא סינדקוויל" אמרה צ'נסי ברוגע "פנפי רוצה להודות לך אבל הוא לא יודע איך". "אולי נחבר אות לצוות?" שאל וויגליפאף "הם יוכלו לשמש צוות מצויין!". פנפי וסינדקוויל מיד ענו "קדימה!".
וויגליפאף החזיק את ידיהם של פנפי וסינדקוויל ויצר הבזק. "זהו, אתם צוות חוקר!" אמר וויגליפאף "כעת אתם רשאים להכנס לבי... רגע, איפה דאסקוניור?!" אמר וויגליפאף מפני שדאסקוניור שעד אותו רגע עמד ליד צ'אטוט, נעלם. "איפה הוא?!" גהר וויגליפאף מעל צ'אטוט שנראה מופתע. "ה-ה-הוא ב-ביקש למסור ל-לך שהוא ה-הפע-הפעם ב-ב-באמת ברח" מלמל צ'אטוט ורעד תוך כדי.

פרק 2- אסור לשחק עם הפחד!
שעות עברו מאז נטש דאסקוניור את העיירה. וויגליפאף ממש נפגע והסתגר בחדרו ולא יצא. מרוב שהיה פגוע, הוא לא נגע אפילו בתפוח נהדר אחד. הוא לא הצליח לבכות, רק לשבת בחדרו ולהיות במבט המום.

בינתיים, סינדקוויל ופנפי החלו להסתגל. הם המציאו לעצמם שמות חיבה- קוויל ופנפ. הצוות שלהם נקרא "צוות הבזלת!". הם התחברו במהרה עם תושבי המועדון וצייטו לחוקים.

לאחר כ-10 שעות של הסתגרות, וויגליפאף היה בטוח שכולם ישנים. הוא יצא בזהירות מחדרו ועלה בסולם לקומה השנייה. הוא התגנב בזהירות ללוח המודעות והפך אותו. הוא חפר מעט באדמה שהייתה מאחורי הלוח ושלך קופסת עץ קטנה. הוא פתח אותה, ושם, נח המיקרופון האהוב שלו. המיקרופון שליווה אותו עוד מימיו כג'יגליפאף. המיקרופון עודד אותו. הוא סידר חזרה את לוח המודעות ולקח את המיקרופון לחדרו. הוא נכנס בשקט לחדר וסגר את הדלת. לאחר מכן הוא החל לשיר במיקרופון.

קוויל התעורר באמצע הלילה. משהו הפריע לו לישון. הוא יצא מהחדר שלו ושל פנפ והתקדם במסדרון לכיוון הסולם ועלה לקומה הראשונה ויצא מהמועדון. הוא השקיף מהמועדון הגבוה לעיירה השקטה והמרגיעה. לאחר מכן הוא הביט לירח. הוא היה בצורת סהר. לאחר מכן הוא נכנס חזרה למועדון.

וויגליפאף המשיך לשיר במיקרופון ונזכר בימים שהיא ג'יגליפאף. הזיכרון מילא אותו עצב והוא הפסיק לשיר. הוא התגעגע להיות רק ג'יגליפאף. הוא רצה שלא יפחדו ממנו כמו שמפחדים ממנו עכשיו. לפתע הוא ראה צל גדול עובר מתחת לדלת שלו.

קוויל ירד בסולם כשלפתע ראה צל מטפס לכיוון היציאה מהמועדון. הוא חזר לעלות למעלה ואז שמע התנשפות. הוא הביט מטה וראה את וויגליפאף מטפס. "לא ייתכן שהוא שמע אותי, הייתי נורא שקט..." אמר לעצמו קוויל "אולי גם הוא ראה את הדבר שראיתי?".

וויגליפאף הסתכל למעלה וראה אש. הוא התרכז טוב וזיהה את קוויל. הוא טיפס מהר כדי להגיע לקוויל ולשאול אותו מה הוא עושה בחוץ באמצע הלילה. הוא התנגש בקוויל וגרם לו להסתכל עליו. "מה אתה עושה בחוץ?" שאל וויגליפאף את קוויל. "לא הצלחתי להרדם אז יצאתי להרגע..." השיב קוויל רועד מפחד. אל תפחד, אני לא אעשה לך כלום אבל אני חייב לעבור. ראיתי מש..." "גם אני ראיתי אותו!" התפרץ קוויל לדבריו של וויגליפאף "הוא יוצא מהמועדון!".

וויגליפאף וקוויל הגיעו למעלה מהר מאוד והשקיפו על העיר. הם ראו שלא קרה לעיר דבר. הם נשמו בהקלה אבל לפתע קוויל נזכר במשהו מהתקופה בה היה תינוק-
צל חטוף עובר לידו ומפחיד אותו נורא.
אותו דבר קורה לוויגליפאף. הם מביטים בעיר ברעד ואז רואים צל מתקרב אליהם. הם צורחים ובורחים. הצל לפתע משתנה וחושף את דאסקוניור. דאסקוניור הפחיד אותם, אבל למה?



הפרקים הבאים-
פרק 3- מחולל הזמן והתקיפה הראשונה
פרק 4- איה אתה צ'אטוט?
פרק 5- הפתעה למסע
פרק 6- הגילוי

קראתי את הסיפור, הפרק הראשון היה נחמד, אבל השני דיי משעמם.
הבעיה היא שהפרקים קצרים מדי, עם תוריד את הרווחים הגדולים תראה שיש פרק ממש קצר, נגיד אני כשאני כותב פרק לסיפור שלי אני כותב אותו לאט ולא רץ לפרסם לוקח לי זמן עד שאני מסיים לכתוב פרק כי אני משפר אותו טיפה ומוסיף לו תוכן מעניין, הטעות שלך היא שהפרק הראשון לא היה וואו הוא היה בסדר, אבל בכללי סיפור נחמד אני אמשיך לקרוא.

חחחחח סיפור חמוד נראה....
תמשיך נראה מה יקרה

פרק 3- מחולל הזמן והתקיפה הראשונה

בזמן שבמועדון וויגלייפאף, קוויל ווויגליפאף ישבו במיטותיהם ורעדו מפחד, בקום רחוק מאוד משם, במעיין מיוחד שהרבה אגדות סופרו עליו, שכן פוקימון אגדי, גופו כחול וראשו צהוב. למרות שעיניו היו עצומות, הוא ראה כמו כל פוקימון. במרכז ראשו היה יהלום אדום נוצץ. לפוקימון קראו יוקסי.
ליוקסי היה תפקיד חשוב בעולם הפוקימונים- תפקידו היה למחוק זכרונות מסויימים שיכולים לגרום נזק. אבל עם השנים נוסף לו עוד תפקיד- תפקידו היה לשמור על מחולל זמן ולמנוע ממנו להגנב.
היה זה לילה שקט וערפילי, לילה רגיל מאז שהדאסקוניור ההוא הופיע. 'אני עד היום לא מבין למה הם בוטחים בו' חשב לעצמו יוקסי 'הם לא רואים שהוא משקר? שהוא עובד על כולם חוץ מאיתנו, הפוקימונים האגדיים? למה אף אחד לא שם לב שהוא רוצה רק ברעתנו?'.
בעודו חושב על כן, במקום לא רחוק, ממש מחוץ למערה שבא יוקסי שכן ושמר על מחולל הזמן, שיחים זזו. מתוך השיחים יצא פוקימון דמוי לטאה ירוקה. מידיו יצאו עלים ארוכים אבל חדים להחריד, ממש כמו להב. עם לאשו היה עלה נוסף, ארוך יותר. הפוקימון היה גרובייל. הוא בחן בזהירות את המערה ואז עצם את עיניו. הוא נשם עמוק ואז פקח את עיניו. "כן, אני מרגיש את העוצמה של מחולל הזמן, זה המקום" אמר לעצמו. הוא הביט סביבו וכדי לוודע שלא עוקבים אחריו, שלך קליעי זרעים לכל עבר. הגרובייל היה ממש זהיר. הוא בחן את האזור שוב ואז, אפילו בלי לצבור תאוצה, החל לרוץ במהירות מדהימה. הוא נראה כמו הבזק ירוק. הוא נכנס למערה ורץ בתוכה.
באותו זמן יוקסי הרגיש משהו. הוא הביט סביבו ולא ראה דבר אבל בהחלט חש במשהו. מישהו נכנס למערה. הוא רץ במהירות. יוקסי פקח את עיניו כדי להשתמש באחד מכוחותיו המיוחדים. בין רגע הופיע מולו מין הולוגרמה של גרובייל רץ. "הממ... חשבתי שהוא יגיע" מילמל יוקסי ועצם את עיניו כדי לא למחוק את הזיכרון לאף אחד. "מעניין שהוא הגיע כבר, חשבתי שהוא יגיע קודם ל יער... משהו בטח קרה".
ועכשיו בחזרה למועדון. וויגליפאף וקוויל העירו את כל המועדון וערכו כינוס.
"מה קורה פה?" שאל בידוף
"וויגליפאף, אני באמת לא מבין" מילמל צ'אטוט
"תקשיבו" אמר קוויל "צל תקף אותי ואת וויגליפאף, לא ברצינות! אני לא משקר!" אמר כי כולם החלו לפלוט אנחות ספק.
לפתע וויגליפאף צעק: "זה היה אמיתי!"
כל הבניין רעד מהצעקה.
כולם השתתקו. הם ידעו שכשוויגליפאף צועק כך, סימן שהוא מדבר אמת.
"עכשיו אני שולח את צ'אטוט ואת צוות בזלת למשימה!" אמר וויגליפאף "השאר, לישון. תכבו את האור ותדליקו מנורו חירום דוחות פוקימוני אופל ורוח. צ'אטוט, אני סומך עליך ועל צוות בזלת שתצליחו לגלות מה זה. ואני לא רוצה לשמוע סירוב!".
~כעבור חצי שעה~
"אני לא מאמין שאני יוצא למשימה הזו... למה אני?" קיטר צ'אטוט בלי הפסקה "דווקא משימה מסוכנת שהפחידה אפילו את וויגליפאף חוקר העל? למה אני, למה?". "אם תמשיל כך אנחנו ניתן לך סיבה לבכות!" צעק עליו פנפ שכבר נמאס לו מההתבכיינות של צ'אטוט "אנחנו נצליח ווויגליפאף יתגאה בך!". "הממ... טוב, טוב" אמר לעצמו צ'אטוט "יתגאה בי? כן, טוב נו אני לא אתלונן יותר." אמר צ'אטוט לפנפ וקוויל.
בינתיים, במעיין גרובייל המשיך להתקדם כשלבסוף הגיע לדלת אבן. בשניות הוא שבר אותה עם העלים שעל ידיו ונכנס לחדר. מולו, רגוע ונינוח, עופף יוקסי. "הקדמת גרובייל" אמר לו יוקסי "למה תקפת כאן קודם?". "כדי לגמור את העסק הזה כמה שיותר מהר" אמר והתחיל לגרום לעלים שלו לזהור. "גרובייל, הרי לא תתקוף אותי, נכון?" אמר יוקסי "אתה לא תעמוד בזה". אבל אז, להפתעתו של יוקסי, גרובייל הסתער. הוא פגע ביוקסי וחטף את מחולל הזמן "עלי לא תעבוד" אמר גרובייל. לפתע יוקסי פקח את עיניו והביט ישירות בגרוובייל. גרובייל שמט את מחולל הזמן ואר "מה, איפה אני? מחוללי הזמן, אני חייב לחזור ליער!" אמר והשאיר את יוקסי הפצוע עם מחולל הזמן.
בינתיים, צ'אטוט, פנפ וקוויל התקדמו לאיתם בעיר בחיפוש אחר רמזים. הם לא ראו כלו כשלבסוף, הגיעו למפרץ השרפידו. צ'אטוט נאנח ואמר "חשבתי שזה יהיה יותר פשוט... כנראה שקשה לחפש צל בחשכחה...". לפתע קוויל קפץ ואמר "אתה גאון צ'אטוט!". "למה?" שאלו פנפ וצ'אטוט ביחד. "הרי אי אפשר למצוא צל אחד על גבי צל אחר נכון? אז בו נסיט את הצל שמכסה את המקום ואז נחפש!". "נו באמת, ואיך נעשה את זה?" שאל צ'אטוט בפיקפוק "אין לנו אור, נכון?". "שכחת אתר האש שלי" חייך סינדקוויל והדליק את האש על גבו. לפתע הצל הוסט והם עמדו במעגל אור. אבל אז, מתנשא לגובה, הם ראו צל מפחיד ומאיים...




המשך יבוא